וכן בשלשתם אומר לשון אנא שכך למדו גזרה שוה כפרה כפרה מחורב ר"ל ממעשה העגל שנאמר בו אולי אכפרה בעד חטאתכם ונאמר בו אנא חטא העם הזה וכן בכולם מזכיר את השם שכך למדו גזרה שוה כפרה כפרה מעגלה ערופה שנאמ' בה כפר לעמך ישראל ונאמר בו אשר פדית ד':
כבר ביארנו במשנתינו שהפר היה עומד באותו חלק שבין האולם ולמזבח כנגד קרן מערבי צפוני והשעירים למטה בקרן מזרחי צפוני ואע"פ שמקצת המזבח היה בצפון מ"מ אין מקום שחיטה אלא מכותל צפוני של מזבח ולהלן ברוחב עד כותל צפוני של עזרה ושכנגדו למעלה עד האולם ולמטה עד פתח העזרה ומ"מ לענין ביאור בסוגיא זו היו למדים מכאן שהמזבח כולו בדרום והוא שאמרו מדקאמ' לצפון המזבח ר"ל לקרן מזרחי צפוני כלומר שאם היה השעיר עומד לפנים מן המזבח כלל אינו קרוי צפון אלמא כוליה מזבח בדרום קאי והא רישא ר' אלעזר בר' שמעון היא כלומר שהיה מוסיף למקום שחיטה בין האולם ולמזבח והוא סבור בין האולם ולמזבח ממש ר"ל שיהא הפר עומד בין צד מערבי של מזבח במה שיש מן המזבח לרוח צפוני לבין שכנגדו מן האולם אלמא שמקצת המזבח בצפון ואף כאן יהא השעיר עומד בצד המזרחי של מזבח במה שיש ממנו לרוח צפוני ותירץ דכוליה בדרום קאי ותני כבין האולם וכו' כלומר לא בין האולם למזבח ממש אלא משטח כותל צפוני של מזבח לשכנגדו עד האולם על הדרך שפירשנו למעלה ומ"מ לענין פסק מקצת המזבח בצפון והוא שבע אמות ממנו כמו שכתבנו בפרק ראשון ט"ז ב' ואעפ"כ אין הפר עומד לצד המערבי ולא השעיר לצד המזרח מפני שאע"פ שהם צפוניים אינם מקום שחיטה והלכך זה עומד אצל קרן מערבי צפוני וזה אצל מזרחי צפוני כמו שביארנו:
תלמיד ההולך עם רבו אין לו לילך לימין רבו אלא לשמאלו כדי שתהא ימין התלמיד מזומנת לו לאיזה שירות אם יצטרך לו ואם עשה כן הרי עשה עצמו כמי שאינו מזמין עצמו לשמושו והרי זה בור ר"ל שאין לו לא חכמה ולא מדות ואם היו שני תלמידים עמו הולכים אצלו זה לימינו וזה לשמאלו כדי שיתכסה הרב ביניהם כאלו הם באים להגין בעדו והגדול לימינו כדי שיהא הקטן מזומן לתשמישו של רב ועל דרך זה אמרו במשנתינו סגן מימינו וראש בית אב משמאלו ואף זו ר"ל הן לצד שמאלו בתלמיד אחד הן גדול מימין וקטן משמאל בשנים לא בצד הרב ממש שכך אמרו המהלך בצד רבו הרי זה מגסי הרוח מפני שנראה כמשוה עצמו עמו וכן לא מאחוריו ושיקדימוהו לפניו שאף זה נראה כמרחיק עצמו משימושו אלא יצדדו עצמם לצד אחוריו מעט שיתכסה בהם או בו מעט מצדדיו או מצדו וזהו דרך כבוד ולעניין ביאור הגירסא הנכונה תרגומה כדי שיתכסה בו רבו כלומר ובשהם שלשה והתניא ההולך מצד רבו הרי זה מגסי הרוח אחורי רבו איתמר והתניא תרווייהו דמצדד אצדודי וגרסא הכתובה ברוב הספרים אינה מתיישבת כל כך אלא שכבר כתבנוהו בפרושינו:
גורלות אלו שהן בקלפי להגריל בהם על השעירים איזה לשם ואיזה לעזאזל צריך שיהו שניהם שוים ולא יהא אחד של מין אחד ואחד של מין אחר או אחד גס ואחד דק וכל שהן שוים אין קפדים בהם אם של זהב אם של שאר מיני מתכות אם של עצים ואבנים ואע"פ שמצינו בציץ שהשם כתוב עליו והוא של זהב ואף בזה הואיל ואחד מהם כתוב בו שם היה לנו לומר שיהא של זהב גורלות כתי' רבה להכשיר בכל הגורלות כל שהם שוים וכן זה שכתו' בו ונתן על שני השעירים גורלות אין במשמע שני גורלות על כל שעיר מהם אלא שני גורלות בין שניהם אחד כתוב בו שם ואחד כתוב בו עזאזל וטורף בקלפי ונותן אחד על זה ואחד על זה ושמא תאמר והיאך הוא עולה על הדעת שיהו שני גורלות על שעיר אחד והא בהדיא כתי' גורל אחד וכו' שמא הייתי סבור לומר שהוא עושה ארבעה גורלות שנים מהם כותב בהם שם ושנים כותב בהם עזאזל אלא שיהו שנים של שם דבוקים זה בזה שלא יזדמן של שם ושל עזאזל בבת אחת ומתוך שהם דבוקים זה בזה ושהם שם אחד הוא קורא להם אחד והם שנים והוא שאמר תלמוד לומ' אחד לד' אין לד' אלא אחד ואין לעזאזל אלא אחד ותכלית הכוונה בה הוא שלא להיות לד' אלא אחד רומז אל אמונת הייחוד ולהוציא מלב האומרים גורלות על כל אחד ובדבקות שני הגורלות להיותן כאחד לרמוז על אמונה ישנה היו הצדוקים נכשלים בה הרבה כמו שרמזנו למעלה:
המשנה הרביעית והכוונה בה בענין החלק השלישי והוא שאמר בן קטין עשה שנים עשר דדים לכיור שלא היו בו אלא שנים אף הוא עשה מוכני לכיור שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה מונבז המלך עשה כל ידות הכלים של יום הכפורים של זהב הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת שוטה כתובה עליה ניקנור נעשה נסים לדלתותיו ומזכירין אותם לשבח אמר הר"ם עשה לכיור שנים עשר חוטמין שהמים יוצאין משם כדי שיהיו כל הכהנים המתעסקים בתמיד מקדשין ידיהם ורגליהם כאחת והוא לא מנה שוחט כי השחיטה כשרה בזרים כמו שקדם וזורק הוא מקבל הדם וכבר קדם לך כי שלשה עשר היו זכין בו יחסר אחד מהן שוחט נשארו שנים עשר והכיור מכלל כלי שרת וכשהיו בו מים נתקדשו ונפסלו בלינה כמו שיתבאר במקומות מקדשים וזה עשה כלי סביב לכיור והיו בו המים תמיד והיו שותתין מאותו כלי לכיור כדי הצורך ראשון ראשון ואותו הכלי היה נקרא מוכני וכל ידות הכלים הם הקפות כלומר בית יד של סכין או של קרדום שהיו חותכי' בהן הבשר ודומיהם ונברשת היא כמו שמשית שעושין על פתחי הבתים מזכוכית והיא עשתה אותו מזהב טוב ממורט וכשהיה השמש זורח עליה לאותה השמשית אורה ונוגה בתחלת היום כעלות השמש מאופק ירושלם ואותה שעה היו קורין קרית שמע וניקנור היה איש מן החסידים הלך לאכסנדריא של מצרים ועשה שם שתי דלתות של נחשת והתקין מלאכתן מאד והיה דעתו להעמידן בעזרה והביאם על הים ויהי כאשר סער הים על המלחים השליכו אחת מן הדלתות בתוך הים להקל מעליהם ומאנייתם ורצו להשליך השנית וכאשר ראה קשר עצמו בדלת ואמ' להם אם רצונכם להשליך זו הדלת לא תשליכוהו אלא עמי אז עמד הים מזעפו וכאשר יצא הוא לנמל בעכו היה מצטער על הדלת שטבעה ורצה השם והשליך הים הדלת האחרת שטבעה לאותו מקום שיצא זה החסיד וזהו הנס שעשה השם לדלתותיו והעמידום לרוח מזרחית מן העזרה לעומת ההיכל וענין לשבח גדולה ותהלה והמלה עברית וארמית והענין אחד ויהללו אותה ושבחו יתה ונאמר שבחי ירושלים אלו לגנאי בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטרת הגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד ובן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב על הראשונים נאמר זכר צדיק לברכה ועל אלו נאמר ושם רשעים ירקב גנאי הפך שבח ולחם הפנים עב היה כמו שיתבאר במנחות אבל היו מתקנין אפייתו בדפוסים עד שיהיו מקפלים כמו שמקפלים הבגדים והוא היה בתכלית ההשויה ותקון האפייה כמלאכה שהיתה ידועה אצלם ופטום הקטורת ידוע ועוד אזכרנו במקומו ממסכת כריתות ובכלל סמניה עשב כשנותנין אותו עם הקטורת על האש היה העשן כלו עולה מכונס לא מפוזר והיו מכירים אותו העשב ולא הודיעוהו לאדם והיה הגרס בן לוי מוציא אותיות בפיו בהוצאה נפלאה בשעת קריאת השיר של כל יום והיה נותן גודלו בפיו עם לשונו בשעת הקריאה ולא הודיע לשום אדם איך היתה המלאכה בשנוי נתינת הלשון בפה ואיך היה משים בהנו כשהיו יוצאין אותן הנעימות הערבות ובן קמצר היה כותב בקולמסים רבים בבת אחת ואעפ"י שכל אלו נתנו אמתלא מפני מה נמנעו מללמד מעשיהם גנה אותם כאשר תראה:
אמר המאירי בן קטין וכו' פי' כה"ג היה בבית שני ועשה שנים עשר דדים לכיור שמתחלה לא היו בהם אלא שנים ועשה הוא בהם שנים עשר שיהו מים יוצאים מהם ביחד להיות שנים עשר כהנים מקדשים ידיהם ורגליהם מהם בבת אחת וזה שעשה מהם שנים עשר מפני שהוא כיון בו על כל אותם העסוקים בתמיד שהם שלשה עשר כמו שביארנו ולא עשה בהם שלשה עשר מפני שהשוחט הוא בכלל השלש עשרה ואינו טעון קדוש שהרי השחיטה כשרה בזר ואף הוא עשה מוכני פי' בגמ' גלגלא דהוו משקעי ליה כלומר שהכיור הוא כלי שרת וכל שמקודש בכלי שרת נפסל בלינה ומתוך כך עשה כלי זה סביב לכיור שמאותו כלי היו המים באים לכיור כפי הצורך ולא היו נפסלים באותו כלי בלינה שאינו כלי שרת וכשהיו צריכים למי כיור היו מריקים מאותו הכלי דרך דדיו לכיור ולא היו צריכים להביא בכל יום מבחוץ והיה עשוי כעין גלגל שממלאין ממנו בבור ומשמיע קולות בשעת ההרקה כדרך שגלגל הבור משמיע קול בשעת השאיבה כמו שביארנו במסכת תמיד וי"מ בענין אחר וזה עיקר:
מונבז המלך עשה כל ידות הכלים של יום הכפורים של זהב שאלו בגמ' נעבדינהו לכולהו כלומר מה ענין לידות ולא לכלים עצמן והלא מאחר שנדבו לבו לכך ונמצא רוצה ויכול היה לו לעשות אף הכלים עצמם מזהב והיה ראוי שיהו הם של זהב יותר מן הידות ופירשוה בידות הסכינין שאי אפשר לעשות הסכינין עצמן של זהב שאם כן לא היו יכולין לחתוך בהם והקשו בה ממה שאמרו בבריתא אף הוא עשה כני כלים ואגניהם וידות כלים [וידות סכינין] של יום הכיפורים של זהב ומדקתני ידות סכינין וידות הכלים אלמא אף בשאר כלים עשה ידותיהן של זהב וא"כ יעשה אף בגוף הכלים ותירץ שאף אותם הכלים פירושן בנגרי וחציני ר"ל ידות הקרדום והמגל וכיוצא בהם מכלים שאי אפשר לגוף הכלים בשל זהב ומ"מ קשה לפרש שהרי כניהן ר"ל בסיסי מושבם ואוגנותיהם ר"ל בית אחיזתם מיהא אף בשאר כלים הם נאמרים והיה לו להקשות עליהם שיעשה אף גופם של זהב אלא שבודאי זו של (כלים) [כנים] ואגנים הכלים עצמן של זהב היו אלא שהיו מקילין בכניהם ואגניהם והוא עשה אף כניהם ואגניהם של זהב אבל הסכינים והקרדומים הואיל וגופן לא היה אפשר להם בשל זהב לא היו עושין את הידות של זהב והוא בא ועשאן של זהב:
הילנאי המלכה אמו עשתה נברשת של זהב ר"ל מחיצת חלון ועל הדרך שעושין אותה מזכוכית עשאתה היא מזהב טוב וממורט הרבה והניחתהו במקום גבוה על פתח ההיכל בדרך שבתחלת היום כשהשמש מתחיל לעלות מן האופק מצד המזרח ומכה על פתח ההיכל שהוא לצד מערב ניצוצות יוצאין ממנה מיד והיו מכירין שזמן קרית שמע הוא ולא היו צריכין לצאת ולראות הנץ החמה ולא משום אנשי משמר ומעמד שהרי אנשי משמר היו מקדימין לקרות משעלה עמוד השחר מחשש שלא ימשכו אחר העבודה וימנעו מלקרות ואנשי מעמד העומדים על הקרבן בשליחות כל הצבור היו מאחרין לקרות עד שתכלה עבודת התמיד עד שאמרו שהקורא עם אנשי מעמד ועם אנשי משמר לא יצא ידי חובתו על הדרכים שביארנו במסכת ברכות ט' ב' אלא לא עשאתה אלא לבני ירושלים הבאים בעזרה להתפלל שם למנהג וותיקים שהיו מכוונים לגמרה עם הנץ החמה שיתפללו אחר זריחת החמה שהוא יום גמור:
אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה בה כדי שיעתיק ממנה הכהן כשבאה לידו סוטה לכתוב ולמחות בתוך המים ולא יהו צריכים להוציא עליה ספר תורה ושאלו בגמ' שמע מינה כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה אע"פ שאין דעתו להשלימה עד סוף הענין כמו שביארנו שם ותירצה בא"ב כלומר ראשי תיבות ומה שאמרו כשהוא כותב רואה וכותב מה שכתוב בטבלא ומה כתוב בטבלא אם שכב אם לא שכב פירושו בסירוגין ר"ל שכותב אם שכב שלם ואחריה ראשי תיבות עד סוף אותו דיבור וחוזר וכותב אם לא שכב שלם ואחריו ראשי תיבות וכן ואת כי שטית שלם ואחריו ראשי תיבות וכן הלכה אלא שלענין התינוק הותר לגמרי משום עת לעשות לד' כמו שביארנו שם:
ניקנור והוא שם אדם נכבד נעשו נסים לדלתותיו ופי' בגמ' שהלך לאלכסנדריא של מצרים להביא דלתות ועשה שם שתי דלתות ברושים מחופות נחושת מוצהב הרבה על דעת להעמידם בעזרה והיה מביאם דרך ים וכשסער הים על המלחים השליכו אחת מהם להקל משאה של ספינה ועדיין לא נח שם הים מזעפו ובקשו להטיל אף את חברתה ועמד הוא וכרכה ר"ל שחבקה בזרועותיו ואמר להם אם רצונכם להטיל את זו הטילוני עמה לים ומיד נח הים והיה מצטער על חברתה הרבה וכשהגיע לנמלה של עכו ראו אותה מבצבצת ויוצאה תחת דופני הספינה ונטלם והקדישם לעזרה והעמידום לרוח מזרחית בכניסת העזרה כנגד פתח ההיכל וכל שערי בית המקדש נשתנו לשל זהב חוץ מאלו שלא רצו לשנותם מצד הנס שנעשה בהם ומצד שהיה נחושת שבהם מוצהב הרבה ומזכירין אותם לשבח ר"ל כל אלו שהזכרנו והם בן גמלא שעשה את הגורלות של זהב ובן קטין שעשה שנים עשר דדים ומוכני לכיור ומונבז שעשה ידות הכלים של זהב ואמו שעשתה נברשת וטבלא של זהב כולן היו מזכירין אותן לשבח על מה שעשו:
אבל אלו שהוא מזכיר עכשיו הוזכרו לגנאי על מה שעשו והם בית גרמו והוא היה אומן חשוב בכך שלא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים שהיו בקיאים במלאכתו ברדייתו ובאפייתו עד שלא היה מתעפש ואותו שהיו עושים שאר אומנים היה מתעפש מתוך עובי הלחם ואע"פ שאמרו כ"א ב' סילוקו כסידורו לא היה אלא בבית ראשון וכן בבית שני בעוד שהיו שם כהנים גדולים צדיקים וחשובים אבל משהיו ממנים כ"ג ע"י ממון נתקלקל הכל והיו צריכים לאומנות חשובה ואלו ידעו ולא רצו ללמד ולא היו חוששין ללמדו לכבוד שמים כדי שלא יתמעט כבוד מקדש במיתתם או שמא בקיאים היו בו ביופי גדול ובנקיות מופלג מצד הלישה והאפייה וכן בית אבטינס לא רצו ללמד מעשה הקטרת והוא שהיו יודעים עשב שנותנין אותו עם הקטרת על האש והיה העשן כולו מתכנס לעמוד אחד ישר וזקוף ולא מתפזר ואותו עשב נקרא מעלה עשן והם ידעו אותו עשב ולא רצו ללמדו ופי' בגמ' ששניהם היו מתנצלים בדבר זה שיודעים היו שבית המקדש עתיד ליחרב והיו מתייראין שמא ילמד אדם שאינו הגון וילך ויעבוד עבודה זרה בכך ולא קבלו התנצלותם מפני שידעו בהם שלא היתה כוונתם אלא להרבות בכבוד עצמם ומ"מ בזו הזכירום לשבח שמעולם בית גרמו לא נמצאת פת נקיה ביד בניהם שלא יאמרו מלחם הפנים הם ניזונים ושל בית אבטינס לא יצאה כלה מבושמת מבתיהם שלא יאמרו מן הקטרת הן מתבשמות לקיים מה שנאמר והייתם נקיים מד' וישראל ובברייתא אמרו שכשהיו נושאין אשה היו פוסקים עמה על מנת שלא תתבשמי:
אגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ר"ל תנועה אחת בהגבהת הקול עריבה בתכלית בשיר של פה מעורב עם שיר הכנור והיה נותן גודלו באיזה מקום שבפיו ידוע אצלו ואצבעותיו בין הנימין של כנור והיה מגביה קולו בנעימות מתוק כל כך שבאותה שעה היו כל אחיו נרתעים בבת ראש לאחוריהם ר"ל בפתע ולא רצה ללמדו ואף הוא היה מתנצל כדרך הראשונים:
בן קמצי לא רצה ללמד על מעשה הכתב שהיה יודע ומהיר במלאכת הכתיבה עד שהיה קושר ארבעה קולמסים בארבע אצבעות ימינו והיה כותב בבת אחת שם בן ארבע אותיות בבת אחת בלא הקדמת אות אחת לחברתה עד שלא היתה אות אחת ממנו נכתבת בלא חברתה וזה לא מצא שם שום התנצלות על מניעתו שהרי לא היה כאן חשש לעבוד ע"ז בכך שאין דבר זה מעלה או מוריד לשאר האומות שאינם עושים כלום אלא לפנים ודבר זה אין בו קפידא להמון וכן שאין להם כתב שלנו ואין דבר זה למד דבר מתוך דבר:
על הראשונים נאמר זכר צדיק לברכה על בן גמלא ובן קטין וכו' שאמרנו עליהם שהוזכרו לשבח ועל אלו נאמר ושם רשעים ירקב ר"ל שלא יעמוד זכרם והם של בית גרמו וכו':
וי"מ על הראשונים על בית גרמו ועל בית אבטינס ועל הגרס בן לוי שמ"מ מצאו תשובה לדבריהם ועל אלו ר"ל בן קמצאי וכו' שלא מצא תשובה לדבריו ואע"פ שאם כן היה לו לומר על זה פירושו עליו ועל חביריו וכן היא בגמ' בהדיא ואע"פ שהיו מזכירין אותם [לגנאי] שמא אחר ששמעו התנצלותם קבלו מהם או שמ"מ על כל פנים היו מזכירין אותם לגנאי במניעת לימודם ועיקר הדברים דרך הערה שלא יהא אדם נמנע מללמד מה שיש בו קדוש השם באיזה צד אע"פ שיש צדדין שאפשר להתנצל בכך:
זהו ביאור המשנה ומה שיש ממנה מקום לענין פסק כבר הבנת פסק שבו ממה שכתבנו ומה שנכנס תחתיה בגמ' ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:
