שמחה יתירה שהיתה נערכת ברוב עם בבית המקדש בכל לילי(1) חול המועד סוכות(2) (פרט לשבת) לרגל שאיבת המים ממעיין השילוח וניסוכם על גבי המזבח(3).
במסכת סוכה מתאר התלמוד את גודל השמחה שהיו שמחים בשמחת בית השואבה, עד שאמרו חכמים: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו". הלויים היו מנגנים בכינורות, בנבלים, במצלתיים, בחצוצרות ובכלי שיר רבים אחרים, כשהם עומדים על חמש עשרה המעלות שבין עזרת ישראל לעזרת נשים. גדולי ישראל, ראשי ישיבות, חברי הסנהדרין, חסידים, זקנים ואנשי מעשה, היו רוקדים ומשוררים(4) לפני המון העם שהתכנס לראות בשמחת בית השואבה.
שמחה זו קרויה "שמחת בית השואבה", על שם הכתוב (ישעיה יב, ג): "ושאבתם מים בששון", או לפי שמשם שואבים "רוח הקודש"(5).
בימינו, יש הנוהגים להרבות בשירות ותשבחות בלילי חול המועד סוכות ולומר את חמש עשרה פרקי שיר המעלות שבספר תהלים (פרקים קכ - קלד). פרקים אלו היו נאמרים בבית המקדש בשמחת בית השואבה.
----------
(1) לאחר הקרבת קרבן התמיד של בין הערביים.
(2) ומוצאי יום טוב ראשון בכלל.
(3) בשעת הקרבת קרבן התמיד של שחר.
(4) בברייתא בגמרא (סוכה נג, א) מובא: "יש מהן אומרים: 'אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו' - אלו חסידים ואנשי מעשה; ויש מהן אומרים: 'אשרי זקנותנו שכיפרה את ילדותנו' - אלו בעלי תשובה; אלו ואלו אומרים: 'אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא - ישוב וימחול לו'".
(5) שכן אין רוח הקודש שורה אלא מתוך שמחה, כמו שנאמר באלישע הנביא (מלכים ב ג, טו): "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'".
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)