[איין ראבינער צייכין] (זבחים כח) מסתברא בנותר הוה ליה לאוקומי בכר' לאגמורי עון עון לחוץ לזמנו דדמי ליה בזב פי' האי זב סימן הוא ז' זמן ב' במה דנות' פסולו בזמי וחוץ לזמנו פסולו בזמן לאפוקי חוץ למקומו שאין פסולו בזמן אלא פסול מקום הוא נותר פסול בבמה וחוץ למקומו פסולו בבמה אבל יוצא כשר בבמה דהיינו חוץ למקומו דהכי אמרינן (שם קיג) אדרב' חוץ למקומו הוה ליה לאוקומי בכר' לאגמורי עון עון לחוץ לזמנו דדמו ליה במקדש פי' האי מקדש סימן הוא נר מחשבה ק' קצת ד' דם ש' שלישי. לישנא אחרינא שלמים חוץ לזמנו וחוץ למקומו ישנו במחשבה אבל נותר אינו במחשבה קצת אפילו לא חשב חוץ לזמנו וחוץ למקומו אלא במקצת נפסל כל הזבח כדתנן (שם כז) השוחט את הזבח לזרוק דמו לחוץ וכו' אבל נותר מה שהותיר נפסל ואינו צריך להביא קרבן אחר דם חוץ לזמנו וחוץ למקומו ישנו לפני זריקת דמים אבל נותר מה שהותיר נפסל אינו לפני זריקת דמים והני תלת מצאנו בברייתא דתניא חומר בפיגול שאין בנותר שהפיגול נוהג במחשבה ונוהג לפני זריקת דמים ואם נתפגל קצת הזבח נתפגל כולו מה שאין כן בנותר וחוץ לזמנו וחוץ למקומו שניהם פיגול חוץ לזמנו פיגול שיש בו כרת חוץ למקומו פיגול שאין בו כרת שלישי חוץ לזמנו וחוץ למקומו שלישי באכילתם אם האכול יאכל וגו' אחד בצו את אהרן ואחד בקדושים תהיו אבל נותר אין כתוב בו שלישי אלא בשריפתו. ל"א שלמים חוץ לזמנו וחוץ למקומו אינו מפורש אלא בשלמים ואלו נותר נמי מפורש בפסח יש ספרים שכתוב בהן מסתברא בנותר הוה ליה לאוקומי וכו' דדמי ליה במקדש ומפרש מקדש ממש ומסקי הכי אדרבא חוץ למקומו וכו' דדמי ליה במחשבה וזב דלקמן בתרוצא דאיפוך אנא זב ממש ומפרש התם דכי זב וזבה שהן בחזקת טהרה כשפסקו לראות כיון שחזרו ודאי סתרי מה שלפניהן כך נותר הי' בחזקת היתר דהא קרב המותיר כמצותו וכשיגיע יום שלישי נפסל חוץ לזמנו נמי בחזקת היתר שהרי בזמנו קרוב המותיר כמצותו דאין נפסל אלא במחשבה דחוץ לזמנו לאפוקי חוץ למקומו דלא קרב המותיר כמצותו שהרי חשב עליו חוץ למקדש וראיה לדבר מהא דאמרינן לקמן אחר שהוכשר יחזור ויפסל אמר לו רבי עקיבא הן מצינו בזב וזבה וכו' ולשון הראשון עיקר (א"ב בעל הערוך גריס מותיר כלומר מניח נותר והן שיריים למזבח או לכהנים ומשעה שהמותיר נקרב חשבינן זמן לנותר להפסל אבל בנוסחאות שלנו גרסינן מתיר וכן דעת המפרשים כלומר הותרו השיריים להקרב או להאכל שעד כאן היו אסורים):