אדם שמעיד שלא ראה דבר מה, אין מתחשבים בעדותו, כי אין בה לשלול את האפשרות, שמה שהוא מעיד שלא ראה - התרחש, שהרי יתכן שהדבר התרחש אלא שהוא לא ראה אותו.
לדוגמא: רבי חנינא סגן הכהנים העיד: מימי לא ראיתי עור (שהופשט מבהמת קדשים) יוצא לבית השריפה (להישרף יחד עם הקרבן שנפסל, אלא העור ניתן לכהנים; ואף כשהפסול היה כבר בקרבן קודם שהופשט העור, אם לא נודע עליו עד לאחר ההפשט, העור ניתן לכהנים). עם עדותו זו לא הסכימו חכמים שהרי הוא אומר "לא ראיתי", ואין להביא ראייה מזה שלא ראה, כי יתכן "שלא אירע בימיו, או שאירע כך, ודרך מקרה לא ראה רבי חנינא שיצא להישרף". ולכן סוברים חכמים, שאם נמצא הקרבן פסול, אף על פי שהופשט העור קודם שנודע פסולו - העור יישרף.
דוגמא נוספת: שני עדים שמעידים, שראו את האשה שנתקדשה, ושניים אומרים: "לא ראינוה שנתקדשה" - הדין הוא, שהאשה אסורה להינשא לאחר, ואם נישאת - תצא, משום שאין מייחסים שום חשיבות לעדותם של העדים שאמרו "לא ראינוה שנתקדשה", שכן "לא ראינו אינה ראיה".
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)