א הלכה ב משנה פרה אדומה ושעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים, ולשון של זהורית (חוט של צמר אדום) המושלכת אל תוך שריפת הפרה האדומה, אף שאינם קרבנות הריהם באין מתרומת הלשכה. ואילו הכבש שעושים להוביל על גביו את הפרה האדומה מהר הבית להר הזיתים, והכבש שעושים להוביל על גביו את השעיר המשתלח מן העזרה אל מחוץ להר הבית, ולשון הצמר האדום שקושרים בין קרניו של השעיר, ואמת המים, תעלות המים של ירושלים, וחומות העיר ומגדלותיה, וכל שאר צרכי העיר ירושלים, כגון חפירת בורות מים ותיקון הרחובות, הם באין משירי הלשכה, מהשקלים שנותרו בלשכה לאחר התרומה השלישית בפרוס חג הסוכות. אבא שאול חלוק על דעת תנא קמא ואומר: כבש פרה לא היה בא משיירי הלשכה, אלא כהנים גדולים היו עושין אותו משל עצמן. כיון שלא כל הדברים הללו נחוצים תמיד ומחיריהם אינם קבועים, פעמים שהיה נשאר מותר, לא רק מתרומת הלשכה אלא גם משיירי הלשכה. ולפיכך מבררים: מותר שירי לשכה מה היו עושין בהן? — לוקחין (קונים) בהן יינות שמנים וסלתות, והיו מוכרים אותם במחיר יקר יותר לצוורך מנחות ונסכים, והשכר (הרווח) שהרוויחו ממכירה זו היה שייך להקדש, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: אין משתכרין, אין עושים עסקים ורווחים בשל הקדש, אף לא משל עניים, ממה שנתרם וניתן עבור עניים. ומבררים עוד: אם השתמשו בשקלי תרומת הלשכה לכל הצרכים האמורים בתחילת המשנה ולאחר כל זה נותרו עדיין שקלים, מותר התרומה הזה, מה היו עושין בה? — היו קונים בה רקועי זהב והיו עושים בהם ציפוי לרצפת וכתלי בית קודש הקדשים. ר' ישמעאל אומר: מותר הפירות, היה הולך לקיץ המזבח, לקניית קרבנות עולה כדי להקריבם על המזבח כשאין עליו קרבנות. ואילו מותר התרומה היה הולך לקניית כלי שרת. ואילו ר' עקיבא אומר: מותר התרומה הוא שניתן לקיץ המזבח, ואילו מותר נסכים, אם נשארו כספים עבור נסכים שלא הוקרבו היו הולכים לקניית כלי שרת. ור' חנניה סגן הכהנים אומר: מותר נסכים הולך לקיץ המזבח, ואילו מותר התרומה, הולך לקניית כלי שרת. מכל מקום זה וזה, גם ר' עקיבא וגם ר' חנניה לא היו מודים לר' ישמעאל בשיטתו בענין מותר הפירות, שלדעתם מותר הפירות אינו הולך לקיץ המזבח.

ב גמרא כיון שהוזכרו במשנה כבש הפרה האדומה ולשון של זהורית, מביאים את שאמר ר' ישמעאל בר נחמן בשם ר' יונתן: שלש לשונות של זהורית הן, כלומר, בשלושה עניינים יש לשון של זהורית, ובכל אחד מהם שיעורה שונה: הלשון של השעיר המשתלח לעזאזל, כיון שהיא מתחלקת לשנים, חציה האחד נקשר בין קרני השעיר, והאחר על הסלע ממנו דוחפים את השעיר מן ההר, צריך שתהיה במשקל סלע (ארבע דינרים). של מצורע שצריך לסדר טהרתו בין השאר לשון זהורית, כיון שאין צריך לחלקה, די שתהיה במשקל שקל, מחצית מן הסלע. ושל פרה אדומה, כיון שנאמר עליה "והשליך אל תוך שריפת הפרה", משמע שצריך שישליכוה לתוך עומק האש, ולשם כך צריך שתהיה כבדה, ולכן צריך שתהיה במשקל שתי סלעים. ר' חוניה דברת [מבני] המקום חוורין, חולק ואומר בשם ר' בא בר זבדא בשם ר' שמעון בן חלפתא: של פרה צריך שתהיה במשקל שתי סלעים ומחצה, ואית דמפקין לישנא [ויש שמוציאים אומרים זאת בלשון] שאינה שונה בתוכנה: בעשרה זוז, שהוא משקל זהה לשתי סלעים ומחצה.

