סמלק. יסמי''ן קורין לו בלשון ישמעאל והוא מין עשב שיש בו שלש שורות של עלין זו למעלה מזו ושלשה עלין לכל שורה: חלפי דימא. בושם שקורין אשפי''ג והוא שבולת נרד ועשוי כעין גבעולי פשתן דאשכחן גבעולין דאיקרי עץ: נרקום. חבצלת השרון בה''ג: דגינוניתא. הגדל בגינה: סיגלי. ויול''ש בלעז: חבושין. קודוניי''ש בלעז: להתנאות. ליהנות: כלבנון. שמריחין עליו ופרחיו: יפה לו אומנתו. ואפי' בורסי נאה לו אומנתו בעיניו ועשה הקדוש ב''ה כן שלא יחסר העולם אומנות: קורא. רך הגדל בדקל תלה אותו לחזיר והוא יגלגלנו באשפה שזו היא אומנתו: אבוקה כשני בני אדם. לענין היוצא בלילה דאמר מר אל יצא אדם יחידי בלילה: וירח כשלשה. ויש חלוק בין שנים לשלשה כדלקמן: לאחד נראה. השד ומזיקו: היא מוצאת והיא שלחה וגו'. ואילו בהדיא לא אמרה אלו הסימנים של יהודה הם ולו אני הרה אלא לאיש אשר אלה לו אנכי הרה אם יודה יודה ואם לאו אשרף ולא אלבין פניו: שמן והדס. בסוף הסעודה שמן לסוך ידיו להעביר זוהמת האוכלים והדס להריח כמו שאמרנו: אני אכריע. לצד בית שמאי: זכינו לריחו ולסיכתו. כגון משחא כבישא הלכך שמן עדיף: ולא היא. לא אמר רבא הלכתא כב''ה אלא רב פפא אכסיף לפי שטעה והשמיט עצמו בכך: שמן ויין. זהו יין שלאחר המזון ואין זה כוס של ברכה: חוזר ומברך על היין. כגון בחול שאין היין קבע ואין היין שלפני המזון פוטרו: שמן בימינו. לפי שעליו מברך תחלה: מברך על השמן. בורא שמן ערב: וטחו בראש השמש. כדי שלא יצא בידיו מבושמות בשוק שגנאי הוא לתלמיד חכם: שחשודים על משכב זכור. מבשמין עצמם כדי שיתאוו להם: ושערו כבגדו דמי. דלא שכיח ביה זיעה: ואמרי לה כגופו. דשכיח ביה זיעה: משום חשדא. של זנות: דלא קביע ליה עידנא. שלא קבעו לו רבו קביעות ללמדו בלילה: בפנתא. אנפוני''א בלעז שעל גבי הרגל: גילדא. עקב שקורין שול''א: בימות הגשמים. הטיט מכסהו: אפי' היא אשתו. שאין הכל מכירין בה וחושדין אותו: דקרו ליה פושע. מתעצל: בקדושא דבי שמשי. ששותה כוס של קידוש בשבת בלילה:

שמן והדס. האי שמן להריח הוא דאי להעביר הזוהמא הא אמרינן בפרק אלו דברים (לקמן נג.) דאין מברכין עליו: הכי אמר רבא הלכתא כבית הלל ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דקא עביד. כך כתוב בספרים שלנו ובפירוש רש''י אבל רב אלפס פסק כרבא משמע שלא היה גורס בספרו ולא היא וכו': האי מאן דמורח באתרוגא וחבוש' מברך וכו'. ודוקא כשמריח בהם אבל אם בא לאכול מהם אין לברך ברכת ריח כי אם ברכת אכילה:

ששה דברים גנאי לתלמיד חכם אל יצא יחידי בלילה. ובמסכת שחיטת חולין בפ' גיד הנשה (חולין דף צא) אמרינן ויאבק איש עמו אמר ר' יצחק מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה. ויש אומרים אף אל יהלך בקומה זקופה ובפרק האשה נקנית (קדושין דף לא) אמרינן אמר ר' יהושע בן לוי אסור לאדם שיהלך ד' אמות בקומה זקופה שנאמר (ישעיהו ו׳:ג׳) מלא כל הארץ כבודו:

אמר מר זוטרא האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא מברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות. ואותן ורדים שאנו קורין רושאש כתב הראב"ד ז"ל שמברכין עליהן ריח טוב בפירות. ונראה דהוא הדין למריח במי ורדים שמימיהן כמותן, שהרי אפילו משחא כבישא דהיינו שמן שכובשין בתוכו בשמים וקולט הריח מן הבשמים בלבד מברכין עליו בורא עצי בשמים כל שכן זה שהוא מן הורד בעצמו. ואף על גב דאמרינן לעיל (ברכות לח, א) גבי דובשא דתמרי דלא מברכין עליה אלא שהכל, ולומר דלגבי ברכה אין היוצא מן הפירות כפרי עצמן, ואוקימנא כרבי יהושע דפטר דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות ושאר כל מי פירות של תרומה מחומש. התם הוא לגבי אכילתן, אבל בריחן לא והראיה ממשחא כבישא כדאמרן. ומצאתי לרב האי גאון ז"ל דבר, יראה ממנו כמו שכתבתי, שהוא ז"ל פירש: משחא כבישא כגון שומשמין שכובשין אותן עם ורד ועם בנפסנן ועם זולתן מעצי בשמים עד שמתיישן וקולט את הריח. עד כאן לשון גאון ז"ל. דאלמא אפילו שמן הקולט ריח הורד מברכין עליו בורא עצי בשמים כל שכן מי הורד בעצמן.

וסמלק וחלפי דימא. הם עשבים בעלי ריח בגופן ואינם רכים כמו עשבים אלא קשין כמו עץ וגדלין על גבי קרקע, ואי הוו להו פירא בודאי בורא פרי האדמה הוו מברכינן עלייהו ולא בורא פרי העץ משום דעץ הנזכר בבורא פרי העץ רוצה לומר אילן והני לאו אילן נינהו אבל מ"מ כל דבר שהוא קשה נקרא בלשון העולם עץ, וההוא אינו רוצה לומר אילן אלא דבר קשה וכיון דכן הני נמי שהן קשין ואית להו ריח טוב בגופן לענין גופן עץ מקרי ומברכין עלייהו בורא עצי בשמים, ומייתי ראיה דאפילו מידי דלאו אילן משום דקשה מקרי עץ מדכתיב ותטמנם בפשתי העץ ובודאי פשתים אינו אילן וקרי ליה עץ:

הני סיגלי. פירוש עשבים רכים בעלי ריח בגופן מברכין עלייהו בורא עשבי בשמים. נרקום דגינוניתא, פירוש עשבים בעלי ריח והם קשים מברכין עלייהו בורא עצי בשמים. דדברא, שהן רכים בורא עשבי בשמים אבל בפרחים בין בשל אילן בין בשל עשבים בכולהו מברכין בריחן ברוך שנתן ריח טוב בפירות כדכתיבנא לעיל:

האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא מברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות. פירוש ואעפ"י שעקרן לאכילה ולא עביד לריחא כיון שמתכוין להריח מברך, הא בשאינו מתכוין להריח אעפ"י שמריח ונהנה אינו מברך אלא במידי דעביד לריחא כדמוכח לקמן:

האי מאן דנפיק ביומא דניסן וכו'. וקבעו ברכה זו לפי שהוא ענין שבא מזמן לזמן והוא ענין מחודש שאדם מברך על עצים יבשים שהפריחן הקב"ה, והיא בשם ומלכות:

בש"א מברך על השמן ופוטר את ההדס. כך גרסת הריא"ף ז"ל. פי' כגון שהביא לפניהם שמן ערב והדס, כמו כשרתא וכבישא שברכתו עצי בשמים כמו ההדס ופוטר זה את זה. וטעמא דב"ה מפני שההדס הוא גוף העץ הנקרא בשמים והשמן אין הריח מעצמו אלא שקלטו מאחר:

שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו וכו'. ואע"ג שבסיכה ליכא ברכה מ"מ חשיבותא הוא שמשתמשים בו בשני ענינים:

לא סבר לה מר הלכה כדברי המכריע אמר להו הכי אמר רבא הלכה כב"ה. ואיכא נוסחי דגרסי ולא היא לשמוטי נפשיה הוא דעביד. ופירושו ולא היא דאמרה רבא אבל איהו כב"ה ס"ל ומשום דבכה"ג לאו מקרי הכרעה כלומר כשהוא מכריע לצד אחד לגמרי. וה"ה דהוה יכול למימר דהדס הוה חביב ליה אלא דניחא ליה למימר קושטא דמלתא דהלכה כב"ה:

הביאו לפניהם שמן ויין. פי' כגון שמן שיש בו בשמים שהוא בא לריח וכיון שאין ברכותיהן שוות והם ענינים חלוקים שזה בא להריח וזה לשתות ואינן פוטרין זה את זה פליגי הי מינייהו חשוב יותר להקדימו אי ריחא דמקרבא אהנייתיה לאלתר או שתיה דהנאתה מרובה. ואיפשר לומר דמיירי בדליכא חד מינייהו דחביב לו טפי מאידך, מיהו אליבא דהלכתא כיון שאין ברכותיהן שוות אפי' איכא חד מינייהו דחביב ליה אזלינן בתר חשוב:

בפנתא עור שלמעלה. בארעיתא עור שלמטה: מלא כל הארץ כבודו. פירוש שחייב לראות את עצמו כאלו שכינה על ראשו:

ריח טוב של עשבים מברך בורא עשבי בשמים ריח של פירות עצמן מברך עליו ברוך שנתן ריח טוב בפירות, הוורד יש מי שאומר עליו שהוא פרי ואם אכלו מברך עליו ב"פ האדמה ויש אומר ב"פ העץ שהרי כל שאם תטול הפרי נשאר האילן וחוזר ומוציא פירות אילן הוא:

ולענין ערלה מכל מקום גדולי הדור מסכימים שאין בה משום ערלה מפני שאותן הפרחים אינן פרי והפרי הוא זרע שנעשה כעגול תחת הוורד ואינו נראה אף כשנטלו העלין ונשאר העגול אין הזרע נמנע בכך, ומתוך כל אין בהם משום ערלה וכן הביאוה משמם של גדולי המפרשים והרבה חולקים בה ואף להם ראיתי שלענין אכילה דנין אותם כפרי ואף בעלים, ואף אנו כתבנוה בחיוב ערלה בראשון של נדה:

ולענין ריח שלה אם הריח בו מברך על ריחו שנתן ריח טוב בפרות ויש מי שאומר שמברך עליו בורא עצי בשמים וכן במי הוורדים, וכן במשקה הנעשה מהם, ואע"פ שבדובשא דתמרי פרשנו שברכתו בשהכל שאין המשקה היוצא מן הפרי כפרי דוקא לענין אכילה הא לענין ריח אינו כן כמו שביארנו במשחא כבישא, ובכלן אם ברך מיני בשמים יצא לפיכך מי שנתספק לו באיזה ריח אם הוא של עץ אם של עשב מברך בורא מיני בשמים ודיו, וכן כל ריח שאינו לא של עץ ולא של עשב ולא של פרי, ובתוספתא אמרו לענין זה כל שמוציא עליו מעיקרו עשב הוא וכל שמוציאן מעצי אילן הוא, ומ"מ יש מפרשים שאפילו עשב כל שהוא מתקשה כעץ מברכים עליו עצי בשמים ומייתו לה מפשתי העץ וכדקאמר מאי קראה דכל מידי דעולה בקנה אקרי עץ וכו', ויש מפרשים חלפי דימא שהוא עץ שעליו דומין לגבעולי פשתן והשרש של גלנגאר שפירושו אשפיק, גדולי המחברים כתבו שבכרכום של גנה מברך עצי בשמים ושל מדבר עשבי בשמים ובנסחאות שלנו לא נאמר כן אלא בנרקוס, ויש גורסים נרגים ומפרשים בו לירי ויש מפרשים אלחאויגאף
פירשו בתוספת שבשמנים של מרחץ אין מברכים עליהם, ופי' בשמים שהנשים מתקשטות בהם בבית המרחץ והוא שנרמז עליהם בדברי הנביאים ונאפופיה מבין שדיה ובדומה לו רמזו בסוגיא זו בתלמיד חכם שלא יצא מבושם לשוק במקום שחשודים על משכב זכור כלומר שהיה דרך הפריצים לבשם עצמם, והוא שרמזו גדולי המחברים בשמים של ערוה מן העריות ר"ל הן של איש או של אשה כל שכונתם לדבר עבירה, וכן יתבאר במסכתא זו שכל ריח שאינו עשוי להריח כגון של ע"ז אין מברכין עליהם, וכן יתבאר שכל ריח שאינו עשוי להריח בריח עצמו אלא לגמר את הבגדים להקליטם ריח טוב אין מברכין עליו ואין צריך לומר על ריח הבגדים עצמם שאין בריח ממש כמו שביארנו, נמצאו לפי מה שכתבנו ג' מיני ריח שאינן בכלל ברכה והם ריח שאסור להריח בו כגון של ע"ז ושל עריות והדומה לה, וריח העשוי להעביר ריח רע כגון של מתים ושל בית הכסא ובכלל זה העשוי להעביר את הזוהמא, וריח שאינו עשוי להריח עצמו של ריח כגון העשוי לגמר, וריח שאין לו עיקר הרבה שממנו יוצא הריח נעשה לריח כגון תארוג ודומה לו אע"פ שאין מברכים עליו עצי בשמים אינו דומה לאלו שבזו אם הוא פרי מברכים עליו שנתן ריח טוב בפירות ואם אינו פרי מברך מיני בשמים:

ולא שמברכים במוצאי שבת על הלחם בורא עצי בשמים מפני שהחטה נקראת אילן כמו שביארנו, נראה שאינו כלום שהרי לא נאמרה אלא לענין ברכה ולא עוד אלא שבגמ' לא העלוה אלא לדעת האומר אילן שאכל אדם הראשון חטה היתה, ואף כשנאמר כן אינו מעצי בשמים ומ"מ הרבה נהגו לברך בו מיני בשמים מפני שיש בו ריח טוב וערב וכל שכן כשהוא חם וכל שכן לרעבים ומ"מ יש מפקפקים בו:

מי שיצא בימי ניסן וראה אילנות שהוציא פרח אומר ברוך שלא חסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם:

לעולם יזהר אדם שלא ילבין פני חברו ברבים, דך צחות אמרו נוח לו לאדם שיפול עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים מנלן מתמר:

מי שהיו לפניו שני דברים שהיתה ברכת ריחן שוה והיתה האחרת ראויה לאותה ברכה יותר מן האחרת מברך על אותה שהברכה ראויה לה יותר כגון מי שהיה לפניו הדס או עץ אחר של בשמים ושמן שנתבשלו בו בשמים ששני אלו דינם בברכת בורא עצי בשמים אלא שההדס ראוי להזכיר בו עצי בשמים יותר מן השמן מברך על ההדס ופוטר את השמן, זו היא שטתינו ומפני שהלכה כב"ה וכן ממעשה דרב פפא הנזכר בסוגיא זו, ויש פוסקים כב"ש שמברך על השמן וממה שאמר ר"ג אני אכריע שמן זכינו לריחו ולסיכתו הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו ור"ל אנ אכריע טעמו של ב"ש, ואין זה כלום שאין זו הכרעה לפסוק בהכרעתתם שהרי אין כאן הכרעה, ומה שאמר הלכה כדברי המכריע לא על שזה כלל הרגיל נאמרה אלא כאלו אמר הלכה כר"ג ומ"מ הלכה כב"ה, וכבר למדת ששמועה זו בדברים שברכותיהן שוות אבל דברים שאין ברכת ריחן שוה בשתיהן אין האחת נפטרת בשל חברתה:

מי שהיו לפניו שמן ויין אע"פ שהשמן הנאתו קרובה יותר מן היין שהרי הוא מריח ברחוק מקום אעפ"כ מברך על היין תחלה שהנאתו מרובה ואחר כך מברך על השמן ואם רצה לברך על שניהם כאחד אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו ומברך על היין ואחר כך על השמן ואין צריך להחליף את השמן ביד ימין בשעת ברכת השמן, ומכאן נראה לי בשעת הבדלה שאדם נוטל את היין בימינו כשמברך על הבשמים אין צריך להחליף את הכוס ביד שמאל כדי ליטול ההדס בימין, וכשמברך זה על השמן וטבל בו ידיו ורצה לצאת לחוץ ואין ראוי לו לצאת בידים מבושמות מנגב ידיו בראש השמש ואם היה השמש ת"ח שגנאי לו כשהוא מבושם טחו בכותל:

ששה דברים גנאי לתלמיד חכם אל יצא יחידי בלילה אלא אם כן היה שעת בית המדרש עד שיכירו רואיו שלבית המדרש הוא הולך ואל יצא במנעלים המטולאים במקום שהטלאי נראה, ואל יספר עם אשה בשוק אפילו היא אשתו או אחותו שאין הכל בקיאין בקרובותיו, ואל יסב בהסבת עם הארץ, ואל יכנס באחרונה לבית המדרש ואל יצא כשהוא מבושם לשוק, שלאי יפסיע פסיעה גסה, ואל ילך בקומה זקופה:

האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא יאמר אשר נתן ריח טוב בפירות. כתב ר"ה גאון דאותן ורדין שאנו קורין רוז"ש שמברכין עליהם אשר נתן ריח טוב בפירות, ור"מ כתב הורד ומי הורד והלבונה והמצטכא וכיוצא בהם עצי בשמים, וכן נראה דודאי לאו פרי הוא שעיקרו לאו לאכילה ומי הורד כיון שיצאו מן הורד יש לברך עליהם בורא] עצי בשמים דלא גרע ממשחא כבישא:

הלכה כדברי המכריע. האי לאו מכריע ממש הוא אלא שנתן טעם לדברי ב"ש:

הכי אמר רבא הלכה כב"ה. וכן פסק רב אלפס ומשמע דלא גרסי' כמו שכתוב בספרים ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דעביד וגם רש"י פי' אותו. וגם מסתבר דהלכה כב"ה כיון דלאו הכרעה היא:

הוי אומר זה הריח כו'. הריח הוא אחד מה' החושים המורגשים והם נמצאים בכל ב"ח גם שאין להם נשמה ונראה לפרש שחוש הריח הוא קרוב יותר לרוחני מכל שאר הד' חושים והיינו נשמה דקאמר דחוש הריח בא ע"י נשימת הרוח שמחוץ לגוף לתוך הגוף מקום שהנשמה נהנה ממנו ולא הגוף ואפשר שהבהמה שאין לה נשמה רק רוח חיים אף שיש לה חוש הריח אינה נהנית ממנו אחרי שאין לה נשמה ודו"ק:

