נהדרה [נחזיר אותה] את הקמיצה שהוציאו מן המנחה בלילה ונהדר ונקמצה ביממא [ונחזור ונקמוץ אותה ביום] ומפני מה תשרף המנחה? ומסבירים: הוא תני לה והוא אמר לה [הוא שנה אותה את הברייתא הזו שבאה אליו במסורת והוא אמר תרגם והסביר אותה] כך: כלי שרת מקדשין את שבתוכן אפילו שלא בזמנו. וכיון שהניחו את הקומץ בתוך כלי שרת מיוחד, מיד חלה עליו קדושת הקומץ, ואף שנעשה הדבר שלא בזמנו, כבר חלה עליו הקדושה, ומכיון שנעשה כשלא בזמנו — שוב אין לו תקנה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: זה הכלל: כל קרבן הקרב ביום קדוש (מתקדש) בהקרבתו ביום, וכל הקרב בלילה — אינו נעשה קדוש אלא בלילה, וכל הקרב בין ביום ובין בלילה — נשעה קדוש בין ביום בין בלילה. ולעניננו: קתני מיהת [שנינו על כל פנים] כי כל הקרב ביום — קדוש ביום, ונדייק: ביום — אין [כן], אולם בלילה לא, אינו מתקדש, ואם אינו מתקדש — אף אינו נפסל, וקשה אם כן לדברי ר' אבין! ומשיבים: דילמא [שמא] מה שאמרו "אינו קדוש", כוונתו: אם נעשה שלא בזמנו אינו קדוש כדי ליקרב על המזבח, אבל קדוש מספיק כדי ליפסל.

על עיקר סברתו של ר' אבין מתיב [מקשה] עוד ר' זירא, ממה ששנינו: סידר את הלחם (לחם הפנים) על שולחן הזהב ואת הבזיכין של קטורת השייכים ללחם, במקום לסדרם כדינם בשבת, סדרם אחר השבת (ביום ראשון), אף כי הקטיר את הבזיכין בשבת — פסולה, שהרי סידרו שלא בזמנו ונמצא שאינה מונחת על השלחן שבעה ימים כמשפטה.

כיצד יעשה ולא יפסל? יניחנו את הלחם הזה לשבת הבאה בלא שיסירנו מעל השולחן. שאפילו עמדה מערכת הלחם על השלחן ימים רבים אין בכך כלום ובשבת עושים את הסידור ואת ההנחה כדרכם. ואמאי [ומדוע] תועיל תקנה זו? שהרי אם כלי שרת מקדשין אפילו שלא בזמנם, כיון שהניחו את מערכת הלחם על השולחן תקדוש [תקדש] ותיפסל!

אמר רבא: מאן דקא מותיב [מי שמקשה, ר' זירא] — שפיר קא מותיב [יפה הוא מקשה] ואבוה [ואביו] של ר' אבין נמי מתניתא קאמר [גם כן ברייתא אמר]. כלומר: מקור דבריו הוא בדברי תנאים בברייתא, ולכך יש עדיין ליישב את סתירת הברייתות ואין לדחות את דבריו בסתם. וכך יש ליישב את הסתירה: התנא שהביא ר' אבין קסבר [סבר]: לילה אין מחוסר זמן, כלומר: דבר שצריך להיעשות ביום ונעשה בלילה טרם זמנו, אינו נקרא לגמרי "מחוסר זמן" משום שהלילה והיום נחשבים כיחידה אחת, ולכן כלי שרת מקדשים אותו אף בלילה, אולם אם חסר יום שלם או יותר הרי זה כמחוסר זמן, ואין קדושה חלה עליו ולכן אין השולחן מקדש את הלחם שהונח עליו שבוע טרם זמנו.

ומקשים: לשיטה זו, שלילה אינו מחוסר זמן, אם כן כי מטי בי שמשי תקדוש ותפסול [כאשר יגיע הערב ערב שבת תקדש מערכת הלחם משום קדושת השלחן ותפסל] אז! שהרי התקדש הלחם בליל שבת ומשעלה השחר נפסל בלינה. אמר רבינא: מדובר כאן שקדם וסלקו, כלומר: שסמוך לחשכה צריך לסלק הלחם מעל השלחן, כך שלא חלה עליו קדושה להפסל וחוזר ומסדרו ביום. מר זוטרא ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רב אשי אמר לתרץ קושיה זו כך: אפילו תימא [תאמר] בשלא קדם וסלקו, אלא כיון שסדרו מתחילה שלא כמצותו ושלא בזמנו, נעשה כאילו סדרו הקוף ואינו נחשב כסידור שיתקדש בשלו הלחם, ולכן אף אינו נפסל. ומשיעלה השחר יסלקנו הכהן מעל השלחן ויחזור יסדרנו כמצוותו. מה שאין כן בקמיצה שהוקטרה לפני זמנה, שכיון שנעשתה כמצותה ובכוונה, הרי בשעה שמניחים אותה בכלי קודש חלה עליה מיד קדושת הכלי והריהי נפסלת.

א שנינו במשנה: זה הכלל היה במקדש שהמיסך רגליו טובל לפני עבודה, והנפנה לצרכים קטנים צריך לקדש (לרחוץ) ידיו ורגליו. ושואלים: בשלמא [נניח] שצריך לרחוץ רגליו יש לכך טעם משום ניצוצות (טיפות זעירות) העשויות להיות ניתזות על רגליו בשעה שהוא נפנה, אלא ידים מאי טעמא [מה טעם] יש לרחוץ אותן, והלא ידים לא נגעו כלל בדבר מטונף? אמר ר' אבא: זאת אומרת, מכאן יש ללמוד להלכות דרך ארץ, כי