בט"ו באייר, חודש אחרי שיצאו בני ישראל ממצרים, נגמרה הצידה שהביאו איתם, ולא היה להם מה לאכול, ה' ברחמיו המטיר להם לחם מהשמיים, שהיה נראה כמו פתיתי שלג, "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא" התרגום, מה הוא? מה זה? ע"ש שאמרו "מָן הוא", נקרא שמו "מָן".

המן היה יורד בבוקר, על מצע של טל מלמטה, ומעליו ירד טל לכסות אותו, שישאר המן נקי, כל אדם קיבל כל יום "עֹמֶר" שמשקלו עשירית ה"איפה" (כ830 גרם עיין "אסקלב גודו"), שהספיק להם למזון שתי סעודות ביום.

הניסים שהיו במן:

·        צדיקים היו מקבלים את המנה שלהם בפתח האוהל, ככל שאדם חוטא, מקום איסוף העֹמֶר היה מתרחק מאוהלו, עד שרשעים גמורים, היו אוספים את חלקם מחוץ למחנה.

·        אדם שלקח כמות גדולה יותר , או כמות מועטת, שהיה מגיע לאהלו, הכמות היתה מתאזנת , והיה נשאר בידו עֹמֶר שלם.

·        המן היה יורד כל יום מחדש, ואם אדם השאיר למחרת, המן היה מתקלקל, שהקב"ה זן ומפרנס אותנו, ורק עליו יש לבטוח בפרנסתינו, ולכן אין צורך להשאיר למחר.

·        יום שישי היו מקבלים מנה כפולה, "לֶחֶם מִשְׁנֶה" והמנה הכפולה שירדה לכבוד שבת, לא היתה מתקלקלת למרות שנאספה מאתמול, זהו ציווי ה'.

·        ביום שבת לא היה יורד מן, דתן ואבירם לקחו את מנת השבת שלהם ופזרו בחוץ, כדי שראה כאילו ירד להם מן בשבת, ובאו הצפורים ואכלו את מה שדתן ואבירם פיזרו.

·        טעם המן היה כְּצַפִּיחִית בדבש, וכל הטעמים היו במן, אם רצה אדם לטעום מאכל מסויים , היה טועם, פרט לדג, שום, אבטיח, קישוא, חציר, ובצל, מפני שמאכלים אלו לא בריאים לתינוק יונק.

לֶחֶם מִשְׁנֶה: בשבת קודש עורכים שולחן עם מפה מתחת לחלות ומפה מעל החלות, להודות לקב"ה זכר למן שהיה טל מתחת וטל מעל המן, ושמים שתי חלות על השולחן, להודות לקב"ה זכר למנה הכפולה של המן שירדה ביום שישי לבני ישראל במדבר, לֶחֶם מִשְׁנֶה.

(כתב: בנימין מאיר כהן)