גוזל להקב''ה. את ברכתו: וכנסת ישראל. שכשחטאו הפירות לוקין: אין פשע. ולפי שהוא מיקל רואים האחרים ולמדין ממנו לעשות כן ליהנות מן העולם בלא ברכה ולכך נקרא זה המיקל חבר לאיש משחית: לירבעם בן נבט. שחטא והחטיא את ישראל כך הוא חוטא ומחטיא: בזמן שעושין רצונו. הדגן שלהם וכשאין עושים רצונו נוטלו ומראה להם שהוא שלו: דברים ככתבן. שלא יעסוק בדרך ארץ: הנהג בהם. עם דברי תורה: מנהג דרך ארץ. שאם תבא לידי צורך הבריות סופך ליבטל מדברי תורה: אפשר. בתמיה אפשר כדבריך: ביומי ניסן. ימי הקציר: ביומי תשרי. דריכת הגתות והבדים: דרך טרקסמון. דרך שערי החצר והבית: פני הבית. פתח כניסה ויציאה: אין הטבל מתחייב במעשר. מן התורה אבל אכילת קבע אסור לאכול מדרבנן: זית אקרי. והוה ליה בורא פרי הפרי שהפרי קרוי זית ואין זו בריאת שמים כי בידי אדם היא בריאה זו אבל גבי גפן הגפן היא העץ והענבים הם פרי הגפן: חמרא זיין. להכי חשיב לקבוע לו ברכה לעצמו: ואמר רב הונא. הא דקתני מותר במים ובמלח ואסור בשאר אוכלין ומשקין לאו באומר קונם מזון עלי דאין מזון אלא מה' מיני דגן חטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון אלא באומר כל הזן עלי קונם וכל מילי נהי דלא אקרו מזון מיהו מיזן זייני בר ממים ומלח אלמא משחא זיין: סעיד. חשיב טפי ממזון: והכתיב ויין ישמח לבב אנוש. וסיפא דקרא ולחם לבב אנוש יסעד משמע אבל יין אינו אלא משמח ומשני לאו כדקאמרת אלא לחם יסעד ולא ישמח אבל יין סועד ומשמח: אי הכי. דזיין וסעיד מזון הוא ולבריך עליה שלש ברכות לאחריו ואנן אמרינן לקמן בפרקין (דף לז.) כל שהוא משבעת המינין ולא מין דגן חכמים אומרים ברכה אחת: אוזוקי מזיק. לגופיה ואין זו אכילה שטעונה ברכה דגבי ברכה ואכלת כתיב: דתני'. דלאו בר אכילה היא: השותה שמן של תרומה. בשוגג: משלם את הקרן. כשאחד מזיק את חבירו בממונו: ואין משלם חומש. דגבי חומש אכילה כתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה (ויקרא כב) פרט למזיק: ע''י הפת. משום לפתן: ע''י אניגרון. מין מאכל הוא ונותנים לתוכו שמן ושנוי במשנה בכמה מקומות: דאמר רבה בר שמואל. לא אתא הכא אלא לפרושי לן מאי ניהו: מיא דסלקא. מים ששלקו בהן תרדין:

כאן לאחר ברכה. וכן בפ' כל כתבי (שבת ד' קיט.) אמרי' כשהיו מניחים השולחן היו אומרים לה' הארץ ומלואה וכשהיו מסלקין השולחן היו אומרים השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום שנאמר ואספת דגנך. וא''ת והא לקמן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מוקמי' ליה. וי''ל דמיירי ודאי שעושין רצונו אבל אין עושין רצונו כ''כ דאינם צדיקים גמורים ועוד י''ל דפליג ליה אהא דלקמן שבא לפרש מה בין עושים ואין עושין והכא בעושים ואין עושים כי הדדי נינהו: דרך טרקסמון. פירש''י היינו דאורייתא אבל מדרבנן גם חצר קובעת כדמשמע בפ' יוצא דופן (נדה ד' מז:) איזהו חצר שחייב במעשר וכו' וכן מוכח בפ' המביא (ביצה ד' לה.): טובא גריר. מכאן משמע שאסור לשתות יין בערב פסח מן המנח' ולמעלה ואם רוצה לשתו' צריך לשתות הרבה דטובא מגריר גריר:

מאי חבר הוא לאיש משחית. פי' דאי כפשטיה מאי קאמר פשיטא דמאן דעבר עבירה חבר הוא למאן דעבר עבירה אלא ודאי לאיש מסוים קאמר.

ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. כלומר בשלימות. מלאכתן עושין ע"י עצמן דכתיב ואספת דגנך. ואע"ג דלעיל מהאי קרא כתיב והי' אם שמוע תשמעו בראש הפרשה קאי אונתתי מטר ארצכם בעתו אבל ואספת דגנך מכל מקום כיון שישמעו כלל מדלא כתיב ואספת דגנך ע"י אחרים:

דרך טרקסמון. פי' טרק שער סימון בית:

דאמר ר' ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית. פי' מדאורייתא קאמר אבל מדרבנן אפי' ר' ינאי מודה דחצר קובעת ודיני תבואה עד שלא הביאה שליש אינה בתורת מעשר כלל אלא דינה כדשאים משהביאה שליש הרי היא בתורת מעשר ושעה זו נקראת עונתה למעשר. ופירות ג"כ יש להם עונה למעשר כל אחד לפי ענינו כדאיתא במעשר ואחר עונה זו אם דש אותה וברר אותה ממוץ שלה ועשה ממנה כרי והחליק פניה ברחת וזה נקרא מירוח הוקבעה למעשר לפי שנגמרה מלאכתה לגמרי ושעה זו נקראת גרנה למעשר והאוכל ממנה כזית חייב מיתה בידי שמים, ושאר פירות יש להם ענין שהוא להם כעין גורן להקבע למעשר כל אחד לפי ענינו וקודם לזמן זה מותרין באכילת עראי מדבריהם ומן התורה אפי' באכילת קבע לפי שלא הוקבעו ובשבת אסור אפי' אכילת עראי מדבריהם לפי שכל אכילת שבת עשו כקבע יצא שבת חזרו להיתירן אבל במיחד אותם לשבת הוקבעו מדבריהם ונאסרו לעולם אפי' באכילת עראי עד שיעשר. הרי שלא המריח תבואתו ונקה אותה מן המוץ והכניסה לבית ראיית פני הבית קובע. הרי שהכניסה במוץ שלה ונקה אותה יפה והניחה בשקים ובתיבות ולא עשה לה מירוח הרי זו פטורה לעולם ואי איפשר לה לעולם לבוא לכלל חיוב וזו כיון שאי איפשר לה לעולם לבוא לכלל חיוב הותרה לגמרי אפילו באכילת קבע:

נימא בורא פרי הזית. משמע פירא ופירא גופיה זית איקרי ומשמע השמן היוצא מן הזיתים ואין אומרים כן כמו שאין אומרים בורא פרי היין היוצא מן הענבים כי האילן צריך להזכיר: חמרא סעיד. פירוש סועד את הלב ומחזקו, זיין הוא ממעט הרעב מן הגוף אבל אינו מחזק הלב ויין מחזקו וזהו המסעד כדכתי' וסעדו לבכם:

אי הכי נברך עליה ג' ברכות וכו'. וא"ת ומי עדיף ממזון גופיה דאמרינן לקמן אין פרוסות קיימות בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, יש לומר דכיון דאשתני לעילויא דומיא דפת וקבעו לו ברכה לכתחלה בפני עצמו משום חשיבותו הוה ס"ד למימר דלאחריו נמי נברך שלש ברכות דומיא דפת. מפי מורי נר"ו:

היכי דמי אי דקא שתי ליה. פירוש בעיניה אזוקי קא מזיק ליה, פירוש האי מפסיד השמן הוא וחשוב כמזיק ולא חשיבא הנאה כלל כדתנן לגבי תרומה דמשלם את הקרן ולא חומש, פירוש דאין חומש אלא בנהנה דהתורה אמרה איש כי יאכל קודש פרט למזיק ומן הדין מזיק להקדש פטור אלא דרבנן חייבוהו בקרן כשיש לו בעלים כגון דאתא ליד כהן אבל ודאי אי לא אתא לידא דכהן בלאו הכי נמי פטור דממון שאין לו תובעים הוא. ומשני כגון דשתי ליה על ידי אניגרון. פירוש שמערב השמן עם סילקא וכי האי גונא אורחא דאינשי הוא וכדרך הנאתו הוא:

ראוי לו לאדם לעשות מלאכתו עראי ותורתו קבע, ומכל מקום אין לו להתרשל שלא לעסוק במלאכתו כלל אלא שיעשנה עראי ויעשה תורתו קבע והוא שנא' לא ימוש ספר התורה וכו' יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת דגנך אלא התנהג בהם מנהג דרך ארץ כלומר שתשתדל כפי מה שיחייב ההכרח ולא שתשקיע כל השתדלותך באלו הענינים, ולעולם אם יוכל יקבע זמן להכין צרכי ביתו כדי שלא יטרוד בהם כל השנה הוא שאמרו בכאן על אחד מחכמיהם שהיה אומר לתלמידיו במטותא מינייכו ביומי ניסן ויומי תשרי לא תיתו לבי רב דלא תיטרדו כולה שתא, וכל שתורתו קבע ומלאכתו עראי יהא בטוח שזו וזו תתקיים בידו:

