הנוטל ידיו לפני אכילת לחם לא יקדש לאחר הנטילה, משום שהקידוש מפסיק בין נטילת ידים ואכילה, ויצטרך ליטול ידיו ולברך בשנית, אלא ישמע קידוש מאחר. אמר להו [להם] רב יצחק בר שמואל בר מרתא: אכתי [עדיין] לא עבר זמן מאז נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] רב וכבר שכחנינהו לשמעתתיה [שכחנו את הלכותיו]. זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה [פעמים רבות הייתי עומד לפני] רב, ואז ראיתי כי זימנין דחביבא עליה ריפתא [פעמים שחביבה היתה עליו הפת] — היה מקדש אריפתא [על הפת] והיה נוטל את ידיו תחילה ומקדש על הפת עצמה, ואוכל מיד. זימנין דחביבא ליה חמרא [פעמים שחביב לו היין] — היה מקדש אחמרא [על היין]. ומכל מקום למדנו שהקידוש אינו נחשב כהפסקה בין נטילת ידים ואכילה.

א אמר רב הונא אמר רב: מי שטעם מזון כלשהו בליל שבת — שוב אינו מקדש בלילה, שאין קידוש אלא קודם האוכל ויקדש למחר קודם סעודת היום. בעא מיניה [שאל ממנו] רב חנא בר חיננא מרב הונא: טעם במוצאי שבת לפני הבדלה מהו שיבדיל? אמר ליה [לו]: אני אומר טעם — מבדיל, ורב אסי אמר: טעם — אינו מבדיל.

מסופר: רב ירמיה בר אבא איקלע [הזדמן] לבי [לביתו] של רב אסי, אישתלי וטעים מידי [שכח וטעם משהו] לפני הבדלה לאחר צאת השבת, הבו ליה כסא ואבדיל [נתנו לו כוס יין והבדיל]. לאחר מכן אמרה ליה דביתהו [לו אשתו] של רב אסי לבעלה: והא מר [והרי אדוני] לא עביד הכי [עושה כן] כלומר, מנהגך שאם אתה טועם שוב אינך מבדיל! אמר לה: שבקיה, כרביה סבירא ליה [הניחיהו, כרבו סבור הוא] שהוא תלמידו של רב האומר שמי שטעם לפני הבדלה — מבדיל.

אמר רב יוסף אמר שמואל: מי שטעם לפני קידוש — אינו מקדש, ומי שטעם לפני הבדלה — אינו מבדיל. ורבה אמר בשם רב נחמן אמר שמואל: מי שטעם לפני קידוש — מקדש, ומי שטעם לפני הבדלה — מבדיל.