בזיכי לבונה: עם הבאת חלות לחם הפנים אל שולחן הזהב שבהיכל, הובאה עמהן לבונה. זו הונחה על השלחן בשני כלים מיוחדים הנקראים 'בזיכין'.

נאמר בתורה בענין הלבונה ובזיכיה: 'ונתת על המערכת לבונה זכה^[1], והיתה ללחם לאזכרה אשה לה^[2], כלומר, בעת שמניחים את חלות לחם הפנים על גבי שלחן הזהב, יש להניח שם לבונה. בנוסף לכך, כאשר הלחם נלקח בשבת מעל השלחן יש להקטיר את הלבונה על גבי המזבח 'אשה לה. ההקטרה היא אזכרת קרבן מנחת לחם הפנים שיהיה לרצון לפני ה'^[3]. באשר לצורת הנחת הלבונה על השולחן למדו חז"ל, שאין לפזר את הלבונה על השלחן, אלא לתת אותה בכלי. כלי זה נקרא 'כף' בלשון הפסוקים ו'בזך' בלשון חז"ל.

הבזיכים וצורתם

המקור בתורה ממנו למדו חז"ל שיש להניח את הלבונה בכלי, נזכר בעשיית השלחן וכליו, ככתוב: 'ועשית קערותיו וכפותיו'^[4]... ואמרו חז"ל: 'כפותיו - אלו בזיכי הלבונה'^[5]. שלא כמו בזיכי הדם שאין להם שוליים^[6], בזיכי הלבונה נעשו עם תחתית שטוחה, כדי שיוכלו להניחם ביציבות על שלחן הזהב^[7]. כן למדו חכמים, שכל אחד מן הבזיכים מכיל קומץ לבונה, 'נמצאו שני קומצי הלבונה בשני הבזיכים'^[8].

מקום הנחתם

באשר למקום הנחת הבזיכים נחלקו תנאים: יש אומרים שמניחים אותם על גבי מערכת לחם הפנים^[9], ויש אומרים שמניחים אותם על זהבו של שולחן-לחם-הפנים בין שתי מערכות הלחם, וכדעה זו נפסק להלכה^[10].

סידור בזיכי הלבונה

מצות הבאת לחם הפנים מתקיימת מדי שבת בשבתו. הכהנים מוציאים את שנים עשר הלחמים משולחן לחם הפנים שבהיכל וכן את הבזיכים, ומסדרים עליו את הלחמים החדשים ועמם בזיכים אחרים. ארבעה כהנים נכנסים להיכל: בידי שני כהנים שני סדרים של לחם הפנים, סדר לכל כהן, ובידי שני כהנים שני בזיכי לבונה, בזיך ביד כל כהן. וארבעה כהנים מקדימים לפניהם על מנת להוציא את שני סדרי לחם הפנים ושני בזיכי הלבונה שהיו על השולחן עד שבת זו. לאחר מכן, הניחו את הלחם שהוציאו מן ההיכל על שולחן הזהב^[11] שבאולם, ואילו את הבזיכים הקטירו באש המערכה. רק לאחר מכן חילקו את הלחמים בין כהני משמרות הכהונה^[12].

הקטרת הבזיכים

יש אומרים שמקטירים את הבזיכים לאחר תמיד של שחר לפני הקרבת המוספים^[13], ויש אומרים, שמקטירים אותם אחר הקרבת המוספים, וכך נפסק להלכה^[14]. ככל קרבן כך גם באשר ללבונה יש למלוח אותה בטרם הקטרתה^[15]. הקטרת הבזיכים על האש היא המתירה את לחם הפנים לאכילה לכהנים^[16], זאת, ככל המנחות שבמקדש, שקמיצת הקומץ* והקטרתו על גבי המזבח היא המתירה את המנחה לאכילת הכהנים בעזרה^[17].

דינים נוספים

שני הבזיכים מעכבים זה את זה, וכן הלחמים והבזיכים מעכבים זה את זה, ובהעדר האחד מחלקי הקרבן אין מביאים את לחם הפנים כלל^[18].

זר שסידר את הבזיכים על השלחן אינו פוסל את הלחם בכך, ואינו חייב מיתה, מפני שאינה עבודה-תמה^[19], מאידך גיסא, זר שהקטיר את הבזיכים על אש המזבח, עשה בכך עבודה תמה וחייב מיתה^[20].

פרשנים ראשונים

ה'בזיכין' - ושאלת פיקוח נפש

מצינו, כי שאלת הבזיכין והיתר אכילת לחם הפנים היתה שאלה מעשית בימי דוד המלך. שכן, כאשר נמלט על נפשו מכף שאול, הגיע למשכן נוב עיר הכהנים, ושם דן עם אחימלך בשאלה, האם הוא רשאי לאכול את לחם הפנים בהעדר לחם אחר, כי מדובר בפיקוח נפש. במהלך הדיון אומר אחימלך הכהן הגדול לדוד, שלחם הפנים שחולק השבת לכהנים במשכן 'הוא דרך חול'^[21]. כלומר, הלחם ירד בדרגת קדושתו. וכלשון רש"י: 'הלחם, משנסתלק מעל השולחן והקטירו הבזיכין [על גבי המזבח] קרוב הוא להיות חולין [זאת, לא רק לכהנים אלא גם לישראל, שכן] יצא מידי מעילה משיהיה לו שעת היתר לכהנים'.

הערות שוליים

(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש)