נאמר בתורה (שמות כב, ד): "כי יבער איש שדה או כרם, ושלח את בעירה ובער בשדה אחר, מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם". כלומר, אדם שניזוק, ותובע את דמי הנזק מאת המזיק, אם אין למזיק מעות או מטלטלים לפרוע מהם את דמי נזקו, והוא צריך לשלם מקרקעותיו, הדין הוא: "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם".
ונחלקו בזה רבי עקיבא ורבי ישמעאל: רבי עקיבא סובר: "מיטב שדהו של מזיק", כלומר, ששמים את המעולה שבקרקעותיו של המזיק, וגובים ממנה לניזק כדי שווי הנזק. ורבי ישמעאל סובר: "מיטב שדהו של ניזק", כלומר, שמן התורה אין המזיק משלם את דמי נזקו מן העידית שבנכסיו, אלא מאותם הנכסים שלו השווים לעידית שבנכסי הניזק. לכן, למשל, אם היתה הזיבורית שבנכסי המזיק שווה לעידית שבנכסי הניזק, אין המזיק משלם לו אלא מן הזיבורית שבנכסיו*.
----------
* ורק מפני תיקון העולם, כדי שיזהרו מלהזיק, תיקנו חכמים, שישומו בעידית שבנכסי המזיק.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)