רבי אומר: למדים דין קרבן תמיד של ערבית (בין הערבים) משל שחרית; ש"את הכבש האחד" שנאמר במקרא, הכוונה לכבש התמיד של שחר, וממנו למדים לתמיד האחר, של בין הערבים.

ושואלים: בשלמא לרבנן [נניח לשיטת חכמים] הסבורים האי [זה] שנאמר בפסוק זה, בתמיד של בין הערבים כתיב [נאמר] לפי המשך הכתובים, ולכך הוא המלמד על התמיד של שחר. אלא רבי הסובר כי יש ללמוד של בין הערבים משל שחר, מאי טעמיה [מה טעמו]? אמר רבה בר עולא: אמר קרא [הכתוב]: "לכבש האחד" — איזהו כבש שנאמר בו תחילה "אחד" — הוי אומר זה תמיד של שחר. הרי שהפסוק הזה מדבר מענין התמיד של שחר.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה אומרים הם על כך? ומשיבים: כי לדעתם מאי [מה] כוונת הפסוק באומרו "אחד", כוונתו — מיוחד שבעדרו, שיש להביא לקרבן התמיד כבש מובחר ומיוחד. ושואלים: ורבי, מהיכן הוא לומד דין זה? ומשיבים: לדעתו ממה שנאמר: "וכל מבחר נדריכם" (דברים יב, יא) נפקא [יוצא לו, נלמד] דין זה, שהנדר צריך להיות מבחר צאנו. ושואלים: ורבנן [וחכמים] כיצד מפרשים הם כתוב זה? ומסבירים: לדעתם פסוק חד [אחד] לענין קרבן חובה נאמר, וחד [ופסוק אחד] לענין קרבן נדבה נאמר. וצריכי [וצריכים] הדברים להיאמר בשני המקרים. מפני שיש צד לומר כי על כל דבר שהוא חובה להיעשות בשלימות, ולכך על קרבן חובה להיות מן המובחר, ומצד שני יש לומר, כי כשאדם עושה דבר מתוך נדבת ליבו, הריהו עושה כן באופן היפה והמושלם ביותר, ולכך על קרבן נדבה להיות מן המובחר.

א שנינו במשנה כי אם היה הכהן הגדול זקן או איסטניס היו מחממים לו מים חמים ומטילין בתוך המקוה, כדי להפיג את הצינה. תניא [שנינו בברייתא]: אמר ר' יהודה: עששיות (גושים, חתיכות) של ברזל היו מחמין (מחממים) מערב יום הכפורים ומטילין לתוך צונן שבמקוה כדי שתפיג צינתן. ומקשים: והלא כשעושה דבר זה מצרף הוא את הברזל, שהוא מחסם ומחזק אותו על ידי כך, ונמצא עושה מלאכה ביום הכיפורים! אמר רב ביבי: כאן מדובר שלא חיממו את גושי הברזל כל כך, שלא הגיע לצירוף. אביי אמר: אפילו תימא [תאמר] שהגיע הברזל מבחינת החימום לכדי צירוף. אולם פעולה זו היא בכלל דבר שאין מתכוין, שהרי אין כוונתו לתקן ולחמם את הברזל, אלא רק לחמם את המים, ולכן מותר.

ומקשים: ומי [והאם] אמר אביי הכי [כך], שדבר שאין מתכוין מותר? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נאמר: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ג), ללמד: אפילו במקום שיש שם בהרת של צרעת על גבי הערלה יקוץ (יקצוץ) אותו וימול את התינוק, למרות איסור התורה לקצוץ את בהרת הצרעת, אלו דברי ר' יאשיה. והוינן [והיינו עוסקים] בה בבעיה זו: קרא [הכתוב] למה לי להתיר דבר זה, הלא אינו מתכוין לקצוץ את הנגע אלא למצוות מילה, ומשום מה איפוא יש צורך בפסוק מיוחד להתיר? ואמר אביי: דבר זה נאמר לפי שיטת ר' יהודה, שאמר: דבר שאין מתכוין אסור. ולכן צריך כתוב מיוחד להתירו. ולעניננו מצאנו שאביי סבור כי ר' יהודה אוסר אפילו דבר שאינו מתכוין, ומדוע אומר הוא לענין עששיות של ברזל שר' יהודה מתיר כשאינו מתכוון?

ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] שאמר אביי שר' יהודה אוסר כשאינו מתכוון, הרי זה בכל התורה כולה כאשר האיסור שבדבר הוא מן התורה, אבל הכא [כאן] בעששיות הלא צירוף זה אינו ממש מלאכה גמורה האסורה מן התורה אלא רק איסור דרבנן [מדברי סופרים] הוא, שאין איסורו אלא משום שבות (תקנת חכמים להוסיף במצוה שביתה), ולא החמירו חכמים לאסור מלאכה זו שמדבריהם כשאינו מתכוין לה.

ב משנה הביאוהו את הכהן הגדול כדי לטבול בשנית ללישכת בית הפרוה, ובקדש היתה לישכה זו. פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם לצניעות, וקדש הכהן ידיו ורגליו ופשט את בגדיו. ר' מאיר אומר: כך היה הסדר, קודם פשט, ואחר כך קדש ידיו ורגליו. ירד וטבל שנית, עלה ונסתפג ומיד הביאו לו בגדי לבן, לבש אותם וקדש ידיו ורגליו.

בשחר היה לובש בגדי שש פלוסין (הבאים ממצרים) של שנים עשר מנה, שבשל טיבם, היה מחירם יקר כל כך. ובין הערבים היה לובש בגדי שש הנדויין (מהודו) זולים במקצת והיו רק של שמונה מאות זוז (שמונה מנה), אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים שהיו שניהם יקרים יותר: בשחר היה לובש בגדים של שמונה עשר מנה ובין הערבים היה לובש של שנים עשר מנה ובסך הכל עלות בגדיו — שלשים מנה. סכומים אלו לבגדים היו משל ציבור ואם רצה הכהן הגדול להוסיף ולקנות מובחרים יותר — מוסיף משלו מרכושו הפרטי.