קרבן שהיה קרב ב-י"ד באייר על ידי מי שלא יכול היה להקריב את קרבן הפסח במועדו (ב-י"ד בניסן. ראה: "פסח"), כגון שהיה אז טמא או שהיה בדרך רחוקה, וכן אם שגג או נאנס מכל סיבה שהיא.
מועד זה של פסח שני, ניתן לבני ישראל בשנה השניה ליציאת מצרים. הקב"ה ציוה אז שבני ישראל יקריבו את הפסח במועדו. אולם נמצאו אנשים שהיו טמאים ולא יכלו להקריב את קרבן פסח. הם באו בטענה אל משה: "למה נגרע מלהקריב את קרבן ה'". כשראה ה' שהם משתוקקים להקריב את קרבן הפסח בכל ליבם, נתן להם מועד שני לתקן את מה שחיסרו בי"ד בניסן.
מה בין פסח ראשון לפסח שני?
פסח ראשון - אסור בבל יראה ובל ימצא, ופסח שני - מצה וחמץ עמו בבית; פסח ראשון - בזמן אכילתו צריך לומר הלל, ופסח שני - אין צריך לומר הלל בזמן אכילתו (ברם, בשעת השחיטה, גם פסח שני טעון הלל); פסח ראשון - דוחה את הטומאה (כלומר: גם כאשר רוב הקהל טמאים טומאת מת, או הכהנים או כלי השרת טמאים טומאת מת - אין דוחים את קרבן הפסח לפסח שני, אלא מקריבים אותו בטומאה), ופסח שני - אינו דוחה את הטומאה; פסח ראשון - נשחט בשלוש כיתות (כלומר: בשעת שחיטת הפסח באים כל ישראל בשלוש קבוצות אל המקדש, ובכל פעם אומרים הלל בשעת שחיטתו), ופסח שני - אינו נשחט בשלוש כיתות; פסח ראשון - מביאים עמו חגיגה, ופסח שני - אין מביאים עמו חגיגה.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)