ולאחר שטבלה לטהרתה והעריב שמשה מותרת להיות אוכלת בקדשים, ואינה חוששת שמא נתעצל בהן הכהן ולא הקריבן ונמצא שהאשה מחוסרת כפרה ואסורה באכילת קדשים, ואין הכהן חושש שמא מתה אחת מהנשים שהניחו מעות בשופר זה וממילא דמי חטאות מיתות מעורבות בהן. ומשמע שהלכה זו דעת הכל היא, ובכלל זה ר' יהודה (שלא חלק עליו), ואם כן איך אפשר להסביר את שיטת ר' יהודה שלא היו שופרות לקיני חובה משום החשש שמתה אחת מן הנשים ודמי חטאות מתות מעורבות בשאר המעות שבשופר?! ומשיבים: ר' יהודה אינו חושש שמא תמות אחת מהנשים בעלות מעות החטאת, אלא כי קאמרינן [כאשר אנו אומרים] ומסבירים את שיטת ר' יהודה הרי זה במקרה שנודע בודאי שמתה אחת הנשים והמעות שנתנה דינן כחטאות שמתו בעליהן ודאי, וחושש ר' יהודה שיתערבו מעות חטאתה בשאר המעות ותיפסלנה כולן מהקרבה, וכדי שלא יווצר מצב כזה, לא עשו שופר מיוחד לקיני חובה. ושואלים: ואי אמרינן [ואף אם נאמר] כי יש לחשוש שיש בשופר מעות פסולים, עדיין ניתן הדבר לתיקון בדרך זו: נברור ארבעה זוזי [נבחר ארבעה זוזים] שהם דמי קן אחד (כמבואר במשנה כריתות פ"א מ"ז), ונאמר כי הוברר הדבר שאלו הן המעות הפסולות, ומעות אלה נישדי בנהרא [נזרוק אותם בנהר] לאבדם, ואידך לישתרו [והשאר יהיו מותרים], ואף לשיטת ר' יהודה יוכלו לעשות איפוא שופר לקיני חובה! ומשיבים: דבר זה אינו מועיל לדעת ר' יהודה שהא אמרינן בעלמא [הרי אנו אומרים בכלל] שר' יהודה לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את העקרון של דין ברירה. שלדעתו אין אומרים שלאחר מעשה מתברר מצב שלא היה מוגדר כך מלכתחילה, כאילו היה ברור מראשיתו שהוא כך. ולשיטה זו אין באיבוד ארבעה זוזים מהשופר כל פיתרון, ולכן הוא סבור שאין עושים שופר לקיני חובה.

א שנינו במשנה שאם אמר "הרי עלי עצים", לא יפחות משני גזירים. ומביאים כי בדומה לכך ר' יוסה בי [בנו] של ר' בון אמר ר' בא בר ממל בעי [שאל, הסתפק] מה יהא הדין כאשר נדב אדם ואמר "הרי עלי עץ" בלשון יחיד, האם הריהו מביא גיזר אחד בלבד. אמר ר' לעזר: מתניתא אמרה כן [המשנה (שתובא להלן) אומרת כן], כלומר, ממשנה זו יש פתרון לשאלה זו, ששנינו לגבי שני גזרי העצים שהיו מוסיפים בכל יום לאש המערכה שעל המזבח לפני הקרבת קרבן תמיד של שחר ולפני של בין הערביים, שאינם כקרבן אחד, אלא גזר עץ זה קרבן בפני עצמו וזה קרבן בפני עצמו, וכיון שהוא קרבן לעצמו, יכול אדם לנדוב אפילו אחד מהם. והיכן שנינו כן? כהאי דתנינן תמן [כמו ששנינו שם] בענין סדר עבודת קרבן התמיד של בין הערביים, שהיו שנים (שני כהנים) עולים למקום המערכה שעל המזבח כשבידם שני גזרי עצים לצורך המערכה, גזיר אחד ביד כל אחד, ומשמע שכל גזיר עץ הוא כעין קרבן לעצמו ולכן צריך לכל גזיר כהן בפני עצמו. ומנין שאף היחיד יכול לנדור עצים למערכה? — שנאמר: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' " (ויקרא ב, א), והמלה "קרבן" באה לרבות את העצים שנקראו בכתוב "קרבן" ("והגורלות הפלנו על קרבן העצים". נחמיה י, לה), ולומר שאף היחיד ("ונפש") יכול לנדור עצים. מכיון שעסקנו בנדבת העצים למערכה, מפרשים את מידתם.

ר' יהושע בן לוי אמר: עוביין של העצים הללו הוא אמה באמה שוחקת (מרווחת), וארכן באמה גדומה (קצוצה, חסירה). ר' חוני בשם ר' אמי: שיעור עוביים הוא כמין טורטני (קנה המשקולת), כלומר, מדוייק. ובטעם הדבר שהיה ארכן באמה גדומה, אמר ר' שמואל בר רב יצחק: לפי שלא היה מקום המערכה במזבח הנחושת שעשה משה אלא אמה על אמה, לפיכך לא היה בו בגזיר אלא אמה גדומה, כדי שלא יבלוט כלפי חוץ. ותני כן [וכן שנויה ברייתא]: אמה היה רוחב היסוד של המזבח שעשה משה, אמה רוחב הסובב, אמה רוחב כרכוב, ואמה רוחב קרנות, ואמה אחת רוחב מקום המערכה.

ב שנינו במשנה שאם נדב אדם ואמר "הרי עלי לבונה" ולא פירש את שיעור נדבתו לא יפחות מקומץ. ומביאים מקור לדין זה: נאמר כאן בלבונה הבאה עם לחם הפנים לשון "אזכרה" ("ונתת על המערכת לבונה זכה והיתה ללחם לאזכרה". ויקרא כד, ז), ונאמר להלן בענין מנחת חוטא לשון "אזכרה" ("וקמץ הכהן ממנה מלוא קומצו את אזכרתה". שם ה, יב), ולמדים במידת "גזירה שוה" את זה מזה, מה "אזכרה" האמור להלן במנחת חוטא השיעור שקבעה בו התורה הוא מלא קומץ, אף "אזכרה" האמור כאן בלבונה הבאה עם לחם הפנים שיעורה (לענין נדבה) הוא מלא קומץ. ומכאן אתה למד גם ללבונה הבאה כנדבה בפני עצמה ששיעורה הוא קומץ (אם לא פירש הנודב שיעור אחר). ושואלים: אי [אם] אתה למד את שיעור נדבת לבונה משיעור הלבונה הבאה עם לחם הפנים, למד אף להיפך: מה ב"אזכרה" האמורה להלן בלחם הפנים שיעורה הוא שני קומצין, קומץ אחד לכל אחת משתי מערכות הלחם, אף "אזכרה" האמורה כאן בנדבת לבונה הבאה בפני עצמה יהא שיעורה שני קומצין! תירץ ואמר ר' אילא: כלום למדו לשיעור זה של קומץ בנדבת לבונה אלא ממנחת חוטא, ומכיון שכן אמור אף כי מה להלן במנחת חוטא קומץ החסר פסול, אף כאן בלבונה הבאה עם לחם הפנים יהא קומץ החסר פסול. ואינך יכול לפוסלו אלא אם כן אתה מחשיב את כל קומץ כמצוה בפני עצמה. שאם שני הקמצים נחשבים למצוה אחת, אפילו אם חסר מעט באחד מהם, כיון שבסך הכל יש בשניהם קומץ (ויותר) יש להכשירו. אלא על כרחך כל קומץ נחשב כמצוה בפני עצמה ואם הוא חסר אין השני משלימו, והריהו פסול. ומכאן שכל מקום שצריך להיות שיעור הלבונה (ובכלל זה נדבת לבונה) קומץ הרי זה קומץ שלם. אמר ר' יוסה: מילתא [מדבריו] של ר' אילא ששיעור קומץ לבונה נלמד מקומץ הבא עם לחם הפנים, וקומץ זה היה נמדד במידת קומצו של הגדול שבכהנים, אם כן אמרה [אפשר לומר, ללמוד] שהמתנדב לבונה מביאה בשיעור קומצו של כהן גדול (אחד הכהנים שיש לו כף יד גדולה משל שאר הכהנים) ולא לפי הקומץ של הנודב. ואילו ר' חזקיה בשם ר' ירמיה אומר: המתנדב לבונה יכול לשער גם בקומצו של כהן אחר, ואפילו בקומץ הבעלים.

ג שנינו שהמתנדב ואומר "הרי עלי זהב" ולא פירש את שיעור נדבתו, לא יפחות מדינר זהב. אמר ר' אלעזר: והוא (וזהו דווקא) כשהזכיר צורה, כלומר, מטבע, שאמר "הרי עלי מטבע זהב", אבל אם לא הזכיר צורה אלא אמר "הרי עלי זהב" סתם — מביא אפילו צינורה, כעין מוט קטן, יהיה אורכו אשר יהיה.

שנינו במשנה שששה שופרות היו לנדבה, ובהם היו מניחים את מותר דמי חטאות ואשמות, וקונים בהם עולות נדבה. חזקיה אמר: שישה אלה הם כנגד ששה בתי אבות של כהנים המשמשים בכל שבוע בעבודת המקדש, שופר אחד לכל בית אב, כדי שלא יבואו הכהנים לידי מריבה. בר פדיה אמר: שישה אלה הם כנגד שש בהמות שמהם מקריבים קרבן עולה: פר, ועגל, ושעיר, איל, גדי, וטלה, ובכל אחד מן השופרות היו מניחים את המעות המיועדות לאחד ממיני הבהמות הללו. שמואל אמר: כנגד ששה קרבנות חובה שממותר דמיהם מביאים עולות לנדבה: חטאות, ואשמות, המנחות (מנחת חוטא), ועשירית האיפה שהיה הכהן הגדול מביא בכל יום למנחה. אמר ר' יוחנן: על ידי שהנדבה מרובה שהיו מנדבים הרבה מעות ויש חשש שאם יהיו הרבה מעות בשופר אחד, יטלו תמיד מן העליונות והתחתונות תתעפשנה, ולכך ריבו לה שופרות הרבה, כדי שיהיה בכל שופר מעט מעות, וכך תישמרנה המעות בצורה נאותה. למעלה הוזכרה דרשתו של יהוידע הכהן הגדול, ומכיון שכן מביאים עוד בעניינו. כתיב [נאמר] "וככלותם הביאו לפני המלך ויהוידע את שאר הכסף ויעשהו כלים לבית ה' כלי שרת" (דברי הימים ב כד, יד). ובביאור הכתוב ר' שמעון בר נחמן בשם ר' יונתן אמר: שתי נדבות עשה יהוידע, כלומר, שני ארונות לצורך שני מיני נדבות, האחד לצורך נדבות לבדק הבית, והשני לצורך נדבות לקרבנות.