ר' אליעזר ור' יוסי בענין זה, עד שהגיעו לכך שקרעו ספר תורה בחמתן (מתוך כעסם). ולפני שממשיכים את סיפור המעשה, תוהים: קרעו סלקא דעתך [עולה על דעתך], האם אתה יכול להעלות על דעתך שחכמים אלה קרעו ספר תורה?! אלא הכוונה היא שנקרע ספר תורה, שמתוך שכל אחד משך בו נקרע הספר. וממשיכים להביא את דברי ר' אמי ור' אסי בסיפור המעשה: והיה שם באותה שעה זקן אחד, אחד החכמים, ור' יוסי בן קסמא שמו, אמר: תמיהני אם לא הוה [יהיה] בית הכנסת זה בית עבודה זרה, שכיון שאמרו חכמים שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, ודאי יארע בו כך. ומספרת הגמרא שאף שסברו ר' אמי ור' אסי שמשישמע ר' יוחנן סיפור מעשה זה בגנות הכעס שבין תלמידי חכמים, יתפייס, ואולם חזר ר' יוחנן ואמר: הכדין מחבריה [כך אתם נוהגים שעושים אותי כחבירו], הרי הבאתם ראיה משנים שהיו חברים שווים זה לזה, וכיצד אתם יכולים להשוות אותי לתלמידי ר' אלעזר?! ואז נכנס לפניו, לפני ר' יוחנן, ר' יעקב בר אידי לפייסו. אמר ליה [לו]: כתיב [נאמר] "כאשר צוה ה' את משה עבדו כן צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה" (יהושע יא, טו), ומכאן שהיה יהושע מלמד לישראל את כל דברי התורה שלמד מפי משה. וכי אפשר לחשוב כי כל דיבור ודיבור שהיה יהושע יושב ודורש לישראל מדברי משה, היה מקפיד ואומר "כך אמר משה"? — אין הדבר מסתבר, אלא ודאי יהושע יושב ודורש, ויודעין הכל שהתורה של משה היא. אף אתה, ר' יוחנן דע כי אליעזר תלמידך יושב ודורש לפני תלמידיו, ואינו מציין בפניהם כי אלו דבריך, משום שהכל יודעין שהתורה שלך היא. אמר להן ר' יוחנן לר' אמי ור' אסי שניסו לרצותו ולא צלח בידם: מפני מה אין אתן יודעין לרצות (לפייס) כבן אידי (ר' יעקב בר אידי) חבירנו? שהדברים שלו התקבלו על דעתי.

א ושואלים: ור' יוחנן, מאי כולי האי דבעי דימרון שמעתא משמיה [מה כל זה שהוא רצה שיאמרו שמועה משמו]? מדוע כל כך הקפיד על כך? ומשיבים: משום שאף דוד המלך ביקש עליה [עליו], על דבר זה, רחמים, שנאמר "אגורה באהלך עולמים אחסה בסתר כנפיך סלה" (תהלים סא, ה), והדברים תמוהים: וכי עלתה על דעתו של דוד שיהא חי וקים לעולמים? אלא כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אזכה שיהו דברי נאמרין בשמי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ועל ידי זה אקנה לעצמי חיי נצח. ובענין זה מביאים עוד כי שמעון בן נזירא בשם ר' יצחק אמר: כל תלמיד חכם שאומרים דבר הלכה מפיו בעולם הזה, אף אחרי מותו, שפתיו רוחשות עמו בקבר וכאילו הוא מדבר, שנאמר "וחכך כיין הטוב וגו' דובב שפתי ישנים" (שיר השירים ז, י), מה כומר (ערימה) של ענבים זה, כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב, שהיין מבצבץ לצאת והכל מתנועע בו, אף שפתותיהם של צדיקים, כיון שאומרין דבר הלכה מפיהם של צדיקים שפתותיהן מרחשות עמהן בקבר. ושואלים: מה הנאה לו לצדיק ששפתותיו רוחשות בקבר? שמעון בר נזירא אמר: הוא נהנה כהדין דשתי [כמו מי ששותה] קונדיטון (יין מבושם). ר' יצחק אמר: הנאתו היא כהדין דשתי חמיר עתיק [כמו מי ששותה יין ישן], שאף על גב דשתי ליה, טעמא בפומא [אף על פי ששתה אותו כבר, בכל זאת טעמו נשאר בפיו]. וכן תלמיד חכם, כיון שמזכירים את שמועותיו משמו בעולם הזה, נשמתו בגן עדן מרגישה בטעם זה.

