ר' יוסי אומר נתנמנמו — יאכלו אולם אם נרדמו לגמרי — לא יאכלו. ועוד אמרו: הפסח אחר חצות הלילה מטמא את הידים משום שהוא נעשה נותר, ונותר מטמא את הידים מדברי סופרים. וכן הפגול והנותר מטמאין את הידים מדברי סופרים.

א גמרא במשנה שנינו: ר' יוסי אומר נתנמנמו — יאכלו, נרדמו — לא יאכלו. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] נתנמנם? אמר רב אשי: נים ולא נים, תיר ולא תיר [ישן ולא ישן, ער ולא ער] כגון דקרי ליה, ועני [שקוראים לו, ועונה], ולא ידע לאהדורי סברא [יודע להחזיר סברה], וכי מדכרו ליה, מדכר [וכאשר מזכירים לו משהו שאירע, נזכר].

ובדומה להגדרה זו מסופר: אביי הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] רבה, חזא דקא נמנם [ראה שהוא מנמנם] לאחר שהתחיל לאכול מצת חובה באחרונה, אמר ליה [לו]: מינם קא נאים מר [האם ישן אדוני]? אמר ליה [לו]: מינומי קא מנמנם [מנמנם אני], ותנן [ושנינו במשנה]: נתנמנמו — יאכלו, נרדמו — לא יאכלו.

ב שנינו במשנה כי הפסח אחר חצות מטמא את הידים. אלמא [מכאן] כי מחצות הלילה ואילך הוה ליה [הרי הוא] נותר. ושואלים: מאן [מיהו] התנא שסבור כך?

אמר רב יוסף: ר' אלעזר בן עזריה הוא, דתניא [ששנינו בברייתא]: נאמר "ואכלו את הבשר בלילה הזה" (שמות יב, ח) ר' אלעזר בן עזריה אומר: נאמר כאן בפסוק זה "בלילה הזה", ונאמר להלן "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים" (שמות יב, יב),

ונלמד "לילה" "לילה" לגזירה שוה, מה להלן במכת בכורות — עד חצות, כאמור שמכת בכורות היתה בחצות (שמות יב, כט) אף כאן לענין אכילת הפסח — הכוונה עד חצות ולא אחר כך.

אמר לו ר' עקיבא: והלא נאמר "וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה'" (שמות יב, יא), כלומר: עד שעת חפזון, וחיפזון זה, היה ביום שבו יצאו ממצרים שהוא למחרת.

אם כן מה תלמוד לומר "בלילה הזה" שנאמר לענין אכילת הפסח? כדי ללמדנו הלכה זו: יכול יהא נאכל הפסח כשאר קדשים ביום שחיטתו כקרבן תודה וכדומה? תלמוד לומר: "בלילה", כלומר, בלילה הוא נאכל, ואינו נאכל ביום.

ושואלים: ור' עקיבא האי "הזה" ["הזה" שנאמר בפסוק זה] מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו] מה לומד הוא ממנו? שהרי אינו לומד מכאן גזירה שוה. ומשיבים: מיבעי ליה [צריך היה לו] כדי למעוטי [למעט] לילה אחר הוא דאתא [שבא]. סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] הואיל ופסח הוא מן הקדשים הקלים, ואף קרבן שלמים הוא קדשים קלים. מה שלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד — אף פסח יהא דינו דומה. כיצד?

אוקים [העמד, החלף] לילות לאכילת הפסח (שהרי תחילת אכילת הפסח לכל הדעות בלילה היא) במקום ימים של אכילת השלמים ויהא קרבן הפסח נאכל לשני לילות ויום אחד, על כן כתב רחמנא [המקרא] "הזה", לומר שרק בלילה זה הוא נאכל ולא באחר.

ור' אלעזר בן עזריה אמר לך [יכול היה לומר לך]: דבר זה אינו צריך ללמוד מכאן, כי מ"לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו" (שמות יב, י) נפקא הא [יוצא דבר זה] שהרי ברור שאי אפשר לאכול את הבשר בלילה הבא.

ור' עקיבא אמר לך [יכול היה לומר לך] כנגד טענה זו: אי [אם] לא כתב רחמנא [המקרא] "הלילה הזה" הוה אמינא [הייתי אומר]: מאי [מה משמע] "בקר" שבמקרא — בקר שני, לאחר ליל מוצאי החג (ביום ששה עשר בניסן) והוא בוקר העשוי לשריפתו. ור' אלעזר אמר לך [יכול היה לומר לך] כנגד טענה זו: כל היכא [מקום] שכתב המקרא "בקר" — הכוונה בקר ראשון הוא.

אמר רבא: אכל מצה בזמן הזה אחר חצות, לשיטת ר' אלעזר בן עזריה — לא יצא ידי חובתו. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכך הוא ולשם מה היה לרבא לומר זאת? הלא כיון דאיתקש [שהושוה בכתוב] מצה לקרבן הפסח — כפסח דמי [הוא נחשב] ולפיכך אינו נאכל אלא עד חצות.

ומשיבים: יש בכל זאת חידוש בדבר, מהו דתימא [שתאמר]: הא אפקיה קרא מהיקישא [הרי הוציאו הכתוב מן ההיקש] וכשיטת רבא עצמו שאכילת מצה היא מצוה מיוחדת בפני עצמה ונוהגת אפילו בזמן הזה ואינה קשורה לכל דבריה במצוות קרבן הפסח. קמשמע לן דכי אהדריה קרא [השמיע לנו שכאשר החזירו הכתוב] את מצות אכילת מצה בלילה ראשון לדון בו — למילתא קמייתא אהדריה [לדבר הראשון החזירו] וגם לענין זה שיאכל רק בזמן שהפסח נאכל.

ג שנינו במשנה כי הפיגול והנותר מטמא את הידים, ודנו בכך רב הונא ורב חסדא. חד [אחד] מהם אמר: הטעם הוא משום חשדי כהונה, וחד [ואחד מהם] אמר שהטעם הוא משום עצלי כהונה. ועוד נחלקו: חד [אחד] מהם אמר שטומאת הפיגול והנותר חלה אפילו על כזית מן הבשר, וחד [אחד] מהם אמר רק על כביצה ממנו.