פורטל הדף היומי: מיקרופדיה תלמודית

הגדרה^[1] - שיעור חום שהיד הנוגעת בו נבעתת ממנו ונמשכת לאחוריה, לענין תורת בשול, בליעה ופליטה, ועוד.

על חום שהיד סולדת בו דנים בהלכה במספר עניינים:

בתורת בישול, בין אם בדברים האסורים ונאסרים על ידי בישול, כגון במלאכת מבשל (ראה ערכו) בשבת, ובין לענין מצוות, כגון בישול הקובע למעשר (ראה ערך קביעות למעשר).

לענין בליעה ופליטה, כגון איסור שנתערב בהיתר חם בחם, או שהיה באחד מהם רוטב חם, אפילו היה השני צונן, באופן שיש בכח הרוטב החם לבלוע או לפלוט (ראה ערך תתאה גבר), שאם הגיע החום לשיעור שהיד סולדת בו הרי הוא אוסר את כל התערובת.

כמידה לחום מים הפסולים לנטילת ידים, ראשונים או אחרונים.

גדרה ושיעורה

גדרה

"יד סולדת" (שבת מ ב ועוד) בתורת שיעור חום^[2], פירשו ראשונים שהוא מלשון הכתוב: וַאֲסַלְּדָה בְחִילָה (איוב ו י. רש"י שם ד"ה סולדת; ראבי"ה שבת רב), כלומר שנבעת מחמת החום (ראבי"ה שם), ומושך את ידו לאחור מדאגה שלא תיכווה (רש"י שם). וכתבו אחרונים שאינו נכווה מיד אלא לאחר שמחזיק בחום זה זמן מה, ולכך תיכף שנותן בו את ידו מושכה לאחור כדי שלא תיכווה אם יחזיקנה זמן מה (יד יהודה יו"ד קה, פירוש הארוך סק"ט).

שיעורה

כל שכריסו של תינוק - בן יומו (פרי מגדים יו"ד סח, משבצות זהב סק"ז) - נכווית ממנו, זה הוא שיעור החום של יד סולדת (שבת מ ב)^[3], שלפי שקשה לשער אותו ביד, שיש אדם שידו סולדת ברתיחה מועטת, ויש שאינה סולדת אלא ברתיחה רבה - ואם כן נתת דבריך לשיעורין (רבנו ירוחם יב ג) - לפיכך שיערו בכריסו של תינוק (רש"י שם ד"ה והיכי דמי) שהוא דבר השווה בכולם (ריטב"א שם). ודוקא תינוק, אבל גדול שעורו קשה אינו נכווה בחום זה (מגן אברהם או"ח קפא סק"ג, ומחצית השקל שם; בכור שור חולין קג ב)^[4]. וכתבו ראשונים שאין אנו בקיאים בשיעור יד סולדת, ולפיכך יש להיזהר ולהחמיר בדבר עד שיעור שיצא הספק מלבו (הגהות סמ"ק רפב; שלטי גבורים למרדכי שבת שב, בשם הגהות מימוניות).

אחרונים כתבו שתי צורות מדידה לשיעור זה:

מודדים שיעור יד סולדת באצבעו של אדם אם נכווית בו (דרישה או"ח שיח סק"ה, ובכור שור חולין שם, שכן נהגו מורי הוראה, ודחו; תורת יקותיאל יו"ד צד סק"ב; זרע יעקב שבת מ ב).

מודדים שיעור יד סולדת במשקה חם אם אי אפשר לשתותו מחמת חומו אפילו על ידי הדחק (בן איש חי, שנה שנייה, בא ה; שו"ת מהרש"ם א קצז; מנחת שי, הנהגת הנשאל באיסור והיתר הארוך ב ז; דרכי תשובה יו"ד קה ס"ק נא, בשמו).

לפי מידות זמננו נתנו אחרונים כמה שיעורים בקביעת יד סולדת לחומרא:

40 מעלות צלסיוס, שזהו שיעור חום שאי אפשר לרחוץ בו תינוק בן יומו מחשש כוויה (מצודת דוד על קצור שו"ע עב, בסופו; תולדות זאב שבת ב עמ' קח).

43 מעלות צלסיוס (אגרות משה או"ח ד עד ג).

