שחל להיות בשבת ואסור לטלטל את המקלות (רמב"ם), לכן היה מניח ידו על כתף חבירו ויד חבירו על כתיפו ותולה ומפשיט. קרעו את בשר הפסח והוציא את אימוריו (החלב ושאר חלקים שמקריבים על המזבח) נתנו במגיס (כעין קערה גדולה) והקטירן לאימורים על גבי המזבח.

ואם היה הדבר בשבת שיש איסור טלטול בו יצתה כת הראשונה וישבה לה בהר הבית, שניה שיצאה ישבה בחיל שהוא מחיצה שלפני עזרת נשים, והשלישית במקומה עומדת בתוך המקדש, ומחכים הכל עד חשיכה, כשהגיעה חשיכה — יצאו וצלו את פסחיהן כל אחד במקומו.

א גמרא אמר ר' יצחק: אין הפסח נשחט אלא בשלש כתות של שלשים שלשים בני אדם בכל אחת. מאי טעמא [מה טעמו של דבר]? נאמר "קהל" ו"עדה" ו"ישראל", והמספר הקטן ביותר שחל עליו כל אחד ממושגים אלה הוא עשרה אנשים, ומספקא לן [מסופק לנו] אי [אם] בבת אחת כל אלה אי [אם] בזה אחר זה,

הלכך (לכן) בעינן [צריכים אנו] כדי לצאת ידי שתי הסברות שלש כתות של שלשים שלשים בני אדם. דאי [שאם] תאמר שצריכים שיהיו כולם בבת אחת — הא איכא [הרי יש], ואי [ואם] בזה אחר זה — הא איכא [הרי יש], הלכך (לכן) בשעת הדחק שאין אנשים מצויים בחמשין נמי סגיא [בחמישים גם כן מספיק] ואין צריך דווקא לתשעים בני אדם. וכיצד? דעיילי תלתין ועבדי [שנכנסים שלושים ועושים את המוטל עליהם], עיילי [נכנסים] עשרה אחרים ונפקי [ויוצאים] עשרה והרי הם נחשבים לכת שניה, ועיילי [ונכנסים] שוב עשרה אחרים ונפקי [ויוצאים] עשרה והם כת שלישית, ונמצא הפסח נשחט בשלוש כתות של שלושים אף שכולם יחד רק חמישים איש.

ב שנינו במשנה שנכנסה כת ראשונה ונעלו את העזרה. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדיוק הלשון. אביי אמר: ננעלו דלתות העזרה מאליהן בנס תנן [שנינו]. רבא אמר: נועלים תנן [שנינו], כלומר: דואגים לנעול את הדלתות בזמנן.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לענין למסמך אניסא [לסמוך על הנס]. אביי אמר: ננעלו תנן [שנינו], כמה דעיילו — מעלו, וסמכינן אניסא [שנכנסים — נכנסים, וסומכים על הנס] שיינעלו הדלתות מעצמן, כדי שלא יכנסו יותר מדי ויגיעו לידי סכנה (ר"ח). ורבא אמר: נועלין תנן [שנינו], ולא סמכינן אניסא [ואין סומכים על הנס] שלא יכנסו יותר מדי.

והא דתנן [וזו ששנינו במשנה אחרת] שהזכירו שנידו את עקביא בן מהללאל על שאמר דברים קשים על שמעיה ואבטליון, אמר ר' יהודה: חס ושלום שעקביא בן מהללאל נתנדה, שאין עזרה ננעלת על כל אדם מישראל כשבאים כל ישראל בשעת הרגל, ובכל זאת לא היה שם אדם שמלא בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל אלא אדם אחר הוא שנתנדה. את הלשון "שאין עזרה ננעלת" אביי מתרץ לטעמיה [מסביר לטעמו, לשיטתו] ורבא מתרץ לטעמיה [מסביר לטעמו, לשיטתו] אביי מתרץ לטעמיה [מסביר לטעמו, לשיטתו]: אין בעזרה בשעה שננעלה על כל אדם בישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא. רבא מתרץ לטעמיה [מסביר לטעמו, לשיטתו]: אין בעזרה בשעה שנועלים אותה על כל ישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל.

ולעצם הענין מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: מעולם לא נתמעך אדם בעזרה על אף ריבוי הקהל, חוץ מפסח אחד שהיה בימי הלל, שנתמעך בו זקן אחד, והיו קוראים אותו פסח "פסח מעוכין".

תנו רבנן [שנו חכמים]: פעם אחת ביקש אגריפס המלך ליתן עיניו באוכלוסי ישראל לדעת מה מניינם. אמר ליה [לו] לכהן גדול: תן עיניך בפסחים שימנה את מספר פסחיהם ויקבל מושג ידוע ממספר התושבים. נטל כוליה [כליה] מכל אחד שאת הכליות מקריבים על המזבח ונמצאו שם ששים ריבוא זוגי כליות שהם כפלים כיוצאי מצרים. ומעירים שמנין זה אינו מנין כל ישראל כי הרי זה חוץ ממי שהיה טמא וחוץ ממי שהיה בדרך רחוקה שלא באו להקריב. ועוד, שהרי לא נמנו האנשים אלא הפסחים, ואין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה בני אדם. ופסח זה היו קוראין אותו "פסח מעובין" משום שהיה מרובה מאוד באוכלוסין.

על סיפור זה תוהים: כיצד נטל כוליא [כליה]? הא בעי אקטורה [הרי צריך להקטירה] על המזבח? ומשיבים: דהדר מקטיר להו [שחוזר ומקטיר אותם]. ומקשים: והרי נאמר "והקטירו הכהן המזבחה לחם אשה לה'" (ויקרא ג, יא), ללמדנו שלא יערב חלביו של קרבן זה בזה, אלא כל אחד לעצמו!

ומשיבים: דהדר מקטיר להו חדא חדא [שאחר כך היה מקטיר אותם אחד אחד] ולא בתערובת. ומקשים עוד: והתניא [והרי שנינו בברייתא אחרת] על הכתוב "והקטירם הכהן המזבחה לחם אשה לריח ניחוח כל חלב לה'" (ויקרא ג, טז), משמע שיהא כולו (כל האימורים מן הקרבן) קרב כאחד! אלא יש לפרש שנטל את הכליות לספור אותן רק תפיסה בעלמא [בלבד], דשקיל מינייהו עד דיהבין ליה מידי אחרינא [שנטל מהם מכל אחד עד שהיו נותנין לו דבר אחר] לסימן, ואותם החפצים נמנו אחר כך.

ג שנינו במשנה שהיו ה כהנים עומדים בשורות, והיו שורות כהנים שבידם בזיכי כסף ושורות שבידם בזיכי זהב, ולא עירבו אותם. ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו של דבר] שלא עירבו את הבזיכים? אילימא דילמא שקלי דדהבא ומעיילי דכספא [אם תאמר שחששו שמא יקחו הכהנים בזיך של זהב ויגנבוהו ויכניסו תחתיו בזיך של כסף], אולם אם חוששים אנו לרמאים הלוא לא כל הבזיכים שוים, הכא נמי [כאן גם כן] בשורה אחת של כלי זהב דילמא שקלי בר מאתן ומעיילי בר מאה [שמא יקחו בזיך בן מאתיים דינר ומכניסים בזיך בן מאה] (רי"ד), אלא לא זה הטעם, כי אם דהכי שפיר טפי [שכך יפה יותר] שבכל שורה יש כלים מצבע אחד.

ד במשנה שנינו שלא היו לבזיכים שוליים, ומוסיפים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: כל הבזיכים שבמקדש לא היו להן שוליים מאותו טעם — כדי שלא יניחום ויקרש הדם שבהם, חוץ מבזיכי לבונה שהיו מניחים על לחם הפנים שלהם עשו תחתית רחבה, שאם היו הבזיכים מחודדים בתחתיתם שמא יניחום על הלחם ויפרוס (וישבר) הלחם. שלחם הפנים היה עשוי בצורה מורכבת ועדינה, ובזיך שקצהו חד היה יכול לנקבו או לשברו.

ה שנינו במשנה: שחט ישראל וקבל הכהן ונתנו לחבירו. ותוהים: לא סגיא [די] שמי דלאו [שאינו] ישראל ישחט? וכי מצוה בישראל דווקא ולא בלוי או כהן?! ומשיבים: היא גופא קא משמע לן [הלכה זו עצמה משמיע לנו התנא] ללמדנו ששחיטה בזר כשירה ואפילו ישראל רשאי לשחוט. ומה ששנינו במשנה: וקבל הכהן, הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו] שמקבלה ואילך מצות כהונה וזר אסור לו לעשות זאת.

שנינו שהיה הכהן לוקח את הבזיך ונותנו לחבירו. ולכאורה שמעת מינה [שומע אתה מכאן] כי הולכה שלא ברגל בלא ללכת ממש אלא בהעברת החפץ מיד ליד בלבד — הויא [הרי היא נחשבת] הולכה ונפתרה על ידי כך בעיה זו שנחלקו בה במסכת זבחים (יד, ב) ולא נפתרה! ודוחים: דילמא הוא נייד פורתא [שמא הוא היה זז מעט ברגליו] תוך כדי העברת הכלי כדי לקיים מצות הולכה ברגל, ואין מכאן איפוא פתרון לשאלה. ושואלים: אם כן, אלא מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בסיפור זה על דרך הולכת הדם? ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] שעושים שורות אלה כדי שיהיו כהנים רבים עסוקים בעבודה ויהיה בכך כדי לקיים "ברב עם הדרת מלך" (משלי יד, כח).

ו שנינו במשנה שהכהן מקבל את הבזיך המלא ומחזיר את הריקן, ואומרים: אבל איפכא [להיפך] לא, שלא היה נותן קודם לחבירו את הריקן ואחר כך מקבל את המלא. מסייע ליה [לו] לשיטת ר' שמעון בן לקיש, שאמר ר' שמעון בן לקיש: אין מעבירים על המצו‍ת שאם נזדמנה לו לאדם מצוה — חייב הוא לעשותה מיד ולא לדחותה (להעבירה) מפני דבר אחר. כמו כאן, שכיון שיש מצוה בהולכת הדם — צריך לקיים קודם מצוה זו שבאה לידו, ואחר כך להחזיר את הבזיך הדרוש לקבלה מחודשת של דם הזבחים שהיא מצוה העתידה לבוא מאוחר יותר.

ז שנינו עוד במשנה כי כהן הקרוב אצל המזבח זורק את הדם למזבח. ושואלים: מאן תנא [מיהו התנא] הסבור שדם קרבן הפסח בזריקה למזבח ולא די בשפיכתו שם? אמר רב חסדא: שיטת ר' יוסי הגלילי היא

דתניא [שהרי שנינו בברייתא], ר' יוסי הגלילי אומר: נאמר "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קודש הם את דמם תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר אשה לריח ניחוח לה'" (במדבר יח, יז), ומדייק: "דמו" של הבכור לא נאמר אלא "דמם", וכן "חלבו" לא נאמר אלא "חלבם". למד על ידי כך על הקרבנות הדומים זה לזה בקדושתם על הבכור שנאמר בו כן במפורש ומעשר בהמה ופסח, שלא נתפרש כיצד נוהגים בהם במקדש בשעת הקרבה שהן טעונין כמו הבכור גם מתן דמים וגם הקרבת אימורין לגבי מזבח, אף שלא נאמר הדבר במפורש במקומו.

ושואלים: מנלן [מנין למד] שטעונין יסוד, שזריקת דמים צריכה להיות על המזבח בצד שיש בו יסוד? אמר ר' אלעזר: אתיא [בא, נלמד] הדבר בדרך גזירה שווה, משויון המלים שנאמר "זריקה" "זריקה" מעולה, כתיב הכא [נאמר כאן] "את דמם תזרק על המזבח", וכתיב התם [וכתוב שם] בדין קרבן העולה "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה' וזרקו בני אהרן הכהנים את דמו על המזבח סביב" (ויקרא א, יא), מה עולה טעונה זריקה במקום שיש בו יסוד — אף פסח נמי [גם כן] טעון זריקה במקום שיש בו יסוד.