ההוא [אותו תנא] סבור שלא כשיטת ר' אליעזר בן יעקב ושלא כשיטת ר' יהודה ולכן היו צריכים חמש פייסות גם למחתה וגם להעלאת איברים.

א משנה קרבן התמיד ניתן להיות קרב ומוליכין את איבריו פעמים בתשעה כהנים, כפי שכבר נאמר (לעיל יומא כה, א) שהכהנים המוליכים את אבריו והמנחות והנסכים השייכים לו תשעה היו, ופעמים בעשרה כהנים, פעמים באחד עשר, ופעמים בשנים עשר כהנים. לא פחות מתשעה ולא יותר משנים עשר. כיצד? קרבן התמיד עצמו קרב בתשעה כהנים כפי שהסברנו. ובחג הסוכות מוסיפים כהן נוסף, כי ביד כהן אחד היתה צלוחית של מים לניסוך המים, שנוסף בחג על ניסוך היין — הרי כאן עשרה כהנים.

בין הערבים בכל יום היו באים אחד עשר כהנים, כיצד? הוא קרבן התמיד עצמו היה נעשה בתשעה, ושנים נוספים שבידם שני גזירי עצים שהיו מניחים על המזבח, ומצות נתינת שני עצים על המזבח מיוחדת לבין הערבים בלבד. בשבת היה בא באחד עשר, כיצד? הוא עצמו בתשעה, ושנים נוספים שבידם שני בזיכי לבונה של לחם הפנים שאותם היו מקטירים ביום השבת. ובשבת שבתוך חג הסוכות נוסף להם עוד כהן כי ביד אחד צלוחית של מים לניסוך המים, הרי בסך הכל שנים עשר.

ב גמרא אמר ר' אבא ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רמי בר חמא, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה ר' יוחנן: אין מנסכין מים בחג הסוכות אלא בשעת הקרבת תמיד של שחר ולא בין הערבים. ממאי [ממה], מהיכן יודעים אנו דבר זה? — מדקתני [ממה ששנינו]: ובשבת שבתוך החג היה ביד אחד צלוחית של מים ואז הגיע המספר לשנים עשר כהנים. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי בתמיד של בין הערבים גם מנסכין מים, אם כן בחול המועד נמי משכחת לה [גם כן אתה מוצא אותה] שיהיו שנים עשר: תשעה לקרבן התמיד, שנים לגזירי עצים, ואחד לניסוך המים.

אמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] שלא היו מנסכים את המים אלא בבוקר, ששנינו: ולמנסך אומר לו: הגבה ידיך כדי שיראו כולם שאתה מערה את המים לתוך ספל כסף המונח על גבי המזבח, שזוהי דרך קיום מצות ניסוך המים. וכל זאת משום שפעם אחד נסך כהן צדוקי, שאינו מודה במצוות ניסוך המים, את המים הללו על גבי רגליו, ורגמוהו כל העם באתרוגיהן מתוך כעס. ומתוך שנאמר כי רגמוהו באתרוגיהם, הרי שדבר זה היה בבוקר, בשעה שכל העם באים באתרוגיהם. ומעירים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן יוחאי אומר: מניין לתמיד של בין הערבים שטעון הבאת שני גזירי עצים וצריך שיובאו בשני כהנים, לפי שנאמר בקרבן עולה: "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח וערכו עצים על האש" (ויקרא א, ז), ואם אינו ענין שאין לך ללמוד ממנו דבר לתמיד של שחר שהרי כבר כתיב ביה [נאמר בו] במפורש: "ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העולה" (ויקרא ו, ה) — תניהו ענין ולמד ממנו לתמיד של בין הערבים, ששיש להוסיף אז שני גיזרי עצים לפני ההקרבה.

ושואלים: ואימא אידי ואידי [ואמור שזה וזה] שני הפסוקים כאחד מדברים בתמיד של שחר, אלא שאמר רחמנא [אמרה התורה]: עביד והדר עביד [עשה, וחזור ועשה] כלומר יערוך עצים ואחר כך יערוך עצים שנית! ודוחים: אם כן, נימא קרא [שיאמר הכתוב] "ובער" "ובער" שתי פעמים באותה לשון, וכיון שבמקום אחד כתוב הלשון "ובער" ובשני לשון "וערכו", יש ללמוד מכאן כי אין מדובר בזמן אחד.