כיון שעסקה הגמרא בחשיבות אמירת שמועה בשם אומרה, מביאים כי רב גידל אמר: האומר שמועה בשם אומרה, יראה (ידמה לעצמו) באותה שעה את בעל השמועה כאילו עומד באותה שעה לנגדו, שנאמר "אך בצלם יתהלך איש" (תהלים לט, ז), ומשמעות הכתוב: שבשעה שאומר אדם דברי תורה משם אחר ("יתהלך איש", שלשון הליכה אמור בדברי תורה, ראה ויקרא כו, ג) ידמה בנפשו את צלמו ודמותו של בעל השמועה. ובענין חשיבות דימוי פני בעל השמועה בשעת לימודה לאחרים מביאים דרשה נוספת: כתיב [נאמר] "רב אדם יקרא איש חסדו" (משלי כ, ד) — זה שאר כל אדם, כלומר, רוב בני אדם יקרא ויזכיר איש את תורתו סתם, מבלי להזכיר אותו כבעל השמועה. והמשך הכתוב: "ואיש אמונים מי ימצא" (שם), כלומר, האדם הנאמן ומדקדק בשמועותיו מי הוא זה? — הרי זה ר' זעירא, שהיה דואג מאד לענין של נאמנות המסורת. שאמר ר' זעירא: ליתנן צריכין חששין לשמעתיה [אין אנו צריכים לחשוש לשמועותיו] של רב ששת, דהוא גברא מפתחא [שכן הוא איש פתוח עינים, בלשון נקיה איש עיוור], וכיון שלא ראה את פני רבו בשעת הלימוד יתכן שלא דקדק בדבריו. ובאותו ענין מביאים עוד את מה שאמר ליה [לו] ר' זעירא לר' אסי: וכי חכים [הכיר] רבי, כלומר, אתה ר' אסי, את בר פתייא דאת אמר שמעתא משמיה [שאתה אומר שמועה משמו]? אמר ליה [לו] ר' אסי: אני שמעתים מר' יוחנן ור' יוחנן אמרה משמיה [אמר אותה משמו] וראוי הוא לסמוך עליו. וכן אמר ליה [לו] ר' זעירא לר' אסי: וכי חכים [הכיר] רבי, כלומר, אתה ר' אסי, את רב דאת אמר שמעתא משמיה [שאתה אומר שמועה משמו]? אמר ליה [לו] ר' אסי: אני שמעתים מר' אדא בר אהבא ור' אדא בר אהבה אמרה משמיה [אמר אותה משמו] של רב, וראוי הוא לסמוך עליו.

מכיון שהוזכר הפסוק הרומז שייחל דוד שלאחר פטירתו מן העולם תאמרנה שמועות משמו בעולם הזה, מביאים עוד בענין בקשותיו של דוד: אין דור שאין בו ליצנין כדורו של דוד. מה היו פרוצי הדור (אנשים רעים שבדור) שידעו שלא דוד יבנה את בית המקדש אלא שלמה בנו, עושין? היו הולכין אצל חלונותיו של דוד, אומרין לו: "דוד דוד אימתי יבנה בית המקדש? אימתי נוכל כבר לומר 'בית ה' נלך' והיה דוד אומר: אף על פי שמתכוונין להכעיסני, יבא עלי (לשון שבועה), כלומר, יבוא עלי כל דבר הרע, אם לא הייתי שמח בדבריהם, שגם אני רוצה בבנין בית המקדש במהרה, ואף אם אצטרך בשל כך להיפטר מן העולם טרם זמני, דכתיב [שנאמר] "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך" (תהלים קכב, א). ומכיון שכך אמר, השיבו הקדוש ברוך הוא: "והיה כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך" (שמואל ב ז, יב), וכוונת הדברים: כך אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד: ימים שלמים אני מונה לך ("כי ימלאו ימיך") ולא ימים חסרים, שלא אפחית מימיך כלל. כלום מדוע אמרתי כי שלמה בנך הוא שיבנה את בית המקדש? אלא כדי להקריב קרבנות ציבור? אבל חביב עלי צדקה ומשפט שאתה דוד עושה בחייך יותר מן הקרבן, שנאמר "עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח"

