מנגעי אדם. "שחין" הוא, דלקת העור הנגרמת על ידי מחלה או על ידי מכה בעץ או באבן וכיוצא בזה; "מכוה" היא, ליקוי העור הנגרם על ידי כוויה באש או בגחלת או בברזל מלובן או ברותחים וכיוצא בזה.
שני אלו - שחין ומכוה - כל זמן שהן מכות טריות, אין בהם "טומאת נגעים" כלל, ונקראים הם מורדים (לשון מליצי, שעומדים הם במרדם ובתוקפם ואינם מתחילים להתרפא).
רק לאחר שהשחין או המכוה נרפאו קצת, כלומר, שנרקמה עליהם קליפה כקליפת השום, אם נראה בהם נגע, הרי הם נטמאים באחד משני סימנים: א. ב"שיער לבן", אם השיער בנגע הפך לבן, כלומר, שנראו בו לכל הפחות שתי שערות לבנות; ב. ב"פסיון", אם התפשט הנגע. ובכגון זה נקראים הם נגעי "שחין ומכוה"; ואין בהם הסגר אלא שבוע אחד, כלומר, כשנראה בהם הנגע, נסגרים הם לשבוע אחד, ואם השיער בהם לא הפך לבן ולא פשה (התפשט) הנגע, הרי הם טהורים, ואין הכהן מסגירם לשבוע שני.
ברם, אם השחין או המכוה נרפאו לגמרי, ואחר כך נראה במקומם נגע, דינו כ"נגע עור הבשר" (ע"ע).
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)