באחולי [בחילול] העבודה אם לא טבל לפניה קא מיפלגי [הם חלוקים]. לשיטת בן זומא אם לא טבל, הריהו מחיל [מחלל] עבודה, שלדעתו טבילת קדושה זו היא חלק מסדר העבודה. ואילו לשיטת ר' יהודה לא מחיל [אינו מחלל] את העבודה, כיון שטבילה זו אינה אלא משום סייג.

ותוהים: ולבן זומא מי מחיל [האם מחלל הוא] עבודה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: כהן גדול שלא טבל ולא קידש ידיו ורגליו בין בגד זהב לבגד לבן, וכן אם לא טבל בין עבודה לעבודה — עבודתו כשרה. אולם אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שלא קידש ידיו ורגליו כלל שחרית ועבד עבודה — עבודתו פסולה. וכיון שאפילו טבילת כהן גדול בין עבודה לעבודה איננה מחללת, כל שכן טבילה ראשונה, שבן זומא לומד אותה רק מטבילת כהן גדול!

אלא יש לדחות הסבר זה, ולומר: למיקם [לעמוד לעבור] באיסור עשה קא מיפלגי [בכך הם נחלקו]: לשיטת בן זומא — קאי [עומד הוא, עובר] בעשה, שהרי היא מצוה מיוחדת לטבול לצורך הקדושה. ואילו לשיטת ר' יהודה — לא קאי [אינו עומד, עובר] באיסור בעשה

ושואלים: ומי אית ליה [והאם יש לו, מקבל] לר' יהודה האי סברא [סברה זו] של חיוב טבילה כדי להיזכר בטומאה ישנה? והתניא [והרי שנינו בתוספתא]: מצורע ביום השמיני לטהרתו, אחר שטבל כבר בסוף היום השביעי — טובל פעם נוספת ועומד בשער ניקנור במקדש כדי להביא קרבנות כפרתו, וכדי שיתן הכהן על בהונותיו מדם האשם והשמן כדי לטהרו לגמרי. ר' יהודה אומר: אינו צריך טבילה, לפי שכבר טבל מבערב. הרי שלא הצריך ר' יהודה טבילה מיוחדת בבוקר כדי לפרוש מטומאה!

ותוהים: ההוא [שם] בענין מצורע, אינו צריך לטבול פעם נוספת כדתני טעמא [כפי ששנוי הטעם] במפורש: לפי שכבר טבל מבערב, ובאותה טבילה כבר תיקן כל הצריך תיקון, ואף נזכר לפרוש מטומאתו. ואין איפוא שייכות בין דין זה לענין סרך טבילה של הנכנס לעזרה.

ושואלים: אם כן ודקארי לה מאי קארי לה [וזה שהקשה את הקושיה מה ראה להקשות קושיה זו]? שהרי לכאורה טעם הדין מפורש בגוף הענין! ומשיבים: משום דקא בעי למרמא אחריתי עליה [שרצה להקשות עוד ברייתא אחרת עליה] ומתוך צירוף הדברים תתברר הקושיה. שהרי שנינו: מדוע היתה נקראת לשכת המצורעין — ששם מצורעין טובלין. ר' יהודה אומר: לא מצורעין בלבד אמרו, אלא כל אדם. הרי שלדבריו בברייתא זו היו המצורעים טעונים טבילה במקדש (אלא שלא רק הם בלבד) והרי זו סתירה לדבריו בברייתא הראשונה, שאינו צריך לטבול במקדש ביום השמיני ודי לו במה שטבל מאתמול!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא דטביל [זה שטבל] כבר מבערב — אינו צריך לטבול שנית, והא דלא טביל [וזה שלא טבל] ולשם כך היתה מוכנה עבורו לשכה מיוחדת, שבה היו המצורעין טובלין. ומקשים: אי דלא טביל [אם לא טבל] המצורע כלל מבערב הקודם אם כן עדיין הערב שמש בעי [צריך] שיש לו להמתין עד שתעריב השמש בסוף היום כדי שיטהר לגמרי מטומאתו, ובינתים אסור לו כלל להיכנס למקדש! אלא יש לתרץ באופן אחר; אידי ואידי דטביל [זה וזה מדובר שטבל] כבר המצורע, אלא הא [זה] שהצריכוהו טבילה שנית מדובן באופן דאסח דעתיה [שהסיח דעתו] ולא נשמר מטומאת מת, הא [זה] שאינו טעון טבילה, מדובר שלא אסח דעתיה [הסיח דעתו].

ומקשים: אי אסח דעתיה [אם הסיח דעתו] מלהשמר בטהרה, אם כן אין די לו בטבילה, אלא הזאת שלישי ורביעי בעי [צריך הוא], שיש להזות עליו מי חטאת ביום שלישי והשביעי לטהרו מספק טומאת מת, שכן אמר ר' דוסתאי בר מתון אמר ר' יוחנן: הסח הדעת צריך הזאה שלישי ושביעי! ואם כן אין מקום להסבר זה בהיסח הדעת.

אלא אידי ואידי דלא אסח דעתיה [זה וזה מדובר שלא הסיח דעתו] ולא קשיא [ואינו קשה] הא [כאן] שר' יהודה אינו מצריכו טבילה שנית, מדובר דטביל [שטבל] בערב גם על דעת טהרה המיוחדת לביאת מקדש, הא [זו] שהצריכו טבילה שנית מדובר שלא טביל [טבל] בערב על דעת ביאת מקדש ולכן צריך טבילה שניה להיטהר אפילו לקודש. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] תני [שנה] ותקן משהו בגירסת אותה ברייתא, ובכך תתורץ הקושיה מעצמה, וכך תאמר: לא מצורעין אמרו אלא כל אדם. כלומר, ר' יהודה אינו מוסיף על דברי חכמים, אלא חולק עליהם: לדעתו מצורעין אינם צריכים טבילה, אבל שאר כל אדם זקוקים לכך.

רבינא אמר אפשר להסביר כך: ר' יהודה בברייתא השניה לדבריהם דרבנן קאמר להו [אמר להם] שהרי אין בדבריו ביטוי מלא לשיטתו, אלא נאמרו תוך כדי ויכוח עם החכמים, וכך יש להבין את דבריו: לדידי [לשיטתי] מצורע אין צריך טבילה כלל בבואו למקדש, אבל לדידכו אודו לי איזי מיהת [לשיטתכם הודו לי לפחות] שלא מצורעין בלבד אמרו שטעונים טבילה זו אלא כל אדם. ושואלים: ורבנן [וחכמים] שאינם סבורים כן, כיצד אכן מסבירים הם את שיטתם? ומתרצים: לטענתם אין זו השוואה: שכן מצורע כיון שהיה טמא טומאה חמורה דייש [הריהו דש, רגיל] בטומאה ולכן הצריכוהו טבילה מיוחדת כדי להזכירו שמא נטמא טומאה אחרת ושכח להטהר מאותה טומאה, אבל כל שאר בני אדם לא דיישי [דשים, רגילים] בטומאה ואם נטמאו בודאי זכורים הם, ואינם צריכים עוד טבילה מיוחדת.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: נימא [האם נאמר] כי רבנן דפליגי עליה [חכמים שחלוקים עליו] על ר' יהודה בענין הטבילות כבן זומא הסובר כי טבילת כל הנכנס לעבודה הריהי חובה מן התורה סבירא להו [סבורים הם], והאי דקתני [וזה ששנו] את המחלוקת הזו לענין מצורע דווקא ולא אמרו כבן זומא, הרי זה להודיעך כחו של ר' יהודה ששיטתו קיצונית כל כך, עד שאפילו במצורע אינו מצריך טבילה. או דילמא [שמא] בעיקר הדברים סבורים הם כר' יהודה אולם שאני [שונה] דין המצורע משום דדייש [שהוא דש, רגיל] בטומאה ולכן התקינו לו טבילה מיוחדת להפרישו. אמר ליה [לו] רב יוסף: לדעתו טעמם של חכמים הוא משום שאני [שונה] דין המצורע משום דדייש [שהוא דש, רגיל] בטומאה.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: לשיטת ר' יהודה שאמר: סרך טבילה היא זו שטבילה זו איננה מצוה ממש, אלא לתוספת ולזכרון בלבד היא,