אף ברכו. שפיר דמי ומיהו טוב לו להיות בכלל המברכים: תנינא. סיעתא לשמואל: ששה נחלקין. אם רצו ליחלק לשתי חבורות ולזמן אלו לעצמן ואלו לעצמן רשאין הן שהרי יש זימון כאן וכאן: עד עשרה. כלומר וכן ז' וכן ח' לשתי חבורות וכן ט' לשתי חבורות או לשלשה עד עשרה אבל אם היו עשרה חלה עליהן הזכרת השם ואם יחלקו לא יהיה שם הזכרה אין נחלקין עד שיהיו שם עשרים: ה''ג ואי אמרת ברכו עדיף אמאי ששה נחלקין. אם ירצו הא מעיקרא יכולין לומר ברכו והשתא תו לא אמרי: אלא לאו ש''מ. אף ברכו קאמר מתני' וכיון דמתני' אף ברכו קאמר מסתברא היא שטוב לו לאדם להיות מן המברכים וסייעתא דשמואל וגירסא הכי איתא ששה עד עשרה ואי אמרת ברכו דוקא אמאי ששה נחלקין אלא לאו ש''מ אף ברכו ש''מ: תנ''ה. דמתני' אף ברכו קאמר: והנקדנין. דווקנין תופסין אותו על שהוציא עצמו מן הכלל: ומטובו הרי זה בור. שממעט בתגמוליו של מקום דמשמע דבר מועט כדי חיים: בשאלה שאני. שהשואל שואל כעני על פתח שאינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה: הרחב פיך. לשאול כל תאותך: חיים ה''ז בור. דהוציא עצמו מן הכלל: מתני איפכא. חיים עדיף שכולל את כל באי עולם: נברך שאכלנו משלו. משמע שהוא יחידי שהכל אוכלים משלו: למי שאכלנו משלו. משמע מרובים הן זה זן את זה וזה זן את זה ולפי דבריו מברך את בעל הבית: התם מוכחא מילתא. דבמעשה נסים ליכא למימר מרובין: כדתנן על המזון שאכלנו. ולא קתני משלו: ואידך. עוברים ממקור נפקא ואנן ממקהלות דרשינן: הלכה כר''ע. בבהמ''ז דאחד עשרה ואחד עשרה רבוא: מברכינן תלתא תלתא. ריש גלותא מאריך בסעודתו ואנן כל ג' וג' שגמרו סעודתן מזמנין בקול נמוך ויושבין אחר הברכה עד שגמר ריש גלותא ויזמנו הוא והיושבין אצלו בקול רם ולקמן פריך וניפקו בברכה דריש גלותא: שמע ריש גלותא. אם היו מזמנין י' י' היה צריך המברך להגביה קולו וישמע ריש גלותא ויחרה לו שאנו עושין חבורה לעצמנו בפרהסיא אע''ג דמפקי נפשייהו מידי זמון של הזכרת השם וכי הדר מזמן ריש גלותא בהזכרת השם לאו אינהו נפקי ביה כדאמר רבה תוספאה דאין זמון למפרע אפ''ה ניחא להו בהכי משום דאוושי כולי עלמא שהיו שם מסובין רבים ואין קול המברך נשמע: ובריך לדעתיה. לעצמו בלא זימון: למפרע. משבירך וידי זמון לא יצא: פתיא. כלי חרס כדאמר (ע''ז ד' לג:) הני פתיותא דבי מכסי: בהדי פלוגתא למה לך. טוב לך לאחוז דברי רבי ישמעאל שאף ר''ע מודה דכי אמר המבורך טפי עדיף אלא שאין צריך: מתני' אינן רשאין ליחלק. דאיתחייבו להו בזמון: וכן ד'. אין הג' מזמנין והיחיד יחלק מהם דאיהו נמי איקבע בחובת זמון: ששה נחלקים. כדי זמון לכאן וכדי זמון לכאן: עד עשרה. אבל עשרה אין נחלקים דאיתחייבו להו בזמון הזכרת השם עד שיהא עשרים ואז יחלקו אם ירצו לשתי חבורות: גמ' ג' שבאו משלש חבורות. וכדמסיים רב חסדא שבאו מג' חבורות של ג' בני אדם בכל חבורה ונתחייבו אלו בזמון ועמד אחד מכל חבורה ונצטרפו שלשה לחבורה אחת חייבין לזמן ואינן רשאין ליחלק שכבר הוקבעו ואפילו לא אכלו אלו השלשה משנצטרפו יחד שכבר גמרו סעודתן עם הראשונים:

אלא ש''מ נברך עדיף. לאו דוקא עדיף אלא כי הדדי נינהו ועדיף היינו חשוב כמו הקישא עדיף וג''ש עדיף פ' איזהו מקומן (ד' מח.) ר''ל דההיקש חשוב ואין לבטלו מפני הג''ש וה''נ קאמר נברך חשוב כמו ברכו ולפיכך לא יוציא עצמו מן הכלל והקונטרס מוחק עדיף ומיהו אתי שפיר עדיף כדפי': על המזון הרי זה בור. דמשמע דמברך לבעל הבית המאכילו דאי לרחמנא למה הוא מזכיר מזון בלא מזון יש הרבה לברכו: אמר רבא הלכה כר''ע. פירש ר''ח דהכי קיי''ל והלכך בין בעשרה בין במאה בין ברבוא אומר נברך אלהינו על המזון שאכלנו אבל בג' לא יזכיר על המזון כדאמר לעיל וגם בעשרה אם אינו רוצה להזכיר על המזון הרשות בידו ואומר ובטובו חיינו: שלשה שישבו לאכול כאחד. אף על פי שהיו חלוקין בככר שכל אחד ואחד אוכל מככרו אינן רשאין ליחלק כלומר אף על פי שהן חלוקין בככרות וס''ד אין זה צרוף ולא חל עליהם חובת זימון אפ''ה אינן רשאין ליחלק: אבל אי אקדימו ואזמינו עלייהו בדוכתייהו. פי' שאכל כל אחד מהשלשה והפסיק לשתים שהיו מסובין עמו עד הזן כדאיתא לעיל (דף מה:) פרח חובת זמון מעליהם כלומר פטורין מן הזמון ורשאין עתה ליחלק ורש''י לא פירש כן:

‎שלשה שבאו משלשה חבורות אינן רשאין לחלק. פרש"י ז"ל משלשה חבורות של ג' ג' בני כדמפרש רב חסדא ואע"פ שלא אכלו אלו ג' הבאים זה עם זה מצטרפין ומברכין ברכת הזימון ואמר רבא לא אמרן אלא דלא אזמין עלייהו בדוכתייהו קודם שנפרד כל אחד ואחד מן החבורה שלו אבל אם כשרצה לצאת זימנו עליו או לאחר שיצא קרו ליה וזימנו עליו ברכת הזימון ולא ברך ברכת המזון ובאו עכשיו לחזור ולברך אין מברכין אלא ברכת המזון דפרח זימון מינייהו ותו לא הדר עלייהו. זהו תורף פירוש הרב ז"ל.
ואני תמה וכי מה בא רבא ללמדנו דמי שזימן עם חביריי יצא ידי חובת זימון ואינו מזמן וחוזר ומזמן ועוד מאי פרח זימון מינייהו אין כאן זימון פורח אלא שזימן אותו כהוגן ועוד שאין לזה ענין במשנה דמטה שנגנבה כו'.‎
והראב"ד ז"ל מפרש לה בשלשה שבאו משלש חבורות של חיוב ואכלו שלשתן כאחת אלא שלא הסיבו ולא קבעו להם מקום בכאן ואעפ"כ כיון שבאו ממקום חיוב אינן רשאין לחלק אבל אם לא אכלו כאחת אין עליהם חיוב זימון כלל. והוא ז"ל סומך בזה על הירושלמי שאמור בו על דעתיה דר' זעירא וחברתיה והן שאכלו שלשתן כאחת. ואמר רבא לא אמרן אלא דלא אזמין עלייהו בדוכתייהו כלומר כשיצא כל אחד מחבורה שלו עדיין היו חביריו רוצים לאכול ולא זימנו כלל אבל אם כשבא לצאת כבר גמרו חביריו סעודתם וזימנו עליו קודם שיצא אע"פ שהוא לא היה רוצה להפסיק שהיה דעתו לחזור ולגמור סעודתו פרח זימון מיניה והם יצאו בזימונו שאם לא יצאו אמאי פרח זימון מיניה ומייתי ליה ממטה שחלקוה אחים או שנגנבה חציה דכיון שאין בידו להחזירה לא מקבלה טומאת איברים ולא מקבלה טומאה ולא הדרא לטומאתה כשהחזירוה אלמא מכיון דפלגא פרחה לה טומאתה לגמרי הכא נמי דיחיד אע"ג דאיכא עליה חובת זימון כיון דאיפלג מחבריה ואזמין עליה ולא אפשר ליה למהדרינהו בהדייהו פרח זימון מיניה אבל כי לא אזמין עליה בדוכתיה ודאי דמי למטה שנפסקה וכולה ברשותו דכיון דיכול לחברה הדרא לטומאתה והאי נמי יכול לחזור אצלם וחובת זימון עליו ואע"פ שנפרד מהם ואכל עם השנים הללו שנפרד וזהו פירוש שמועה זו על ברור ולא שמעתי מי שקדמני בפירוש כל אלו דברי הרב ז"ל.‎
והנה דבריו כדברי רש"י ז"ל בדרך הסוגיא ולא הוסיף בהם אלא השבח הזה שהוא משבחן ועדיין נשאל על שניהם ז"ל אם הוצרכנו למשנה ולברייתא נמי שזימן עם חביריו ויצאו הוא והם ידי זימון שאינו חוזר ומזמן פעם אחרת. ואם יאמר הרב ז"ל שהם זימנו עליו שלא מדעתו שהוא לא היה רוצה להפסיק סעודתו מ"מ כבר זימן עמהם וכבר אמרו אחד מפסיק לשנים ומזמן עמהם וחוזר לסעודתו ומברך ברכת המזון בלא זימון.‎
ולענין מה שחידש הרב ז"ל והוא שאכלו שלשה הבאין כאחת אני תמה אם הועילה להם חבורה ראשונה וחיוב שהיה עליהן מתחלה אע"פ שלא אכלו בכאן יזמנו ואם לא הועיל להם חיובן הראשון אע"פ שאכלו כל זמן שלא הסיבו ולא הוקבע עליהן חיוב הזימון בחבורה זו רשאין הם לחלוק ואינן מזמנין ועוד פירשנו למעלה שאין צריך לשלשה שאכלו כאחת להסיבה ולא לקביעות מקום אלא כל שאכלו כאחת מזמנין.

אבל פירוש השמועה על הנכון שלשה שבאו משלש חבורות של שלשה בני אדם שהוא מקום חיוב ונזדמנו שלשתן למקום אחד לישב ולברך אינן רשאין לחלק אלא מזמנין זה עם זה אע"פ שלא אכלו בכאן יחד דהא אכל חד וחד רמי חיוב זימון ואמר רבא לא אמרן אלא דאכתי לא אדמין עלייהו דהני בדוכתייהו אבל אם זימנו בני חבורתן לעצמן משפירש זה מהן כשהוא יחיד פרח זימון מינייהו דכל חד מהם דהא נשאר יחיד מחבורה שלו ואין תורת זימון על היחיד הלכך אע"פ שנתערב אחר כך עם שנים כיוצא בו אין זימון חוזר וניעור עליהם והא דקאמר עלייהו בדוכתייהו לאו עלייהו דכולהו אלא עלייהו דכל חד מהני קאמר כלומר שזימנו באחת מן החבורות או בשלשה יחד והאי דקאמר עלייהו לאו למימר דהוי בהדייהו אלא כיון דמזימון דידהו פרח זימון מהאי עלייהו הוי וזהו שהביאו מן המשנה מכאן ולהבא אין למפרע לא משום דכיון דפרח מיניה שעה אחת דין מיטה שלימה שוב אינו חוזר עליה טומאה שהיה בה מתחלה הכא נמי כיון שנשאר בלא חבורה שלימה שעה אחת אין זימון חוזר עליו ושמע מינה שאם נתערבו שלשה הבאין ואחר כך ברכו הראשונים בעלי החבורות הללו מזמנין לעצמן דהא לא פרח זימון מינייהו אפילו שעה אחת. זה נ"ל בפירוש השמועה והוא נכון וברור ועונה כהוגן. וגם אני לא ראיתי מי שקדמני בזה אלא שאי אפשר שלא הקדימו בפי' הצרפתים הבקיאים בחדרי הלכה.

והירושלמי שכתב הרב ז"ל הריני חוזר כאן לכתוב סוגיא שלו מתחלתה ר' בא בשם ר' הונא ר' זעירא בשם בשם אבא בר ירמיה שלשה חובה ושנים רשות ואמרה ר' זעירא קומי ר' יסא אמר ליה אני אין לי אלא משנה שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן רבנן דבכא בדעתון דרבנן ורבנן דתמן בדעתון כו' ר' הונא אמר שלשה שאכלו זה בפני עצמו כו' ונתערבו מזמנין א"ר חסדא והן שבאו משלש חבורות על דעתיה דר' זעירא וחבורתיה והן שאכלו שלשתן כאחת ר' יונא על הדא דר' הונא הטביל שלשה אזובות זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ונתערבו מזה בהם אמר רב חסדא והן שבאו משלש חבילות על דעתיה דרבי זעירא וחבורתיה והוא שהטביל שלשתן כאחת ואין תימר אין למדין אזוב מברכה ואנן חזינן רבנן עצמן קיימין בסוכה וילפינן לה מטיט הנרוק כו'.‎
הנה סוגיא זו מפורשת שלא כדעת הרב ז"ל שהשלשה שאכלו כל אחד בפני עצמו ונתערבו במקום אחד ולא אכלו כאחת כלום ונעשו חבורה ומזמנין וכן שלשה קלחין של אזוב ונעשו אגודה בשעת טבילה ומזין בהם וכל זה לדעת ר' הונא אבל לדברי ר' זעירא וחבורתיה והוא ר' יוסא שאמר אני אין לי אלא משנה שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן וכל דלא הוי הכי אפילו בתורת רשות אין מזמנין הכא נמי כיון דלאו שלשה שאכלו כאחת היא אין מזמנין לא חובה ולא רשות וכן באזוב אין מזין אלא א"כ הוטבלו שלשה גבעולין כאחת והיינו דאמרי התם ואין תימר אין למדין אזוב מברכה אלא אע"פ שבברכה לדעת ר' זעירא וחבורתיה בעי' חבורה בשעת אכילה מדוקיא דמתני' באזוב לא בעינן אגודה בשעת טבילה הא חזינן דגמרי רבנן סוכה מטי הנרוק ענין משאינו ענין אף כאן נלמד אזוב מברכה. זהו פירוש סוגית ירושלמי זו ואינה כדברי הרב ז"ל.

על המזון שאכלנו משלו הרי זה בור. וכן הלכתא דבשלשה כיון שאינו מזכיר שם אינו אומר על המזון שיראה כמי שמברך המזון, אבל בעשרה שמזכיר את השם מוכחא מילתא. וכדתניא כענין שהוא מברך כך עונין אחריו ברוך ה' אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו משלו. ומיהו אף בי' אינו מחויב להזכיר על המזון, אלא אם רצה לומר אומר ואם רצה שלא לומר הרשות בידו.

וליברכו ביה עשרה עשרה שמע ריש גלותא ואיקפד. ואף על פי ששנינו עשרה אינן נחלקין עד שיהיו עשרים, הכא שאני דכיון דאי שמע ריש גלותא היה מונעם עד שיברך הוא עמהם ולא הוו שמעי דאוושי כולי עלמא, טוב להם ליחלק. ואי נמי לא היה מונעם כיון דאיקפד הוו זילותא דבי ריש גלותא, וגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה דרבנן והא דרבנן היא.

אינהו נפקא בזימון דידיה. כלומר: שיזמנו עליו, והוא שיהא שם וכדאמרינן בריש פרקין קוראין לו ומזמנין עליו. ודוקא בדקדים חד מנייהו, דתרי עדיפי ולאו כל כמיניה דחד לבטל תורת זימון מינייהו. אבל קדמו תרי ובריכו פרח זימון מינייהו, דתרי מבטלי תורת זימון מחד. וכן הלכתא.

קא משמע לן כי הא דאמר רבי אבא אמר שמואל שלשה שישבו לאכול אף על פי שכל אחד אוכל מככרו אינן רשאין ליחלק. פירש ר"ח ז"ל דהא קמ"ל שאע"פ שכל אחד אוכל מככרו אפילו כן מצטרפים כיון דישבו לאכול כאחד, וכההיא דתניא בפרק כיצד מברכין (ברכות מב, ב) עשרה בני אדם שהיו מהלכין בדרך ישבו אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו אחד מברך לכולן. וכן נראה מתוך גירסתו של הרב אלפסי ז"ל שהוא גורס בהלכותיו: א"ר אבא אמר שמואל הכי קתני שלשה שישבו לאכול אע"פ שכל אחד ואחד אוכל לעצמו אין רשאין ליחלק.
ורבנו האי גאון ז"ל פירש קמ"ל דכיון שישבו לאכול ביחד אע"פ שלא התחילו בסעודה כיון שנזקקו לאכילת זימון אינן רשאין ליחלק. וכן פירש הראב"ד ז"ל. ומיהו משמע שהתחילו קצת לאכול ואח"כ חזרו פניהם זה לכאן וזה לכאן וגמרו סעודתן אבל אם לא התחילו כלל לא. ובירושלמי דריש פרקין (ה"א) נחלקו בדבר אם צריכין התחלה בכזית אי אפילו בפחות מכזית, דגרסינן התם: הכא איתמר אינן רשאין ליחלק וכה איתמר חייבין לזמן, אמר שמואל כן בתחלה כן בסוף, אי זהו בתחלה ואי זהו בסוף, תרין אמוראי חד אמר נתנו דעתן לאכול זהו בתחלה אכלו כזית זהו בסוף. וחרנה אמר אכלו כזית זהו בתחלה גמרו לאכול זה בסוף.

אי נמי כי הא דאמר רב הונא שלשה שבאו משלשה חבורות אינן רשאין ליחלק. פירש רב האי גאון ז"ל: אינן רשאין ליחלק מחבורתן הראשונה כי היכי דלא ליפקע תורת זימון מחבורתם, והיינו דאמר רב חסדא והוא שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה בני אדם, כלומר הא אלו באו מחבורה של ארבעה רשאין ליחלק משום דהא אכתי איכא תלתא בחבורה ראשונה דיכולין לזמן לעצמן. ולפי פירוש זה מתניתין הכי קאמר שלשה שישבו לאכול אין אחד מהן רשאי ליחלק מהם אע"פ שמצטרף הוא עם אחרים מפני שהוא מפסיד זימון מחבורתו הראשונה, ואמר רבא לא שנו וכו', כלומר ואם מהרו אלו השלשה שבאו משלש החבורות וזמנו לעצמן פרח זימון מן החבורות הראשונות. ונראה לפי פירוש זה שהוא ז"ל גורס גירסא אחרת שאינה בספרים שלנו. וכך הוא גורס: אמר רבא ואי אזמין פרח זימון מינייהו, והא קמ"ל רבא דאע"ג דאמר רבה תוספאה לעיל הני תלתא דכרוך ריפתא בהדי הדדי וקם חד מיניהו ובריך לדעתיה אינהו נפיקי בזימון דידיה, התם הוא דוקא כשלא יצא זה השלישי ידי זמון, אבל הכא דנפק ידי זימון פרח זימון מינייהו.
אבל בספרים שלנו גרסי: אמר רבא לא אמרן אלא דלא אזמין עלייהו בדוכתייהו אבל אזמין עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מיניהו. ומתוך גירסא זו נראה דאדרבא הנשארים בחבורות הראשונות הם הם שיזמנו על אלו הנפרדים.
והראב"ד ז"ל פירש: שלשה שבאו משלש חבורות אינן רשאין ליחלק, כלומר מחבורתם זאת השנית, ולומר שאם נצרכו לצאת אלה השלשה הנפרדים מחבורתם ובאו להצטרף זה לזה ולזמן, אף על פי שלא הסבו ביחד ולא אכלו ביחד אפילו הכי כיון שנתועדו לזמן אינן רשאין ליחלק, ורב חסדא בא ופירש דברי רב הונא כלומר והוא שבאו ממקום חיוב, כלומר שחלה עליהם חיוב זימון בחבורתם דהיינו חבורה של שלשה שלשה בני אדם, ואמר רבא והוא דלא אזמין עלייהו השנים הנשארים בחבורתם הראשונה אלא שהם רוצים עדיין לאכול ואלו השלשה הנפרדים צריכין לצאת, אבל אזמין עליהו בדוכתייהו כשראו השנים שהשלישי רוצה להפרד מהן מהרו וזמנו עליו אף על פי שאינו רוצה להפסיק פרח זימון מיניה, והם יצאו בזימונו שאם לא יצאו בזימונו אמאי פרח זימון מיניה.

הא דקתני [במתניתין]: שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין לזימון. אורחא דמלתא נקט, ומיהו לאו דוקא בבית אחד דהוא הדין לשני בתים. וכדגרסינן עלה בירושלמי (ה"ה): לא סוף דבר בית אחד אלא אפילו שני בתים, אמר רבי יוחנן והם שנכנסו בשעה ראשונה על מנת כן. ונראה דאפילו לשתי חבורות שהיו בבית אחד נמי קאמר דדוקא כשנכנסו משעה ראשונה לכך דהוה ליה כהסבו יחד, וכן כתב הראב"ד ז"ל. ומכאן שאפילו לברכת הזימון בעינן הסבה, ומתניתין דהסבו דפרק כיצד (מב, א) בין בברכת הלחם שהיא המוציא בין בברכת הזימון היא. אבל ראיתי לגדולי המפרשים האחרונים ז"ל שפירשו אותה משנה דוקא בברכת הלחם אבל ברכת הזימון אינה צריכה הסבה כפשטה דשמעתא דהתם דעל ההיא מתניתין.

הכי גרסינן אא"ב נברך עדיף משום הכי נחלקין וכו'. אא"א וכו'. פירוש היאך נחלקין הרי אם היו יותר מג' יוכלו לומר ברכו ואם אינן אלא ג' לא מצו למימר ברכו דהא אחריני לא חזו בלא דידיה דלא הוה אלא תרי, ומיהו מהא ליכא למשמע דנברך עדיף טפי אלא דנברך עדיף כמו ברכו ושמעינן דרישא לאו דוקא ברכו קאמר הילכך מצינן למימר דנברך עדיף למצוה מן המובחר כדי שלא יוציא עצמו וכו' כדאיתא בסמוך. והנקדנין תופסין אותו על כך דוקא נקדנין אבל אחריני לא, והראב"ד ז"ל יליף מינה דנברך עדיף לגמרי דקאמר דמשום הכי נחלקין כי היכי דלא ליתי למימר ברכו וס"ל דדוקא נחלקין קאמר. ואסיקנא דמיבעי ליה למימר ובטובו ולא טובו דמשמע קצת מטובו ואינן צריכין לו לגמרי, ומיבעי ליה למימר חיינו ולא חיים. אע"ג דלשון חיים כולל כל העולם מ"מ טפי עדיף שיהא הוא בכלל בפירוש, ואסיקנא דלא מיבעי ליה למימר נברך על המזון שאכלנו דמשמע דמברך למזון אבל כל היכא דמדכר השם כגון בעשרה מצי למימר על המזון אי בעי למימריה דכיון דאמר השם מוכחא מילתא דאקב"ה קאמר ואסיקנא דלא מיבעי למימר למי שאכלנו משלו דמשמע לבעל הבית אלא נברך שאכלנו סתמא. ואע"ג דתנן למי שעשה את כל הנסים וגומר התם מוכחא מילתא מאן עביד ניסי הקב"ה:

רב חמא בר בוזי הוה מהדר אמאה כי היכי דנימא שם המיוחד כר' ישמעאל. א"ל רבינא הכי אמר רבא הלכה כר' עקיבא. פי' דאמר אחד עשרה ואחד עשרה רבוא אמרינן נברך אלהינו ותו לא וכן הלכה. ומה שמזכירין שם המיוחד בבית הכנסת בעשרה ולא בברכת המזון מפני שבית הכנסת מקום המיוחד לתפלה ועיקר קבוצם שם לברך את השם אבל כאן שאינו מקום מיוחד ועיקר הקבוץ לשם מזון לא רצו לתקן שיזכירו את השם המיוחד:

אמר רבא כד הוינן בי ריש גלותא ואכלינן ריפתא בי עשרה מפלגינן לתלתא תלתא. ואקשינן וליברכו עשרה עשרה והא עדיפא דקאמרי נברך אלהינו ומשני דילמא שמע ריש גלותא וקפיד דעל ידי שהם רבים אוושא מילתא שהמברך צריך להגביה קולו להשמיעם והם עונין אמן בקול ויקפיד ריש גלותא מפני שאינם יוצאים בברכתו או מפני שעושין פרהסיא לעצמן וגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. וניפקו בברכה דריש גלותא איידי דאוושי כ"ע לא שמעי וכן הלכה:

ואמר רבה [תוספאה] הני תלתא דכרכי ריפתא בהדי הדדי וקם חד מנייהו ובריך לנפשיה אינהו נפקי בזימון דידיה. דמ"מ מחוייב בזימון הוא וצריך ואין לו תקנה איהו לא נפיק בזימון דידהו לפי שאין זימון למפרע, ויש אומרים שאם קדמו שנים ובירכו לעצמן שוב אין האחד יכול לזמן עליהם שאין הזימון נמסר ליחיד והיינו דנקיט דוקא דקדים חד דאי לא לישמעינן רבותא בתרי וכתב הראב"ד ז"ל דבקדים חד ובריך אפי' קדם ובירך בזימון עליהם לא כלום הוא שאין הזימון נמסר לאחד לא בלשון נברך ולא בלשון ברכו וכן הלכה. והילכתא כר' ישמעאל דאמר בבית הכנסת צריך לומר המבורך:

אי נמי כי הא דאמר רב הונא ג' שבאו מג' חבורות ונצטרפו במקום אחד אעפ"י שלא אכלו יחד כלל אין רשאין ליחלק. ומתניתין הכי קתני ג' שאכלו כאחת אם ימצא אחד מהם עם אחרים במנין הראוי לזימון אינן רשאין ליחלק ואמר רב חסדא והוא שבאים מג' חבורות של שלש שלש בני אדם. פירוש ודאי רב הונא גופיה בהכי איירי דבלאו הכי ליכא למימר דליזמנו כיון דלא באו ממקום חיוב אלא משום דרב הונא קא מסתם לה סתומי אתא רב חסדא ופריש דדוקא שבאו מחבורה של ג' כלומר שיש עמו ג' דהואיל ובאו ממקום חיוב אינן רשאין ליחלק:

ואמר רבא לא אמרן אלא דלא אזמון עלייהו בדוכתייהו. הכי גרסינן בכולהו נוסחי. והראב"ד ז"ל פירש דלא אזמון עלייהו בדוכתייהו כלל שהרי לא היו אלא ג' ויצאו הם ולא יכלו לזמן אבל אזמון עלייהו כגון שגמרו שנים סעודתן שהם יכולין לזמן על השלישי על כרחו כדכתיבנא לעיל בשמעתא דאחד מפסיק לשנים כיון שזימנו עליו אעפ"י שהוא לא רצה להפסיק ולא יצא ידי זימון כיון שהם יצאו ידי זימון פרח זימון נמי מן הג' שבאו מאותן חבורות כיון שבני החבורה יצאו בזימונו ומייתי לה מדתנן במסכת כלים סוף פי"ח מטה שנגנבה חציה וכו'. פירוש דהא מתניתין מתברר בסופה דקתני המטה מטמאה חבילה ומטהרת חבילה וחכמים אומרים מטמאת איברים ומטהרת איברים. פירוש חבילה כשהיא כולה שלימה וכל איבריה הם חבילה אחת שהם אחוזים זה בזה כדרכו וחכמים אומרים אפי' איברים ואוקימנא לה במס' סוכה בארוכה ושתי כרעים או קצרה ושתי כרעים דחזו למיתב ולמישרא בהו אשלי. בפירוש רבינו שמשון למסמך אגודא ולמשרא אשלי כלומר לסמכה לכותל ולתת עצים מן הכותל לכרעיו בנקב שנתרוקן ולתת חבלים אחר כך ולסרג אותה כראוי ופעמים שהנקב בארוכה ופעמים בקצרה. ופירוש ארוכה אותה שהיא לאורך המטה ושתי כרעים וקצרה אותה של רוחב המטה. ודוקא כשהמטה כולה ברשותו ויכול להחזירה כל זמן שירצה דכיון שהיא עשויה איברים אין הפירוק חשוב כשבר אבל בנגנב חציה וכיוצא בו דליתה גביה ואין בידו להחזירה לדברי הכל טהורה אפי' ארוכה ושתי כרעים אלא א"כ יחדה לישב עליה דבהא לא פליגי ואפי' ר"א מודה שאם קבלה טומאה בחבילה ונתפרקה והיא ברשותו שאם החזירה חזרה לטומאתה הראשונה וצריך נמי להחזירה כשרוצה להטבילה דהיינו דקאמר ומיטהרת חבילה. ומ"מ בין לר"א בין לרבנן כל היכא שאינה ברשותו ואינו יכול להחזירה פרח מינה טומאה לגמרי ותו לא הדרא לה. הכא נמי האי יחיד אע"ג דאיכא עליה חובת זימון כיון דאפליג מחבריו ואזמון עליה ולא איפשר למהדר בהדייהו פרח זימון מיניה אבל כי לא אזמון עליה בדוכתיה דמי למטה שנתפרקה וכולה ברשותו דכיון שיכול לחברה הדרא לטומאתה והכא נמי יכול לחזור אצלם וחובת זימון עליו אעפ"י שנפרד מהם ובין מדר' אליעזר בין מדרבנן מייתי ראיה כדפרישנא דכולהו מודו בהא מילתא לפום מאי דכתיבנא, וה"ה להאי פירושא כל היכא דאזמון בדוכתיה אע"ג דלא אזמון עליה כגון שהיו יותר מג' או שבא אחר ונצטרף עמהם דשוב אין אלו ראויין לזימון וליכא הפרשה בין דאזמון עליה בין דלא אזמון עליה דודאי כיון דאזמון בני חבורתו ושוב אינו ראוי לשוב ולזמן עמהם פרח זימון מיניה כמטה שנחלקה ונגנב חציה והאי דנקט אזמון עלייהו לאו דוקא אלא משום דבעי רבא למינקט דיניה בתלתא לחוד כמילתיה דרב חסדא. והרמב"ן ז"ל פירש לא אמרן אלא דלא אזמון בני חבורתו לעצמם ומשכחת לה כגון שהיו ד' או שבא אחר ונצטרף אצלם אבל אי אזמון בני חבורתו לעצמם משפירש זה מהם ומשכחת לה כדפרישית ודאי כיון שנשאר זה כשהוא יחיד פרח זימון מיניה שאין תורת זימון על היחיד ואפי' נצטרף אחר כך עם שנים אחרים כמותו אינו חוזר וניעור והאי דקרי ליה עלייהו משום דבזימון בני החבורה פקע זימון מן הפורשים וכמאן דאזמון עלייהו דמי וזהו שהביאו ראיה ממתניתין דמטה מכאן ולהבא אין למפרע לא דכיון דפלגה ופרח טומאה מינה שעה אחת שוב אין אותה טומאה חוזרת עליה. ומיהו כל היכא שנצטרפו אלו הג' הפורשים קודם שזימנו בחבורתם. אעפ"י שזימנו אח"כ קודם שברכו אלו הג' אכתי יכולין לזמן לעצמם דהא לא פרח מינייהו זימון שעה אחת. ולזה הפירוש לא נהיר לישנא דעלייהו דהו"ל למימר אזמון ולא אזמון, האי דנקט אין רשאין ליחלק ולא נקט חייבין לזמן משום דודאי אי בעו למיהדר לדוכתייהו ולזמן עם חבורותם הרשות בידם אבל אינן רשאין ליחלק ולברך כל אחד לעצמו:

