לבונה היא צמח ריחני - אחד מסממני הקטורת ומרכיב מרכזי ברוב המנחות.

השימוש בלבונה בעבודת המקדש מצוי בכמה וכמה קרבנות. הלבונה נדרשת לקטורת בכמות גדולה של שבעים מנה. שימוש נוסף בלבונה במקדש, נעשה ברוב המנחות הקרבות על גבי המזבח. מצינו בכתובים שהיה ממונה מיוחד במקדש שהיה אחראי על רכישת הלבונה והטיפול בה, כך נאמר בימי בית ראשון: "ומהם ממונים על הכלים ועל כל כלי הקדש ועל הסלת והיין והשמן והלבונה"^[1], וכך נאמר גם בימי בית שני: "ויעש לו לשכה גדולה, ושם היו לפנים נותנים את המנחה הלבונה והכלים"^[2].

זיהוי הלבונה

מבין סממני הקטורת מיוחדת היא הלבונה, שהיא סממן מצוי ומוכר, וממילא אין מחלוקת באשר לזיהויה. מוסכם על הראשונים, שמפיקים את הלבונה מעץ הנקרא בערבית 'לובאן'^[3]. לקטורת – וכך לשאר המנחות - לוקחים את השרף היוצא מהעץ, שרף שבתחילה כשיוצא מהעץ צבעו לבן, ומכאן שמו 'לבונה'. לאחר שהשרף מתייבש צבעו משתנה לצהבהב.

הלבונה בקטורת

נאמר בתורה: "קח לך סמים נטף שחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה"^[4]. הלבונה היא אחד מארבעה סממנים שנזכרו במפורש בתורה, מתוך אחד עשר סממני הקטורת. פעם בשנה היו מכינים את הקטורת לכל השנה ומשקל הלבונה הוא שבעים מנה^[5]. אחד התפקידים של הממונים על הלבונה היה למיין ולבחור מבין הלבונה שברשותם את הלבונה הזכה – כלומר, לבחור את השרף הלבן ביותר שאינו צריך תיקון^[6].

הלבונה במנחות

ישראל שנדב מנחה, היה מביאה בכלי שרת ונותן עליה שמן ולבונה ומביאה אל הכהן. הכהן מגיש את המנחה למזבח לאחר מכן מפנה את הלבונה לצד הכלי, וקומץ את המנחה ללא הלבונה, לאחר הקמיצה נותן את הלבונה על הקומץ ומקטירה למזבח, שיעור הלבונה במנחות הוא 'קומץ'^[7].

מנחות שבאות עם לבונה

הלבונה ניתנת בכמה סוגי מנחות:

א. מנחות-נדבה: מנחת סולת, מרחשת, מחבת, חלות ורקיקין.

ב. מנחות שכהנים מביאים: מנחת חינוך ומנחת חביתין.

ג. מנחות ציבור: עומר ולחם הפנים[8][./לבונה#cite_note-הערה8-8 [8]].

ד. לחם הפנים: שונה לחם הפנים משאר המנחות, שבו היו נותנים את הלבונה בכלים מיוחדים הנקראים 'בזיכים', ומניחים אותם על השולחן לצד לחם הפנים, ולא על גביו - כדוגמת שאר המנחות, שם הלבונה ניתנת על המנחה. הבדל נוסף, במנחת לחם הפנים נותנים שני קמצים של לבונה - ולא קומץ אחד כבשאר המנחות^[9].

מנחות ללא לבונה

יש מנחות המובאות ללא תוספת של לבונה, והן: מנחת-נסכים, שתי-הלחם, מנחת-חוטא, מנחת-סוטה[10][./לבונה#cite_note-הערה10-10 [10]].

מן המדרש

ירושלים נקראת 'גבעת הלבונה'

"שבעים שמות קרא לירושלים. ירושלים, שלום... גבעת הלבונה" (מדרש זוטא - שיר השירים פרשה א) שכן, ריח הלבונה והקטורת הגיע מן המקדש לרחבי ירושלים. עוד אמרו חכמים במדרש תנחומא (וירא ג): "'אלך לי אל הר המור' - זה בית המקדש, שהיו מקריבין בו מור [בקטורת] 'ואל גבעת הלבונה' - זו ירושלים, שהיו מקריבין במנחותיהם לבונה".

הערות שוליים

(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש)