|
שם:
ראש חודש ראש חודש הוא היום הראשון בחודש, ולו דינים מיוחדים במקדש. בית הדין הגדול מקדשים את החודש במקדש על פי עדים. עם הכרזת החודש מקריבים הכהנים קרבן מוסף המיוחד ליום זה, ותוקעים בחצוצרות תקיעות מיוחדות. הלויים על הדוכן שרים שיר של יום מיוחד לראש חודש. מוספי ראש חודשבראש חודש מקריבים הכהנים במקדש: שני פרים, איל ושבעה כבשים – כולם עולות, ושעיר עזים לחטאת[1], שנאמר: "ובראשי חודשיכם תקריבו עולה לה', פרים בני בקר שנים ואיל אחד, כבשים בני שנה שבעה תמימים... ושעיר עזים אחד לחטאת"[2]. כשהיו מעלים את איברי מוספי ראש חודש אל המזבח, לא היו מקריבים אותם מיד, אלא היו מניחים אותם תחילה על כרכוב המזבח[3], כלומר בין קרנות המזבח, במקום הילוך רגלי הכוהנים[4] – כדי לפרסם שיום זה הוא ראש חודש, ואחר כך היו שבים לשם ומקריבים את האיברים[5]. תקיעה בחצוצרותבראש חודש תוקעים בחצוצרות במקדש, שנאמר: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם, ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, והיו לכם לזיכרון לפני אלוהיכם"[6], והיו תוקעים תשע תקיעות בשעת הקרבת המוספים, מלבד התקיעות שהיו תוקעים בשאר ימות השנה[7]. שיר של יוםבראש חודש היו הלויים שרים שיר מיוחד לכבוד היום, אך לא נאמר איזה שיר היו שרים, "ונשכח בעוונינו"[8]. בראש חודש שחל בשבת, שיר של ראש חודש דוחה שיר של שבת, כדי לפרסם שהיום הוא ראש חודש[9]. בעניין שיר של ראש חודש מצינו מקורות בדברי חז"ל המזכירים את המזמור 'ברכי נפשי' בהקשר לשיר של ראש חודש בזמן הבית. כך מובא במסכת סופרים יט, ז: "בראש חדש ישבו החבורות של זקנים, ושל בולווטין [יקירי ירושלים] ושל תלמידים, מן המנחה ולמעלה, עד שתשקע החמה [לברך על קידוש החודש במקדש]. וצריך בברכת היין לומר: ברוך אתה... הורם ולימדם [את ישראל] זמני חדשים. טיכס ירח, כילל לבנה, מינה נבונים סודרי עתים... שבם תיקן אותות ומועדים, ככתוב: 'עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו'... וחותם, ברוך אתה... מקדש ישראל וראשי חדשים". הפסוק 'עשה ירח למועדים' מובא גם בבראשית רבה (פרשה ו) באותו הקשר: "'עשה ירח למועדים'... למה נבראת לבנה? – למועדים. כדי לחדש בחשבונה ראשי חדשים ושנים!" נראה, אפוא, שבחירת מזמור זה כשיר של ראש חודש במקדש, יש לה יסוד במקורות חז"ל אלה. עם זאת, אין בדברים משום הוכחה חד משמעית ששיר של ראש חודש במקדש היה מזמור 'ברכי נפשי' 'שיר של יום' במנחה של ראש חודש במקדש בציור נראים הלויים על הדוכן במקדש כשהם עומדים לשיר שיר של יום בין הערביים בזמן מנחה. הכהנים נראים כשבהם במבוכה; האם להקריב תמיד של בין הערביים (כבש הנראה מימין) ולשיר שיר של אותו יום, או להמתין לקידוש החודש, אזי יביאו את קרבנות המוסף וישירו שיר של ראש חודש. לפיכך תקנו במקדש שלא לקבל עדות החודש מן המנחה ולמעלה. קידוש החודשבראש חודש, בית דין יושבים בלשכת הגזית שבמקדש, וממתינים לעדי קידוש החודש שראו אמש את חידוש הלבנה, וכשהגיעו ונמצאה עדותם נכונה - מקדשים את החודש על פי עדותם. מאידך, כל עוד לא באו עדים – אין מקריבים מוסף של ראש חודש ואין שרים שיר של ראש חודש. כתבו הראשונים אודות מעשה שהיה במקדש: "בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל יום שלושים. פעם אחת נשתהו העדים מלבוא עד בין הערביים, ונתקלקלו [הכהנים, הלויים וחכמי בית הדין] במקדש, ולא ידעו מה יעשו. - אם יעשו עולה של בין הערביים - שמא יבואו העדים, ואי אפשר שיקריבו מוסף היום אחר תמיד של בין הערביים. עמדו בית דין והתקינו, שלא יהיו מקבלים עדות החודש אלא עד המנחה, כדי שיהא שהות ביום להקריב מוספין ותמיד של בין הערביים ונסכיהם"[10]. מעתה נקבע, שאם לא באו עדים עד המנחה – אין מקדשים יותר את החודש באותו היום גם אם יבואו עדים. כמו כן, אין מקריבים מוסף של ראש חודש, ואין שרים שיר של ראש חודש, אלא מקדשים את החודש למחר, ועושים את החודש היוצא מלא, כלומר, בן שלושים יום[11]. חקירת עדי קידוש החודש בלשכת הגזית במקדש חקירת העדים נעשית כשכל עד נחקר לחוד. חברי בית הדין חוקרים אותו באמצעות ציורי הירח בתחילת החודש לבדיקת נכונות עדותו. קיום 'זבח משפחה' בראש חודשבימי קדם היה נהוג בישראל לחוג את ראש חודש בהבאת שלמים ובעריכת סעודה משפחתית, הנקראת - 'זבח משפחה'[12]. מושג זה נזכר בימי שאול ודוד, לאחר חורבן משכן שילה. היתה זו תקופה של 'היתר במות'[13], בה הותר לאדם מישראל לבנות מזבח בביתו להקריב קרבן שלמים ולאוכלו בטהרה, "והיה מנהגם לעשות זבחי שלמים בני המשפחה"[14]. בכך מובן התיאור אודות 'זבח משפחה' שהתקיים בבית ישי אבי דוד בבית לחם. גם סעודתו של שאול, שריו ובני ביתו נעשתה על הזבח. לפיכך, כשדוד נעדר ביום ראש חודש הראשון סבר שאול - "מקרה הוא, בלתי טהור הוא, כי לא טהור", כלומר, דוד אינו יכול להשתתף בסעודה המתקיימת על זבח שלמים, מפני שאינו טהור. כן היה מנהגם לשבות ממלאכה בראש חודש, והיו הולכים אנשים ונשים לשמוע דברי תורה מפי רבותיהם ביום זה, ככתוב: "ויאמר: מדוע את הולכת אליו היום - לא חודש ולא שבת![15]" גם הנביא עמוס מוכיח את הסוחרים קצרי הרוח המצפים להתעשר, ואומרים: "מתי יעבור החודש ונשבירה שבר"[16]. הערות שוליים
(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש) |
