|
מזבח מקדש את הראוי לו 'מזבח מקדש את הראוי לו' הוא כלל הלכתי לפיו קרבנות שנפל בהם פסול במהלך העבודה, אם הועלו למזבח – יוקטרו על אש המערכה. הלכה היא, שקרבן פסול שעלה על מזבח העולה להקרבה – לא ירד, כיון שהמזבח מקדש אותו. דין זה לא נאמר אלא בקרבן שראוי לו שיעלה על המזבח, אך אם מלכתחילה קרבן זה לא אמור לעלות על המזבח כלל, דינו שיורידו אותו מן המזבח ואין המזבח מקדשו. שונה המזבח הפנימי – מזבח הקטורת - שמקדש גם קרבן פסול, בין אם ראוי לו, ובין שאינו ראוי לו[1]. להלן יתברר גדרו ופרטיו של דין זה. מקור הדין וטעמונחלקו תנאים בדבר המקור לדין זה: יש מי שסובר, שדין זה נלמד מן הפסוק - "והיה המזבח קדש קדשים, כל הנוגע במזבח יקדש"[2], כשגדרי הדין וגבוליו נלמדים מפרשת התמיד הסמוכה לו. במשנה לעומת זאת נאמר, שדין זה נלמד מן הפסוק: "זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו"[3], שם לומדים תנאים מפסוק זה את פרטי הדין וגבוליו[4]. הטעם לדין הוא, שכיון שהקרבן כבר עלה למזבח והוברר ל'חלק גבוה', נעשה בכך 'לחמו' של הקב"ה, לפיכך, אי אפשר לשנות את מעמדו, וצריך להקטירו למרות שהוא פסול[5]. וכתבו הראשונים: "זבחים שחוטים שעלו לגבי המזבח, מפשיטן ומנתחן במקומן... ומפני מה לא יוריד הכל [לשטיפה] אלא יפשיט וינתח בראש המזבח, שכל הראוי לאישים, אם עלה לראש המזבח - לא ירד, שנאמר: 'כל הנוגע במזבח יקדש'... מה עולה שהיא ראויה לאישים - אם עלתה לא תרד, אף כל הראוי לאישים - אם עלה לא ירד"[6]. קרבנות שעלו על גבי המזבח שדינם שירדוכאמור, יש קרבנות שגם אם עלו למזבח – ירדו. דוגמאות לכך נדונו בראשונים: "אלו [הקרבנות] אם יעלו – ירדו - כל שאינו ראוי לאישים [להקטרה על גבי המזבח, והם]: בשר קדשי קדשים [הנאכל לכהנים] ובשר קדשים קלים [הנאכל לישראל] מותר העומר, ושיירי מנחות, ושתי הלחם, ולחם הפנים [שכולם נאכלים לכהנים] והקטורת" – אלה, אפילו אם עלו על המזבח החיצון – ירדו, כיון שלא נועדו מעולם לעלות על אש מזבח העולה[7]. עוד כתבו, שיש חלקים בבהמה שאינם בשר, לפיכך, אם אינם מחוברים לבשר הבהמה ירדו, כגון: "צמר שבראשי כבשים, ושער שבזקן התיישים, והעצמות והגידים, והקרניים והטלפיים [כל אלו] בזמן שאינן מחוברים - אם עלו - ירדו"[8]. לגבי החלקים המחוברים לבשר, כגון עצמות וקרניים, רבו הדינים וכדלהלן: א. עצמות המחוברות לבשר – יעלו למזבח ויוקטרו. ב. עצמות שפירשו מהבשר בקרקע – לא יעלו. ג. פירשו בקרקע והועלו למזבח שלא כדין - ירדו[9]. פסולי הקרבנותככלל, רק קרבנות ש'פסולן בקודש', כלומר שנפסלו בעזרה, במהלך ההקרבה – אם עלו למזבח – לא ירדו. אולם, קרבנות שנפסלו להקרבה עוד בטרם הביאום לעזרה, ואחר שהביאום לעזרה העלו אותם למזבח, אלה - אכן ירדו[10]. יש מן התנאים האומר, שדין 'אם עלו לא ירדו' נוהג גם בחלק מקרבן בעלי מום[11]. הראשונים לא פסקו כמותו להלכה[12], אולם יש מן האחרונים שהכריעו כמותו, מאחר שלדעתם יש משניות שמהן עולה כדעתו[13]. האם הכבש, היסוד, והסובב - דינם כמזבח?גדר 'מזבח' האמור לעניין זה, כולל את כל גג המזבח ולא רק את המערכה הגדולה. לא זו אף זו, אפילו הכבש נחשב כמזבח לעניין זה – ומקדש את הראוי לעלות על גבי המזבח. וכתבו הראשונים: "כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו כך הכבש... משיגיע לכבש קרבן או דבר הראוי לו - לא ירד, ואף על פי שנפסל"[14]. באשר לסובב וליסוד נחלקו ראשונים ואחרונים, האם דינם כמזבח: לרוב הדעות דינם כמזבח, ובפרט הסובב[15]. לגבי אויר המזבח, הגמרא מסתפקת, האם דינו כמזבח, ומכריעה, שאם הכהן עומד על גבי המזבח ומחזיק את הקרבן בידיו - אזי – 'אויר המזבח כמזבח'. עם זאת, נשאר עדיין ספק, במקרה שהכהן עומד על רצפת העזרה ומחזיק את הקרבן בקנה מעל גבי המזבח, האם יוקרב על גבי האש? יש הפוסקים ש'אויר המזבח כמזבח', והכל בכלל דין זה, ויש מן האחרונים שהסבירו שהלכה זו נאמרה מספק, ולחומרא. להלכה נפסק שמקטירים את הקרבן שעלה באופן זה על המזבח ואין להורידו[16]. דין קרבן פסול שעלה על גבי המזבחההלכה האומרת ש'אם עלה לא ירד', מחייבת את הקטרתו של הקרבן על המזבח[17], כמו כן חל איסור להשאירו על המזבח מבלי לעשות דבר. עם זאת, שונה קרבן זה מקרבן כשר, ומכיוון שקרבן זה נפסל - אין להפשיט ולנתח את איבריו בראש המזבח, אלא נשרף באש המערכה כמות שהוא. אם למרות האמור הורד הקרבן מהמזבח – שלא כדין – אין להעלותו עליו מחדש[18]. כפרת הבעליםהקטרת קרבן פסול אינה מכשירה אותו כקרבן המרצה את בעליו, לפיכך צריכים הבעלים להביא את קרבנם מחדש[19]. מעילהלדעת רוב הראשונים, בקרבן פסול עדיין יש דיני מעילה, כי פסולו לא מבטל את קדושתו. כל שכן במקרה שהקרבן כבר עלה למזבח, וחל עליו הדין של 'אם עלה לא ירד', שעדיין יש עליו דין מעילה[20]. מצינו עם זאת דעה אחרת, האומרת, שבכל פסולי המוקדשין אין מעילה מן התורה, גם אם עלו למזבח – כיוון שאינם יותר 'מקדשי ה[21]. קרבנות כשריםבאשר לקרבנות כשרים שעלו למזבח טרם זמנם, כגון, אימורים שעלו לפני זריקת דם הקרבן, גם בהם נאמר הדין של 'אם עלו לא ירדו'. אלא שנחלקו ראשונים בפרטי דינם: יש מן הראשונים שכתב, שאמנם אין חובה להורידם, אך ניתן לעשות זאת אם רוצים, כיוון שלאחר מכן ניתן להעלותם מחדש[22]. להלכה כתבו הראשונים, שמפשיטם ומנתח אותם בראש המזבח, את העור והבשר מוריד מראש המזבח ונותנם לבעלים, כמו כן, לכתחילה אין להורידם, אך מוריד את האברים לשטיפה במים ומחזירם[23]. ההבדל בין המזבח הפנימי לחיצוןכאמור, נחלקו תנאים בעניין הקרבנות; אלו מהם מקדש המזבח החיצון, כשהמשותף לכולם הוא, שהמזבח החיצון מקדש רק קרבן שראוי לעלות עליו לכתחילה, לא כן קרבנות שאינם ראויים לעלות עליו, כגון קטורת, לפיכך אינו מקדש אותה[24]. לעומת זאת דינו של המזבח הפנימי שונה, ומקדש כל דבר שעולה עליו, גם אם אלו קרבנות ונסכים שצריכים לעלות על מזבח העולה בחוץ. בביאור ההבדל בין דינם של שני המזבחות אומרת הגמרא: "האי [המזבח החיצון בגדר] – 'רצפה', והאי [המזבח הפנימי בגדר] – 'כלי שרת'"[25]. דברי הגמרא מוסברים בשני אופנים: א. קדושתו של המזבח החיצון אינה כשל המזבח הפנימי שנמשח בשמן המשחה, ולפיכך יש דברים שהמזבח הפנימי מקדש ואילו המזבח החיצון - שלא נמשח - אינו מקדש[26]. ב. המזבח הפנימי יש לו שתי מעלות, שכן, נקרא 'מזבח' ובנוסף לכך יש לו דין כלי שרת, ולכן כוחו גדול יותר לקדש קרבנות מאשר המזבח החיצון שאינו אלא מזבח בלבד[27]. האחרונים התקשו בהסברים דלעיל, שכן המזבח הפנימי בימי שלמה וכן המזבח בימי בית שני – שניהם לא נמשחו, ובכל זאת מקדשים יותר ממזבח החיצון[28]! עוד קשה, שגם כלי שרת אינו יכול לקדש אלא את הראוי לו[29]. לאור האמור, יש מן האחרונים שהסביר בטעם הדבר מדוע כוחו של המזבח החיצון פחות משל הפנימי, שכן נאמרה בו גזירת הכתוב: שנאמר: "היא העולה" – מלמד שאינו מקדש אלא את הראוי לו כעולה, מה שאין כן לגבי המזבח הפנימי, שנאמר בו: "כל הנוגע בהם יקדש" – לרבות הכל[30], לפיכך מזבח הזהב שהוא גם כלי-שרת מקדש כל דבר שעולה עליו[31]. הערות שוליים
(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש) |
