ועוד מספרים בחכמת פתחיה: מעשה היה בשלש נשים שהביאו למקדש את קיניהן לשם קרבן, אחת אומרת "קן זה הוא לעינתי", ואחת אומרת "קן זה הוא לימתי", ואחת אומרת "קן זה הוא לזיבתי". ומסופר: זו שהיתה אומרת "לעינתי" סברין מימר [סברו החכמים לומר] שהיתה זבה, שהיתה שופעת כמעין ומביאה קן (חטאת ועולה) לטהרה. אמר לון [להם] פתחיה: לא כך היה, בעיינא סכנת זו [בתוך מעיין הסתכנה זו], והקן שהביאה — לקרבן תודה הוא, להודות על הנס. ובענין זו שהיתה אומרת "לימתי" סברין מימר [סברו החכמים לומר] שהיתה זבה שהיתה שופעת דם כים. אמר לון [להם] פתחיה: בימה סכנת [בים הסתכנה], והקן שהביאה — לקרבן תודה הוא. ובענין זו שהיתה אומרת "לזיבתי" סברין מימר [סברו חכמים לומר] שהיתה זבה ממש, והריהי מביאה קן עופות, כדין הזבה הבאה להיטהר, שחייבת להביא זוג עופות, אחד לקרבן חטאת ואחד לקרבן עולה. אמר לון [להם] פתחיה: לא כך, אלא זאב בא ליטול את בנה וניצול ממנו, וקרבנה קרבן תודה הוא.

ד שנינו במשנה שבן אחייה היה ממונה על ריפוי הכהנים חולי המעיים. ומסבירים: על ידי שהיו הכהנים מהלכין יחפים על הרצפה של המקדש גם בזמן הקור, והיו אוכלין הרבה בשר מחלקם בבשר קרבנות החטאת והשלמים, ושותין הרבה מים, היו באין לידי חולי המעים. והוה ידע [והיה בן אחייה יודע] האי דין חמר טב למעייא [איזה יין טוב לרפא את המעיים], והאי דין חמר סמם למעייא [ואיזה מין יין הוא סם טוב ומועיל למעיים].

שנינו במשנה שנחוניא היה חופר שיחין. ומסבירים: שהיה חופר שיחין ומערות בשביל שיקוו בהם מי הגשמים לצורך שתיית עולי הרגל, והוה ידע [והיה יודע] האי דין כיף מקורר מיא [איזה סלע מלא במים], והאי דין כיף אית ביה שרברובי [ואיזה סלע יש בו צינורות, סדקים] שבהם נמצאים המים, ועד היכן שרברובותיה מטיא [ועד היכן הסדקים שלו מגיעים], וכך היה יודע עד היכן צריך לחפור כדי שיצאו מים. אמר ר' אליעזר: ומאחר שכה הקפיד בענין זה, נהג עמו הקדוש ברוך הוא בהקפדה יתירה, ונענש ומת בנו בצמא. ומאחר שרואים את הקפדתו של הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים, מביאים עוד בענין יחסו של הקדוש ברוך הוא לחוטא מה שאמר ר' חנינא: מאן דאמר רחמנא וותרן [מי שאומר שהקדוש ברוך הוא ותרן] וסולח לעוברי עבירה אף אם אינם שבים בתשובה, יתוותרן בני מעויי [יתוותרו בני מעיו], שיהיו כאילו אינם, וימות. ומה שרואים שכביכול יש עובר עבירה שאינו נענש על חטאיו, אין זה אלא משום שקדוש ברוך הוא מאריך רוחיה [מאריך רוחו, אפו] ואינו מענישו מיד שמא ישוב בינתיים ממעשיו הרעים ויתקנם, ורק אם רואה שאינו שב הריהו גבי דידיה [גובה את שלו] ומענישו. ומאחר והוזכר כמה דקדק הקדוש ברוך הוא עם נחוניא על אף שהיה צדיק ומעשיו ראויים, מביאים את מה שאמר ר' אחא: מה שכתיב [נאמר] "וסביביו נשערה מאוד" (תהלים נ, ג), "נשערה" מלשון שער ולא "נסערה" מלשון סערה (אף שזו משמעות הפסוק), אלא בא הכתוב ללמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עמהן עם הצדיקים הסובבים אותו ודבקים בו כחוט השערה. אמר ר' יוסי: לא מטעם הזה נלמד הדבר, אלא מן מה דכתיב [ממה שנאמר] "ונורא הוא על כל סביביו" (שם פט, ח) — מוראו על הקרובים לו, הצדיקים (סביביו) יותר מן הרחוקים.

מסופר, ר' חגיי אמר בשם ר' שמואל בר נחמן: מעשה בחסיד אחד שהיה חופר בורות שיחין ומערות כדי לצבור בהם מים לעוברים ושבים. פעם אחת היתה בתו עוברת להנשא ושטפה נהר, והוון כל עמא עללין לגביה בעון מנחמתיה, ולא קיבל עלוי מתנחמא [והיו כל העם באים אליו ורצו לנחם אותו, ולא קיבל עליו להתנחם]. עאל [נכנס] ר' פנחס בן יאיר לגביה [אליו], בעי מנחמתיה [רצה לנחם אותו] ואף ממנו לא קיבל עלוי מתנחמא [לא קיבל עליו להתנחם]. אמר לון [להם] ר' פנחס בן יאיר לנמצאים שם: וכי דין הוא חסידכון [זהו החסיד שלכם], זהו שאתם מכנים אותו בשם "חסיד", שאיננו רוצה לקבל תנחומים וכביכול מתרעם על הקדוש ברוך הוא? אמרו ליה [לו]: רבי, טענתו של חסיד זה שכך וכך היה עושה, שהיה מספק מים לכולם, ואף על פי כן דווקא בו פגעה מידת הדין וכך וכך אירע ליה [לו], שנענשה בתו במים. אמר ר' פנחס בן יאיר בתמיהה: אפשר שהיה מכבד את בוראו במים והוא הבורא מקפחו (מענישו) במים? מיד נפלה הברה (בת קול, שמועה) בעיר: באת (באה) בתו של אותו האיש. אית דאמרי בסוכתא איתערית [יש שאומרים שבענף נאחזה], ואית דאמרי [ויש שאומרים] שמלאך ירד כדמות ר' פנחס בן יאיר והצילה.

א שנינו במשנה שגביני היה כרוז. ומביאים ברייתא המפרטת את תפקידו: שהיה גביני מכריז בבוקרו של כל יום בבית המקדש. ומה היה מכריז ואומר? "עמדו הכהנים לעבודה ולויים לדוכנן וישראל למעמדן". ומסופר שהיה קולו של גביני כה גבוה עד שאגריפס המלך שמע פעם את קולו של גביני עד מרחק של שמונה פרסאות, והתפעל מכך מאד וכאות הערכה נתן לו מתנות הרבה.

עוד שנינו במשנה כי בן גבר היה ממונה על נעילת השערים של בית המקדש בערב ועל פתיחתם בבוקר. וכיון שהוזכר "בן גבר" זה, מביאים מעשה בו הוזכר. ששנינו שנחלקו חכמים בפירוש הביטוי "קריאת הגבר" שהובא במשנה ("בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר או סמוך לה". יומא פ"א מ"ח), אם "גבר" משמעו אדם או תרנגול. ומסופר כי כאשר נקלע רב לעירו של ר' שילא, שימש כמתורגמן להסביר לקהל את דרשתו של ר' זירא, ואף שר' שילא עצמו אמר כי פירוש הביטוי "קריאת הגבר" הוא קריאת התרנגול, הנקרא אף הוא גבר, תירגם רב קומי [לפני] בית ר' שילא בשם ר' שילא: קרא גברא אכריז כרוזא [קרא הגבר הכריז הכרוז]. אמר ליה [לו] ר' שילא: אמור ופרש פה קרא תרנגולא [קרא התרנגול], שזו קריאת הגבר. אמר ליה [לו] רב: והתנינן [והרי שנינו במשנה בשקלים, במשנתנו] בן גבר, וכי אית לך למימר בר תרנגולא [אתה יכול לפרש את זה בן התרנגול]? אלא ודאי הכוונה לאדם, ואם כן גם "קריאת הגבר" הכוונה להכרזת אדם.

עוד שנינו במשנה שבן בבי היה ממונה על הפקיע. ומסבירים מה היה תפקידו: שהיה מזווג פתילות. שהיה עושה את פתילות למנורה בעובי הראוי להן, לפי מספר השעות שהיתה המנורה צריכה לדלוק בכל לילה מתקופות השנה. ומספרים: ר' יוסי עאל [נכנס] למקום הנקרא כופרה, בעו ממנייא עלייהון פרנסים [רצה ר' יוסי למנות עליהם פרנסים] שידאגו לצרכי הרבים ופרנסת העניים, ולא קיבלון מינהן [ולא קיבלו מהם, ממנו] אותם אנשים על עצמם להיות פרנסים, שסברו שאין זה מכבודם. עאל ואמר קומיהון [נכנס ואמר לפניהם], לפני אותם המועמדים: שנינו במשנה שהיה בן בבי ממונה על הפקיע, צאו איפוא ולמדו קל וחומר: ומה אם זה שנתמנה על הפתילות בלבד זכה להימנות עם גדולי הדור, כמו יוחנן בן פנחס ופתחיה, הוא מרדכי הצדיק, אתם שאתם נתמנין על חיי נפשות לא כל שכן שזה תפקיד חשוב ואתם צריכים לקבל על עצמכם.

שנינו במשנה שהיה בן ארזה ממונה על הצלצל. ומסבירים מה היה תפקידו: כי הא דתנינן תמן [כמו ששנינו במשנה שם] במסכת תמיד (פ"ז מ"ג) שבשעה ששחה הכהן הגדול לנסך את היין על גבי המזבח הניף הסגן, סגן הכהן הגדול, בסודרין כסימן, וכשהבחינו בכך, מיד החלו הלויים בשיר, והקיש בן ארזה על הצלצל.

עוד שנינו במשנה שהוגרס בן לוי היה ממונה על השיר. אמר ר' אחא: נעימה יתירה (סוג של נגינה מיוחדת) היה יודע. ואמרו עליו על הוגרס בן לוי שהיה מנעים את קולו בזמר, וכשהיה נועץ גודלו בתוך פיו היה מוציא כמה מיני זמר בבת אחת, והיו כל אחיו הכהנים נזקרין (נרתעים, נזרקים) לו בבת ראש (בבת אחת) מעוצמת ונעימות הקול.

ב שנינו במשנה שבית (משפחת) גרמו היו ממונים על מעשה לחם הפנים. ומביאים ברייתא בה מסופר בענין אומנותם המיוחדת של בית גרמו במעשה הלחם: בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים, כלומר, באפייתו, וכן במלאכת רדייתו מן התנור, ולא רצו ללמד אחרים את סוד אומנותם. לכן שלחו חכמים והביאו אומנים מאלכסנדריאה שבמצרים, שהיו אמנם בקיאין היטב במעשה לחם הפנים, ואולם ברדייתו לא היו בקיאין באותה מידה. שכן ללחם הפנים היתה צורה מורכבת מאד וחששו להוציאו מן התנור באופן שלא ישבר. שבית גרמו היו מסיקין את האש מבפנים, בתוך התנור, ואופים את הפת בתוך תבניות, ורק לאחר שנאפו כל צורכן היו מוציאים את התבניות מן התנור ורודין את הפת כשהיא כבר מבחוץ לתנור. וכיון שלא הוציאוה מן התבניות אלא לאחר שנאפתה בהן כל צרכה לא היתה הפת מתעפשת. ואלו, אומני אלכסנדריה, היו מסיקין את האש מבפנים, ואף הם היו אופים אותה בתוך תבניות, אלא שמתוך שחששו שמא תישבר הפת בשעה שמוציאים אותה מתבניתה, לא היו אופים אותה כל צרכה ואף רודין אותה בעודה מבפנים, ולכן היתה מתעפשת. כיון שידעו חכמים בדבר הזה שהפת אינה מושלמת, אמרו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו ברא, שנאמר "כל פעל ה' למענהו" (משלי טז, ד), ואין זה מכבודו של הקדוש ברוך הוא שיהיו הלחמים שעל שלחן הפנים מעופשים, ולכן אנו צריכים לוותר על כבודינו שלנו ולקרוא לאומני בית גרמו לשוב למלאכת לחם הפנים. שלחו אחריהם ולא רצו לבא עד שכפלו להם שכרן. שמתחילה שנים עשר מנה היו נוטלים בשכרם ומששבו למלאכתם נתנו להם עשרים וארבעה מנה עבור אותה מלאכה. ר' יהודה אומר: קודם לכן עשרים וארבעה מנה היו נוטלים, ומששבו למלאכתם נתנו להן ארבעים ושמונה. אמרו להן, שאלו חכמים את אומני בית גרמו: מפני מה אין אתם רוצים ללמד את סוד אומנות אפיית הלחם? אמרו להן לחכמים: מסורת היא בידינו מאבותינו שהבית הזה, בית המקדש, עתיד ליחרב, ואין אנו רוצים ללמד סוד אומנות זו כדי שלא ילמדו זאת אחרים שאינם הגונים ויעשו כמו כן לפני עבודה זרה שלהן. ומעירים: אף שלא הזכירום לשבח על שלא רצו ללמד אומנות זו, בדברים הללו היו מזכירין אותן לשבח: שלא יצא ביד בניהם פת נקיה מעולם, שאפילו הילדים שלהם לא היו אוכלים פת נקיה, ומדוע? שלא יחשדום ויהו אומרים שממעשה לחם הפנים הן אוכלים אלא היו אוכלים לחם פשוט.

