עצם הדין שאנו מאמינים לעדים המזימים, ופוסלים על פיהם את העדים המוזמים, אינו דבר הנובע מן ההגיון, אלא הוא חידוש שחידשה תורה (גזירת הכתוב).
אף על פי שב"הכחשה" - אין העדים האחרונים נאמנים יותר מן הראשונים, ושתי כתות עדים המכחישות זו את זו, אין מאמינים לכת עדים אחת על פני חברתה, לפי שאין אנו יודעים איזו כת דוברת אמת ואיזו כת דוברת שקרים, מכל מקום ב"הזמה" - העדים האחרונים נאמנים, ופוסלים על פיהם את העדים הראשונים, "וחידוש הוא שחידשה תורה בהזמה, שהרי שניים כנגד שניים הם, ומה ראית לסמוך על האחרונים ולא על הראשונים, אלא שגזירת הכתוב הוא".
יש שנתנו טעם לדבר, שכיון שהעדים האחרונים מעידים על גופם של העדים הראשונים (ראה: "הזמה"), הרי זה כאילו העידו עליהם שהרגו את הנפש, או שחיללו את השבת וכדומה, שהם אינם נאמנים לומר על עצמם: "לא עשינו זאת".
ויש שביארו, "שפחות מסתבר שישקרו המזימים מהמוזמים, כי המוזמים אולי חשבו שלא ראה אותם שום אדם במקום אחר ולכן הכניסו את עצמם לשקר, אבל המזימים, אם אין אמת בדבריהם, איך לא ייראו מהמוזמים שיודעים שהאמת כמותם, ויעידו כדבריהם אנשי אותו המקום בו היו באמת באותו הזמן".
ראה ערך: "עד זומם למפרע הוא נפסל"; "עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל".
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)