עתידים בחורי כו' שנאמר ילכו יונקותיו וגו'. מלשון יניק וחכים וכן ת"י יסגו בנין ובנן כו' וריחיהון כריח קטורת בוסמיא עכ"ל ופירש"י שם כלבנון הוא בית המקדש וכדאמרינן בעלמא שמלבין עונותיהם של ישראל ורש"י פירש הכא ריחו ממש כלבנון עליו ופרחיו ועי"ל שיזכו למעלת הרוחניות בחכמה כמו שכתוב במשיח והריחו ביראת ה' וגו' ודו"ק:

יפה לו הקב"ה אומנתו בפניו כו'. ר"ל בעתו בעת הגזירה שנגזר עליו מה יהיה מעשהו נגזר לו שיפה לו אומנתו פירוש גם שהיא בזויה ושפלה כדאמרי' ספ"ב דקידושין (פב:) א"א לעולם בלא בשם ובלא בורסקי כו' ומסיים בהאי קרא גם את העולם נתן בלבם וגו' שנתן בלב כל אומן ואומן שאומנתו יפה לו מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה וגו' דהיינו מעשה ואומנות אחרת כי אשר עשה האלהים שיעמוד באומנתו מראש ועד סוף ודו"ק:

אבוקה כשנים וירח כג' כו' לשנים נראה ואינו מזיק כו'. משמע דכ"ש דלאור יום אינו נראה ואינו מזיק והא דכתיב מחץ יעוף יומם וגו' ומקטב ישוד צהרים וגו' היינו בעידן ריתחא שניתן רשות למשחית כדאמרינן פרק הכונס ע"ש:

נוח לו לאדם כו' מנלן מתמר שנאמר היא מוצאת וגו'. מפורש פ"ק דסוטה ע"ש:

משום חשדא כו'. ק"ק דל"ל גנאי משום חשדא הא מפני סכנת מזיקין נמי איסור איכא כדמוכח בפ' ג"ה (צא.) ויש לחלק דהכא בעיר דלא שכיחי מזיקין קאמר וע"ש בחידושנו וק"ל:

דקרי ליה פושע כו'. עיין פירש"י ויותר נראה לפרש פוסע בסמ"ך דקרי ליה פוסע על ראשי עם קדוש דעל ידי שבא באחרונה צריך לפסוע עליהם כההיא דפרק מצות חליצה (יבמות קה:) בר' ישמעאל בר"י דאגב יוקריה הוה אזיל לאט ובא באחרונה וא"ל אבדן מי הוא זה שמפסיע על ראשי עם קודש ודו"ק:

ליהדר ליה בקדושה דבי שמשי כו'. מפירש"י הכא ובפרק אלו קשרים (שבת קיג:) ע"י ששותה יין קידוש מהדר ליה וכתבו תר"י אבל לא שיתן אותו בתוך עיניו דהא אמרינן במס' שבת שאפילו ע"ג עין אסור כו' ע"ש וליתא דבהדיא פרק שמונה שרצים (קח:) אמרינן יין בתוך עין אסור ע"ג עין מותר (א"ח סימן רמ"ט) וכ"כ בטור [א"ח סי' רס"ט] בשם רב נטרונאי זה שמקדשין בבה"מ ונותנין לצבור לשום רפואה ליתן על עיניהם כדאמרינן פסיעה כו' ע"ש ומיהו אין נוהגין כן ליתן מקידוש אפילו ע"ג עין ובהבדלה עושין כן משום חיבוב מצוה והכא ה"נ דקאמר דמיהדר ליה היינו ע"י ששותה ממנו כפירש"י ולא ע"י שנותן ע"ג עין ואיך שיהיה אין טעם מבורר בדבר שיהיה מהדר ליה מאור עין ע"י נתינת יין קידוש על עין כפירוש הטור או ע"י שתיית כוס של קידוש עוד נראה לפרש דה"ק דמהדר ליה בקידושא דבי שמשי דהיינו משנכנס שבת מהדר ליה דאז ודאי לא יפסיע פסיעה גסה ואיסורא נמי איכא לפסוע בשבת פסיעה גסה כדאמר בפ' אלו קשרים (שם) דכתיב אם תשיב משבת רגלך שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול ודו"ק:

המהלך בקומה כו'. כי האדם הוא המרכבה והשכינה למעלה על ראשו וההולך בקומה זקופה הרי הוא זוקף ראשו למעלה ודוחק רגלי השכינה אשר על ראשו ובהיפך בשפלים ונמוכים אמר אני אשכון את דכא וגו' להוריד השכינה למטה לארץ כדכתיב מלא כל הארץ וגו' ועיין בפ"ק דקידושין ד"א בזה:

גמרא משום דקרי ליה עצל וי"א כו' כצ"ל. :

רש"י ד"ה וטחו. כדי של"י בידיו כו'. וצ"ל אף דבגופו אין חשש כדלקמן ידיו כבגדו דמו דאין בהם זיעה כ"כ ועי' לח"מ פ"ה מהלכות דעות הלכה ט':

גמ' משום דקרו ליה פושע. נ"ב נוסחת רש״ל עם נוסחת הדפוס אחת היא הכוונה אלא שזה לה"ק וזה לשון ארמי דקורין לעצל פושע כמו דלמא אתי למפשע:

מִנַּיִן שֶׁמְּבָרְכִין עַל הָרֵיחַ? מקשים כיון דיליף מקרא אם כן הוה ליה ברכת הריח חיובא מן התורה, ובודאי דיש להבין בפשיטות דזו אסמכתא בעלמא? אך נראה לי בס"ד כונתה ש"ס הוא מנין דמותר לברך על הריח? דסלקא דעתך אסור לברך מפני שהוא הנאה קצרה ועוברת מיד לא חשיבה הנאה לברך עליה בשם, ולזה מביא ראיה מפסוק כָּל הַנְּשָׁמָה דהיא הנאה חשובה וממילא שמעינן דמותר לברך עליה, ובזה ניחא לתרץ קושיא אחרת דקאמר בזה שֶׁהַנְּשָׁמָה נֶהֱנֵית מִמֶּנּוּ וְאֵין הַגּוּף נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ, וקשא והא קא חזינן שהגוף נהנה מן הריח? ובזה ניחא דרצונו לומר אין נהנה ממנו הנאה גמורה מפני שהיא הנאה קצרה ורוחנית שאין בה ממשות, אבל הנאת הנשמה ממנו היא הנאה גמורה וחשובה, שפועלת בשכל שהיא חלק הנשמה שהאדם יתפקח בו, כמו שאמרו ריחא וריחני פקחין. והא דנאמר בהנאת הריח (תהלים קנ, ו) כָּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות (דף פב), דכל כונות הריח רמוזים באותיות אלו שהם רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה', עיין שם, וענין אותיות אלו הם ט"ו כמנין י"ה, לכך נאמר בברכת הריח כָּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ.

עֲתִידִין כָּל בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא, שֶׁיִּתְּנוּ רֵיחַ כַּלְּבָנוֹן. נראה לי בס"ד לְּבָנוֹן רמז לאור מקיף בסוד לְבֹנָה זַכָּה האמור בסמני קטורת, שהיא כנגד אור מקיף, וידוע כי אור מקיף אין הקליפות יכולים להנות ממנו בשום זמן ועידן, ולכן בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שלא נתנו שליטה ליצר הרע עליהם יהיה להם רֵיחַ כַּלְּבָנוֹן, הוא אור מקיף שאין שליטה לחיצונים בו, ולזה אמר (הושע יד, ז) וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ, על דרך מה שאמרו בזוהר הקדוש בפסוק (תהלים קכח, ג) בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים, מה זית דא בין בסוותא בין בקייטא לא אתאבידו טרפו, ולזה ידמה אור מקיף דבין ישראל עושים רצונו של מקום בין אם אין עושים לא יוכלו החיצונים להנות ממנו, מה שאין כן או"פ זה תלוי במעשה התחתונים.

אִי אָמְרֶת בִשְׁלֹמֶא בְּהַדֵיה דִידֵיה שַׁפִּיר. יש להקשות מנא לן להכריח כן דילמא אבוקה בשתים רצונו לומר בהדי דידיה, וירח בשלשה רצונו לומר אם מלבד האבוקה שבידו יש גם כן ירח אז הם כשלשה בהדי דידיה, וקא משמע לן דלא תימא כיון דירח ואבוקה שניהם אור אין נחשבים כל אחד בפני עצמו אלא בטל אור זה באור זה, להכי קא משמע לן דנחשבים לשנים, ואם כן לפי זה אם לא היה אבוקה אלא ירח לבדו אין נחשב הירח כשנים אלא כאחד? ונראה לי בס"ד דאם כן למה מאריך לומר אבוקה בשנים וירח בשלשה, והוה ליה למימר אבוקה וירח בשלשה, רצונו לומר שלשה בהדי דידיה, אלא ודאי הוא כדמסיק, מיהו עדיין יש להקשות על הבעיין מאי קא בעי, ממה נפשך אם ידע להאי חילוקא דאמר מר מאי מבעייא ליה, הא ודאי כונת המאמר בהדי דידי הדאם לא כן ארבעה למה לי, ואם לא ידע האי חילוקא דאמר מר אם כן מעיקרא איך הבין דברי רב דמחלק בין שנים לשלשה, והוה ליה לשאל תחלה מאי טעמא דרב? ונראה לי בס"ד דהבעיין חשב שהחילוק שיש בין שנים לשלשה הוא כך, דלשנים נראין ומזיקין ולשלשה נראין ואין מזיקין, ולא חשב שיש הפרש בין אחד לשנים כלל, ולכן שאל והשיב לו התרצן הא דאמר מר וכו'.
ועוד נראה לי בס"ד דלעולם ידע הבעיין האי חילוקא דאמר מר דבשלשה אין נראין ובשנים נראין, אך חשב שיש עוד מדרגה אחרת והוא דבשלשה אף על פי שאין נראין לעינים עם כל זה נראין לראיית הלב, שיהיה האדם מפחד מעצמו כמו הך דאתמר בדניאל (י' ז') וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה אֲבָל חֲרָדָה גְדֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם, וכן מצינו בגמרא שעשו סגולות למי שמפחד ואינו יודע ממי מפחד, נמצא יש ראיה שהיא בלב וזו נמצאת אצל השלשה, אבל הארבעה גם ראיה זו לא תהיה, וחידש לו התרצן בשלשה אין נראין כל עיקר, רצונו לומר אפילו ראיית הלב, ואם כן הדרא קושיא ארבעה למאי אצטריך. והנה הרב ספר הברית מאמר ד' כתב הירח נראה בה כמו פני אדם, ובאמת אינו אלא כתמים קטנים בגופה, ולדעת הפלוסופים הם דברים הבולטים והשוקעים בגופה עיין שם, ולפי זה מה שכתב הרב פתח עינים ז"ל בשם הרמ"א ז"ל הירח ופני יעקב החקוקים בה הרי כאן שנים וכו', אין כונתו על זה הדמיון שנדמה לעיני האדם שיש בירח כמו פני אדם, אלא קבלה בידו שיש חקיקת פני יעקב בירח למעלה ואין זה נראה לנו, ונראה לי יעקב לאה עולה מספר ירח לכך, נחקקה צורת פניו בירח למעלה, וחקיקה עליונה זו אין נראית לעינינו. נמצא עתה אדם היוצא בלילה במקום דשכיחי מזיקין, יהיה לו הצלה מעלייתא על ידי הירח שנחשבת כשנים, ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (תהלים עב, ז) וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ, כלומר לעתיד יהיה רֹב שָׁלוֹם שימחו המזיקין לגמרי ולא נצטרך לשמירת הירח.

נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, מְנָא לָן? מִתָּמָר, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית לח) "הִיא מוּצֵאת" וְגוֹ'. קשא שמא חשבה אולי יודה מעצמו כשיראה הסימנים, ואין הכי נמי אם לא היה מודה אחר שראה הסימנים היתה מגדת שממנו נתעברה, ואם כן מנא לן דנח לאדם שיפיל וכו'? ונראה לי בס"ד דיליף לה ממה שמצינו שלא הראתה הסימנים אלא בגמר דין דכתיב (בראשית לח, כה) הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ, כי ודאי קודם זה הביאו אותה לבד ודנו אותה, כי אולי ההיא אנוסה ופטורה, ויהודה היה יושב בדין והיה להוציא הסימנים ותאמר לו בפני בית דין לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה, אך היא לא אמרה על הסימנים אלא אחר שגמרו דינה ויצאו להשרף, דהשעה דחוקה היתה, שאם יהודה לא היה מודה היתה נשרפת, דאחר שכבר יצאה מבית דין לא היתה חוזרת לומר להם דבר חדש שממנו נתעברה אם לא היה מודה הוא מעצמו, כי לא היו דבריה נשמעים מאחר כי בתחילה היה יושב הוא עם הבית דין כשדנו אותה ולא אמרה לו ממך אני הרה, ולכן עתה לא נשאר לה תקוה להנצל אלא רק אם הוא מעצמו יודה.
או יובן דיליף לה מדכתיב מוּצֵאת בלא אל"ף, שנרמז כאן על הצתה באש, כמו שכתב הרב בעל הטורים ז"ל, ולמה שינה הכתוב בכך, אלא בא ללמדינו דבר זה. ונראה לי בס"ד לכך בחרה ליקח הסימנים ממנו שראשי תיבות שלהם פח"ם [חֹתֶמֶת פְּתִילִים מַּטֶּה], והיינו כי מעיקרא גמרה בדעתה שאם אחר כך לא יודה מעצמו תקבל להשרף ותהיה פח"ם ולא תביישנו, כי היא היתה חכמנית וידעה שאחר כך ידונו אותה בשריפה.

וְלֹא הִיא לְאִשְׁתַּמוּטֵי נַפְשֵׁיה הוּא דְעָבַד. עיין פירוש רש"י ז"ל, וקשא איך ידבר שקר חס וחלילה? ונראה לי בס"ד שלא שיקר כלל, דלא אמר הכי אמר רבא הלכה כבית הלל שאמרו מברך על ההדס תחלה, אלא אמר הכי אמר רבא הלכה כבית הלל, ובלבו כיון על הלכה אחרת דאמר רבא הלכה כבית הלל, והשומעין חשבו שאמר על דבר זה, אך עדיין קשא איך לא חש לתקלה שיטעו השומעין בעיקר הדין? ונראה לי בס"ד דודאי אחר כך הגיד לחכמים ולתלמידים האמת שהוא לא כיון על זה, ורק באותה שעה לא רצה לפרסם הדבר שהוא טעה, מפני שהיו עומדין שם בני אדם עמי ארצות והיה בוש לפניהם, ולטעות של עמי הארצות לא חייש כי אלו אין שמים לבם על דבר הלכה, ואחר שהלכו ודאי הגיד לכל המבינים את האמת.

שִׁשָּׁה דְּבָרִים גְּנַאי לוֹ לְתַלְמִיד חָכָם: אַל יֵצֵא כְּשֶׁהוּא מְבֻשָּׂם לַשּׁוּק. מקשים בשם הרב ספר חסידים ז"ל לשון אַל יֵצֵא אַל יִכָּנֵס וְאַל יְסַפֵּר משמע איסורא, והכי הוה ליה למימר גְּנַאי לְתַלְמִיד חָכָם לָצֵאת כְּשֶׁהוּא מְבֻשָּׂם, וְלָצֵאת יְחִידִי, וְלָצֵאת בְּמִנְעָלִים הַמְטֻלָּאִים עד כאן? ונראה לי בס"ד כי אלו הששה דברים יש בהם איסורא לתלמיד חכם אם יעשה בתמידות, אבל באקראי בעלמא לית בה איסורא, דלא אתי לידי חשדא או לבזיון באקראי, אבל גנאי איכא גם באקראי, והכי קאמר שִׁשָּׁה דְּבָרִים יש בהם גְּנַאי מלבד האיסור, וכיון דאיכא גנאי אנחנו למידין דבאקראי אף על גב דליכא איסורא איכא גְּנַאי, דהכי מסתברא דגנאי שייך גם באקראי.

וּבְפַנְתָּא, לָא אֲמָרָן, אֶלָּא בְּאוֹרְחָא, אֲבָל בְּבֵיתָא לֵית לָן בָּהּ. קשא למאי אצטריך לפרש לנו דבר זה, והלא קאמר להדיה אַל יֵצֵא? ונראה לי בס"ד דבא ללמדינו לא תימא בפנתא דוקא איסורא הוא דליכא בביתא אבל גְּנַאי איכא בביתא, ועוד נראה לי בס"ד דהוה אמינא כיון דאיכא איסורא או גְּנַאי אם יֵצֵא, צריך ליזהר גם בְּבֵיתָא מפני חשד, שהרואהו לובשו בבית חושב שלובשו גם בְּאוֹרְחָא, שיחשוב זהו מנעלו ואין לו אחר, לכך הוצרך לפרש בְּבֵיתָא לֵית לָן בָּהּ דליכא למיחש גם לחשדא.

אֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ, וַאֲפִלּוּ הִיא בִּתּוֹ, וַאֲפִלּוּ הִיא אֲחוֹתוֹ, לְפִי שֶׁאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בִּקְרוֹבוֹתָיו. נראה לי דאיירי במנהג הקדום שאין האשה מכסה פניה בשוק, דבמקום שמכסין פניהם למה אמר לפי שאין הכל בקיאין, הא אפילו הבקיאין לא ידעי לה כיון דמכסה פניה. מיהו יש להקשות למה נקיט בִּתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ ולא נקיט אִמּוֹ? ונראה לי בס"ד כי האדם כרוך עם אמו מהיותו קטן, ורוב אנשי העיר יודעים שזו אמו כיון שמקטנותו כרוך אחריה ויוצא והולך עמה תמיד, ולמעוטי דאינשי דלא ידעי לא חיישינן. ועדיין יש לדקדק למאי אצטריך להאריך לומר אֲפִלּוּ הִיא בִּתּוֹ, וַאֲפִלּוּ הִיא אֲחוֹתוֹ, דסגי ליה באומרו אֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ, וזה הטעם דאין הכל בקיאין שייך בכולהו? ונראה לי בס"ד דהוא אמינא רק באשתו מנעו אותו, משום דהיא קרבות חדשה ויזדמן שהוא מספר עמה אחר שנשאה בשלש או ארבעה שבועות, דאז עדיין אין מכירים שזו היא אשתו, וכיון דזו קרבות חדשה ומזדמן כך, לזה מנעו אותו מלספר עם אשתו אפילו יש להם שנים מרובות נשואין זה עם זה דלא פלוג, אבל קרבות בתו ואחותו שהיא ישנה מקטנותם, הוא אמינא רובא דעלמא בקיאין בקרבותיהן ויודעים שזו בתו או אחותו ולא חיישינן לחשדא, לכך הוצרך לפרש אֲפִלּוּ הִיא בִּתּוֹ, וַאֲפִלּוּ הִיא אֲחוֹתוֹ. ואם תאמר יאמר בִּתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ ולא יאמר אִשְׁתּוֹ דאתייא, מכל שכן כיון שהיא קרבות חדשה, זה אינו דאי הוה נקיט בתו ואחותו, הוא אמינא דוקא אלו שאין דרים עמו ביחד שנשואין לאחרים, לכך חשו לחשדא משום דאין הכל בקיאין בהם, אבל אִשְׁתּוֹ שדרה עמו ביחד הכל בקיאין בהם, ומשום קרבות חדשה דיזדמן שמספר עמה אחר נשואין בשתים או שלש שבועות דעדיין לא ניכרו לכל לא חיישינן, לכך הוצרך לפרש אֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ. ובשם הרב אדרת אליהו דיקי ז"ל מתרצים, לכך הוצרך לומר בִּתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ משום דאלו נכרים על הרוב מצד פרצוף הפנים שהם דומין זה לזה, אבל אִשְׁתּוֹ נָכְרִית היא ואין צורתם דומין זה לזה, לכך אינה ניכרת עד כאן דבריו, ועל תירוץ זה יש להבין דאי משום הכי יאמר בתו ואחותו ולא לימא אשתו דאתייא מכל שכן?

וְאַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַּסָּה. הקשה הרי"ף ז"ל מה שנאמר תלמיד חכם משאר אדם כיון שעושה רושם במאור עיניו? ועוד לא שייך לשון גְּנַאי בדבר שיש בו היזק וסכנה, עיין שם. ונראה לי בס"ד דידוע כל דיין שלוקח שוחד עיניו כהות שנאמר (שמות כג, ח) כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וידוע המעשה של הנס שנעשה להרב רבי חיים בפוסי ז"ל מן הרבנים דיינים של מצרים שהביאה הגאון חיד"א ז"ל בשם הגדולים, שנעשה לו נס ונתפקח בטענה זו, ואם כן אם יראו העולם תלמיד חכם עיניו כהות ירננו אבתריה, לומר כיון שהוא תלמיד חכם לא יבצר מלהיות באיזה פעם שבאו שנים לפניו לדין והוא לקח שוחד ולכך כהו עיניו, ואף על פי שהוא אינו דיין קבוע, עם כל זה ירננו אחריו לימר שנזדמן לפניו כך באיזה פעם. ולזה אמר גְּנַאי לְתַלְמִיד חָכָם, כלומר מלבד נזק גופו עוד יהיה גְּנַאי לו דבר זה שמביאו לידי חשד ורינון אחר זה אם יכהו עיניו, ואין הכי נמי מצד שמירת הגוף חייב כל אדם להזהר בזה. או נראה לי בס"ד כי חוזק אור העינים צריך לתלמיד חכם הרבה בעבור הוראות, שיש כמה בדיקות בשחיטה וטריפות שצריך להם אור עינים, וכן במראות דמים של אשה, ועוד ענייני הוראה של אתרוג וכיוצא שתלויים במראה עינים, וְגְּנַאי הוּא לְתַלְמִיד חָכָם שיבא לשאל אותו דין באיזה דבר התלוי בראיית העינים וישיב שאין לו עינים לראות ובעלי הדין יהיו תלויים ועומדים. ועוד הקשה הרי"ף ז"ל כיון שיש לו תקנה בקידושא דבי שמשי, אם כן נסתלקה השכינה ואין עוד גְּנַאי? עיין שם. ונראה לי בס"ד כי לפי דעת רבינו מהרח"ו ז"ל בשער טעמי המצות פ' עקב משמע שצריך לכוין בזה כונות ואז יתרפא, ובודאי לא כל תלמיד חכם יודע בסוד ה'.

כָּל הַהוֹלֵךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה, אֲפִלּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּאִלּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי הַשְּׁכִינָה. נראה לי בס"ד לשון מליצה הוא זה כי ידוע שהקב"ה מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, והענין הוא כי הארץ מלאה אויר עד הרקיע, ולכל אויר יש פנימיות, ובתוך הפנימיות של האויר מתפשט אור כבוד שכינתו יתברך, ולפי זה האויר נקרא רַגְלֵי הַשְּׁכִינָה, מפני שבו יתפשט ויתהלך אור כבוד שכינתו יתברך בהסתר עצום לתת חיות לכל דבר שבעולם הארץ ומלואה. ולזה אמר הַמְּהַלֵּךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה שדוחה בגאות ראשו את האויר החופף, כְּאִלּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי הַשְּׁכִינָה, רצונו לומר האויר הנקרא רגלי השכינה, ולא אמר הרי זה דוחק, אלא אמר כְּאִלּוּ דּוֹחֵק, דבאמת אין כאן דוחק ממש אלא רק נחשב לו כְּאִלּוּ דּוֹחֵק.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד אומרו כְּאִלּוּ דּוֹחֵק וכו', דידוע על ידי הענוה יתמתקו הגבורות, ובגאוה להפך, וידוע כי הגבורות שרשם חמשה שמות אלהים שהם מספר ת"ל, ונרמזים בכוס בהיות האדם אוחז בו בשעת ברכה בחמש אצבעותיו, כי כוס [86] גימטריא אלהים [86], וכל זה נרמז בסוף אותיות שכינה שהם אותיות ת"ל כו"ס. וזה הַהוֹלֵךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה שהוא מהלך של גאוה הרי זה פוגם בגבורות, שהם חמשה שמות אלהים הרמוזים בסוף אותיות שכינה, שהוא אותיות ת"ל כו"ס, ואלו נקראים רַגְלֵי הַשְּׁכִינָה כי הם רמוזים אחר אותיות שכינה, וזה דוחק אותם כלומר פוגם בהם ונשארים בלא מיתוק, וזה דוחק שלהם.
ועל דרך האמת נראה לי בס"ד לרמוז שהאדם הוא דוגמא לבחינת שם וא"ו דשמא קדישא, ולכן כל תנועה וכל דבר שיעשה האדם למטה גורם לעשות כנגדו למעלה, כמו שנאמר (תהלים קכא, ה) הֳ' צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ, דוגמת הצל, וידוע כי בחינת ה"א אחרונה שבשם הוי"ה תקבל שפע גדול על ידי הסתכלות בחינת וא"ו דשמא קדישא בה, וזה הַהוֹלֵךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה מחמת גאוה שהוא מסתלק הבטתו מן הארץ על ידי איסור גאוה, לכך גורם שגם אות וא"ו דשמא מסתלק הסתכלתו מן בחינת ה"א אחרונה, ונמצא נפסק ונתבטל אותו השפע הנעשה על ידי ההסתכלות אשר שפע זה נקרא בשם רגלים, כי היסוד נקרא רגל וההשפעה היא על ידי היסוד. (ועיין בשער מאמרי רבותינו ז"ל דף יא: ודו"ק היטב)

עֲתִידִין כָּל בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא, שֶׁיִּתְּנוּ רֵיחַ כַּלְּבָנוֹן. נ"ל בס"ד, הטעם לזה, כי הוצאת שכבת זרע לבטלה הוא חטא גמור! אך הרואה קרי לאונסו זה נקרא טַעַם חֵטְא. וידוע כי הרואה קרי, מרגיש בעצמו רֵיחַ זוהמא של קרי, ואינו נפסק אלא עד אחר רחיצה וטבילה, ולכן הבחורים שגברו על יצרם שאפילו קרי שהוא טַעַם חֵטְא לא טעמו, ונמצא שלא העלה גופם ריח נבאש וריח זוהמא, לכן יזכו שיעלה גופם רֵיחַ טוֹב כַּלְּבָנוֹן.
ואמר: כַּלְּבָנוֹן גימטריא חקל, ר"ל, כְּחֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין, כמה שכתוב: רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה (בראשית כז, כז), וארז"ל (זוהר הקדוש ח"א קמב): כְּרֵיחַ חֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין.
ועוד נ"ל בס"ד, דאותיות נ"ו רומזים לגבורה, כי הם פ"ר דינים דמנצפ"ך ונחלקים לחמשה גבורות כל חלק מספר נ"ו וכמה שאמר רבינו האר"י ז"ל דכל אותיות נ"ו שבסוף תיבה רומזים לגבורה. וידוע שהצדיקים תפארתם במידת הגבורה, כמה שכתוב (ברכות יז:) על פסוק: הָרְחוֹקִים מִצְּדָקָה (ישעיה מו, יב) כָּל הָעוֹלָם נִזּוֹן בִּצְדָקָה וְהֵם נִזּוֹנִין בִּזְרוֹעַ שהוא הגבורה, שגם הגבורה תמליץ טוב בעדם ותסכים במזונם.
והנה אותיות נ"ו הרומזים לגבורה הם עומדים במילוי אות נו"ן, והמילוי נקרא לֵב, ולזה אמר: עֲתִידִין בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שעשו גבורה גדולה במלחמת היצר הרע, כמה שכתוב: אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ (אבות ד, א), ובחורים יש להם יצר חזק, וצריך להם גבורה גדולה וחזקה לכבשו, הנה בזכות גבורה שלהם שעשו במלחמת היצר הרע, עתידין שֶׁיִּתְּנוּ רֵיחַ כַּלְּבָנוֹן, חלק התיבה לשתים וקרי בה כְּלֵב נוּן, דהיינו מילוי אות נו"ן שרומז לגבורה, כי כל גבורה היא בסוד שיהיה להם שם טוב והתפארות במדת הגבורה, שהיא רמוז בלב של אות נו"ן.

אָמַר רַב חִסְדָּא: אֲפִלּוּ הִיא אִשְׁתּוֹ. הא דלא נקיט אִמּוֹ, עיין מ"ש בס"ד בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע, ע"ש.
ועוד נ"ל בס"ד, דאם היא אִמּוֹ אינו רשאי להשמט ממנה, אם פגעה בו ורוצה לדבר עמו, דמשום כבוד אב ואם אין לנו לחוש להאי טעמא דחשדא דקליש.
והא דנקיט אִשְׁתּוֹ ולא סגי ליה בְּבִּתּוֹ וְאֲחוֹתוֹ? ללמדנו רבותא באשתו, דאף על גב דודאי היא מספרת עמו בצרכי הבית, ואפשר שנזדמן לה צורך גדול דאתי לידי הפסד, ולכן יצאה מן הבית לחפש על בעלה לדבר עמו בשביל אותו הצורך, ואם ישמט ממנה אתי לידי הפסד, אפילו הכי יש לו לחוש לחשדא ולא יספר עמה בשוק.
והא דנקיט בִּתּוֹ וְאֲחוֹתוֹ גם כן, ולא סגי ליה בְּאִשְׁתּוֹ? משום די"ל לא גזרו שלא לדבר משום חשדא אלא רק בְּאִשְׁתּוֹ, כיון דמצוי ביניהם דברים הרבה בעניינים הרבה של צרכי הבית, ולכן יתרמי טפי שתדבר עמו בשוק, וכיון דדבר זה מצוי הרבה גזרו בו משום חשדא, אבל בִּתּוֹ וְאֲחוֹתוֹ אינו דבר המצוי, כי אם יזדמן לפרקים ועתים רחוקים לא גזרי בהו. לכן אשמעינן גם באלה לא ידבר משום חשדא.
והא דנקיט אֲחוֹתוֹ ולא סגי ליה בְּבִּתּוֹ? ללמדנו רבותא, אף על גב דיזדמן אֲחוֹתוֹ שהיא גדולה ממנו וחייב בכבודה, ואם דברה עמו וישמט ממנה ולא ישיב לה תשובה, מקפדת מפני הכבוד, אפילו הכי ימנע ולא ידבר עמה.
ונקיט גם בִּתּוֹ ולא סגי אֲחוֹתוֹ, משום דבתו לדבר עמו מצוי טפי מֵאֲחוֹתוֹ.

וְאַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַּסָּה, דְּאָמַר מַר: פְּסִיעָה גַּסָּה נוֹטֶלֶת אֶחָד מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת מִמְּאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם. הקשה הרי"ף, מה שאמר תלמיד חכם משאר אדם, כיון שעושה רושם במאור עיניו. ובסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע כתבתי תירוץ על זה בס"ד, ע"ש.
ועוד נ"ל בס"ד, כי תלמיד חכם דרכו להרבות בישיבה שיושב חמש ושש שעות בעסק התורה בהמשך אחד, וידוע דהישיבה ברבוי קשה לחולי התחתוניות, וכמו שאמרו במערבא לרבא אַל תַּרְבֶּה בִּיְשִׁיבָה שֶׁקָּשֶׁה לְתַּחְתּוֹנִיּוֹת (כתובות קיא.). וידוע כי התחתוניות מכהין אור עיניו של אדם, ולכן התלמיד חכם שהוא מוכרח להרבות בישיבה שקשה לתחתוניות המכהין מאור עיניו, אם גם בדבר זה של פְּסִיעָה גַּסָּה לא יהיה נזהר ונשמר ביותר, אז הו"ל תרתי לריעותא בכיהות מאור עיניו, ולכן הזהירו אותו בזה יותר משאר אדם.

גמ' ולא היא לאשתמוטי נפשיה. עי' בקרבן עדה בירושלמי נזיר פ"ז דף כ"ה ד"ה איתניה ואנא מלקי. ועי' בתשובת הרלב"ח דף רע"ט ד"ה ובר מן דין:

רש"י ד"ה סמלק וכו' והוא מין עשב. כדאמרינן אח"כ הני סגלי. מבואר דסיגלי לא הוי יסמין. וכמו שפי' רש"י סיגלי (ויול"ש בלע"ז). ועי' רש"י על התורה (בראשית ל יד) וברא"מ שם:

רש"י ד"ה מברך על השמן בורא שמן ערב. עי' לקמן נ"ג ע"א ברש"י ד"ה אין מברכין עליו:

בגמרא רב פפא בריך אהדס ברישא וכו' א"ל ולא סבר ליה מר וכו' א"ל הכי אמר רבא הלכה כב"ה ולא היא. ולכאורה כמו זר נחשב דר"פ הוציא דבר שקר מפיו לתלות בוקי סריקי ברבא במה שלא אמר מעולם ואם נאמר דר"פ לבתר דשמע דהלכה כדברי המכריע הדר ביה ומשום כיסופא אמר משמיה דרבא זה נראה יותר תימא כיון דר"פ בתרא הוי וקי"ל כוותיה אפילו לגבי רבא רביה א"כ הו"ל למיחש שיקבעו התלמידים הלכה לדורות אפילו הוי אמר משמיה דנפשיה כ"ש השתא דאמר משמיה דרבא והנלע"ד בענין זה דר"פ לא הדר ביה דנהי דהלכה פסוקה היא דקי"ל הלכה כדברי המכריע היינו היכא דפליגי תרי תנאי והמכריע אומר קצת כדברי זה וקצת כדברי זה דבכה"ג הוי הלכה כדברי המכריע משא"כ בהאי הכרעה דר"ג דהכא דאמר אני אכריע והיינו לגמרי כב"ש דלגבי ב"ה אינה משנה בלא"ה לא דמי כלל לשאר הכרעות לכל הפירושים שכתבו התוס' בסוף פ"ק דפסחים בד"ה אין דעת שלישית מכרעת ע"ש שכתבו להדיא דמה"ט גופא הוצרך רבי יוחנן לומר בהך מילתא דר"ג דהלכה כר"ג דלאו מטעמא דמכריע ממש אתינן עלה וא"כ לפ"ו שפיר מצינן למימר דר"פ פליג אדרבי יוחנן בהא דכיון דבכה"ג לא קרינן הכרעה א"כ ממילא דהלכה כב"ה אפילו לגבי תנאי בתראי דפליגי עלייהו והיינו דאמר משמיה דרבא דהלכה כב"ה משום דשמעינן ליה בס"פ המפקיד גבי שליחות יד דפליגי ב"ש וב"ה ור"ע ופסק שמואל כר"ע ורבא אמר הלכה כב"ה ועיין מה שכתבתי בזה לעיל דף כ"ב דפליגי נמי ב"ש וב"ה ור"ע וקי"ל דהלכה כב"ה והבאתי שם כמה ראיות מכמה דוכתי שפסק הרמב"ם כב"ה לגבי ר"ע והיינו מהאי ראיה דרבא דס"פ המפקיד וא"כ אפשר דהא דמסיק סתמא דתלמודא ולא היא לזה הענין עצמו נתכוין דבאמת לא אמר רבא דבר זה בהאי מילתא גופא דשמן והדס אלא מכללא מסיק לה ר"פ דהכי אמר רבא בעלמא דהלכה כב"ה אלא דלאשתמוטי נפשיה דאפשר שאם יאמר דמכללא שמיע ליה לא ליקבלו מיניה כיון דרבי יוחנן פסק להדיא בהאי דהלכה כר"ג מש"ה אמר דבפירוש שמיע ליה מרבא הך מילתא גופא כיון דלקושטא דמילתא ר"פ נמי הכי ס"ל בהאי דשמן והדס דהכא כן נראה לי ובזה יש ליישב פסק דרב אלפס שהביאו התוס' אפילו לפי גירסת הספרים שלנו ודו"ק:

מנין שמברכין על הריח וכו' הא ודאי שזה אסמכתא בעלמא ואין שום ברכה מברכת הנהנין דאורייתא חוץ מברכת המזון ולקצת פוסקים גם ברכה מעין שלש אבל שאר ברכות הם מדרבנן וכבר אמרו בריש פרקין שסברה הוא שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה וא"כ כיון שגם מריח נהנה ממנו מהי תיתי ישתנה משאר הנאות ששואל מנין שמברכין על הריח ונראה משום דבריש פרקין שנינו ת"ר אסור לאדם שיהנה מעוה"ז בלא ברכה וכל הנהנה מעוה"ז בלא ברכה מעל עיין שם והרי קיי"ל דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה לכך שאל מנין שמברכין על הריח שהי' מקום לומר כיון שאפילו בקדשי שמים ממש אין בהם מעילה מן התורה רק איסורא דרבנן לא תקינו ברכה על זה וקמ"ל אסמכתא מקרא דכל הנשמה וגו' שגם בזה תיקנו ברכה:

ת"ר הביאו לפניו שמן והדס וכו' לקמן בברייתא שני' בהביאו לפניהם שמן ויין הזכיר בפלוגתייהו ג"כ ימין ושמאל וא"כ גם כאן הוה לי' למימר ב"ש אומרים אוחז השמן בימינו והדס בשמאלו ומברך על השמן וכו' וגרסת הרי"ף דגרס כאן מברך וכו' ופוטר וכו' אפשר לומר דכאן לא הוצרך להזכיר דנוטל זה שמברך עליו בימינו דפשיטא דאוחזו בימינו דאל"כ במה ניכר שעליו הוא מברך שהרי מיירי בברכותיהן שוות וכן כתב המעדני יו"ט דלרב אלפס איירי במשחא כבישא שברכתו בורא עצי בשמים. ועוד נלע"ד ע"פי מה שכתב רבינו הגדול בפרק ז' מהל' ברכות הלכה י"ד אם הי' שם יין מביאין כוס מחזיק רביעית או יותר מביאין בשמים ואוחז את היין בימינו ואת הבשמים בשמאלו ומברך ברכת המזון ואח"כ מברך על היין ואח"כ מברך על הבשמים וכתב הראב"ד אני תמי' אם כוס של ברכה הוא אומר בגמרא שה יאחוז הבושם בשמאלו ומה צורך שיהי' טרוד לשמור בידו הבושם עד שיגמור הברכה ואנו אין מפרשין אלא על היין של רשות וכו' עיין בכ"מ שם שכתב שאע"פי שגם רש"י פירש כדברי הראב"ד אין דבריהם מוכרחים ואני אומר שלכאורה פירושו של הרמב"ם אינו מוכרח ומנ"ל לרבינו לפרש על כוס של ברכה והנלע"ד דקשיתי' למה הזכיר בשמן ויין ימין ושמאל מה שלא הזכיר בברייתא ראשונה בשמן והדם אלא ודאי דבשמן והדס דמיירי בשל רשות לא הוצרך להזכיר דמלתא דפשיטא היא שזה שמברך עליו ניטלו בימינו והשני בשמאלו אבל שמן ויין דמיירי בכוס של ברכת המזון והא ודאי דב"ש דאמרי אוחז השמן בימינו היינו אחר שסיים ברכת המזון דבשעת ברכת המזון גם ב"ש סבירא להו להני עשרה דברים שנאמרו בכוס של ברכה לקמן דף נ"א ע"א שמקבלו בשתי ידיו ונתנו בימין וסברי ב"ש דכשגמר ברכת המזון אוחז השמן בימינו ומברך עליו תחלה וזהו רבותא גדולה לב"ש שאף שכבר הי' היין בימינו אוחז עתה שמן בימין ויין בשמאל וגם לב"ה שהשמן בשמאלו ג"כ היא רבותא שכל משך ברכת המזון אוחז השמן בשמאלו ולאפוקי מדעת הראב"ד שהקשה למה יטריד עצמו לשמור הבושם כל זמן ברכתו. המרדכי כתב ניטל את היין בימינו כתב ראב"י ומינה נשמע שכל ברכה של דבר מצוה ראוי לו שיאחז בימין וכן הבדלה אוחז היין בימין וכו' והטור בסימן ר"ו כתב כל דבר שמברך עליו לאכלו או להריח בו צריך לאחזו בימינו וכתב הרב"י נראה שלמד זה מדתניא בפ' כיצד מברכין הביאו לפניו יין ושמן בה"א אוחז את היין בימינו וכו' וכמו שיתבאר בסימן ר"ב בס"ד והנה לדעתי אין זה דעת הראב"י דהרי הראב"י דקדק בלשונו שכל ברכה של דבר מצוה וכו' ולמה האריך לומר של דבר מצוה ולא קאמר סתם שכל ברכה של איזה דבר ראוי לו שיאחז בימין ולכן נלע"ד שעל דבר מאכל או ריח שהוא של רשות אין צריך לאחזו בימין אבל הראב"י מפרש דהאי יין ושמן היינו כוס של בהמ"ז וכדמפרש לי' הרמב"ם וגם הבושם הוא ליקרא דכוס של ברכה וכמו שיש נוהגין ליטול הדס בידו ולברך עליו בשעת המילה בשעת שאוחז הכוס כמבואר בי"ד סימן רס"ה סעיף א' ולכן צריך ליטול בימין ולדעת ראב"י מתורץ ב"כ מה שהקשיתי דלמה בברייתא דהביאו לפניו שמן והדם לא כזכר בפלוגתא דב"ש וב"ה ימין ושמאל כלל לפי שזהו רק ברכת הנהנין של רשות וראיתי בד"מ שם בסימן ר"ו סעיף א' כתב ובמרדכי פ' כיצד מברכין דכל מצוה יאחז בימינו עכ"ל הד"מ ועלה בדעתי שכיון למה שכתבתי ובא לחלוק על דברי הטור שכתב שכל דבר שמברך עליו וכו' ובא רמ"א בד"מ שבמרדכי אינו מצריך ימין רק בכל מצוה ולא בברכת הנהנין של רשות כך עלה בדעתי ואמנם כאשר ראיתי בשלחן ערוך שם סעיף ד' כתב המחבר לשון הטור ממש כל דבר שמברך עליו לאכלו או להריח בו צריך לאחזו בימינו ולא הגי' עליו רמ"א שום דבר לכן נלע"ד רמ"א לא שם לבו לדקדק בדברי ראב"י כנ"ל והי' סבור שראב"י קאי על כל מה שמברך ואמנם כוונת רמ"א בד"מ שהבית יוסף כתב שהטור למד זה מדתניא הביאו לפניו יין ושמן ועל זה כתב רמ"א שהמרדכי כתב דכל מצוה יאחז בימין וכוונת רמ"א שגם המרדכי מפרש דלאו דוקא יין ושמן אלא הה"ד כל דבר זה הנלע"ד בכוונת רמ"א אבל אני לעצמי פשוט אצלי שראב"י מחלק בין ברכה שעל דבר מצוה ובין ברכה של דבר הרשות שלא כדעת הטור ואמנם להלכה נראה כדברי הטור שהרמב"ם קאי כשיטתי' שהרמב"ם מביא דין זה של שמן ויין בשני מקומות בפרק ז' מהל' ברכות הלכה י"ד ובפרק ט' הל' ד' והיינו משום דבפרק ז' הביאו לענין כוס יין של ברכת המזון ובפ"ט הביא דין יין ושמן של רשות ובשני המקומות כתב הרמב"ם שאוחז היין בימין בשעה שמברך על היין א"כ גם בשל רשות הדין כן ואף ששם בפ"ט הל' ג' הביא דין שמן והדס ולא הזכיר ימין היינו משום שגם בברייתא דשמן והדס לא נזכיר ימין ואין דרכו להזכיר דבר שלא נזכר בתלמוד אבל ברייתא דיין ושמן מפרש הרמב"ם דמיירי בכל גווני בין בכוס של ברכת המזון ובין ביין של רשות לכן גם הרמב"ם הזכיר שניהם:

והנה רבינו הבית יוסף הביא בשלחנו הך דשמן והדס בסימן רי"ו סעיף י"א אבל הך דשמן ויין לא הביא בש"ע כלל והטור הביאו בסימן רי"ב והבית יוסף שם תמה קצת על הטור שאין בסימן ההוא שייכות לדין הזה והנה הוא השמיטו לגמרי ולא הביאו בש"ע בשום מקום ונלע"ד דבפלוגתא דב"ש וב"ה בהכי שני ברייתות דהיינו הדס ושמן ויין ושמן בתרווייהו טעמייהו דב"ש הוא משום דשמן אותיבי' תרתי שזכינו לריחו וזכינו לסיכתו ונקט שמן ויין לרבותא דב"ש דאפילו נגד יין שהוא משבעת המינין שמן עדיף ונקט שמן והדס לרבותא דב"ה שאפילו הדס שאינו משבעת המינין עדיף משמן וא"כ כיון שפסק בשלחן ערוך דהדס עדיף משמן ק"ו דיין עדיף ואמנם בחידוש רשב"א לעיל בדף מ"א פירש טעמו דב"ש בשמן ויין משום שהשמן אינו מחוסר מעשה שתכף שמקרבו לחוטמו מריח בו משא"כ היין מחוסר שתי' ולפי זה אין כאן ק"ו:

אמר ר"ג אני אכריע כל הרואה יתמי' איך שייך כאן לשון אכריע שההכרעה בכל מקום דבר ממוצע מזכה קצת לזה וקצת לזה אבל כאן הרי ר"ג פוסק לגמרי כב"ש ולשון רש"י תמוה ביותר שכתוב אני אכריע לצד ב"ש והרי הוא לגמרי כב"ש ואיך שייך לצד והנלע"ד דשמן הנזכר בפלוגתא דב"ש וב"ה כולל תרי גווני שמן שיש שמן שבא להעביר הזוהמא וזה לפי שאינו בא להריח לכן אין מברכין עליו בע"ב רק מברכין עליו בורא שמן ערב לדעת רש"י לקמן דף נ"ג ע"א בד"ה אין מברכין עליו וכו' עיין שם והיינו בבא תוך הסעודה אבל בבא שלא בשעת הסעודה מברכין עליו בע"ב כמבואר שם ברש"י והטעם הוא לפי שאז כוונתו הבאתו הוא בשביל להריח בו לכן מזכיר שבח הריח בברכתו שהוא מעצי בשמים שבתוכו אבל בבא בסעודה אין כוונת הבאתו בשביל הריח כלל לכן אין מזכיר שבק הריח בברכתו ונראה דלא שייך זכינו לריחו אלא בבא בשביל להריח אבל בבא להעביר הזוהמא לא שייך זכינו להריח בו שהרי לא כיון בהבאתו בשביל הריח כלל וב"ש וב"ה בכל גווני פליגי דב"ש סברי דאפילו בא להעביר הזוהמא אפ"ה מברך על השמן תחלה וב"ה סברי דאפילו בא הריח בו אפ"ה מברך על ההדס תחלה ור"ג הכריע ואמר שמן זכינו לריחו ולסיכתו הוא קודם להדס שלא זכינו אלא לריחו א"כ הכרעת ר"ג הוא לצד ב"ש בצד אחד דהיינו בשמן הבא בלא סעודה אבל בבא בסעודה דלא שייך זכינו לריחו הכריע כב"ה:

ולא היא לאשתמוטי נפשי' הוא דעבד הדבר יפלא ורב פפא יוצא דבר שקר מפיו לאמר דבר בשם רבא מה שלא אמרו רבא כלל ואמנם לפי מ"ש ניחא ורבא שפיר קאמר הלכה כב"ה והיינו בבא תוך הסעודה להעביר הזוהמא שמברכין עליו בורא שמן ערב אבל בבא שלא בסעודה אע"ג שאינו משחא כבישא ולא טחינא והוא עכ"פ שמן אפרסמן שמברכין עליו בורא שמן ערב מ"מ הואיל ובא להריח בו ג"כ מקדימו להדס שהרי זכינו לריחו ולסיכתו וכר"ג שהכריע בזה לצד ב"ש ורבא לא פליג על ר"ג כלל ועובדא דרב פפא שלא בסעודה הוה ואף עפ"כ בירך אהדס ברישא ואמר לו רב הונא לא סבר מר הלכה כדברי המכריע והשיב רב פפא הכי אמר רבא הלכה כב"ה ולא אמר שקר שבודאי אמר רבא הלכה כב"ה אבל לא כהאי גוונא העובדא דר"פ ובזה אמר לאשתמוטי נפשי' הוא דעבד:

ואמרי לה כגופו דמי ולהך לישנא הא דאמר לעיל וטחו בראש השמש היינו בכובע שבראשו דאי בראשו ממש א"כ איך קאמר ואם שמש ת"ח הוא וכו' הרי בגופו אינו גנאי דזיעה מעברה לי' ואפילו בשערו הרי כגופו דמי:

רש"י ד"ה שמן והדס וכו' להעביר זוהמת האוכלין נראה דרש"י לשיטתו לקמן דף נ"ג ע"א בד"ה אין מברכין עליו בורא עצי בשמים אלא בורא שמן ערב מברכין עליו אם של אפרסמון היא עיין שם ולכך גם כאן אף שהוא להעביר הזוהמא אפ"ה מברכין עליו בורא שמן ערב ומה שלחצו לרש"י לפרש דמיירי בעשוי להעביר הזוהמא היינו דקשיא לי' דברי ר"ב שאמר אני אכריע והרי אין זה הכרעה דהרי לגמרי פסק כביש ולכן פירש רש"י כאן שמן להעביר הזוהמא דב"ש אפילו בזה סובר דמקדים שמן להדס ובזה לא פסק ר"ג כוותי' וכמו שמבואר לעיל בדברינו ולכן בדברי ר"ג פירש רש"י זכינו לריחא כגון משחא כבישא ומשחא כבישא ברכתו בפה"ע אבל כאן בודאי ב"ש וב"ה מיירי בברכת שמן ערב לפי גרסתינו בגמרא בדברי כל אחד דמברך על זה וחוזר ומברך על זה ואי במשחא כבישא איירי א"כ ברכת שניהם שוה ואיך שייך מברך על זה וחוזר ומברך על זה ואמנם יש לדחות דמיירי במשחא כבישא שנכבשו בו עשבי בשמים שברכתו בורא עשבי בשמים ואין ברכתו שוה להדס אך לא מצינו בתלמוד משחא כבישא וטחינא רק לענין עצי בשמים ואולי בימיהם לא היו דרכם לעשות משחא כבישא וטחינא בעשבים:

ד"ה מברך על השמן בורא שמן ערב כוונת רש"י בזה לפי שגם כאן בברייתא זו דשמן ויין פירש רש"י ביין שלאחר המזון והי' קשה לרש"י א"כ שמן זה הוא בסוף הסעודה להעביר הזוהמא ואין מברכין עליו לכן פירש רש"י שברכה זו אינה בע"ב אלא בורא שמן ערב וכמו שכתבתי לעיל והא דלא פירש רש"י כן בברייתא ראשונה גבי הדס ושמן דמברך על השמן בורא שמן ערב היינו משום דלעיל דמיירי בשמן והדס לא הוצרך רש"י לפרש כן דבלא"ה אי אפשר לפרש הברכה בורא עצי בשמים דא"כ ברכתו שוה להדס ואיך שייך וחוזר ומברך על ההדס וכמו"ש לעיל אבל כאן דמיירי בשמן ויין דבשום אופן איכו ברכותיהן שוות הוצרך רש"י לפרש דמברך על השמן היינו בורא שמן ערב:

ד"ה וטחו בראש השמש כדי שלא יצא בידיו מבושמות בשוק שגנאי הוא לת"ח לכאורה צריך עיון דהא מסקינן לקמן דלא אמרן אלא בבגדו אבל בגופו זיעא מעברה לי' וא"כ למה בידיו יהי' גנאי וצריך לומר דהא דאמרינן לקמן דבגופו זיעא מעברה לי' היינו במקומות המכוסים בגופו שמתוך שמכוסים בבגדים שכיח בהם זיעא אבל ידיו שמגולות לא שכיח בהם זיעא ובזה אפשר לכוין דברי רבינו הגדול בפרק ה' מהל' דיעות סוף הלכה ט' שכתב לא יצא מבושם לשוק ולא בבגדים מבושמים ולא שום בושם בשערו אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר הזוהמא מותר ולכאורה דבריו סותרים דברי הגמרא וגם סותרים דברי עצמו שהרי התחיל לא יצא מבושם ולא בבגדים ומדכתב ולא בבגדים מכלל דמבושם הינו בגופו והוא נגד דברי הגמ' דבגופו לית לן בה דזיעא מעברה לי' וגם הוא עצמו מסיים דאם משח בשרו וכו' מותר והכ"מ נדחק בזה ולפי מ"ש ניחא דמ"ש תחלה לא יצא מבושם היינו מקומות מגולים דלא שכיח שם זיעא:

תוס' ד"ה שמן והדס וכו' דאי להעביר הזוהמא הא אמרינן בפ' אלו דברים שאין מברכין עליו. ולכאורה קשה והרי התוס' עצמן לקמן דף נ"ג ע"א בד"ה אין מברכין וכו' הביאו פירש רש"י דבורא שמן ערב שפיר מברכין עליו ולא השיגו שם על רש"י ומשמע שהסכימו לזה וא"כ קשה למה כאן הוכיח משם דלא מיירי להעביר הזוהמא ועיין מה שכתבנו בדברי רש"י ונראה דהתוס' לשטתייהו במס' ב"ק דף קט"ז ע"א בד"ה הכרעה שלישית שכתבו ואור"י הא דתניא בכ"מ בש"א מברך על השמן וכו' וקאמר רשב"ג אני אכריע וכו' לא שייכא ההיא הכרעה לשאר הכרעות שהבאתי דלא ס"ל פלגא כמר ופלגא כמר אלא דמפרש טעמי' דחד מנייהו וס"ל כוותי' לגמרי וכו' ע"ש בתוס' וא"כ ר"ג מפרש טעמייהו דב"ש ששמן זכינו לריחו וכבר כתבתי דלא שייך זכינו לריחו אלא במזכיר שבח הריח בברכתו והיינו באומר בורא ע"ב אבל בברכתו בורא שמן ערב לא נזכר הריח כלל וא"כ ע"כ כאן מיירי ב"ש בברכת בורא ע"ב ובזה שפיר הקשו דלהעביר הזוהמא אמרינן בפ' אלו דברים דאין מברכין עליו:

ואמר רב זוטרא בר טובי' אמר רב אבוקה כשנים וירח כשלשה. נראה לפרש כי הירח היא ופני יעקב החקוקים בה הרי כאן שנים והאדם הרי שלשה. הרמ"ע באלפסי זוטא כ"י ריש מכילתין. וכפ"ז יש לדחות ראיית הפר"ח י"ד סי' י"א ס"ק ב' בסגנון אחר ממה שדחיתי בספ' הקטן ברכי יוסף שם ובמ"ש בקונטרס מחזיק ברכה שם בס"ד:

ולא היא לאשתמוטי נפשיה וכו' עמ"ש בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' רי"ו ושם בח"מ סי' י"ב דף נ"א בס"ד ע"ש באורך:

משנה. זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפילה וכו'. פירש בס' עמק ברכה כלל ה' דף י"ח מדפוס אמשטרדם דמכלל כל שהוא עיקר נוציא דין דיש אוכלים פת בשעת שתיה כדי שיוכלו לשתות דאם היה הפת לפניו בשעת שתיה מברך על המשקה לפי מה שהוא ופוטר את הפת שהיא טפילה לשתיה ואין לחלק בין אוכלין ואוכלין למשקין ואוכלין כמ"ש מהרא"י בתרומת הדשן סי' ל"א ע"ש עכ"ל:
ועוד יש לומר דזה הכלל ללמדנו אפילו אין מאכל העיקר מזיק אם לא יאכל הטפל כמו מליח ופת אלא שאוכל הטפל לתענוג או קנוח בלי שיש לו היזק מהעיקר אפ"ה כל שהוא טפל נפטר בברכת העיקר וכמו שהרב הנזכר האריך להוכיח שם לעיל דין זה ופשוט. ועיין בדרישה א"ח סי' רי"ב דשדי נרגא בדברי הרב עמק ברכה. והרב אליה רבה יצא לישע הרב עמק ברכה ועלתה הסכמתו לענין דינא כדברי הרב עמק ברכה ע"ש: