"יש אם למסורת" - הלימוד הבסיסי מן המקרא הוא לפי צורת כתיבתן של המילים בתורה, בלא ניקוד; "יש אם למקרא" - הלימוד הבסיסי מן המקרא הוא לפי דרך קריאתן של המילים בתורה - כפי שהמילה נקראת בנקודותיה.
לדוגמא: לעניין דין מי שחטב עצים, וניתז קיסם מן העץ, והרג אדם. רבי אומר: החוטב גולה לעיר מקלט, וחכמים אומרים: אינו גולה. בהסבר מחלוקתם נאמר, ששניהם מתבססים על אותו המקרא: "ואשר יבוא את רעהו ביער לחטוב עצים, ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ, ונשל הברזל מן העץ, ומצא את רעהו ומת, הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי" (דברים יט, ה). רבי סבור: "יש אם למסורת", ולכן דורשים את הלשון ככתבה, ומשמעות "ונשל", שגם אם השיל הגרזן חתיכה מן העץ, ונהרג אדם, החוטב צריך לגלות לעיר מקלט. לעומתו סוברים חכמים: "יש אם למקרא", ומכיון שקוראים "ונשל", המשמעות היא, שרק אם נשל הברזל עצמו מקת הגרזן, והרג אדם, חייב לגלות, אך אם חתיכת עץ מן העץ המתבקע היא שהרגה, אינו חייב לגלות.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)