רבי חייא עשה שלא תשתכח תורה מישראל. לצורך זה, מספרת הגמרא, זרע פשתן וגידל אותו, עד שנעשה ראוי לעשות ממנו חוטים. אז קצר את היבול, השרה את הפשתן במים, ייבשו והפריד את הסיבים. אחרי כן שזר מהם חוטים ומן החוטים קלע רשתות ציידים. בעזרת הרשתות שהיו בידו, יצא לצוד צבאים, הביאם לביתו, שחטם וחילק את הבשר לעניים. את עורות הצבאים השאיר בידו ועיבד אותם לקלפים ועליהם כתב חמישה חומשי תורה. כאשר היו החומשים כתובים, עבר רבי חייא בערים אשר לא היו בהם מלמדי תינוקות, ולימד את ילדי ישראל חמשה חומשי תורה וששה סדרי משנה. כאשר ראה רבי יהודה הנשיא את כל אשר עשה רבי חייא, הכריז ואמר: "כמה גדולים מעשי חייא".
המפרשים הקשו: מדוע היה על רבי חייא לטרוח כל כך ולהקדיש זמן כה רב להכנות המרובות, שלכאורה, מיותרות הן. אם רצונו ללמד את ילדי ישראל תורה, היה עליו לקנות קלף מן השוק, לעבדו לשמה ולכתוב עליו חמשה חומשי תורה?
ברם, רבי חייא רצה שיהא קיום לתורה שמלמד ושלא תשתכח תורה מישראל. וכדי שהכל ייעשה מתוך כוונה ומחשבה טהורה לשם מצות תלמוד תורה בלא שיתוף שום מחשבה אחרת, עשה הכל בעצמו החל מזריעת הפשתן ועד כתיבת הספרים*.
----------
* מובא בשם הגר"א, כי אם יבנו בית כנסת בחומרי בנין שכולם נעשו מתחילת יצירתם לשם קדושת בית כנסת, ואף כל מלאכת הבניה תיעשה מתוך כוונה טהורה זו, כל התפילות אשר יתפללו בני אדם בתוך אותו בית כנסת, תהיינה בודאי בכוונה גמורה.
וכן היה הגר"ח מואלאז'ין אומר, שהלומד בבית שנבנה תוך כדי חילול שבת, לא יצליח בלימודו, מכיון שקירות הבית טמאים.
וידוע על כמה וכמה גדולי תורה, שכאשר היו שוכרים דירה, היו נוהגים להתענין מקודם מי היה דר בבית הזה בעבר; האם היה שומר מצוות וטהרת המשפחה כדת וכדין.
רבי אליהו לופיאן סיפר בענין זה מעשה שהיה בימי נעוריו כאשר למד בישיבת לומז'ה והיה שם בעיר בית חולים ישן נושן מלפני כמה דורות, עד שגם זקני המקום לא ידעו מתי נבנה בית חולים זה. כמה פעמים אירע שחולים אשר שהו תקופה ממושכת בבית החולים, חלו במחלות נוספות שלא היו קשורות למחלה אשר בגינה אושפזו בבית החולים. ותהום כל העיר על תופעה זו, וגם הרופאים לא מצאו שום הסבר לפשר הדבר. כאשר חזרה התופעה ונשנתה, הביאו למקום כמה פרופסורים ידועי שם מוורשא והם שהו משך זמן מה בעיר כדי לחקור ולבדוק את הדבר. בסופו של דבר באו הפרופסורים למסקנה שמאחר שבנין בית החולים הוא ישן מאוד, נבלעו במשך השנים חיידקים נושאי כמה וכמה מחלות מדבקות בקירות הבית. וזהו מקור המחלות שחלו בהן החולים כעת. מיד הרסו את כל הבנין והוציאו את כל עציו ואבניו ועפרו מחוץ לעיר ושרפום עד שלא נשאר זכר מכל הבנין. ומעתה, אם במחלות הגוף אנו רואים שהחיידקים נשארים ונכנסים בתוך כתלי הבית, ויצאו והזיקו אחרי עשרות או מאות שנים, קל וחומר במחלות רוחניות. חיידקי הטומאה ודאי שבכוחם להרעיל את האויר בטומאה ובזוהמה גדולה לאין ערוך.
וכך היה הגר"ח מואלאז'ין אומר, שהלומד מתוך ספר שכתבו אדם שאינו הגון, אפשר שלא יצליח בלימודו משום כך. וזהו טעם ההלכה שספר תורה שכתבו מין ישרף, שכן הוא מטמא את כל הלומד בספר הזה.
וסיפר רבי אליהו לופיאן מעשה שהיה ברוח שנכנסה באדם אחד, שכאשר רצו לבדוק אם אכן זה גילגול נשמה או סתם רוח טומאה, הניחו על ראש האדם שבו היתה הרוח ספר הזוהר. שכך היה מקובל לבדוק את הדבר; והיה אם תזעק הרוח בהתקרב אליה ספר קדוש, היה זה סימן כי זהו גילגול נשמה. והנה כאשר הניחו את ספר הזוהר על ראש האדם ההוא, לא נזדעזעה הרוח כלל וכלל. הלכו והביאו ספר הזוהר מדפוס אחר, ומיד זעקה ורעשה הרוח. כאשר שאלוה, מדוע לא הפחיד אותה הספר הראשון, הרי גם זה היה ספר הזוהר? השיבה: "אכן היה זה אותו הספר, אך הראשון הודפס על ידי מחללי שבת, ואילו השני הודפס על ידי אנשים יראים!". אמר על כך רבי אליהו לופיאן: הרי לנו שני ספרים זהים בתוכנם ובצורתם, אלא שהאחד הוכן בקדושה, ואילו לשני חסרה ההכנה הזאת. לכאורה נדמה שאין כל הבדל ביניהם, עד שבא המעשה הזה ומלמד אותנו.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)