דבר שאבד ולא ידעו הבעלים בחסרונו, ואילו ידעו שהדבר אבד, היו מתייאשים ממנו, אבל למעשה עדיין לא התייאשו, כיון שלא ידעו כלל כי הדבר אבד.
מי שאבד ממנו דבר, ואין הוא יודע על כך, וכשיוודע לו יתייאש ממנו, הרי זה "יאוש שלא מדעת", ונחלקו בזה אביי ורבא, לדעת רבא יאוש שלא מדעת הוא כיאוש הבא לאחר ידיעה, שמכיון שכשיוודע לו הוא יתייאש, כבר עכשיו דינו כאילו נתייאש, ולדעת אביי יאוש שלא מדעת - אינו יאוש.
לפיכך, אבידה שאין בה סימנים, שמצאה אדם בזמן שלא ידעו הבעלים בחסרונה עדיין, לא קנאה לעולם; ואפילו היתה בידו עד לאחר שנודע לבעלים על אבידתם ונתייאשו ממנה, מכל מקום הואיל ובשעה שבאה לידו, עדיין לא היה יאוש הבעלים, אף היאוש שלאחר מכן אינו מועיל, ואינה נקנית למוצא לעולם.
נמצא לפי זה, שאין המוצא אבידה זוכה בה אלא בשני תנאים: א. שלא יהא בה סימן; ב. שיהא זה דבר שאדם עשוי להרגיש בחסרונו סמוך לנפילתו (ראה: "אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה").
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)