א משנה בשלשה פרקים [זמנים] בשנה תורמין את הלשכה שבה היו מחציות השקלים שהביאו למקדש, והיו מוציאים ממנה "תרומה", ומתרומה זו היו קונים את קרבנות הציבור. ומה הם הזמנים הללו: בפרוס הפסח חצי חודש (חמישה עשר יום) לפני הפסח, כלומר, ערב ראש חודש ניסן, בפרוס העצרת כחצי חודש לפני העצרת (שבועות), כלומר בערך בכ' באייר. ובפרוס החג חצי חודש (חמישה עשר יום) לפני חג הסוכות, כלומר, ערב ראש השנה. והם, אותם הימים, הם גם הזמנים שקבעו חכמים לגרנות של מעשר בהמה, שבכל אחד מהם מפרישים מעשר בהמה מהבהמות שנולדו בעדר מאז הגורן הקודמת, אלו דברי ר' עקיבא. בן עזאי אומר: הזמנים שקבעו חכמים למעשר בהמה הם: בעשרים ותשעה באדר, ובאחד בסיון, ובעשרים ותשעה באב. ר' לעזר ור' שמעון אומרים: זמני המעשר הם: באחד בניסן, באחד בסיון, בעשרים ותשעה באלול. ומסבירים: ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול, ולא אמרו באחד בתשרי כמו שאמרו אחד בניסן ובסיון? — מפני שהוא יום טוב, שאחד בתשרי הוא חג, ראש השנה, ואי אפשר לעשר ביום טוב, לפיכך הקדימוהו שיהיו מפרישים אותו בעשרים ותשעה באלול.

ב גמרא שנינו במשנה שלדעת ר' עקיבא זמן הגרנות למעשר בהמה הוא בפרוס שלושת הרגלים. ועל כך אמר ר' אבהו: כל הן דתנינן [כל מקום ששנינו] לשון "פרס" משמעו פלגא [חצי], ולענייננו: פלגא [החצי] של שלשים יום קודם למועד, שאז דורשים בהלכותיו של החג הסמוך.

שנינו במשנה: והן, הזמנים שבהם תורמים את הלישכה, הם גם הזמנים לגרנות למעשר בהמה. ובענין זה זה אמר ר' יוחנן: למה קבעו לגרנות מעשר בהמה דווקא את הזמנים הללו? — מפני שהן פירקי לידה, מפני שהם הזמנים שבהם הבהמות יולדות, שיש מקדימות ("בכירות") ויש מאחרות ("אפילות"), והתאימו את זמני ההפרשה לזמני הלידה. ר' אחא ור' תנחום בר חייה אמרו בשם ר' יהושע בן לוי טעם אחר: כדי שתהיה הבהמה מצויה לעולי רגלים. שמפרישים אותה סמוך לרגל, כדי ששאר הבהמות שהן חולין תימכרנה לעולי הרגל לצרכי אכילה וקרבנות. אמר ר' יודן: הטעם הוא שלא יבא לידי איסור "בל תאחר", שאם יעשרם לאחר החג יתכן שיעברו עליו שלושה רגלים מבלי שיביא את בהמת המעשר להקרבה ויעבור על איסור זה. לפיכך קבעו זמנים אלה, להזכיר את מועדי הבאתם למקדש. אמר ר' יוסה: כל המשהה טבלו, שאינו מעשר בהמותיו בזמן הראוי לכך עובר ב"בל תאחר".