האומר ומטובו חיינו הרי זה בור שאין זה נראה אלא כאומר ממקצת טובו כלומר שלא בהשפע, ואע"פ שמצאנו ומברכתך יבורך בית עבדך לעולם אין השואל שואל בהרחבה כל כך אלא כשואל בצמצום מה שצריך לו לבד, וכן האומר למי שאכלנו הרי זה בור ואע"פ שמצינו למי שעשה לאבותינו ולנו, אין זו דומה לזו שהדבר ידעו שאין עשיית נס מיוחסת אלא למי שבדיו לעשותן וכן האומר על המזון שאכלנו הרי זה בור שמשמעו שאינו מברך לשם אלא למזון, ומ"מ במקום שיש בו הזכרת השם כגון בעשרה רשאי שהדבר ניכר וכן האומר ובטובו חיינו [הג"ה נראה ט"ס ןצ"ל חיים כמסתיים בגמ' דהאומר חיים ה"ז בור]. הערת העורך שאין לברך אלא על שלהם:

שלחן שהיה בו רב עם ומהדרין שבהם מתיראין שמא לא שמעו ברכה כהוגן רשאין עשרה שבהם ליחד עצמן לברכה ולהיות אחד מהן מזמן עליהם לבד נברך לאלקינו וכו', ואחר שזמנו בשם רשאין מיד אותם עשרה בעצמן ליחלק ג' ג' וד' ולהיות אחד מן הג' מברך על ג' ושומעים לו ועונים אמן בכונה, וכן הג' האחרים וכן הד' כדי שישמעו לה בקול נמוך שלא להשמיע קולם לאחרים שנתיחדו מהם והוא הדין לדעתי אם רצו לברך כל אחד לעצמו אחר הזמון, ומה שאמרו אין רשאי ליחלק ר"ל שאין רשאין להפקיע זימון מעליהם, אבל אחר הזמון רשאין אלא שאין צריכים, ויש גורסים בדרך אחרת ומפרשים בה שאם היו י' ורצו שלא לזמן בשם אלא ליחלק לג' ג' וד' אע"פ שבמשנתנו אמרו שלא ליחלק ומפני שנפקע מהם הזכרת השם מ"מ במקום צורך כגון זו שהוזכרה כאן שהיה ריש גלותא קפיד עליהם אם ישמע בברכתם כמי שאינן רוצים לצאת בברכתו רשאים:

ג' שאכלו וקדם האחד וגמר אכילתו ורצה לצאת ובירך לעצמו שלא בזמון ועדיין לא יצא רשאים השנים לזמן עליו אע"פ שבירך הואיל ומיסב עמהם יענה או לא יענה, ומ"מ אפילו ענה עמהם לא יצא הוא ידי חובת זמון שאחר שבירך אין זמון שאין זמון למפרע, ופרשו גדולי המפרשים שאפילו קדם זה והתחיל לומר נברך שאכלנו וכו' הואיל ולא ענו אחריו אין זה כלום שאין הזמון נמסר לאחד אבל נמסר הוא לשנים לזמן על האחד על כרחו ואע"פ שאינו רוצה להפסיק אלא שמ"מ נראה לי שאם נתרצו בזמונו וענו אחריו כבר נפקע מהם תורת זמון מרצונם ושוב אין מזמנים עליו:

המשנה החמשית שלשה שאכלו כאחד אין רשאין ליחלק וכן ד' וה' שהרי חלוקתם מפקעת זמון מהם והואיל ונתחייבו בזמון אין רשאין להפקיעו מהם אבל ששה רשאים ליחלק ג' ג' שהרי יש זמון בכל כת מהם ואם היו י' אין נחלקין אף לכתות של ג' שהרי חלוקתם מפקעת הזכרת השם מהם אלא א"כ היו כ' שיחלקו לי' י' וכן הלכה, זהו ביאור המשנה וביארו עליה בגמ' שאף אם ג' אלו לא גמרו סעודתם אלא שהתחילו לאכול מכיון שאכל כל אחד מהם כזית אין רשאים ליחלק שהרי מ"מ הוקבעו לברכה ולא עוד אלא אף משישבו שלשתם לאכול על שלחן אחד אע"פ שלא התחילו לאכול וכן יראה מסוגיא זו אע"פ שבתלמוד המערב נחלקו בה, וכן הדין בג' שישבו לאכול אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו:

שלשה שאכל כל אחד מהם במקום אחר ונשמט לו משם לאיזו סבה או איזה צד אונס ובא לו לכאן ונמצאו שלשתם יוצאים ממקום קביעותם ומצאו עצמם בכאן אם באו ממקום שאין שם חיוב זמון אין זמון ביניהם הואיל ואין תחלת קביעותם בכאן וחוזר ומברך כל אחד ואחד במקום אכל, ואם באו ממקום חיוב כגון שבאו מג' חבורות של ג' ג' בני אדם אע"פ שלא היו רשאים ליחלק חייבים לזמן ומזמנים כאן ומברכים בכאן שהזמון קובע להם מקום בכאן, ויראה לי אע"פ שלא היו רואים מתחילה זה את זה, ואם כבר זמנו בני חבורה על כל אחד מהם שכשראו שהיה יוצא זמנו עליו אע"פ שהוא לא רצה בכך פרח תורת זמון מהם, ויש אומר שאף אם זמנו משפרשו אלו מהם כגון שהיו אלו יותר מג' ונשארו ג' וזמנו אע"פ שלא יצא הנפרד ידי זמון פרח זמון ממנו הואיל ונפטרו חבריו שהיה חייב עמהם מן הזמון:

אלא ש"מ אף ברכו ש"מ. ה"ג רש"י ובספרים היה כתוב ש"מ נברך עדיף ולא נהירא דליכא למשמע מהכא דנברך עדיף אלא הא ודאי שמעינן דברכו לא עדיף מנברך, ומיהו יש לקיים גירסת הספרים דנברך עדיף היינו חשוב כמו דכ"ע הקש עדיף וגז"ש עדיפא [פ' איזהו מקומן דף מ"ח] שר"ל שהקש חשוב ואין לבטלו מפני גז"ש כי חשובים זה כזה הכי נמי קאמר נברך חשוב כמו ברכו וכיון ששניהם שוין טוב לו לאדם שלא יוציא עצמו מן הכלל, וכענין זה נמי יש לישב נברך עדיף דכיון שהם שוין עדיף טפי למימר [נברך]:

והנקדנין תופסין אותו על כך. פרש"י דווקנין ובערוך פי' הנקדנין פי' מדקדקין בדבר שלא לצורך כמו תרנגול המנקר באשפה וכן אמרינן במס' דרך ארץ [זוטא] [פ"ו] לא יהא אדם מן הנקדנין ומן העקמנין וכן בנדרים [דף מ"ט:] אמר רב חסדא מאן דשאיל להו להני נקדנין דהוצל דייסא היכי אכלי כלומר מדקדקין בדבר שלא לצורך, ירושלמי ובאש לר' זעירא דצווח ר' יעקב בר אחא נוקראה:

[ובטובו] חיינו הרי זה ת"ח. דמשמע בטוב שהשפיע לנו אנו חיין אבל (ובטובו) [מטובו] משמע מטוב שעמו אבל לא השפיע לנו:

על המזון הרי זה בור. דמשמע שמברך לבעל הבית דאי להקב"ה מברך למה הוא מזכיר מזון בלא מזון נמי יש לנו לברכו על כמה טובות שעושה עמנו:

אמר רבא (הלכתא) [הלכה] כר' עקיבא. בהא דקאמר בין בעשרה בין ברבוא הכל שוין אבל במאי דקאמר ברכו [את] ה' נהוג עלמא כר' ישמעאל ואע"ג שבעשרה אומר על המזון מיהו אם אינו רוצה להזכיר המזון הרשות בידו דלא אמרינן לעיל אלא דבעשרה מצי להזכירו דכיון דאיכא שם שמים מוכחא מילתא:

שמע ריש גלותא ואיקפד. משום שלא היו נמנין עמו דברוב עם הדרת מלך, ואע"פ שנתחייבו בברכת השם בעשרה טוב להם זה ממה שלא היו יוצאים בברכת המזון שלא היו יכולים לשמוע את המברך וגם היו יודעין שלא יוכל ריש גלותא להשתיקם:

אינהו נפקי בזימון דידיה. אע"פ שברך כבר מצי למימר ברוך שאכלנו משלו דלא גרע מבא בסוף הסעודה ואכל עלה של ירק שאומר עמהם ברוך הוא שאכלנו ודוקא שנים עם האחד אבל אם ברכו שנים אין השלישי יכול לזמן עמהם דאי לא תימא הכי א"כ לשמעי' רבותא טפי וכי תימא דאשמעינן הך רבותא דאפילו אחד אינו יוצא בזימון השנים כיון שברך דאין זימון למפרע הא מילתא דפשיטא היא דכיון שברך אין ע זימון למפרע:

קמ"ל כי הא דא"ר אבא אמר שמואל שלשה שישבו לאכול וכו'. ועדיין לא אכלו אלא ברכו ברכת המוציא ועדיין לא אכלו שיעור ברכה אינן רשאין ליחלק וחומרא הוא שהחמירו חכמים בדבר וממשנה יתירה שמע לה דקתני ג' שאכלו כאחת ומפרש לה שהתחילו לאכול, ובירושלמי גרס בריש פרקין הכא אתמר חייבין לזמן והכא אתמר אין רשאין לחלק, שמואל אמר כאן בתחלה כאן בסוף איזו היא בתחלה ואיזו היא בסוף תרין אמוראי חד אמר נתנו דעתן לאכול זהו בתחלה אכלו כזית זהו בסוף ואחרינא אמר אכלו כזית זהו בתחלה גמרו לאכול זהו בסוף והך דירושלמי הוי כעין גמרא דידן והא דקאמר הכא אתמר אין] רשאין ליחלק לאו דרך קושיא קאמר אלא כלומר מאי קמ"ל היינו רישא ומשני שבא להוסיף בתחלה, ומה שפירשתי שברכו ברכת המוציא ועדיין לא אכלו שיעור ברכה היינו כמ"ד כזית זהו בתחלה וכזית דנקט לאו דוקא אלא לאפוקי ממ"ד נתנו דעתם לאכול זו היא בתחלה דמשמע רק שגמרו [בדעתם] לאכול אע"פ שלא ברכו ברכת המוציא ואי הוה מפרשינן שישבו לאכול ואע"פ שלא ברכו ברכת המוציא אז הוי כמ"ד נהנו דעתם לאכול זהו בתחלה, אבל לא מסתבר לפרושי כן דחומרא יתירא היא, ורב אלפס גורס ג' שישבו לאכול אע"פ שכל אחד ואחד אוכל לעצמו אינן רשאין לחלק, וכן פר"ח ג' שאכלו כאחד וכל אחד אוכל מככרו מצטרפין לזימון, אבל לשון הירושלמי לא משמע כפירושם וגם לישנא דמתניתין ג' שאכלו כאחד לא מישתמע שפיר כפירושם:

בד"ה אלא ש"מ כו' וה"ק נברך מן הכלל דרבים עדיף וגריס אלא כו' עכ"ל נראה דר"ל דה"ק דמהאי גיסא דנברך ה"ל נברך מן הכלל עדיף ולאידך גיסא דברכו הוי צווי ה"ל ברכו עדיף וכיון דאיכא למימר הכי וא"ל הכי ש"מ דתרוייהו כי הדדי נינהו וק"ל:

בד"ה על המזון כו' יש הרבה לברכו עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ג' שיש בו כו' שכל אחד ואחד אוכל מככרו אינן כו' עכ"ל כ"ה בלשון אחר בגמרות שלפנינו אבל הוא מפיר"ח כמ"ש הרא"ש ואינו מלשון הגמרא וק"ל:

בא"ד אינן רשאין ליחלק הס"ד ואח"כ מ"ה אבל אי אקדימו כו' כצ"ל:

ומטובו ה"ז בור כו' פירש"י שממעט בתגמוליו של מקום כו'. עכ"ל ועוד י"ל שמחסר טובו של מקום כאלו כביכול מה שהוא נותן מטובו לאדם הוא מחסר מעצמו כמדת בשר ודם מה שהוא נותן לאחר הוא מחסר מעצמו משא"כ מדת הקב"ה דמדת טובו לעולם לא יחסר וע"כ נימא ובטובו דמשמע שלא יחסר טובו גם כשהוא מטיב לאחרים. ודקאמר

בשאלה שאני ר"ל בשאלה ודאי לא משמע שהוא מחסר מטובו אלא כשואל דבר מועט וק"ל:

ובשאלה נמי הכתיב הרחב פיך וגו' ההוא בד"ת כו' וסמיך ליה אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים שאל תחשוב שלא אוכל למלא כל שאלתך הרי אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים אשר ראית שם היכולת בידי למלא כל שאלתך בד"ת:

מנין שאפי' עוברין שבמעי אמן כו'. מפורש במס' סוטה פ"ה:

גמרא תנ"ה בין שאמר ברכו כו' והנקדנין תופסין אותו ע"כ. וקשה דילמא ר"ל דתופסין על האומר נברך. וי"ל ע"פ מש"כ הסמ"ע סי' ע"ב סק"ו דהיכא דתני בין כו' בין כו' דרך לנקוט הפשוט באחרונה [ועמש"כ בשבת קנ"ה במשנה בס"ד] . והכא נקיט נברך באחרונה ובירושלמי הגי' ברכו באחרונה. ולכן מפרש שם דהנקדנין תופסין קאי על האומר נברך (כן מוכח שם מדקאמר ובאיש לר"ז בגין דצווח כו' לרחב"ב נקדנא ע"ש ותבין והמפרש שם (רא"פ) ל"ד):

שם כדתנן כענין כו'. לכאורה יפלא מדוע לא הביא מהקודם ברבוא אומר כו' על המזון שאכלנו. לכן נראה גי' הרא"ש עיקר דל"ג זה שם. וכ"ה לענין ובטובו חיינו עמ"א ר"ס קצ"ב:

רש"י ד"ה התם מוכחא מילתא. דבמע"נ ל"ל מרובין. עמש"כ בב"ר פ"א אות ד':

"וּבְטוּבוֹ" הֲרֵי זֶה תַּלְמִיד חָכָם, "וּמִטּוּבוֹ" הֲרֵי זֶה בּוּר. נראה לי בס"ד לתת סימן לדבר (משלי יד, א) חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ, שהחכם קורא בְטוּבוֹ בבי"ת ולא מִטּוּבוֹ במ"ם, וזה בָּנְתָה בֵיתָהּ רצונו לומר באות בי"ת. והטעם נראה לי בס"ד שֶׁהַחָכָם שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, והטוב שנמצא לפניו רואהו שלם ואף על פי שהוא מעט, לכך אינו להוט על עולם הזה ויוכל לעסוק בתורה, ולכן אומר בְטוּבוֹ, כלומר טוב גמור הוא, אך בור הוא בעל תאוה שאינו שביע, וכל טוב שנמצא לפניו יחשבהו למועט, לזה אמר מִטּוּבוֹ, רצונו לומר מקצת, ולכן הוא בּוּר שאינו יכול לעסוק בתורה, כי יהיה להוט אחר הממון ימים ולילות, ויש לו מנה רוצה מאתים, ומה שאמר הַהוּא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה כְּתִיב נראה לי בס"ד לכך אמר (תהלים פא, א) הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ, כי פה במילוי כזה פ"ה ה"י, המלוי אותיות י"ה שהם חכמה ובינה הצריכים ללימוד התורה.

"הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ" הַהוּא, בְּדִבְרֵי תּוֹרָה כְּתִיב. נראה לי בס"ד מפיק לה מדכתיב (תהלים פא, יא): 'וַאֲמַלְאֵהוּ' דהול"ל וַאֲמַלֵּא, אך הוסיף אותיות ה"ו, שהם רומזים לתורה שבכתב שהיא חמשה ספרים, ותורה שבעל פה שהיא ששה סדרים. ונ"ל מה שכתוב 'הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ' כי פֶּה במילואו כזה: פ"ה ה"י המילוי הוא י"ה שהם חו"ב שבהם יהיה לאדם שפע בהשגת התורה.

בגמרא אימא אף ברכו ומ"מ נברך עדיף ופרש"י אף ברכו שפיר דמי וכו' עכ"ל. משמע דאי לאו דאשמעינן הכא הו"א דאפילו בדיעבד אם אמר ברכו לא יצא ידי זימון כיון שהוציא עצמו מן הכלל אע"ג דמסקינן לעיל שהמזמן עצמו חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו כמו האחרים אפ"ה כיון שהוציא עצמו לכתחילה מן הכלל ואמר ברכו א"כ נראה כאילו שאינו רוצה להשתתף עמהם וא"כ בטל עיקר מצות זימון דמשמע לשון הזמנה שיתנו דעתם להשתתף יחד בבה"מ מש"ה איצטריך לאשמעינן דאפ"ה יצא כיון שאמר ברוך שאכלנו משלו וגם לבסוף חוזר ואומר ברוך כן נראה לי. אלא דמלשון הירושלמי שהביאו התוספות לא משמע כן דלמאי דפרישית אין מקום לקושית הירושלמי דשפיר מצינן למימר דדוקא לענין זימון שייך הך מילתא דלא יוציא עצמו מן הכלל כיון דעיקר מצות זימון דוקא שישתתפו יחד כדאיתא בריש פירקין בל' הרא"ש ומכ"ש לשיטת רבינו יונה שכתב דהאי דשלשה שאכלו היינו דוקא כשהסבו ולדידן בישיבה אלא דאפשר ליישב לשון הירושלמי דאפ"ה מקשה שפיר לענין לכתחילה למה תיקנו בבה"כ לומר ברכו ולא נברך כדי שלא יוציא עצמו מן הכלל:

במשנה ג' שאכלו כאחת וכו' ופריך בגמרא מאי קמ"ל תנינא. ולפמ"ש התוס' לעיל בריש פירקין בשם הירושלמי לא הוי מקשה הכא מידי דאדרבה שני משניות חלוקות הן הך בתחילה והך בסוף והפוסקים הביאו לשון הירושלמי לפסק הלכה ומלבד זה כתבתי שם בריש פירקין אהא דמקשה הש"ס מאי קמ"ל תנינא הוי מצי לאוקמי דאע"ג שזה שרוצה לחלק דעתיה לגמור סעודתו במקום אחר ולזמן שם אפ"ה אינו רשאי ע"ש. אלא דבלא"ה נראה דקושטא דמילתא ניחא ליה לתלמודא למימר דמתניתין אתי לאשמעינן ככל הנך אוקימתא דאמוראי כיון דכולהו אליבא דהלכתא סלקא וק"ל:

אימא אף ברכו ומ"מ נברך עדיף רש"י ותוס' נדחקו בזה דאם נברך עדיף למה קאמר התנא ברכו ורש"י לא גריס עדיף והתוס' כתבו דעדיף לאו דוקא ועיין מהרש"א ואמנם לפי מה שכתבתי דבאמת מלתא דשמואל הוא אליבא דר"י אבל לר"ע לית הך סברה דאל יוציא עצמו מן הכלל ולדידי' ודאי ברכו עדיף א"כ ניחא דרישא דמתני' אתיא כר"ע ושמואל הכריע כר"י:

והכתיב ומברכתך יבורך וגו' כוונת המקשה בזה להוכיח דגם כשאומר מטובו ג"כ אין משמעו דבר מועט שהרי דוד ביקש ומביתך וגו' ומהי תיתי נימא שדוד מיעט בתגמוליו של הק"בה וביקש רק דבר מועט אלא ודאי שגם מביתך משמעו דבר גדול ומשני בשאלה שאני וכן דוד שאל באמת רק דבר מועט ועל זה הקשה לו והכתיב הר"ב פיך וגו' והכל להוכיח דגם מטובו משמעו גם לדבר גדול כמו ומברכתך ולכן קראי לא הוו קשיין לי אהדדי כלל אי לאו דברי רבי דאמר מטובו הרי זה בור:

אמר ר' יוחנן ברוך וכו' על המזון שאכלנו הרי זה בור רש"י ותוס' חלוקים בפירושן של דברים הללו רש"י מפרש על שלא אמר משלי כמבואר בדברי רש"י בד"ה כדתנן וכו' ולא קתני משלו והתוס' מפרשים שעקר הקפידא על שאמר על המזון כמבואר בתוס' בד"ה על המזון ולפירוש רש"י צריך הבנה מה חסרון יש כשאינו אומר משלו וראיתי ברי"ף וברא"ש שכתבו שהרי זה בור הוא מטעם דמתחזי כמאן דמברך לי' למזונא ונראה שזהו הוא דעת של רש"י וכשאמר משלו ליכא למטעי בכך שוב ראיתי במע"מ שהביא בשם הבית יוסף שרש"י מפרש כפירוש הרי"ף:

מאי קמ"ל תנינא וכו' ואין לומר דקמ"ל דאפילו אין בשלשתן חד מופלג מחבירו אפ"ה לא אמרינן חילוק ברכות עדיף ואינן רשאים לחלק דזה מחשב להגמרא מלתא דפשיטא ואף שטעו בו לעיל דף מ"ה ע"ב יהודה בר מרימר וחביריו מ"מ הגמרא פשיטא לי' דבר זה. אי נמי דאי משום הא לא הי' צריך לומר שאכלו כאחת רק הי' לו לומר שלשה אינן רשאים לחלק והי' קאי ממילא על הני שלשה דמיירי בתחלת הפרק ומדשנה עוד הפעם שאכלו כאחת מכלל שבא לרבות איזה דבר באופן אכילתן כאחת ובזה מיושב נמי דלעיל בריש פרקין הביאו התוס' בשם הירושלמי דרמי מירמי הני תרי משניות אהדדי עיין שם בד"ה שלשה שאכלו וכאן הוא מקשה מאי קמ"ל תנינא ולפי מ"ש ניחא דלעיל בירושלמי קאי על חייבים לזמן דשם עם אינן רשאים ליחלק דבמשנתינו וכאן קושיית הגמרא מאי קמ"ל קאי על אמרו שאכלו כאחת:

לישנא אחרינא וכו' אע"פי שכל אחד אוכל מככרו ולכאורה קשה אכתי מאי קמ"ל תנינא אכל טבל אין מזמנין עליו וכיון דאיהו אוכל טבל א"כ הם לא אכלו מככרו ואפ"ה אי לאו דטבל הוא דבר האסור הי' מצטרף ודוחק לומר דלעיל איכא למימר שאכלו כלם טבל וא"כ אכלו מככר אחד ואפ"ה אין מצטרפין דאכילת דבר האסור לא מקרי קביעו' דלשון אכל טבל משמע שאחד אכל טבל ואלמלא דברי התוס' לעיל בריש פרקין בד"ה אכל טבל שכתבו בסוף הדבור ששלשה המודרים הנאה זה מזה אין מצטרפין הייתי מפרש כאן מה דקאמר אע"פי שכל א' אוכל מככרו היינו שכל א' אוכל מככר שאין חבירו יכול לאכול מככרו דהיינו שהם מודרי הנאה זה מזה ואפ"ה מצטרפין וחייבים בזימון כיון שעכ"פ כל א' אוכל בהיתר אכל כיון שהתוס' לא פסקו כן צריך לתרץ כאן דלעיל שנינו אכל טבל אין מזמנין עליו והיינו שאין רשאין לזמן עליו ומינה היה דייקינן שאם אכל דבר ההיתר אע"פי שאוכל מככרו המיוחד לו רשאים לזמן עליו אכתי לא הוה ידעינן שהוא חובה ואינן רשאים לחלק וקמ"ל כאן שאין רשאים לחלק וחייבים לזמן כאחד:

רש"י ד"ה הלכה כר"ע בבהמ"ז וכו' אפשר לפרש כוונת רש"י דלא תימא דרבא דאמר הלכה כר"ע כוונתו על פלוגתתא עם ר' ישמעאל אם אמרינן המבורך ובזה באמת הלכה כר"י לכן פירש רש"י בברכת המזון דאחד עשרה ואחד עשרה רבוא אלא דאכתי דברי רש"י הם דבר ם שאינם צריכים דאיך יהי' ס"ד דרבא יתכוין באמרו הלכה כר"ע על מחלוקתו עם ר' ישמעאל והרי רבא גופי' אמר לקמן דנהוג עלמא כר' ישמעאל ועוד דהא קאמר עלה רבינא ורב חמא איקלעו לבי ר"ג וכו' מהדר אבי מאה וכו' הכי אמר רבא הלכה כר"ע ונלע"ד דכוונת רש"י שלא תאמר מה דאמר ר"ע מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובים וכו' איהו הוא דקאמר הכי אבל ריה"ג פליג גם בבה"כ ועל זה קאמר רבא הלכה כר"ע דבבהכ"נ אין חילוק אבל בברכת המזון לח הכריע רבא וגם הך עובדא דבי ר"ג דמהדר רב חמא אבי מאה ג"כ נפרש לענין לתפלה הוה שהר"ג הי' לו בי כנישתא בביתו ולזה פירוש רש"י כי לא כן הוא ורבא על ברכת המזון קאמר הלכה כר"ע אבל בבהכ"נ גם ריה"ג מודה וכמו"ש התוס' במשנתינו בד"ה אמר ר' עקיבא. וע"פי זה נ"ל לפרש דברי התוס' בד"ה אמר רבא הלכה כר"ע פר"ח דהכי קיי"ל הלכך בין בעשרה בין במאה בין ברבוא אומר נברך אלקינו על המזון וכו' ולכאורה דבריהם תמוהים שהביאו ראי' מדברי ר"ח על דברי רבא דאמר הלכה כר"ע ומהי תיתי דלא יהי' קיי"ל כרבא ורבינא ג"כ הורה כן ולפי מ"ש הביאו דברי ר"ח כדי שנדע דרבא על בהמ"ז פסק כר"ע וכל לשון זה של התוס' הוא לשונו של ר"ח וחזינן דמפרש דברי רבא על בהמ"ז:

תוס' ד"ה על המזון וכו דמשמע דמברך לבעל הבית וכו' ועל דברי ר' יוחנן הראשונים למי שאכלנו וכו' פי' רש"י דמברך לבעה"ב ואמנם לענ"ד דלעיל החשש שיאמרו שתי רשויות יש זה זן את זה וזה זן את זה וכאן באמרו על המזון הוא החשש שיאמרו שמברך לבעה"ב כפירוש התוס' ובהכי ניחא מה שראיתי דבר תימה בשינוי הלשון בין מאמר הראשון של ר' יוחנן ובין מאמר השני דבמאמר הראשון אמר ר' יוחנן נברך שאכלנו וכו' הרי שעל המברך כיון ר' יוחנן שאיהו אומר נברך ובמאמר השני אמר ר' יוחנן ברוך שאכלנו משלו וכו' הרי על העונים כיון ר' יוחנן והדבר יפלא למה שביק המברך והרי הוא הפותח תחלה ונראה ע"פי מה שהביא הב"ח בסימן קצ"ב בשם רש"ל וגם הט"ז בס"ק ב' הביאו שגם המברך יאמר ובטובו חיינו שיאמר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ונתן רש"ל טעם שבזה אנו רואים שאינו מכוין על בעל הבית שהרי בטובו חיינו משמע מי שבידו להמית ולהחיות והב"ח והט"ז השיגו עליו שלא מצינו בגמרא ובפוסקים לשון זה כי אם אצל העונים שהם עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו עיין בדבריהם וגם רש"ל מודה שמדינא דגמרא לא ה' המברך אומר רק נברך שאכלנו משלו ולא יותר שהרי כתב שהאידנא נהגו כן. והנה סברת רש"ל שעל ידי אמירת ובטובו חיינו יצאנו מחשש שלא נימא שמברך לבעה"ב אמנם אין זה מועיל מחשש שתי רשויות ומעתה מאמר הראשון של ר' יוחנן שלא יאמר למי שאכלנו שזה הוא מחשש שתי רשויות חשש זה שייך בשוה אצל העונים כמו אצל המברך ולכן אמר ר' יוחנן דבריו על המברך שהרי הוא פותח תחלה וממילא הה"ד העונים אבל במאמר השני שזה לית בי' חשש שתי רשויות רק חשש שמברך לבעה"ב ובזה יש מקום לומר דתינח שיש חשש זה אצל המברך שאינו אומר ובטובו חיינו אבל אצל העונים כיון דהם אומרים ובטובו חיינו שוב ליכא חשש שהרי הבעה"ב ודאי אין בידו להמית ולהחיות כסברת רש"ל וא"כ יהיו יכולים לומר על המזון קמ"ל ר' יוחנן דאפילו העונים ג"כ לא יאמרו על המזון ודלא כרש"ל שגם בזה עדיין יש לטעות על בעה"ב שבטובו שהטיב עמנו להאכילנו משלו יש חיוני לשעה שעל הלחם יחי' האדם:

ד"ה אמר רבא וכו' ואומר ובטובו חיינו דברים הללו אין להם קישור לדברים הקודמים ועיין בט"ז סימן קצ"ב סוף ס"ק ב' ובא"ר סוף ס"ק א' תמה על הט"ז שחילק בין שלשה לעשרה דממ"נ אם אין המברך אומר בשלשה גם בעשרה אינו אומר כן והנה באמת לא מצאתי במשנה ובשתי התלמודים אמירת ובטובו חיינו אי' מקומו ומי יאמרו והובא בגמ' בברייתא דרך מקרה לחלק בין האומר ובטובו להאומר ומטובו שזה בור וזה ת"ח וברמב"ם בפי' המשנ' ראיתי דבג' לא הזכיר ובטובו חיינו כלל לא באמירת המברך ולא בעניית העונים אבל בעשרה הזכירו בעניית העונים אבל לא באמירת המברך וא"כ הי' מקום לפרש כוונת התוס' כפי שפירש הט"ז דעל עשרה סיימו כן אבל לא כדברי הט"ז ממש שאיהו רצה לפרש דבריהם על המברך ואני אומר ע"פי דברי הרמב"ם בפירוש המשנה יש לפרש דבריהם על על העונים ואמנם רבינו הגדול עצמו בחבורו בספר היד פ"ה מהל' ברכות הל' ב' זה לשונו היו האוכלים משלשה ועד יו"ד מברך אחד מהם ואומר נברך שאכלנו משלו והכל עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו והוא חוזר ואומר וכו' ובהלכה ד' היו האוכלים מעשרה ולמעלה מזמנין בשם כיצד המברך אומר נברך לאלקינו שאכלנו משלו והן עונין ברוך אלקינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו והוא חוזר ואומר וכו'. הרי שכאן בחיבורו השוה שלשה לעשרה לענין עניות העונין ובטובו חיינו וכן הוא בטור בסימן קצ"ב וגם בתוס' לעיל דף מ"ו ע"ב בד"ה להיכן הוא חוזר וכו' כתבו דהמברך אומר נברך שאכלנו משלו והמסובין עונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו עיין שם בדבריהם ועל שלשה קאי שהרי לא הזכיר רק נברך שאכלנו ולא הזכיר השם. והנלע"ד בכוונת דבריהם כאן דקיימו על מה שכתבו שם דבשלשה לא יזכיר על המזון וגם בעשרה הרשות בידו שלא להזכיר על המזון ועל זה סיימו דאפילו היכי שאינו מזכיר על המזון דהיינו בשלשה או בעשרה כשאינה רוצה להזכיר אעפ"כ יאמר ובטובו חיינו שלא תאמר שבטובו חיינו אתי רק להודיע שאין כוונתו באמרו על המזון שרומז לבעה"ב לכן כתבו כי לא זה הטעם רק כך תיקנו חכמים הנוסח ועל העונה קאי ולא על המברך ואמנם לשון ואומר שהוא לשון יחיד מורה קצת שקאי על המברך והדבר צריך תלמוד:

הכתיב הרחב פיך ואמלאהו ההוא בדברי תורה כתיב. כבר הרב הכותב פירש דכתיב ה"א המעלך מארץ מצרים וכתיב בהוציאך את העם וכו' תעבדון וכו' אלמא בדברי תורה כתיב וגם הרב עיון יעקב ז"ל פירש דאז"ל דלעמל פה נברא. ויש להוסיף דכתיב בתריה ולא שמע לקולי דהיינו ללמוד תורה:

בשאלה שאני וכו' עמ"ש אני בעניי בספרי הקטן ראש דוד פ' שמיני ושם הבאתי דברי הרב תאוה לעינים ודברי הרב דברי אמת ע"ש:

בהדי פלוגתא למה לך וכו' עמ"ש הט"ז סי' קס"ז ומ"ש אני בעניותי בברכי יוסף ומחזיק ברכה ע"ש: