א הלכה ב משנה פרה אדומה ושעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים, ולשון של זהורית (חוט של צמר אדום) המושלכת אל תוך שריפת הפרה האדומה, אף שאינם קרבנות הריהם באין מתרומת הלשכה. ואילו הכבש שעושים להוביל על גביו את הפרה האדומה מהר הבית להר הזיתים, והכבש שעושים להוביל על גביו את השעיר המשתלח מן העזרה אל מחוץ להר הבית, ולשון הצמר האדום שקושרים בין קרניו של השעיר, ואמת המים, תעלות המים של ירושלים, וחומות העיר ומגדלותיה, וכל שאר צרכי העיר ירושלים, כגון חפירת בורות מים ותיקון הרחובות, הם באין משירי הלשכה, מהשקלים שנותרו בלשכה לאחר התרומה השלישית בפרוס חג הסוכות. אבא שאול חלוק על דעת תנא קמא ואומר: כבש פרה לא היה בא משיירי הלשכה, אלא כהנים גדולים היו עושין אותו משל עצמן. כיון שלא כל הדברים הללו נחוצים תמיד ומחיריהם אינם קבועים, פעמים שהיה נשאר מותר, לא רק מתרומת הלשכה אלא גם משיירי הלשכה. ולפיכך מבררים: מותר שירי לשכה מה היו עושין בהן? — לוקחין (קונים) בהן יינות שמנים וסלתות, והיו מוכרים אותם במחיר יקר יותר לצוורך מנחות ונסכים, והשכר (הרווח) שהרוויחו ממכירה זו היה שייך להקדש, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: אין משתכרין, אין עושים עסקים ורווחים בשל הקדש, אף לא משל עניים, ממה שנתרם וניתן עבור עניים. ומבררים עוד: אם השתמשו בשקלי תרומת הלשכה לכל הצרכים האמורים בתחילת המשנה ולאחר כל זה נותרו עדיין שקלים, מותר התרומה הזה, מה היו עושין בה? — היו קונים בה רקועי זהב והיו עושים בהם ציפוי לרצפת וכתלי בית קודש הקדשים. ר' ישמעאל אומר: מותר הפירות, היה הולך לקיץ המזבח, לקניית קרבנות עולה כדי להקריבם על המזבח כשאין עליו קרבנות. ואילו מותר התרומה היה הולך לקניית כלי שרת. ואילו ר' עקיבא אומר: מותר התרומה הוא שניתן לקיץ המזבח, ואילו מותר נסכים, אם נשארו כספים עבור נסכים שלא הוקרבו היו הולכים לקניית כלי שרת. ור' חנניה סגן הכהנים אומר: מותר נסכים הולך לקיץ המזבח, ואילו מותר התרומה, הולך לקניית כלי שרת. מכל מקום זה וזה, גם ר' עקיבא וגם ר' חנניה לא היו מודים לר' ישמעאל בשיטתו בענין מותר הפירות, שלדעתם מותר הפירות אינו הולך לקיץ המזבח.

ב גמרא כיון שהוזכרו במשנה כבש הפרה האדומה ולשון של זהורית, מביאים את שאמר ר' ישמעאל בר נחמן בשם ר' יונתן: שלש לשונות של זהורית הן, כלומר, בשלושה עניינים יש לשון של זהורית, ובכל אחד מהם שיעורה שונה: הלשון של השעיר המשתלח לעזאזל, כיון שהיא מתחלקת לשנים, חציה האחד נקשר בין קרני השעיר, והאחר על הסלע ממנו דוחפים את השעיר מן ההר, צריך שתהיה במשקל סלע (ארבע דינרים). של מצורע שצריך לסדר טהרתו בין השאר לשון זהורית, כיון שאין צריך לחלקה, די שתהיה במשקל שקל, מחצית מן הסלע. ושל פרה אדומה, כיון שנאמר עליה "והשליך אל תוך שריפת הפרה", משמע שצריך שישליכוה לתוך עומק האש, ולשם כך צריך שתהיה כבדה, ולכן צריך שתהיה במשקל שתי סלעים. ר' חוניה דברת [מבני] המקום חוורין, חולק ואומר בשם ר' בא בר זבדא בשם ר' שמעון בן חלפתא: של פרה צריך שתהיה במשקל שתי סלעים ומחצה, ואית דמפקין לישנא [ויש שמוציאים אומרים זאת בלשון] שאינה שונה בתוכנה: בעשרה זוז, שהוא משקל זהה לשתי סלעים ומחצה.

ג (מותר שירי הלשכה וכו'.) כיון שנמנו במשנה כמה דברים שתשלום הוצאותיהם בא משיירי הלישכה, מביאים עוד מה שאמר ר' יהודה בשם ר' שמואל: תלמידי חכמים המלמדין את הכהנים הלכות שחיטה, הלכות קבלה של דם הקרבנות בכלי שרת לאחר השחיטה, הלכות זריקה של דם הקרבנות על המזבח, כל אלו נוטלין את שכרן מתרומת הלישכה. ר' יצחק בר רדיפה בשם ר' אימי אומר: מבקרי מומי הקדשים שהיו בודקים אם יש מום בקדשים, גם הם נוטלין את שכרן מתרומת הלישכה. ר' אחא בשם ר' תנחום בר חייא בשם ר' שמלאי אומר: מגיהי ספר העזרה, ספר תורה שהיה במקדש, היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. גידל בר בנימין בשם ר' אסי אומר: שני דייני גזילות שהיו קובעים תקנות ודנים בענייני גזילות בירושלים ועמדו בראש הדיינים שבעיר, הם היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. שמואל אמר: נשים האורגות בפרוכת, שהיו עושות את הפרוכת שהיתה מבדילה בין האולם לבין קודש הקדשים במקדש, היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. רב חונה אמר: היו נוטלות את שכרן מתרומת בדק הבית, מכסף שהיו מקדישים אנשים לצורך בנין המקדש והתיקונים הדרושים בו. ושואלים: מה פליג [במה הם חלוקים], כלומר, מה טעמה של מחלוקת זו? ומשיבים: שמואל עבד לה [עושה, מחשיב אותה] את הפרוכת כקרבן, שכן את דם חלק מן הקרבנות (פר ושעיר של יום הכיפורים פר העלם דבר של ציבור, פר כהן המשיח, ושעירי עבודה זרה של ציבור) מזים על הפרוכת, והריהי איפוא צורך הקרבן. ורב הונא עבד לה [עושה מחשיב אותה] ודן בה כחלק מבנין המקדש, וכסף לבנין המקדש בא מהקדש לבדק הבית. ולפיכך נחלקו מאיפה באים הכספים לצורך הפרוכת. אמר ר' חזקיה: תנא [שנה] ר' יהודה גדגדות: הקטרת וכל קרבנות הצבור באין מתרומת הלשכה. מזבח הזהב, אשר היו מקטירים עליו בכל יום קטורת ועמד בתוך האולם, וכל כלי שרת באין ממותר נסכים. מזבח העולה, אשר עליו הקריבו את רוב הקרבנות ועמד מחוץ להיכל, וההיכל והעזרות באין משירי הלשכה. מה שנעשה מחוץ לעזרות באין מלשכת בדק הבית. ומקשים, והא תני [והרי שנינו]: אבני המזבח וכן של ההיכל והעזרות מועלין בהן, שאם נהנו מהן בשוגג, חייבים לשלם להקדש את הקרן בתוספת חומש וקרבן אשם מעילות. ואם כדבריך שאבני המזבח וההיכל באים משיירי הלשכה, קשה: וכי יש דין מעילה בהנאת ההדיוט מן השיריים? אלא ודאי אינם באים משייירי הלשכה, ושלא כר' יהודה גדגדות! ומתרצים: אלא יש לומר שהוא סבור כשיטת ר' מאיר. שר' מאיר אמר: מועלין גם בשיריים. אמר ר' חייא בדחייה: כלום אמר ר' מאיר שמועלים בשיריים אלא בתוך שנתו, באותה שנה שהפרישו בה את השקלים, בזמן שבין ראש חודש ניסן לסוף חודש אדר בשנה שלאחר מכן, שהיא השנה לענין השקלים, שכן ראויים הם שייקנו בהם קרבנות ציבור. אבל הכא [כאן] בענין אבני המזבח וההיכל, ודאי חוץ לשנתו אנן קיימין [אנחנו עומדים], שודאי נקנו בשקלי השנים הקודמות, וממילא אין זה קשור לשיטת ר' מאיר, שהרי אינם ראויים שייקנו בהם קרבנות ציבור! כיון שהוזכרו דברי ר' יהודה גדגניות, מביאים עוד מדבריו.

אמר ר' חזקיה: תנא [שנה] ר' יהודה גדגניות: השלחן והמנורה והמזבחות והפרוכת, כאשר אינם שלמים, או אינם במקומם הראוי הריהם מעכבים את הקרבנות, שאין מקריבים אז קרבנות, אלו דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: אין לך דבר שמעכב את הקרבן אלא הכיור והכן של הכיור בלבד, שכאשר אין כיור הכהנים אסורים בעבודת המקדש. ושואלים: ולא כן [והאם לא כך] אמר ר' אליעזר ור' יוסי בן חנינה, תריהון אמרין [ששניהם אומרים]: כל הן דכתיב [כל מקום שכתוב] בתורה ביחס למקום הראוי לכלי מכלי המקדש לשון "נכח", וכגון במנורה שנאמר בה "ואת המנורה נוכח השלחן על צלע המשכן תימנה" (שמות כו, לה) — המקום המצויין בכתוב מעכב, שאם היתה המנורה מונחת שלא במקומה, הקרבנות המוקרבים באותה שעה פסולים. ואם כתוב רק לשון "צלע" וכגון במנורה שנאמר בה "והשלחן תתן על צלע צפון" (שם) — אינו מעכב, שאף כאשר השלחן אינו במקומו, הקרבנות המוקרבים אז כשרים. ואמר ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן: ואפילו מקום שכתוב בו רק לשון "צלע", וכגון בשלחן, הרי זה מעכב. ואמר ר' אילא בשם ר' שמואל בר נחמן: ואפילו כלי מכלי המקדש שכתוב בו לשון "שימה" כגון מזבח הזהב, מזבח העולה, המנורה, הפרוכת, הכיור והשלחן, אם הוא פגום או אינו מונח במקומו, הריהו מעכב את ריצוי הקרבנות המוקרבים באותה שעה, שאינם כשרים. ומכל מקום שיטות כל התנאים המובאות בברייתא זו חלוקות על שיטת חכמים הסבורים שאין דבר המעכב כשרות הקרבן אלא הכיור וכנו! אמר ר' חנינא: שיטות התנאים הללו אינן חלוקות על שיטת חכמים, אלא יש לחלק, כאן ששנינו שהכלים מעכבים, הרי זה ביחס לעבודות שנעשות בפנים ההיכל, כמו הקטרת הקטורת, דישון בזיכי המנורה, הטבת הנרות והדלקתם, הנחת לחם הפנים על השלחן, והזאת דם החטאות (הפנימיות). ואילו כאן ששנינו שאינם מעכבים פרט לכיור וכנו, הרי זה ביחס לעבודות שנעשות בחוץ, בעזרה, בהקרבת הקרבנות.

א שנינו במשנה שאבא שאול סבור שאת כבש הפרה האדומה היו עושים הכהנים הגדולים משל עצמם. ובענין זה שנינו שאמר ר' חנינא: שחצית (גאוה, שחצנות) גדולה היתה בבני כהנים גדולים, שיותר מששים ככרי זהב היו מוציאין בה לעשות את הכבש של הפרה. שאף שהיה עדיין כבשה של הפרה הקודמת עומד (קיים) במקומו ולא נהרס, ולא היה אחד מהן מוציא פרתו בכבשו של חבירו שעסק במעשה הפרה הקודמת, אלא סותרו ובונה אותו מחדש משלו. התיב [הקשה] על כך ר' עולא קומי [לפני] ר' מנא: והא תני [והרי שנינו] שהכהן הגדול שמעון הצדיק שתי פרות אדומות עשה, ולא בכבש שהוציא את זו הוציא את זו, אלא כשבא לעשות את השניה סתר את הכבש של הראשונה ובנה כבש חדש לצורכה, וכי אית לך למימר [האם יכול אתה לומר] ששמעון הצדיק שחץ (שחצן ובעל גאווה) היה? אלא מאי כדון [מה עניינו] של זה? מדוע עשה כך? על שם (משום) מעלה מיוחדת היא שעשו בפרה, סלסול (חשיבות מיוחדת) היא שעשו בפרה, ולכן היו עושים בכל פעם כבש חדש. ועוד בענין כבש הפרה תני [שנויה ברייתא] זיזין וכתלים היו יוצאין מכאן ומכאן לכבש הזה, כדי שלא יציצו הכהנים ההולכים על גבי הכבש אל מחוצה לו ויאהילו על גבי טומאה לא ידועה ("קבר התהום") ויטמאו.

ב שנינו במשנה שלדעת ר' ישמעאל היו קונים במותר שיירי הלשכה יינות, שמנים וסלתות, והיו מוכרים אותם לצורך מנחות ונסכים, והרווחים היו של ההקדש. ואילו ר' עקיבא אומר: אין משתכרין בשל הקדש, והוא הדין בכספי יתומים. ומסבירים: ר' עקיבא אינו אוסר את המסחר בדברים של הקדש מכל וכל, אלא רק באופן שיתכן שיהיו להקדש גם הפסדים. ואולם אם רצה (הסכים) מוכר היינות השמנים והסלתות למכור אתם להקדש באופן שאם ירד המחיר — יהיה ההפסד שלו, ואם יהיו רווחים ממכירה זו יהיה השכר להקדש — הרי זה מותר. כהדא [כמו מעשה זה] שאדם בשם בר זמינא איתפקד גביה מדל דיתמין [הופקד אצלו אוצר, רכוש, של יתומים], אתא [בא] ושאל ושאל] את ר' מנא האם מותר לו לעשות סחורה ברכוש זה. אמר ליה [לו] ר' מנא: אין בעית די ההפסדה דידך, ואגרה דתרויכון [אם רוצה אתה שההפסד העלול להיות בכספיהם בשל אותה סחורה יהיה שלך, והשכר, אם יהיה — יהיה של שניכם, שלך ושל היתומים, בשותפות] — שרי [מותר]. ומסתבר שר' עקיבא מסכים לשיטה זו, ומאחר והוא משווה במשנתנו את דין היתומים וההקדש לענין ההיתר בעיסוק בכספם, ודאי שהוא סבור כר' מנא אף בענין ההקדש. ומספרים: ר' חייה בר אדא איתפקד גביה מדל דיתמין ועביד כן [הופקד אצלו רכוש של יתומים ועשה כך], שעשה עסקאות בכספם על תנאי שאם יהיו הפסדים יפלו אלה עליו בלבד, ואם יהיה רווח, יתחלק הריווח בינו ובין היתומים.

ג שנינו במשנה שלדעת ר' ישמעאל מותר הפירות היה הולך לקיץ המזבח. ומעירים: דינו זה של ר' ישמעאל במתניתא [במשנה זו] שיטת ר' ישמעאל עצמו שהובאה בתחילת המשנה היא, שבמותר שיירי הלשכה היו קונים צרכי מנחות ונסכים ומוכרים אותם בריווח לצריכים להם, והריווח היה הולך להקדש. וזו כוונתו גם כאן ב"מותר הפירות", כלומר, הריווח הבא ממכירת צרכי המנחות והנסכים. שכן ר' חייה בר יוסף פתר מתניתא [פירש את המשנה כך]: "מותר פירות" שהזכיר ר' ישמעאל בדבריו הוא הוא ה"שכר להקדש" המוזכרים בדברי ר' ישמעאל קודם לכן. "מותר נסכים" המוזכר בדברי ר' עקיבא ור' חנניה סגן הכהנים — זו סאה רביעית, שאם שילם גזבר ההקדש למוכר היין, השמנים והסלתות מראש על מנת שיספקם לו במשך השנה לפי הצורך, ובאותה שעה היו אלו נמכרים ארבע סאין בסלע (וביין ושמן ארבעה לוגין בסלע), ועלה מחירם, וכשבא לספק אותם להקדש הריהם נמכרים שלש סאים בסלע, הרי ההקדש משלם למוכר כמחיר הזול הקודם, ואז ההקדש מוכר אותם במחיר היקר, והריהו מרוויח עתה איפוא את דמי רביעית הסאה. ר' יוחנן פתר מתניתא [מפרש את המשנה] כך: "מותר פירות" המוזכר בדברי ר' ישמעאל — זו סאה רביעית, ואילו "מותר נסכים" המוזכר בדברי ר' עקיבא ור' חנניה סגן הכהנים — פירושו לבירוצין (גודש המידה). שהמוכר להקדש יין לנסכים או שמן למנחות צריך לגדוש את המידה, ואילו הקדש המוכר לאחרים, מוכר במידה מחוקה (מדוייקת), ונמצא כי ההקדש מרויח את תכולת הגודש. ושואלים: ולית ליה [והאם אין לו] לר' חייה בר יוסף לבירוצין? וכי אינו סבור כי יש להקדש ריוח ממכירת גודש המידות, ומדוע איפוא אינו מפרש כן? אמר ר' חזקיה: ר' חייה בר יוסף סבור שדין אחד להם, ומה דנפל [מה שיורד] לסאה רביעית, נפל [יורד] גם כן לבירוצין, שהריווח משניהם הולך להקדש. ומעירים: על דעתיה [על דעתו, לפי שיטתו] של ר' חייה בר יוסף בביאור המשנה, ש"מותר פירות" הוא הריווח ממכירת השמנים, הסלתות והיין שקנה ההקדש בזול ומכר ביוקר, ניחא [נוח] מה שאמרנו, שמאחר ואין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים, לפיכך ברור כי זה וזה (הן ר' עקיבא והן ר' חנניה סגן הכהנים) לא היו מודין לר' ישמעאל במותר הפירות, שמאחר ואין משתכרים בשל הקדש, אין יכולים להיות רווחים (פירות) כלשהם. אבל על דעתיה [על דעתו לפי שיטתו] של ר' יוחנן בביאור המשנה ש"מותר פירות" הוא ריווח ההקדש מסאה רביעית, קשיא [קשה]: והא [והרי] מצד אחד תנינן [שנינו]: כדבר הפשוט ומוסכם על הכל שאם בשעת המכירה עמדו הפירות על ארבע סאים בסלע, ובשעה שמספק אותם המוכר להקדש עלה מחירם ועמדו הפירות משלש — יספק מארבע, הרי שיכול ההקדש להשתכר ממותר הפירות. ולעומת זאת תנינן [שנינו במשנתנו]: שזה וזה, ר' עקיבא ור' חנניה סגן הכהנים, לא היו מודים בפירות. ומתרצים: אין הדברים סותרים, והכל אכן סבורים ש"מותר הפירות" הוא ריווח הסאה הרביעית, שהוא הולך להקדש, וכשיטת ר' יוחנן, ואולם מה ששנינו שזה וזה לא היו מודים בפירות הכוונה היא שלא היו מודים בסברה זו שמותר הפירות הולך לקיץ למזבח, אבל מודין היו שניהם בכלי שרת, כלומר, שריווח הסאה הרביעית היה הולך לקניית כלי שרת למקדש. ושואלים: מתוך שלא חילקו בדבר, משמע כי הריווח הבא ממכירת הבירוצים, בכל אופן שהוא הולך לכלי שרת. ואולם עד כדון [עד כאן] מסתבר לומר כך רק בריווח הבא להקדש מבירוצי צבור, כלומר, ממכירת גודש המידות של נסכי ציבור, ואולם האם נאמר כך אפילו בריווח הבא מבירוצי נסכי יחיד? ואם כך לא נמצאו כלי שרת באין משל יחיד, שלא כדין? ומשיבים: מדובר כאן באופן מיוחד, וכהדא דתנינן [כמו ששנינו]: אשה שעשתה כתונת לבנה שישמש בה בעבודת הקודש בכתונת זו — כשרה הכתונת, ויכול בנה לשמש בה, ובלבד שתמסרנה לציבור, ובכך תיחשב הכתונת כשל ציבור. וכמו כן גם בבירוצים, אם הבעלים מוסרים אותם לציבור, מותר לקנות בהם כלי שרת. ומעירים: עד כדון [עד כאן] דיברנו על בירוצי לח, כלומר, גודש המידות של היין לנסכים והשמן למנחות, שהריהם מתקדשים בכלי אותו הם גודשים, ושייכים להקדש. ואולם יש לומר כי הוא הדין אפילו בבירוצי יבש, כגון הסולת למנחות. וכההיא דתנינן תמן [כמו ששנינו שם] במסכת מנחות (עט,א): הנסכים, והוא הדין הסולת והשמן למנחות שקדשו בכלי ונמצא הזבח [פסול], אם יש שם זבח אחר שצריך להם — יקרבו עמו, ואם [לאו [לא], שאין שם זבח אחר, כיון שקדשו בכלי, אם — לנו (השאירו אותם שילונו במשך הלילה במקדש) — יופסלו בלינה ואז יוכלו לאבדם. הרי שדין בירוצי היבש כדין בירוצי הלח.