ומשיבים: אי כתב רחמנא [אילו כתבה התורה] "ובער" פעמיים הוה אמינא [הייתי אומר] חד [כהן אחד] — אין [כן], תרי [שנים] — לא, על כן קא משמע לן דנעביד חד ונעביד תרי [השמיע לנו הכתוב שייעשה בכהן אחד וייעשה בשנים] ואם כן יש טעם בשינוי הלשון!

ודוחים: אם כן, נימא קרא [שיאמר הכתוב] לשון זהה: "ובער" "ובערו", בשינוי הלשון לצורת רבים שבו, ללמד אף על דבר זה, אי נמי [או גם כן] שיאמר: "וערך" "וערכו", מאי [מה] אם כן מלמדנו השינוי בין "ובער" "וערכו" — שמע מינה כדקא אמרינן [למד מכאן שכמו שאמרנו] שיש כאן ללמד הן להוספת עצים, והן לעריכת העצים בערב על ידי שנים דווקא, כלשון הכתוב.

תני [שנה] ר' חייא: פייס פעמים שלשה עשר כהנים זוכים בו, כפי שאמרנו, פעמים ארבעה עשר שהרי בחג הסוכות זוכה עוד כהן בניסוך המים, פעמים חמשה עשר כשהוא בשבת, שנוספו שני כהנים להקטרת בזיכי לבונה פעמים ששה עשר בשבת שבחג הסוכות, שנוספו שלושה כהנים לניסוך ולבזיכים.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שלפעמים היו שם שבעה עשר כהנים בפייס אחד! שלדעתו היו מפייסים גם על העלאת איברים מן הכבש למזבח.

ומשיבים: ההיא [אותה ברייתא] שלא כשיטת ר' אליעזר בן יעקב, אלא כשיטת ר' יהודה שהיה אומר שאין פייס מיוחד למחתת הקטורת, וממילא אף בהוספת הכהן המעלה את האיברים מן הכבש למזבח, עדיין נשאר המספר הזה.

ג משנה איל שהיו מקריבים לעולת ציבור היה קרב באחד עשר כהנים. הבשר לאיבריו השונים בחמשה כהנים כדרך שמביאים את כבש התמיד. אולם הקרביים, והסולת והיין היו באים בשנים שנים כהנים, שכן באיל מרבים במנחה ובנסכים. הפר היה קרב בעשרים וארבעה כהנים, כיצד? הראש והרגל היו קרבים ראשונה, אבל מפני גודל הפר הראש באחד והרגל בשנים. העוקץ והרגל — העוקץ היה קרב בשנים, והרגל בשנים. החזה והגרה — החזה קרב בכהן אחד, והגרה בשלשה כהנים. שתי ידים — בשנים, ושתי דפנות — בשנים, הקרביים והסולת והיין בשלשה שלשה, שבפר מרובים גם המנחה וגם היין.

במה דברים אמורים, שנוהגים כסדר זה — זהו דווקא בקרבנות ציבור, אבל בקרבן יחיד כשמקריב אדם עולת נדבה או חובה, אם רצה כהן אחד להקריב הכל — מקריב בעצמו, או משתף אחרים עמו כרצונו. הפשיטן וניתוחן של אלו ושל אלו של ציבור ושל יחיד — כולן שוין שמותרים להיעשות בזר, כמבואר בסוגיית הגמרא.

ד גמרא תנא [שנה החכם בתוספתא]: הפשיטן וניתוחן שוין כלומר, שמותרים להיעשות בזר, שאין זו מעבודות כהונה.

אמר חזקיה: מניין להפשט וניתוח ששוה שמותר להיעשות בזר? — שנאמר קודם בסדר מעשה העולה: "והפשיט את העולה וניתח אותה לנתחיה" (ויקרא א, ו) ואחר כך נאמר: "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" (ויקרא א, ז) ללמדנו: נתינת אש בעיא [צריכה] כהונה שהיא עבודת קודש, הפשט וניתוח לא בעיא [אינה צריכה] כהונה.