אלא הכוונה אחמץ [על חמץ], שבפסח דורות אסור החמץ כל שבעה ימים. ושואלים: מכלל הדברים אתה לומד שבפסח מצרים לילה אחד בלבד היה אסור בחמץ ותו לא [ולא עוד]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] בניגוד לכך, שר' יוסי הגלילי אומר: מנין לפסח מצרים שאין חימוצו (איסור חמץ שבו) נוהג שבעה ימים אלא יום אחד — תלמוד לומר: "ולא יאכל חמץ" (שמות יג, ג) וסמיך ליה [וסמוך לו מיד]: "היום אתם יצאים בחודש האביב" (שמות יג, ד) — ללמד שאיסור זה של אכילת חמץ נאמר בשעתו רק ליום אחד, יום היציאה ממצרים. ומכל מקום מוכח שחל אז איסור חמץ לא רק בליל הפסח אלא גם ביומו!

אלא יש לתרץ ולומר כי הכי קאמר [כך אמר] במשנה: פסח מצרים מצותו לילה אחד והוא הדין לפסח דורות, וחימוצו איסור חמץ שבו כל היום ופסח דורות נוהג איסור זה כל שבעה.

א משנה אמר ר' יהושע: שמעתי מרבותי שתי דינים: שמעתי דין אחד שתמורת פסח קריבה במקרה מסויים אחר הפסח כשלמים, ושמעתי עוד דין אחר שתמורת הפסח במקרה אחר אינה קריבה, ואין לי לפרש את דבריהם, שאיני זוכר על איזה מקרה נאמרו שני דינים אלו.

אמר ר' עקיבא: אני אפרש. שההפסח שאבד והפריש אחר תחתיו ונמצא אותו השה שאבד קודם שחיטת הפסח — ירעה השה עד שיסתאב (שיפול בו מום ויפסל מקרבן) ואז ימכר לחולין, ויביא בדמיו שלמים. וכן הדין לגבי תמורתו, שאם אמר אדם על שה זה שיהא אחר תמורתו שאז קדושה שיש בו חלה גם על התמורה. ואם המיר שה בשה הפסח שאבד, אף הוא ירעה עד שיסתאב וימכר והוא שאמרו תמורת הפסח אינה קריבה.

ואם נמצא אותו שה שאבד אחר שחיטת הפסח — קרב הוא עצמו שלמים. וכן תמורתו קריבה וזהו ביאור השמועה האחרת שתמורת הפסח קריבה.

ב גמרא על הסברו של ר' עקיבא מקשים: אם כן לימא [שיאמר] בנוסח: פסח קרב ופסח אינו קרב, שהרי אין הדבר תלוי בתמורה אלא בקרבן הפסח עצמו. ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] על ידי ניסוח זה של האימרה: דאיכא [שיש] מקרה של תמורת הפסח דלא קרבה [שאינה קריבה]. שיכולנו לחשוב שתמורת הפסח יהא דינה תמיד כמותר הפסח ותקרב שלמים, לכן הודיענו שיש מקרה שאינה קריבה כלל משום שהיא באה תמורת הפסח שאינו ראוי להיקרב.

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בנוסח המשנה, רבה אמר: נמצא קודם שחיטה של השני ונמצא לאחר שחיטה של השני שנינו, וזהו נוסח המשנה: ר' זירא אמר: נמצא קודם חצות היום שהוא הזמן הקובע לגבי הפסח ואז הריהו נקבע כפסח, ונמצא לאחר חצות שנינו שאפילו אם נמצא לפני השחיטה עצמה כיון שלא הוקבע לפסח — הריהו שלמים.

ושואלים: ולר' זירא, הא קתני [הרי שנה] במשנה במפורש קודם שחיטת הפסח וכיצד יכול הוא לשנות את הגירסה? ומשיבים: אימא [אמור] כך צריך היה להבין לדעתו: שקודם שחיטה אינו תלוי במעשה אלא הכוונה היא קודם זמן הראוי של שחיטת הפסח — שהוא בחצי היום.

ומעירים: כי מחלוקת אמוראים זאת היא כתנאי [כתנאים שנחלקו בענין זה]: הפסח שנמצא קודם שחיטה של השני ירעה — עד שיפול בו מום וימכר לחולין ויביא שלמים בדמיו, נמצא לאחר שחיטה — יקרב הוא עצמו שלמים. ר' אליעזר אומר: נמצא קודם חצות — ירעה, נמצא לאחר חצות — יקרב כדברי ר' זירא.

ג שנינו במשנה: אם נמצא אחר שחיטת הפסח יביא אותו כקרבן שלמים וכן תמורתו. אמר רבא: לא שנו הלכה זו שהתמורה קריבה אלא כשנמצא אותו שהאחר שחיטה של השני והמיר בו אחר שחיטה, שהפסח שאבד היה ראוי לשלמים. אבל אם נמצא קודם שחיטה, אפילו המיר בו אחר שחיטה של השני — אינו בא שלמים, כי תמורתו מכח קדושה דחויה קא אתא [באה], שהרי היה הראשון לפנינו ונדחה, ולכן תמורתו לא קרבה אינה יכולה להיות מוקרבת, שכן הפסח הראשון לא היה ראוי כלל להקרבה, והיה צריך לרעות עד שיסתאב.

איתיביה [הקשה לו] אביי מברייתא: "אם כשב הוא מקריב את קרבנו" (ויקרא ג, ז) מה תלמוד לומר "אם כשב" ומה באה התוספת "אם" ללמדנו? הרי זה לרבות תמורת הפסח אחר הפסח שקרבה שלמים.

ומעתה נברר: היכי דמי [כיצד בדיוק הדבר]? אילימא [אם לומר] שמדובר כאן שנמצא אותו שהאחר שחיטה והמיר בו שה אחר אחר שחיטה הרי פשיטא [פשוט, מובן מאליו] ולמה לי קרא [מקרא]? והרי יודעים אנו שפסח אחר זמנו דינו כשלמים! אלא לאו [האם לא] הכוונה שנמצא קודם שחיטה והמיר בו שה אחר אחר שחיטה ואותו שה תמורה בא הכתוב לרבותו שקרב שלמים, ובניגוד לדברי רבא!

ודוחים: לא, לעולם יש לפרש שנמצא אחר שחיטה והמיר בו אחר שחיטה, ואף שהדבר פשוט, מכל מקום קרא [והמקרא] שהובא לראיה באותה ברייתא אינו אלא אסמכתא בעלמא [סמך, רמז בלבד] ולא לשם כך בא הכתוב.

ושואלים: אלא אם כן קרא [המקרא] הזה למאי אתא [למה, לאיזה ענין בא]? ומשיבים: כדתניא [כפי ששנויה ברייתא אחרת] "כשב" לרבות את קרבן הפסח שאף הוא טעון הקרבת אליה למזבח שלא נתפרש הדבר בדיני הקרבת הפסח.

כשהוא אומר "אם כשב" שמוסיף מקרים של קרבנות נוספים, כתמורות ומותרות, הרי זה בא לרבות שה שהוקדש לפסח אבל עברה שנתו ועתה כיון שהוא יותר מבן שנה שוב אינו ראוי לפסח, או שלמים הבאין מחמת פסח (מכוח תמורה או מכוח פסח שנתכפרו בעליו באחר) לכל מצות שלמים שקרבן זה שוב אינו חשוב כפסח אלא כשלמים לכל דבר ולכן טעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק כבשלמים,

וכשהוא אומר "ואם עז קרבנו" (ויקרא ג, יב) — הפסיק את הענין הקודם, ולימד על העז שאין טעונה הקרבת אליה על המזבח.

זו היתה גירסה אחת של דברי רבא ואביי ושיטותיהם. איכא דמתני לה ארישא [יש ששונים את המחלוקת הזו על תחילת המשנה], שנאמר בה: הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח — ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן דין תמורתו,

ועל כך אמר רבא: לא שנו אלא שנמצא קודם שחיטה ואף המיר בו שה אחר קודם שחיטה אבל אם נמצא קודם שחיטה והמיר בו אחר שחיטה — תמורתו קריבה שלמים. מאי טעמא [מה הטעם] לדעתו — כי קבעה [כאשר קובעת] שחיטה ועושה שינוי הלכתי בין קרבן לקרבן הרי זה לגבי מידי דחזי ליה [דבר שראוי לו להקרבה] שלגבי הפסח עצמו יש הבדל אם היה לפני שחיטה או אחריה אבל מידי [דבר] שלא חזי ליה [ראוי לו] שהוא התמורה, שממילא אינה קריבה לפסח, השחיטה לא קבעה [קובעת].

איתיביה [הקשה לו] אביי מאותה ברייתא: "אם כשב" מה תלמוד לומר? הרי זה לרבות תמורת הפסח אחר הפסח שקריבה שלמים,