[אוים גיגלעט] (בסוף כלאים) אינו אסור משום כלאים אלא טווי ואריג שנאמר לא תלבש שעטנז הוא שוע הוא טווי הוא נוז פי' שעטנז כך הוא כי הכלאים הוא טווי ושוע או טווי או נוז שוע לשון שעיעות כתרגומו על חלקת נואריו שעיעות והוא שטורפין צמר ופשתן זה עם זה ועושין מהן לבדין ועושין מהן כמו לבוש ותנן הנבדין אסורין מפני שהן שועין טווי הוא ב' פנים או טורפין צמר ופשתים וטווין אותו או טווין צמר לבד ופשתים לבדו וחוזרין ושוזרין ב' חוטין זה יום זה נוז גם הוא ב' פנים או באריגה או תכיפה במחט ולא מצינו ללשון הזה עיקר אלא בהגדה של ויקרא לבן מלך שנזז לבו עליו ונטל צפורן לחתור על אביו ומפרש אותו לשון סיכוך כדבר שהוא מסתכך או מסתרך ר"א הסיע הנו"ן ללמ"ד ופירושו דבר המליז את ישראל מאביהן שבשמים כלומר מרחקן מלשון אל יליזו מעיניך והדרך הראשון עיקר ואפקינהו קרא בחדא מילתא גדיל שנים גדילים ארבעה דברים ברורים הם כי חוט אחד לא יקרא גדיל ואין גדיל שהוא עבות פחות מן ב' חוטין ואין גדילין פחותין משני גדילין ונמצאו ארבעה וזו פי' עשאו גדיל ופתלהו מתוכו וגרסינן (יבמות ה נדה סא) א"ר אחא בר יוסף משמיה דמר זוטרא האי מאן דאבד ליה חוטא דכיתנא בגלימיה דעמרא ונתקיה ולא ידיעי אי נתיק אי לא נתוק שפיר דמי וכו' עד מתקיף ליה רב אשי אימור או שוע או טווי או נוז והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחדא מילתא פי' שוע קרמ"נטו טווי פי"לטו נוז טיסו"טו (חולין מז) דשיעא דלית לה חיתוכא דאוניה (שבת פז) ומייתו שיעא דדנא פי' דבר שמלפפין בו החביות אשתעו כל צלמניא כבר פי' בערך מחצל (פסחים ל) כי תבעי לך דשועי פי' חלקין: