בני יונה: קרבנות מן העוף כוללים שני מינים: בני יונה וכן תורים – המשותף והמפריד ביניהם^[1].

נאמר בתורה בענין קרבן הבא מן העוף*: 'וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לה', וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה^[2]'. בקרבנות העוף נצטווינו להביא להקרבה אחד משני סוגי העופות, תורים או בני יונה. מובא בדברי חז"ל, שכאשר מביאים מן העוף הנקרא 'תור' מביאים תור גדול, וכשמביאים 'בן יונה' מביאים בן יונה קטן – כמבואר להלן. המושג 'תור' מובא בתורה בלשון זכר, ואילו היונה באה בלשון נקבה, עם זאת, להלכה, ניתן להביא כקרבן מן העוף הן זכר והן נקבה^[3].

שלבי הגידול של תורים ובני יונה

אחד המושגים הקשורים לזמן המעבר בתהליך הגידול של בן היונה והתור, ולאיבחון בין תקופת קטנותם לזמן בו הם נקראים גדולים, הרי זה 'תחילת הציהוב'. הבנת מושג זה הנזכר במשנה לאשורו, הכרחית להבנת המקורות העוסקים בענין.

בתהליך הגידול של התור והיונה קיימים חמישה שלבים:

א. שלב בו היונה מוגדרת כגוזל רך. ביום הראשון להתבקעות הביצה יוצא הגוזל כשהוא עטוף מעטה דק של שערות דקות.

ב. השלב השני לגידול, הוא צמיחת פלומה דקה של נוצות המכסה את גוף הגוזל הרך, תקופה זו נמשכת כשלשה שבועות.

ג. שלב שלישי בו משתחרר הגוזל מן האוכל שמביאים לו ההורים בפיהם, ומתחיל לגדל נוצות של ממש ואף לפרוח, תקופה זו נמשכת כשלושה חדשים.

ד. בשלב הבא משיר העוף את כל נוצותיו ומתחיל מחזור שני של גידול נוצות הנמשך כחודשיים. במהלך תקופה זו מתחילות להופיע נוצות צהובות – חומות - אדומות על צווארו של העוף. תקופה זו נקראת 'תחילת הציהוב'. אין כוונת הדבר לצבע צהוב, שכן, גוון זה מצוי בעופות אלו במהלך כל תקופת הגידול בצורות שונות וגוונים שונים. למילה 'ציהוב' משמעות נוספת, במובן של ברק, בוהק, צבעים זוהרים וכד'^[4]. תופעה זו מופיעה רק בשלב בו העוף גדול וגופו מתעטף במעטפת הנוצות החדשה המגוונת והבוהקת. לכך קוראים חז"ל והפרשנים – 'ציהוב'. בתקופה זו יצא העוף משלב של 'אפרוח' ועוף קטן, והופך להיות בוגר וגדול – פשוטו כמשמעו, וראוי לבנות קן עם בת זוגו^[5].

ה. מכאן והלאה – כלומר סוף 'הציהוב' - התורים נקראים גדולים וכך בני היונה, ומעתה הם בונים קן לעצמם כזוג בוגרים.

הגדרת 'תורים' ו'בני יונה'

כאמור, באשר לעוף הנקרא 'תור' התנאי להקרבה הוא, שיהא בוגר וגדול, אך אם התור קטן, ובגדר אפרוח, הרי הוא פסול להקרבה. לא כן ב'בן יונה', שם התנאי בתורה הפוך: בן יונה מובא לקרבן על המזבח דווקא בהיותו בגדר אפרוח וקטן מידות, ובלשון הגמרא: 'תורים - גדולים ולא קטנים. בני יונה - קטנים ולא גדולים'^[6]. הגדלות הפוסלת בבן יונה אינה ענין של ימים או שבועות, אלא כמובא לעיל גדלות של חדשים, וכמובא בראשונים: 'בני יונה גדולים הרבה – אסורים'^[7]. ממילא, אם הביא המקריב בן יונה בוגר וגדול, הרי זה פסול להקרבה. המקור לכך הוא דרשת חז"ל: 'מן התורים - ולא כל התורים', אלא הבוגרים שבהם בלבד כשרים. 'ומן בני היונה – ולא כל בני היונה'^[8], כלומר, דווקא בני יונה כשרים, דהיינו, אפרוח צעיר ולא בוגר.

שלב הגדילה של העופות מאימתי?

במשנה נזכר המושג 'תחילת הציהוב', כשלב המעבר בין הקטנות לגדלות, וכלשון המשנה: 'תחילת הציהוב בזה ובזה פסולין'^[9], פירוש הדברים: כאשר העוף גדל ומשיר את נוצותיו ומופיעות נוצות צבעוניות ומגוונות בצווארו, מיד עם הופעתן בן יונה נפסל. לא כן התור, אין די בהופעה זו כדי להכשירו כגדול והוא עדיין בגדר קטן, ואינו כשר אלא עם הופעת ה'זיהוב', כלומר, השלמת הופעת הנוצות החדשות על גופו בכל גווניהן וזוהרן^[10], זאת, כאמור, בשלב בו החליף העוף את מעטה הנוצות שגידל בהיותו קטן.

שני זמנים בהם נפסל בן יונה

מצינו דעה, שבן יונה נפסל בשני זמנים אפשריים,

האחד: בן יונה כשר כל עוד לא הגיע ל'תחילת הציהוב' - כנ"ל.

השני: בן יונה כשר כל עוד בני היונה 'יעלעו'^[11], כלומר, כל זמן שעוקר אדם את כנף העוף ממקומה, ומתמלא מקום חיבור עצם הכנף לגוף בדם^[12], הדבר מעיד כי עדיין הוא בגדר אפרוח.

מבין שני זמנים אלו הזמן שיקדם - הוא הפוסל בבן יונה^[13].

מאידך, הפסול בתור, כאמור, הוא דווקא בטרם יגדל, אולם משעה שנוצותיו הזהיבו והבהיקו – כנ"ל, משם והלאה כשר עד סוף ימיו^[14].

מצינו דעה, שהכשרות של בן יונה להקרבה אינה מיומו הראשון כנ"ל, שכן, בהיותו גוזל רך הרי הוא מאוס, ואינו כשר אלא משיגדל בימים אחדים^[15].

מעולם המחשבה

ישראל נמשלו ליונה

'מן התורים או מן בני היונה' – מפרש הרמב"ן: 'בחר הכתוב בשני המינים האלה בשביל שהן מצויין וקרובים להתפש [בציד] יותר, כמו שהזכירו רבותינו [בענין קרבנות הבהמה ויקרא רבה כז, ו]: שה כשבים ושה עזים, שיקריב מן הגדלים על אבוסו [והם תחת ידו] ולא יצטרך לשאת כליו תליו וקשתו לצוד ציד להביא. אבל רצה בתורים הגדולים, בעבור פרישותן... שכיון שאבד בן זוגו לא ידבק באחר לעולם. וכן ישראל דבוקים בה' אלהיהם ולא ידבקו באל אחר לעולם. אבל היונים קנאים מאד, ובקנאתם יתפרדו ויחליפו, על כן לא בחר בהם אלא הקטנים קודם [שיגדלו] ויזדווגו, כי היונה בקטנותה - אז [יש] תוספת אהבה בקן גידוליה יותר משאר העופות. והזכירו רבותינו, כי כל העופות אם יגע אדם בקן שלהם לקחת משם אפרוחים או ביצים יעזבוהו ולא יקננו בו לעולם, והיונה לא תעזבנו בשום ענין. וכן ישראל, לא יחליפו בוראם ותורתו לעולם, אלא: או יהודי או צלוב! שמות רבה מב, ט^[16].

מן המדרש

טעם הקרבן

'מאימתי תורין כשרין? – משיזהיבו! ומאימתי בני יונה פסולין – משיצהיבו! מפני מה תורין גדולין כשרין? - שכיון שאבד זוגו שוב אינו מזדווג לזוג אחר. אבל היונה היא פותה אין לה לב, לפיכך קטנים כשרים קודם שיזדווגו'^[17].

הערות שוליים

(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש)