שלב בהבשלת הפירות, המשמש גורם לאוסרם באכילת קבע, עד שיופרשו מהם תרומות ומעשרות, והקובע את השתייכותם לגידולי אחת משנות השמיטה.
אין הפירות חייבים בתרומות ומעשרות אלא אם כן הגיעו לשלב מסויים שקראוהו חכמים: "עונת המעשרות".
"עונת המעשרות" היא השלב שבו הפרי ראוי לאכילה, שנאמר (ויקרא כז, ל): "מזרע הארץ מפרי הארץ" - "עד שיגדל ויעשה פרי". חכמים קבעו סימנים לכל פרי ופרי, כגון: הענבים - משיראה החרצן מבחוץ; אפרסקין - משיטילו גידים אדומים ועוד.
לדעת הרמב"ם, עונת המעשרות היא שלב חנטת הפרי.
גם לאחר שהפירות הגיעו לעונת המעשרות, מותר לאכול מהם אכילת עראי ללא הפרשת תרומות ומעשרות, כל זמן שלא נגמרה מלאכתם (ראה: "גמר מלאכה"). רק אכילת קבע אסורה לאחר שהפירות הגיעו לעונת המעשרות. לכן, למשל, תבואה שקצרוה ועדיין לא הובאה לגורן, אסור לאכול ממנה אכילת קבע, שכן היא כבר הגיעה לעונת המעשרות, אך מותר לאכול ממנה אכילת עראי. אבל משהובאה לגורן ומירחו את הכרי, נגמרה מלאכתה למעשרות, ואסור לאכול ממנה אפילו אכילת עראי עד שיפרישו ממנה תרומות ומעשרות.
לדעת רבים, על פי עונת המעשרות נקבעת השתייכות הפרי לשנת מעשר שני או לשנת מעשר עני, והשתייכותו לשנת השמיטה. ולכן, פרי שהגיע לעונת המעשרות בשביעית - קדוש בקדושת שביעית; הגיע לעונת המעשרות בשישית, למרות שנגמר בשביעית - אינו קדוש בקדושת שביעית.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)