שנינו במשנה שבית משפחת אבטינס היו ממונים על מעשה הקטורת. ומביאים ברייתא בה מסופר בענין אומנותם המיוחדת של בית אבטינס: של בית אבטינס היו בקיאין על מעשי פיטום הקטורת, כלומר, דרך כתישת סממני הקטורת ועירבובם, וגם היו בקיאין בזיהוי מעלה העשן (עשב הגורם לקטורת שיהא עשנה מיתמר והולך ישר), ולא רצו ללמד אחרים לא את את סודות האומנות, ולא איזה צמח הוא המעלה עשן. שלחו והביאו חכמים אומנין מאלכסנדריאה של מצרים, והיו בקיאין בפיטום הקטורת, ובמעלה עשן לא היו בקיאין. ולכן עשן הקטורת של בית אבטינס היתה מתמרת ועולה כמקל עד לתקרת המקדש, ושם היתה פוסה (מתפשטת) ואחר כך יורדת, ואילו של אלו של אומני אלכסנדריה לא היה עשנה מיתמר למעלה, אלא היתה פוסה מיד. כיון שידעו חכמים בדבר, אמרו: כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו ברא, שנאמר "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו" וגו' (ישעיה מג, ז), ואין זה מכבודו של הקדוש ברוך הוא שלא יהא עשן הקטורת מיתמר כראוי, ולכן אנו צריכים לוותר על כבודינו ולקרוא לאומני בית אבטינס לשוב למלאכת הקטורת. שלחו אחריהם ולא רצו לבא עד שכפלו להן שכרן. שקודם לכן שנים עשר מנה היו נוטלין בשכרם, ומששבו למלאכתם נתנו להן עשרים וארבעה. ר' יהודה אומר: מתחילה עשרים וארבעה מנה היו נוטלין בשכרם, ומששבו למלאכתם נתנו להן ארבעים ושמונה. אמרו להן, שאלו חכמים את אומני בית אבטינס: מפני מה אין אתם רוצין ללמד את סוד אומנות עשיית הקטורת? אמרו להן: מסורת היא בידינו מאבותינו שהבית הזה, בית המקדש, עתיד ליחרב, ואין אנו רוצים ללמד סוד אומנות זו כדי שלא ילמדו זאת אחרים שאינם הגונים ויהיו עושין כן לפני עבודה זרה שלהן. ומעירים: אף שלא הזכירום לשבח על שלא רצו ללמד אומנות זו, בדברים הללו כן מזכירין אותן לשבח: שלא יצאת (יצאה) אשה משל אחד מהן מביתה כשהיא מבושמת מעולם, ולא עוד, אלא שכשהיה אחד מהן נושא אשה ממקום אחר, היה פוסק עמה (מתנה איתה) מתחילה שהריהו נושא אותה על מנת שלא תתבשם, ולמה? שלא יחשדום ויהו אומרים שממעשה פיטום הקטורת הן מתבשמות, לקיים מה שנאמר "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב).

אמר ר' יוסי: פעם אחת הייתי עומד בירושל ם ומצאתי תינוק אחד משל משפחת בית אבטינס. אמרתי לו: בני, מאיזו משפחה את? אמר לי: ממשפחת פלוני, כלומר, ממשפחת בית אבטינס. אמרתי לו: בני, אבותיך, לפי שנתכוונו לרבות כבודן, שלא יהיו אחרים בקיאים כמותם במלאכת הקטורת, וכן שביקשו שיוכפל שכרם ובכך בעצם גרמו למעט כבוד שמים, שהרי בכך מיעטו את מספר שקלי הלשכה מהם בא שכרם. ולפיכך נענשו ולבסוף כבודם נתמעט, שהרי לאחר החורבן בטל תפקידם, וכבוד שמים נתרבה, שהרי כבוד שמים קיים גם לאחר החורבן. אמר ר' עקיבא: שח לי שמעון בן לוגא, פעם אחת מלקט הייתי עשבים אני ותינוק אחד משל בית אבטינס, וראיתי אותו שבכה, וראיתי אותו ששחק. אמרתי לו: "בני, למה (על מה) בכיתה"? אמר לי: "על כבוד של בית אבא שנתמעט", שעכשיו אנו בגלות ואין לנו תפקיד. והוספתי לשאול אותו: "ולמה (על מה) שחקתה"? אמר לי: "על הכבוד המתוקן לצדיקים לעתיד לבא". שכאשר ישוב וייבנה בית המקדש לעתיד לבוא יחזרו לעסוק באותן מלאכות, וישוב כבודם לכפי שהיה. והוספתי לשאול: "ומה ראית שכה התרגשת וצחקת ובכית? והשיב לי אותו תינוק: לפי שראיתי בין העשבים המתלקטים על ידינו גם את עשב המעלה עשן לנגדי. נומיתי [אמרתי] לו: בני, הראהו לי לבדי את עשב המעלה עשן, ואני לא אמסור על טיבו לאדם כדי שלא יעשה אדם כדוגמתו לעבודה זרה. אמר לי: רבי, מסורת בידי מאבותי שלא להראותו לברייהו (לשום בריה). ובדומה לכך מסופר כי אמר ר' יוחנן בן נורי: פעם אחת מלקט הייתי עשבים אני וזקן אחד, שפגע (פגש) בי אותו זקן אחד שהיה משל משפחת בית אבטינס ומגילת סמנים בידו שכתוב בה מהם סממני הקטורת, זיהויים המדוייק, וסוד רקיחתם. אמר לי אותו זקן: רבי, לשעבר (בעבר) היו אנשי בית אבא צנועין (כשרים), והיו נזהרים ומוסרין את המגילה הזאת רק אלו לאלו, כדי שלא תיפול לידי אדם שאינו הגון, ועכשיו שאינן (שאין) אנשי בית אבא נאמנים וחושש אני שיעבירוה לידי אדם שאינו הגון, אין אני מוסר אותה לאחד ממשפחתי אלא לזה שהוא הגון בעיני, ולכך הילך את המגילה והזהר בה, שלא תגיע לידי אדם שאינו הגון. וכשבאתי והרציתי (סיפרתי) את הדברים לפני ר' עקיבא, זלגו עיניו דמעות, ואמר: מעתה אין אנו צריכין להזכירן לגנאי, שרואים שבאמת כשרים היו, ואמת דברו כשטענו שאינם רוצים ללמד סוד מלאכת הקטורת מחשש שיעשו בו שימוש לצורך עבודה זרה.

שנינו במשנה שאלעזר היה ממונה על הפרוכת. ומסבירים מה היה תפקידו: שהיה ממונה על אורגי הפרוכת למקדש. עוד שנינו במשנה: פנחס המלביש. ומסבירים מה היה תפקידו: שהיה מלביש את הכהן הגדול את בגדי כהונה גדולה. ומספרים שהיו אלה שנשאו תפקיד זה כל כך בקיאים בו, שמעשה היה בכהן אחד שהלביש בגדים לאיסטרטיות (איש צבא) אחד מן הרומאים, וכיון שהתפעל מאד מהאופן בו הלבישו נתן לו בתמורה שמונה זהובים. ואית דאמרין [ויש שאומרים]: תרי עשר יהב ליה [ששנים עשר זהובים נתן לו].