מובא במשנה בתחילת הדף "אמרו לו לא אמרו בית סאתיים אלא לגינה ולקרפף אבל אם היה דיר או סהר או מוקצה או חצר אפילו בית חמשת כורים וכו'
קרפף הוא מחסן עצים לשימוש לתווך ארוך, ואינו מיועד לשימוש יומיומי. מקום זה הוא מוקף מחיצות מכל צדדיו, ונחשב כרשות היחיד מן התורה, אך חכמים אסרו בו את הטלטול במידה והוא יותר מבית סאתיים (גודלה של חצר המשכן) - משום שאינו מיועד לדיורין דומה הוא לרשות הרבים או כרמלית. כיום אנו משתמשים במושג "קרפף" לא רק למחסן הנ"ל, אלא לכל מקום שאינו מוקף לדירה או לצורכי דיורין שוטפים.
המשנה מציינת שגינה (של זרעים) וקרפף (מחסן עצים) נאסרים בטלטול אם יש בו בית סאתיים. אך דיר וסהר (מקום מגורי בהמות) מוקצה (חצר אחורית) חצר (חצר קידמית) - אינם קרפף ומותרים בטלטול אפילו הם גדולים מבית סאתיים.
היכן זה פוגש אותנו?
כיום בעירובין ישנם שטחים רבים שאינם מיועדים לדיורים, ונחשבים לחלק מן הפוסקים כקרפף, כגון: שדות, מטעים, מאגרי מים, שטחי קוצים, מדרונות שאי אפשר ללכת בהם, שטחים פתוחים שלא נעשה בהם שימוש, אתרי בניה ועוד.. חלק מן המקומות לכל הדעות נחשבים "קרפף" וחלק מן המקומות נחלקו בהם פוסקי זמנינו.
במידה והקרפף אינו מוקף בגדרות או צורת הפתח בפני עצמו, כל העיר "פרוצה למקום האסור בטלטול" וכל העיר נאסרת בטלטול.
המלצה: את העירוב יש להצמיד ככל שניתן לבתי המגורים, ולהוציא מחוץ לעירוב שטחים מיותרים. גם בתוך שטחי המגורים (במיוחד בסביבה כפרית) יתכנו ויהיו קרפיפות ויש ליתן על כך את הדעת. עירוב שיש בתוכו שדות זרועות בזרעים, (ויש כאלה..) או מים בגובה של י' טפחים שאינם ראויים לשתיה (וי"א לכביסה) יש לגדור את המקום בפני עצמו, או לשנות את תווי העירוב מיידית.
שטח של בית סאתיים הוא 35 / 35 מטר.
(כתב: הרב אברהם רינת)