ג (מותר שירי הלשכה וכו'.) כיון שנמנו במשנה כמה דברים שתשלום הוצאותיהם בא משיירי הלישכה, מביאים עוד מה שאמר ר' יהודה בשם ר' שמואל: תלמידי חכמים המלמדין את הכהנים הלכות שחיטה, הלכות קבלה של דם הקרבנות בכלי שרת לאחר השחיטה, הלכות זריקה של דם הקרבנות על המזבח, כל אלו נוטלין את שכרן מתרומת הלישכה. ר' יצחק בר רדיפה בשם ר' אימי אומר: מבקרי מומי הקדשים שהיו בודקים אם יש מום בקדשים, גם הם נוטלין את שכרן מתרומת הלישכה. ר' אחא בשם ר' תנחום בר חייא בשם ר' שמלאי אומר: מגיהי ספר העזרה, ספר תורה שהיה במקדש, היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. גידל בר בנימין בשם ר' אסי אומר: שני דייני גזילות שהיו קובעים תקנות ודנים בענייני גזילות בירושלים ועמדו בראש הדיינים שבעיר, הם היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. שמואל אמר: נשים האורגות בפרוכת, שהיו עושות את הפרוכת שהיתה מבדילה בין האולם לבין קודש הקדשים במקדש, היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. רב חונה אמר: היו נוטלות את שכרן מתרומת בדק הבית, מכסף שהיו מקדישים אנשים לצורך בנין המקדש והתיקונים הדרושים בו. ושואלים: מה פליג [במה הם חלוקים], כלומר, מה טעמה של מחלוקת זו? ומשיבים: שמואל עבד לה [עושה, מחשיב אותה] את הפרוכת כקרבן, שכן את דם חלק מן הקרבנות (פר ושעיר של יום הכיפורים פר העלם דבר של ציבור, פר כהן המשיח, ושעירי עבודה זרה של ציבור) מזים על הפרוכת, והריהי איפוא צורך הקרבן. ורב הונא עבד לה [עושה מחשיב אותה] ודן בה כחלק מבנין המקדש, וכסף לבנין המקדש בא מהקדש לבדק הבית. ולפיכך נחלקו מאיפה באים הכספים לצורך הפרוכת. אמר ר' חזקיה: תנא [שנה] ר' יהודה גדגדות: הקטרת וכל קרבנות הצבור באין מתרומת הלשכה. מזבח הזהב, אשר היו מקטירים עליו בכל יום קטורת ועמד בתוך האולם, וכל כלי שרת באין ממותר נסכים. מזבח העולה, אשר עליו הקריבו את רוב הקרבנות ועמד מחוץ להיכל, וההיכל והעזרות באין משירי הלשכה. מה שנעשה מחוץ לעזרות באין מלשכת בדק הבית. ומקשים, והא תני [והרי שנינו]: אבני המזבח וכן של ההיכל והעזרות מועלין בהן, שאם נהנו מהן בשוגג, חייבים לשלם להקדש את הקרן בתוספת חומש וקרבן אשם מעילות. ואם כדבריך שאבני המזבח וההיכל באים משיירי הלשכה, קשה: וכי יש דין מעילה בהנאת ההדיוט מן השיריים? אלא ודאי אינם באים משייירי הלשכה, ושלא כר' יהודה גדגדות! ומתרצים: אלא יש לומר שהוא סבור כשיטת ר' מאיר. שר' מאיר אמר: מועלין גם בשיריים. אמר ר' חייא בדחייה: כלום אמר ר' מאיר שמועלים בשיריים אלא בתוך שנתו, באותה שנה שהפרישו בה את השקלים, בזמן שבין ראש חודש ניסן לסוף חודש אדר בשנה שלאחר מכן, שהיא השנה לענין השקלים, שכן ראויים הם שייקנו בהם קרבנות ציבור. אבל הכא [כאן] בענין אבני המזבח וההיכל, ודאי חוץ לשנתו אנן קיימין [אנחנו עומדים], שודאי נקנו בשקלי השנים הקודמות, וממילא אין זה קשור לשיטת ר' מאיר, שהרי אינם ראויים שייקנו בהם קרבנות ציבור! כיון שהוזכרו דברי ר' יהודה גדגניות, מביאים עוד מדבריו.

אמר ר' חזקיה: תנא [שנה] ר' יהודה גדגניות: השלחן והמנורה והמזבחות והפרוכת, כאשר אינם שלמים, או אינם במקומם הראוי הריהם מעכבים את הקרבנות, שאין מקריבים אז קרבנות, אלו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: אין לך דבר שמעכב את הקרבן אלא הכיור והכן של הכיור בלבד, שכאשר אין כיור הכהנים אסורים בעבודת המקדש. ושואלים: ולא כן [והאם לא כך] אמר ר' אליעזר ור' יוסי בן חנינה, תריהון אמרין [ששניהם אומרים]: כל הן דכתיב [כל מקום שכתוב] בתורה ביחס למקום הראוי לכלי מכלי המקדש לשון "נכח", וכגון במנורה שנאמר בה "ואת המנורה נוכח השלחן על צלע המשכן תימנה" (שמות כו, לה) — המקום המצויין בכתוב מעכב, שאם היתה המנורה מונחת שלא במקומה, הקרבנות המוקרבים באותה שעה פסולים. ואם כתוב רק לשון "צלע" וכגון במנורה שנאמר בה "והשלחן תתן על צלע צפון" (שם) — אינו מעכב, שאף כאשר השלחן אינו במקומו, הקרבנות המוקרבים אז כשרים. ואמר ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן: ואפילו מקום שכתוב בו רק לשון "צלע", וכגון בשלחן, הרי זה מעכב. ואמר ר' אילא בשם