למעלה מ-45 מעלות צלסיוס, שכך היא מידת החום המינימלית של בית השחיטה של ברווזים, וחום בית השחיטה אין היד סולדת בו (ראה ערך בית השחיטה. שמירת שבת כהלכתה א א, הערה ג, בשם הרב שלמה זלמן אויערבך).

52 מעלות צלסיוס (פרופסור זאב לב בהמעין יג עמ' 41, שכך השמועה בשם הרב צבי פסח פרנק והרב אהרן קוטלר).

חום רתיחה

שיעור חום של רתיחה המוזכר לענין כמה דינים, יש ושיעורו שמעלה אבעבועות ברתיחתו, כגון לענין הגעלה (ראה ערכו) ברותחים (הגהות סמ"ק ריג; איסור והיתר הארוך נח מ, וט"ז יו"ד צד סק"ג, בשמו), ויש ששיעורו הוא שהיד סולדת בו, כגון בדבר שנתבשל ועדיין היד סולדת בו שדינו כרותח, לענין בישול בשבת (ביאור הגר"א או"ח תמב סק"ח)^[5].

בתורת בישול

המחמם את המים או את השמן בשבת עד שהיד סולדת בהם, חייב משום מבשל (מרכבת המשנה שבת ט א), שהמים והשמן יש בהם משום בישול גמור משהגיעו לחום שהיד סולדת בהם (מאירי שבת מ ב, בשם גדולי הדורות; פני יהושע שבת מא א ד"ה המיחם; ראש יוסף שם לו א), והצולה בחום שהיד סולדת בו דבר שכבר נתבשל, לסוברים שיש צליה לאחר בישול (ראה ערך מבשל) - חייב (כן מצדד ביראים רעד).

כלי ראשון וכלי שני

כלי שנתחממו בו מים על האש, והוא הנקרא "כלי-ראשון" (ראה ערכו), אסור ליתן בתוכו דבר המתבשל (משנה שבת מב א; שו"ע או"ח שיח ט ויו"ד קה ב), אפילו אחרי שהעבירו הכלי מעל האש (כן משמע מרש"י שם ד"ה לא יתן), וכל זמן שהיד סולדת בו אסור, אף שכבר אינו רותח כמו שהיה על האש (תוספות שם ב ד"ה אבל; ריטב"א שם א), אבל כלי-שני (ראה ערכו) - הכלי שעירה לתוכו מכלי ראשון (ראה ערך הנ"ל) - אינו מבשל (שבת מ ב, וחולין קד ב; רמב"ם שבת כב ו; טוש"ע או"ח שיח יג, ויו"ד שם), שכלי ראשון מכיון שעמד על האש, דופנותיו חמות ומחזיקות חומו זמן מרובה, לפיכך כל זמן שהיד סולדת בו יש בו כח לבשל ואסור, אבל כלי שני אף על פי שהיד סולדת בו - ורותח (ריטב"א שם) כמו בכלי ראשון (בית יוסף יו"ד שם) - מותר, שמכיון שאין דופנותיו חמות, הולך ומתקרר ואינו מבשל (תוספות שם מ ב ד"ה ושמע; איסור והיתר הארוך כז ד, ושם לד כב, ושם לו ז).

ונחלקו אמוראים מה בין כלי ראשון לכלי שני: יש אומרים שכאן היד שולטת בו, וכאן אין היד שולטת בו (רבי יוסי בירושלמי מעשרות א ד, ושבת ג ד)^[6]; ויש אומרים שכאן וכאן אין היד שולטת בו, אלא שעשו הרחקה לכלי ראשון, ולא עשו הרחקה לכלי שני (רבי יונה בירושלמי שם ושם).

ונחלקו אחרונים בפירוש מחלוקתם:

יש מפרשים שלדעה הראשונה סתם כלי ראשון היד סולדת בו, ולפיכך אסור, וסתם כלי שני אין היד סולדת בו ולפיכך מותר; ולדעה השנייה בכלי ראשון גזרו חכמים אף כשאין היד סולדת בו משום בישול כשהיד סולדת בו (ר"י קורקוס מעשר ג טו).

יש מפרשים שלדעה הראשונה המחמם בכלי ראשון חייב משום מבשל, כיון שאין היד שולטת בו ונכווית מרוב חומו, ובכלי שני אינו חייב, לפי שמן הסתם היד שולטת בו ואינה נכווית; ולדעה השנייה אינו חייב משום מבשל אלא בכלי שהאש מהלכת תחתיו, וכלי ראשון אחר שהעבירוהו מעל האש אינו אסור אלא מדרבנן, ולא גזרו אלא בכלי ראשון, אבל כלי שני מותר אפילו אין היד שולטת בו (פרי חדש יו"ד סח י, בדעת הרמב"ם שבת כב ו, ועוד ראשונים).

ויש מפרשים שלדעה הראשונה דין בישול תלוי בחום שהיד סולדת בו, וסתם כלי ראשון היד סולדת בו, וסתם כלי שני אין היד סולדת בו; ולדעה השנייה בישול דאורייתא הוא דוקא כשהיד נכווית בו, שהוא שיעור חום יותר גדול משהיד סולדת בו, בין בכלי ראשון בין בכלי שני, אלא שמדרבנן עשו הרחקה לכלי ראשון אפילו אין היד נכוית בו אלא סולדת בלבד (חיי אדם ב כ ד, ובינת אדם לשערי צדק ב ט, בדעת הרמב"ם מעשר ג טו; משנה ברורה שיח ס"ק מח, בשמו).

להלכה פסקו ראשונים שכלי ראשון מבשל כל זמן שהיד סולדת בו (תוספות שם; רמב"ם שם, לפי בינת אדם שם; טוש"ע או"ח שיח ט), אבל אם אין היד סולדת בו אינו מבשל - אפילו עומד על גבי האש (ש"ך יו"ד צד סק"ה) - וכלי שני אינו מבשל אפילו כשהיד סולדת בו (תוספות שם)^[7].

גוש

תבשיל שהוא גוש, שמשמר חומו אפילו אחר שהעבירוהו מעל האש, יש מהאחרונים שכתבו שכל זמן שהיד סולדת בו הרי הוא מבשל אפילו לאחר שהוציאוהו מכלי ראשון (מגן אברהם שם ס"ק מה)^[8].

מאכל בן דרוסאי

שיעור הזמן בבישול תבשיל כמאכל בן דרוסאי - שנחלקו ראשונים אם הוא חצי הזמן מבישול כל צרכו או שליש ממנו (ראה ערך מבשל) - הוא משעה שהגיע לחום שהיד סולדת בו, ולפני כן אינו מן החשבון (ראש יוסף שבת לו א; כן מצדד בחזון איש או"ח לז ו).

בקביעות למעשר

בישול קובע למעשר (ראה ערך טבל), שאם נתן שמן של טבל (ראה ערכו) לקדרה ולאילפס - שהם כלי ראשון - כשהם מרותחים, נקבעו למעשר (מעשרות א ז; רמב"ם מעשר ה טז), ואסור לאכול מהם אפילו ארעי עד שיעשר (רמב"ם שם). ואפילו אם לא נתנו אלא בכלי שני, אם היד סולדת בו, נקבע למעשר (כסף משנה שם ג טו, בדעת הרמב"ם), ואף על פי שלענין שבת אינו נקרא מבשל, לפי שקביעות מעשר תלויה בהכשר לאכילה, ואף בכלי שני הוכשר לאכילה (רדב"ז שם; אמרי בינה, בשר בחלב ג, בשמו)^[9].

לענין בליעה ופליטה

איסור שנתערב בהיתר חם בחם בכלי ראשון שהיד סולדת בו, ואין בהיתר כדי לבטל האיסור, וסילקו את האיסור, נאסר כל ההיתר, שהחום מפליט האיסור ומבליעו בכולו (פסחים עה ב-עו א; טוש"ע יו"ד קה ב-ג)^[10]. ונחלקו ראשונים אם אף חום של כלי שני אוסר:

יש סוברים שדוקא בכלי ראשון והיד סולדת בו חשוב הוא חום להבליע ולהפליט, אבל כלי שני, אפילו כשהיד סולדת בו, כשם שאין בו בישול (ראה לעיל: בתורת בישול) כך אין בו בליעה ופליטה (סמ"ג לאוין סה, בשם מורו; הרשב"א בתורת הבית הארוך ד א, בשם חכמים ראשונים, וחולין ח ב, בשם רבינו הרב; מרדכי עבודה זרה תתנח, בשם ר"י; טור שם; שו"ע שם ב, בסתם), שמתוך שדופני הכלי קרות, הן מקררות את מה שבתוכן (איסור והיתר הארוך לו ז).

יש סוברים שכל חום - אפילו בכלי שלישי ורביעי (שו"ת חתם סופר יו"ד צה; שלחן ערוך הרב או"ח תנא לד) - ואף שאין היד סולדת בו ואינו מבשל, מכל מקום מבליע הוא ומפליט (רשב"א שם ושם ושו"ת א תתמג; תשובות מימוניות מאכלות אסורות ד, ומרדכי שם, בשם רבנו חיים כהן; ריטב"א שבת מב א, ועבודה זרה לג א, וחולין קד ב) כדי קליפה (תורת הבית הארוך שם; שו"ע שם, בשם יש אומרים, הראשון), שאין בליעה ופליטה תלויים בבישול (ריטב"א שבת שם; ר"ן חולין פז ב), ומבליע ומפליט אף על פי שאין בכחו לבשל (מאירי חולין צז א), ולפיכך חוששים לאסור בכל חום שעל ידי האש אפילו כשאין היד סולדת בו (תורת הבית הקצר שם).

ויש סוברים שחום של כלי שני אם הוא בשיעור שהיד סולדת בו, אין בכוחו גם להפליט וגם להבליע, כגון שנתערבו איסור והיתר בלא רוטב, אבל בכוחו להפליט לחוד או להבליע לחוד, ולפיכך אם היה באחד מהם רוטב חם - נאסר כולו (טור שם, לפי ט"ז שם סק"ד, והסכים עמו; ים של שלמה חולין ח עא)^[11].

גוש

תבשיל שהוא גוש, שמשמר חומו, אף כשהוציאוהו מכלי ראשון, כל זמן שהיד סולדת בו הרי הוא מפליט ומבליע (איסור והיתר הארוך לו ז; ט"ז יו"ד צד ס"ק יד, בשמו; ים של שלמה חולין ז מד, ושם ח עא; ש"ך יו"ד קה סק"ח, בשמו).

הגעלה

הגעלת כלים שנשתמשו בהם באיסור, כתבו ראשונים שאם רוב תשמישם של הכלים באיסור היה בחום של כלי ראשון שהיד סולדת בו אחר שהורידום מעל האש, הכשרם אפילו במים חמים בכלי ראשון אחר שהורידוהו מעל האש (ר"ן ומהר"ם חלאוה פסחים ל ב, בשם הרמב"ן), ונחו המים מרתיחתם (מהר"ם חלאוה שם), כל זמן שהיד סולדת בהם (מגן אברהם או"ח תנא סק"ז; חק יעקב תנב סק"ז).

ליבון

ליבון קל בכלי - שהוא הכשר קל של ליבון (ראה ערך לבון) - שיעורו הוא שתהא היד סולדת בשני עבריו (מרדכי עבודה זרה תתס; התרומה קסא)^[12].

לנטילת ידים

מים ראשונים נוטלים בין בחמים בין בצוננים, ומים אחרונים אין נוטלים אלא בצוננים, מפני שהמים החמים מפעפעים את הידים ואינם מעבירים את הזוהמא (חולין קה א), שהם מרככים את הידים ומבליעים בהם את זוהמת התבשיל (רש"י שם ד"ה מפעפעין)^[13]. ושתי לשונות בתלמוד:

ללשון הראשונה מים ראשונים שנוטלים בחמים הוא דוקא כשאין היד סולדת בהם, אבל אם היד סולדת בהם אין נוטלים בהם (רב יצחק בר יוסף בשם רבי ינאי, ללשון הראשונה בגמ' שם א-ב), מפני שבטלו ונשתנו מתורת מים (רש"י שם ב ד"ה סולדת).

וללשון השניה מים אחרונים שאין נוטלים בחמים הוא דוקא בחמים שהיד סולדת בהם, אבל כשאין היד סולדת בהם - נוטלים (רב יצחק בר יוסף בשם רבי ינאי, ללשון השנייה בגמ' שם ב), וללשון זה מים ראשונים נוטלים אף בחמים שהיד סולדת בהם (גמ' שם)^[14].

ונחלקו ראשונים אם ההלכה כלשון הראשונה (ראה ערך הלכה ה: בשתי לשונות. סמ"ג עשין כז, בשם רש"י, והסכים עמו; פסקי רי"ד שם א; סמ"ק קפא; ים של שלמה שם ח יא); או כלשון השנייה (רי"ף שם; רמב"ם שם; רשב"א שם קו א, ותורת הבית הארוך ו ב; רא"ש שם ח ו; מרדכי ברכות קצג, בשם רבנו חננאל), וכן הלכה, שמים ראשונים נוטלים אף בחמים שהיד סולדת בהם (טוש"ע או"ח קס ו), ומים אחרונים דוקא במים שאין היד סולדת בהם (טוש"ע שם קפא ג).

הערות שוליים

↑ כא, טורים תרצז-תשו.
↑ בלשון הירושלמי (ירושלמי מעשרות א ד, ושבת ג ד) יש המפרשים שי"ד שולטת" היינו יד סולדת (רבנו חננאל שם ד"ה איבעיא להו; ערוך, סלד); ויש המפרשים להיפך, שכל זמן שהיד שולטת אינו בישול, וכשאין היד שולטת הרי הוא בישול (סמ"ג לאוין סה), ופירוש יד שולטת, שיש ליד שליטה להתחמם במים ולא תכוה (פרי מגדים יו"ד סח, משבצות זהב סק"ז).
↑ ויש הסובר ששיעור חום של יד סולדת הוא כשהיד חוזרת לאחוריה מחמת רוב חומה, ולא אמרו שיעור כריסו של תינוק, אלא לענין אחר (מאירי שבת מ ב).
↑ ויש מהראשונים המפרש שבחום שכריסו של תינוק נכווית ממנו, גם יד של כל אדם בינוני נכוית (אסור והיתר הארוך לד כ).
↑ על חמי טבריה ששיעור חומם הוא לפחות בשיעור שהיד סולדת בהם, ראה ערך חמי טבריה: בישול.
↑ על מחלוקת הראשונים בביאור "יד שולטת", ראה לעיל: גדרה ושיעורה, בהערה.
↑ ויש מהראשונים הסובר שאף כלי ראשון אינו מבשל אלא מיד עם סילוקו מן האש, אבל אם הניחו לעמוד להפיג רתיחתו אינו מבשל, והרי הוא ככלי שני (ראבי"ה שבת רב, על פי משנה שבת שם; הגהות מרדכי שם ובית יוסף שם, בשמו); ויש מהאחרונים המפרש בדעת ראשונים שסתם כלי ראשון היד סולדת בו, ואסור עד שיתברר שאין היד סולדת בו, וסתם כלי שני אין היד סולדת בו, ומותר עד שיתברר שהיד סולדת בו (ר"י קורקוס שם, בדעת הרמב"ם). בדין קלי בישול – ראה ערך מבשל.
↑ נתחממו המים בשיעור שהיד סולדת בהם, וחזרו ונתקררו, אם יש בהם איסור לחזור ולבשלם, ראה ערך מבשל.
↑ ויש הסובר שבכלי שני אינו נקבע אלא אם היד נכווית בו, אבל אם אינה נכווית בו אף על פי שהיא סולדת אינו נקרא מבשל לענין קביעות למעשר, כשם שאינו נקרא מבשל לענין שבת (ראה לעיל: בתורת בישול. חיי אדם ב כ ד, ובינת אדם לשערי צדק ב ט).
↑ אם היו ההיתר או האיסור צוננים, ראה ערך תתאה גבר.
↑ על עירוי מכלי ראשון שהיד סולדת בו, אם דינו ככלי ראשון להבליע ולהפליט, ראה ערך כלי ראשון.
↑ על בשר שנמלח ולא הודח הדחה אחרונה, שלכתחילה אסור לבשלו או להדיחו במים חמים שהיד סולדת בהם, ראה ערך הדחה.
↑ או שמחמת חומם אינו יכול לשפשף בהם (כן משמע מהרמב"ם ברכות ו טז).
↑ אף במחלוקת האמוראים בחמי האור אם נוטלים מהם לידים (ראה גמ' שם קו א), יש מהראשונים המפרשים שנחלקו במחלוקת בין שתי הלשונות הללו (תוספות שם ד"ה מי; רשב"א ותוספות הרא"ש שם).