כבר אמרנו שאין הטבל נקבע למעשר אע"פ שנמרח עד שיכנס לבית דרך הפתח מכל מקום צריך שתדע שכמו שהבית קובע כך החצר קובעת שמשנכנס לחצר דרך השער והוא הנקרא דרך טרסקמון הוקבע למעשר אע"פ שלא נכנס לבית אלא שאין כל החצרות שוות בדבר זה כמו שיתבאר במקומו וכן צריך שתדע שאסור להערים ולהכניסו דרך גגות וקרפיפות כדי להפטר מן המעשר על הדרך שביארנו בהכנסה במוץ שלה, אלא שמכל מקום אם עשה כן לא נתחייב עדיין במעשר כמו שביארנו, ויש מפרשים שכל שנמרח הוקבע בלא ראיית פני הבית שהמרוח והוא גמר עשיית הכרי אחר זרייה שהוא בהחלקת הכרי ברחת קובע אף בלא הכנסה דרך הפתח והוא טבל הגמור והוא נקרא גרנו למעשר, ואם לא מירח ראיית פני הבית קובעת אלא אם כן מכניסה במוץ ואם מרחה אחר כן הוקבע, הא אם הכניסה דרך הפתח ונקרה מן המוץ שאי אפשר עוד במירוח פטורה לעולם וזו ודאי אף לשטתנו כך היא אלא שהראשונה ר"ל להיות המירוח קובע מן התורה בלא ראיית הבית לא שמענו אלא שאם הכניסה ומירח אחר כן הוקבע אבל אין מירוח לבדו קובע אלא למי שאין כונתו להכניסן בביתו אלא למכרן בגורן:

כבר ביארנו על היין שמתוך חשיבותו קבע לו ברכה בפני עצמו וחשיבותו הוא שהוא זן וסועד את הלב כפת עצמו, ומכל מקום אין מברכין לאחריו ג' ברכות הואיל ואין אדם קובע סעודתו עליו, וכן הדין בתמרים שאמרנו עליהם שהם זנים וסועדים הואיל ואין דרך לקבוע סעודה בהם, ואפילו רצה זה לקבוע סעודתו ביין או בתמרים בטלה דעתו אצל כל אדם, ומכל מקום בדיעבד יצא על היין ועל התמרים בג' ברכות אבל תאנים וענבים ושאר מינים אע"פ שזנין ר"ל שממעטים הרעב הואיל ואין סועדים את הלב שיהא שבע וחזק בכך אפילו בדיעבד לא יצא אלא בברכה אחת מעין ג' אבל לא בג' ברכות:

אע"פ שאמרנו ביין ותמרים שזנין וסועדין ושאר הדברים אינן סועדים מכל מקום כל הדברים זנין הם, ומי שאמר כל הזן קונם עלי אסור בכל הדברים חוץ מן המים ומן המלח אבל אם אמר הזן והסועד לא נאסר בפירות אלא ביין ותמרים אינם מזון ואינו אסור אלא במה שמברכין עליו בורא מיני מזונות כגון חמשת המינים ואורז ודוחן על דעת קצת כמו שיתבאר:

השותה שמן זית לבדו הן לרפואה כגון חושש בגרונו הן שלא לרפואה אינו מברך כלל שאין כאן שום הנאה ואדרבה לענין הזנה מיהא מזיק הוא לגופו, ויש מפרשים אזוקי מזיק ליה האדם לשמן ר"ל שהוא מפסידו אחר שאינו נהנה ממנו וכן פרשוהו גדולי המפרשים, ואם הוא אוכלו בפת או בתבשיל אינו מברך עליו כלל שהרי הפת או התבשיל עיקר ועליו הוא מברך, ואם שותהו שלא ברפואה על ידי אנגרון והוא מיץ של סלקא שהיו משימין בו שמן הרבה, ויש מפרשים בו המים שנתבשלה הסלקא בהם אלא שלדעתנו אין מברכין בזה ב"פ האדמה כמו שנבאר, אלא שעיקר הפי' על מיץ הסלקא הרי אנגרון עיקר ומברך על מיץ הסלקא ב"פ האדמה ולא על השמן ואם הוסיף בשמן עד שהיה השמן עיקר ואם הוסיף בשמן עד שהיה השמן עיקר אינו מברך כלל שאף האנגרון בטל אצלו, ויש חולקים לומר שאף זה אנגרון עיקר ומברך עליו ואם שותהו לרפואה על ידי אנגרון זה, ומפני הרפואה הוא מוסיף בו בשמן עד שהשמן עיקר ושיש בן הנאת טעם מעט מברך על השמן וברכה שלו ב"פ העץ, זו היא שיטתנו בשמועה זו ויש חולקין בה בקצת דברים, ואף גאוני הראשונים חלקו בשמן על ידי אנגרון הג"ה [כן הוא ברשב"א בשם רב האי גאון ז"ל ושם מבואר טעמו ונימוקו] בין חול לשבת שבשבת מברך עליו בורא פרי העץ ובחול אינו מברך עליו, ואין אלו דברים של טעם אלא שעיקר הדברים כשיטתנו, וכל מה שאמרנו שאינו מברך כלל דוקא ברכת השמן אבל שהכל מברך וכן כתבוה גדולי המחברים, ויש אומר שאף שהכל אינו מברך וכן כל מה שנעשה לרפואה אם יש בו הנאת טעם קצת כגון מרקחות העושים לחולה מברך על העיקר שבו, והרפואות המרות שאין שום הנאה באכילתן אינו מברך כלל, ובמים יש אומר הואיל ואין הנאתן מרובה כל שלרפואה אינו מברך, ולי נראה שכל שהחולה שותה לצמאו מברך עליו ואפילו במים:

זר שאכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש ומביא אשם הן באכילה בדבר הראוי לאכילה בין בשתיה בדבר הראוי לשתיה בין בסיכה בדבר הראוי לסיכה:

שתה שמן של תרומה הואיל ושתיית השמן אינה מצויה ולא עוד אלא שהוא מזיק לו משלם את הקרן אבל לא את החומש ואף הקרן יש אומר שמן התורה פטור אפילו בא ליד כהן, אלא שחכמים חייבוהו בקרן אחר שבא ליד הכהן, הג"ה [ דבריו תמוהין מ"ט יפטור בתרומה שבא ליד כהן, כיון דתרומה נכסי כהן כמבואר בפ"ב דבכורים א"כ הוי כמזיק את ההדיוט וכן מבואר בתוס' ב"ק ד' ז' ד"ה שור ע"ש] וכן הדין בכל שהוא מזיק את ההקדש אבל פטור הוא מן החומש, הא אם סך אפילו ביין ושמן כאחד משלם קרן וחומש:

וכתיב ואספת דגנך. ומוקי לה בזמן שעושין רצונו של מקום, והא לקמן מוקי לה ר' שמעון בן יוחאי בזמן שאין עושין רצונו של מקום דקאמר דמלאכתן נעשית ע"י עצמן, וי"ל דודאי בצדיקים איירי קרא דהא כתיב והיה אם שמוע אלא אינם צדיקים גמורים שיהיו ראוין שתעשה מלאכתן ע"י אחרים, א"נ ר' חנינא בר פפא דריש ליה לקרא כר' ישמעאל דמוקי קרא בצדיקים גמורים:

ואספת דגנך (נהוג) [הנהג] בהם מנהג דרך ארץ. ור"י היה אומר דדרך ארץ קבע יותר מתלמוד [תורה] דתנן במס' אבות [פ"ב מ"ב] יפה ת"ת עם דרך ארץ אלמא דרך ארץ עיקר כדדייק ביבמות בפ' החולץ [דף ל"ח:] מדקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ש"מ יורשי [האב] עיקר, ואין נראה לה"ר אלחנן דאמרינן הכא ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי ותנן במ"ח דברים התורה נקנית במיעוט דרך ארץ ותנן כל תורה שאין מלאכה לסוף בטלה וגוררת עון, ויש לדקדק מדקאמר עמה מכלל שהתורה עיקר, ובהחולץ לא דייק אלא מייתור משנה דקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ולא קתני יחלוקו סתמא אלמא יורשי האב הוו עיקר:

ר' שמעון אומר אפשר אדם חורש וכו'. לאו משום דסבר ר' שמעון שהוא חייב כל היום] דהא איהו אמר בפ' שתי הלחם [דף צ"ט:] במנחות דאפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימיש ספר התורה הזה מפיך:

דרך טרקסמון. פי' דרך שער וטרק לשון סגירה כמו [דף כ"ח ע"ב] טרוקי גלי, ובערוך פי' טרקסמון כלומר דרך ירק שכן אין מקפידין להכניסו דרך הבית לפי שאינו חייב במעשר. ולא נהירא דירק נמי חייב במעשר מדרבנן:

עד שיראה פני הבית. הקשה ר"ת מדתנן בפ' יוצא דופן [מ"ז:] איזהו חצר שקובע למעשר חצר צורית, ועוד תנן [תרומו' פ"ח מ"ג] ומייתי לה בפ' המביא יין [ביצה דף ל"ה ע"א] היה אוכל באשכול ונכנס מגינה לחצר ר' [אליעזר אומר יגמור ר' יהושע אומר] לא יגמור וכן יש משניות הרבה כיוצא באלו שמוכיחות שחצר קובעת, ותירץ ר"ת דכל הנהו משניות לר' ינאי מדרבנן קאמרי אבל מדאורייתא לא מחייב עד שיראה פני הבית:

[והרי] שמן זית דאשתני לעלויא. תימא מאי אשתני לעלויא איכא כיון ששותהו נקרא מזיק ופטור מן החומש, וי"ל כיון דאשתני לעלויא ע"י אניגרון ומי שחש בגרונו נהנה ממנו לרפואה אשתני לעלויא קרינן ביה:

והאמר רב יהודה [וכו'] שמן זית מברכין עליו וכו'. וממתניתין דקתני חוץ מן היין לא בעי לאקשויי משום דמצי למדחי אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ:

השותה שמן של תרומה משלם את הקרן. תימא דמשמע הכא דהמזיק את הקדש או את התרומה משלם את הקרן וכן מציעא פרק השואל [דף צ"ט ע"ב] גבי האי מאן דגזל חביצא דתמרי מחבריה וכו' מה שאין כן במזיק דלא משלם חומשא דאמר מר איש כי יאכל קדש פרט למזיק שאינו משלם חומש אבל קרן מחייב, וקשה מהא דאמרינן במעילה פרק הנהנה [דף י"ח:] אף הקדש כל מידי דבר אכילה כי מזיק ליה פטור שנאמר ואיש כי יאכל קדש פרט למזיק אלמא משמע דמזיק פטור לגמרי וכן בפ"ק דב"ק [דף ט' ע"א] ובפרק הנזיקין [דף מ"ט ע"א] גבי לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית וק"ו להקדש, וי"ל דמן התורה פטור לגמרי ומדרבנן חייבוהו:

בד"ה כאן בזמן כו' דפליג ליה אהא דלקמן שבא לפרש מה בין עושין כו' עכ"ל בין עושין רצונו של מקום או לאו ודאי שמחלק נמי הכא אלא דר"ל בין עושין מלאכת עצמן או אחרים עושין מלאכתן או שהם עושין מלאכת אחרים הכא לא מחלק בהו כדמחלק בהו לקמן ודו"ק:

בד"ה דרך טרקסמון כו' אבל מדרבנן גם חצר קובעת כו' עכ"ל דאל"כ תקשי ליה ההוא דיוצא דופן ודפרק חבית לרבי ינאי וע"ש בתוס' וק"ל:

ע"ב ולקחתי את דגני וגו'. ענינו כמ"ש לעיל דהכל ברא לכבודו וכשאין עושין רצונו אין זה כבודו ליתן את שלו להם וכתבו התוספות כאן בזמן שעושין כו' שנאמר ואספת דגנך וא"ת והא לקמן בזמן שאין ישראל עושין כו' ועי"ל דפליג כו' ע"ש ועיין מ"ש בזה בחידושי הלכות:

שנאמר ואספת דגנך וגו'. יש לעיין בזה דהיאך מתוקם האי קרא ואספת דגנך וגו' באין עושין רצונו של מקום הא מפורש ביה והיה אם שמוע וגו' לאהבה את ה' וגו' ועלה קאי ונתתי מטר וגו" ואספת דגנך וגו' והיפך באין עושין רצונו של מקום השמרו לכם פן וגו' ולא יהיה מטר וגו' וי"ל בזה כדברי התוספות דודאי איירי קרא בעושין רצונו של מקום. אבל אין עושין רצונו כ"כ דאינן צדיקים גמורים דאע"ג דכתיב ביה והיה אם שמוע וגו' לאהבה וגו' מכל מקום מדכתיב בהך פרשה בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא כתיב נמי ובכל מאדכם כדכתיב בפרשת שמע ובכל מאדך משמע ליה דאיירי הכא באינן צדיקים גמורים דהיינו שאינם צדיקים במאד כדאמרינן דיש לך אדם שחביב לו ממונו יותר מגופו וע"כ עונשן בדבר שבממון שאין מלאכתן נעשית על ידי אחרים ודקאמר ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית ע"י כו' היינו הכת אחרת דאין עושין רצונו של מקום כלל כדכתיב ועבדת את אויביך וכתיב לעיל מיניה תחת אשר לא עבדת את ה' וגו' ואלו נענשו גם בגופן שמלאכת אחרים נעשה על ידן:

הרבה עשו כר"י כו'. נראה לפרש דודאי יש צדיקים גמורים דמקוים בהו שמלאכת עצמן נעשית ע"י אחרים אלא דמעטים המה כדאמר רשב"י גופיה בפ' לולב וערבה (סוכה מה:) ראיתי בני עלייה והם מועטים אם אלף כו' אם שנים הם אני ובני וכיון דמועטין הם כ"כ אין לכל אדם לסמוך על זה לומר שאיני עושה מלאכה כלל לפי שמלאכתי נעשית ע"י אחרים שצדיק גמור אני דשמא הוא טועה ואינו צדיק גמור וז"ש הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן דרוב עולם אינן צדיקים גמורים והרבה עשו כרשב"י ולא כו' לפי שרובם אינן צדיקים גמורים כרשב"י וכמו ששנינו יפה ת"ת עם ד"א כו' וכל תורה שאין עמה מלאכה כו' אבל לעתיד שנאמר ועמך כולם צדיקים וגו' יקוים בנו ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו':

ביומי ניסן ותשרי כו'. מכאן קצת ראיה לפירש"י בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קיג.) דלא יהבינן זימנא לא בימי ניסן ולא בימי תשרי לפי שהן זמן קציר ובציר וק"ל:

הראשונים עשו תורתן כו' זו וזו נתקיימה בידן כו'. ענינו מפורש לעיל בפ' אין עומדין אהא דחסידים הראשונים היו עושין כו' תורתן משתמרת ומלאכתן מתברכת ע"ש:

גמרא אלא בה' המינין כו' נ"ב חטין וכוסמין ושעורין ודגן שבולת שועל:

שם שתי ליה אזוקי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כאן בזמן כו' כי הדדי נינהו נ"ב פירוש שאין ביניהם כי אם קריאת שם לבד וק"ל:

גמרא רחב"פ רמי כתיב ולקחתי דגני בעתו כו'. נ"ל דהרומי' הוא רק מדגני לדגנך. וכן יראה מלשון רש"י דאל"כ מה זה רומיא הרי מפורש בכתוב. דקרא דואספת כו' מיירי בעושין רצונו כדכתיב ברישא דענינא והיה אם שמוע. ולעיל מקרא דולקחתי כו' כתיב וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל וכה"ע דקודם:

רש"י ד"ה וכנ"י. דבחטאו הפירות לוקין. כצ"ל:

תד"ה כאן. נאמר ואספת דגנך. כצ"ל:

גמ' ר"א ב"פ רמי כתיב ולקחתי דגני. נ"ב דגני קשיא ליה. דלא כתיב דגנך. ומשני משום דודאי מיירי קרא בשאין עושין רצונו. משו"ה שפיר קרי ליה דגני. ושלו הוא נוטל ש"מ דהנהנה בלי ברכה מתהני מגזל:

שם לפי שנאמר לא ימוש סה"ת הזה מפיך. נ"ב עמ"ש בס"ד פי"א דמנחות:

שם ובזמן שאין ישראל כו' שנאמר ואספת דגנך. נ"ב וא"ת והרי כתוב בתחלת הפרשה והיה אם שמוע תשמעו. וי"ל דודאי לא מיירי באין עושין כלל אלא באין עוסקין בתורה כדבעי רשב"י שצריך להיות תורתו אומנתו דוקא. כדס"ל דברים ככתבן דהיינו רצונו של מקום. ובהכי ודאי מיירי בההיא פרשה. דולעבדו בכל לבבכם קאי אתפלה. ומשו"ה לא כתיב בכל מאדכם כמ"ש בפי' הפרשה בבית אל. וא״כ ע"כ באין תורתן אומנתן עסקינן דאל"ה פטירי מתפלה כדאמרינן פ"ק דשבת (יא,א) דרשב״י וחבריו שתורתן אומנתן אינן מפסיקין לתפלה. הלכך שפיר מוקי לה באין עושין רצונו. כפי שטתו. דמשו"ה מלאכתן נעשית ע"י עצמן. דה"ט דחייבין בתפלה מפני שעסוקין בדרך ארץ. והרי זה מדויק ישר ונכון מאד. ועיין תענית (ו,א):

רש"י ד"ה ע"י אניגרון. ושני במשנה. נ"ב במשנת ר' חייא ור"א:

תוס' סד"ה כאן בזמן. נ"ב ערש"ל ורש"א (ועיין בתוס' ר"י חסיד):

כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה, כְּאִלּוּ גּוֹזֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. נראה לי לעיל דאמר מָעַל ונהנה מקדשי שמים קאי על המאכל עצמו שאכלו בלא ברכה, אך כאן מדבר על ניצוצי קדושה שהם בתוך המאכל, דהואיל שלא בירך כדי לתקנם ולהעלותם גרם שהקליפה תגזול אותם, ולכן לעיל אמר 'מָעַל' ולא אמר 'כְּאִלּוּ', וכאן אמר כְּאִלּוּ גּוֹזֵל, דבאמת הוא לא לקח את ניצוצי קדושה כדי שיאמר גזל, אלא גרם שהקליפה תגזול ולכן קרי עליה כאלו גזל הוא בעצמו, והואיל וניצוצי קדושה אלו שייכים לקב"ה לכן אמר כְּאִלּוּ גּוֹזֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, ולכן מדמה זה לְיָרָבְעָם שֶׁהִשְׁחִית, כן זה השחית את ניצוצי קדושה שיהיו עשוקים בקליפה.

רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא רָמִי, כְּתִיב: "וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ". וּכְתִיב: "וְאָסַפְתָּ דְּגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ", לָא קַשְׁיָא כָּאן בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם... נראה לי בס"ד ההפרש כאן יו"ד וכאן כ"ף, ובזמן שעושין רצונו של מקום כתיב בהו (ישעיהו מט, טז) הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ, ואז אותו זמן יבא אות כ"ף ויהיה במקום יו"ד, וקרינן ליה דְּגָנֶךָ.

אָמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנָן: בְּמָטוּתָא מִינַיְכוּ, דְּלָא תֵּיתוּ קַמָּאִי, לָא בְּיוֹמֵי נִיסָן וְלָא בְּיוֹמֵי תִּשְׁרֵי. הא דלא אמר 'בחודש ניסן ובחודש תשרי', נראה לי בס"ד דלאו על חודש ניסן וחודש תשרי ממש קאמר, אלא כונתו על 'זמן הקציר' ועל 'זמן חרישה וזריעה', ולהיות הקציר הוא בחדשי הקיץ, וניסן הוא ראש חדשי הקיץ, לכך קורא לזמן הקציר יוֹמֵי נִיסָן, וכן להיות זמן החרישה והזריעה הוא בחורף, וחודש תשרי הוא תחלת חדשי החורף, קרי לזמן חרישה וזריעה יוֹמֵי תִּשְׁרֵי, וידוע שהבוטחים בהשם יתברך ביותר ואין להם יכולת להוצאות השקאת מים מנהרות, הם זורעים על מי המטר לבדו שקורין בלשון ערבי דים, ועל כן אלו אין צריכין לעסוק במלאכתם אלא רק בזמן הזריעה בתחלת החורף ובזמן הקציר בתחלת הקיץ.

בֹּא וּרְאֵה מַה בֵּין דּוֹרוֹת רִאשׁוֹנִים לְדוֹרוֹת אַחֲרוֹנִים. הא דנקיט בלשון זה 'בֹּא וּרְאֵה', מפני שגם בדורו נמצא אנשים אשר מתנהגים כמו דורות ראשונים, כי לא אלמן ישראל אלא שהם מועטים, ולכן אמר לו 'בא וראה' עתה בשארית הפליטה שהם מתנהגים כמו דורות הראשונים, ותמצא כמה הפרש יש בין מנהג דורות ראשונים ובין מנהג האחרונים.

דּוֹרוֹת רִאשׁוֹנִים שֶׁעָשׂוּ תּוֹרָתָן קֶבַע וּמְלַאכְתָּן עֲרַאי, זֶה וְזֶה נִתְקַיֵּם בְּיָדָם. נראה לי בס"ד קביעות התורה בכל יום בשעות ידועות שלא יבטלנו אפילו אם נזדמן לו עסק גדול והכרחי, הנה זה מועיל לאדם בתרתי, הא' אפילו אם הוא קובע לתורה שתים ושלש שעות דוקא, ושאר היום עוסק במלאכה נחשב לו כאלו כל היום עסק בתורה, דקיימא לן כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי, ותועלת הב' כיון שאם נזדמן לו עסק הכרחי בשעות אלו שהם קבועים לתורה, והוא מניח העסק ואינו מבטל לימוד התורה. נמצא הוא מאמין שכל עסקיו נעשים בהשגחתו יתברך והוא המזמין לו פרנסתו במלאכה ועסק שעוסק, לכך לא אכפת לו אם עבר זמן העסק ולא עסק בו, כי בודאי הקב"ה יזמין לו פרנסתו מדבר אחר, אף על פי שהוא רואה בחוש שעל ידי שביטל ולא עשה אותו העסק הלך מידו ריוח שהיה ראוי להרויח באותו עסק, ולכן לאדם כזה שהוא מאמין באמת בכך יהיה לו הצלחה בעסקיו מאותו יתברך, וירויח משאר עסקים מה שהיה לו להרויח מאותו עסק שהשליך מידו שמלאכתו ועסקיו מתברכין, ולזה אמר עָשׂוּ תּוֹרָתָן קֶבַע שלא שינו ולא ביטלו תורתן בזמן הקבוע, אפילו שנזדמן להם אותה שעה עסק הכרחי על ידי כן זֶה וְזֶה נִתְקַיְּמָה בְּיָדָם, כי למוד התורה נחשב כשיעור גדול, כאלו למד כל היום כדין הקבוע, והמלאכה שהוא עסק הגשמי גם כן נתקיים בידם, שמלאכתם מתברך שירויחו בה ריוח טוב כאלו עשו העסק ההוא שנזדמן לידם ולא עסקו בו. ונראה לי בס"ד לכך עשרת הדברות שבהם כלולה כל התורה הם קע"ב [172] תיבות, לרמוז שצריך לעשות התורה קֶבַע וטוב לו.

תוס' ד"ה כאן בזמן. ועוד י"ל כו'. עי' תשובת רשד"ם (חא"ח סי' ל"ט):

גמרא, (מ"ש יין דקבעו לי' ברכה בפני עצמו, אילימא משום דאשתני לעלוי') והרי שמן דאשתני לעלויה ולא אישתני לברכה. הא דלא פריך בלא"ה ממתני' דקתני על פירות האילן הוא אומר בורא פה"ע חוץ מן היין ולא קתני חוץ מן היין והשמן היינו משום דדלמא בשמן ליכא ברכה כלל דאזוקי מזיק כדפרכינן לקמן. אולם ק"ל כיון דבאמת לא משכחת ברכה בשמן כ"א ע"י אניגרון ולרפואה, א"כ דלמא מה"ט לא קבעו עליו ברכה חשובה כ"כ, דהרי הס"ד הי' דלא לברך עלי' כלל כיון דהוא לרפואה, אלא דמסיק כיון דאית לי' הנאה מיני' בעי ברוכי, אבל מ"מ י"ל נהי דמברך מ"מ אינו חשוב, לקבוע לברכה ביחוד:

גמרא, אילימא דקשתי ליה משתי אזוקי מזיק לי' (דתני' השותה שמן של תרומה משלם את הקרן מטעם מזיק ואינו משלם את החומש, דכי יאכל כתיב גבי חומש וזהו מזיק). הרצון בזה, דסברא הוא דעל מה שמזיק לגופו ומרצונו ומדעתו מזיק לעצמו לא תקנו לברך עליו, ולתת הודיה להשי"ת, והראי' מתרומה הוא רק על היסוד דשתיית שמן מזיק. ומדברי רש"י ז"ל שכתב וגבי ברכה ואכלת כתיב, וכתב עוד דתניא דלאו בר אכילה הוא, משמע דמפרש דש"ס מדמי כי היכי דמזיק לגופי' אינו בכלל כי יאכל קודש, ה"נ אינו בכלל ואכלת וברכת. ועל פירושו קשיא לי, דהא מבואר בפסחים (דף כד ע"ב) דכל משקין היוצאין מפרי הוי שלא כדרך אכילתן עיי"ש, וכיון דחזינן דמברכין על מי פירות שהכל, ע"כ דאף שלא כדרך אכילתן מברך עכ"פ, וכיון שכן מה פרכינן, הא י"ל דאוכל דבר המזיק לו הוי בכלל שלא כדרך אכילתן, ובתרומה דבעי כדרך אכילתו כמ"ש תוס' להדיא פסחי' (דף כו ד"ה שאני היכל) מש"ה פטור מחומש, אבל מ"מ ברוכי מברכין עליו, כמו דמברכינן על מי פירות:

פיסקא מאי שנא יין אילימא משום דאשתני לעלויא כו' לכאורה משמע דעלויא דיין היינו דיין חשיב עלויא לגבי ענבים אלא דאכתי קשה דמאי ענין הך עלויא לקבוע בשביל כך ברכה מיוחדת מאי דלא אשכחן בשום פירי דאטו בפירות גופייהו לא מצינן בא' מהם עלויא הרבה יותר מבחבירו ואפ"ה לא קבעו בשום מקום ברכה מיוחדת ונלע"ד בזה דשאני הכא דיין חשיב שפיר עלויא משום דבכל הפירות המשקין היוצא מהן אינן בכלל הפרי וגריעי מינייהו טובא בין לענין מידי דאורייתא כדאשכחן בערלה ובתרומה וביכורים במשניות בפ' העור והרוטב לפי המסקנא דמפרי פרי ילפי' למעוטי משקין דידהו חוץ מיין ושמן דרבינהו קרא בהדיא לענין תרומה ומש"ה ילפינן מינייהו בערלה וביכורים בג"ש דפרי פרי וכה"ג אשכחן נמי בעיקר הדין לענין הברכה עצמה דבמשקין בשאר פירות אין מברכין אפילו בפה"ע אלא שהכל כדאיתא לקמן בהדיא בדובשא דתמרי כמו שאבאר שם באריכות והשתא א"ש דמהאי טעמא גופא לא שייך לברך בורא פרי העץ כיון דכל המשקין אינם בכלל פרי העץ אלא משקין דגפן לחוד ומש"ה שייך בה שפיר הך ברכה דפרי הגפן כיון דלענין גפן הוא דמקרי פירי משום האי עלויה ועל זה מקשה המקשן והרי שמן כו' דהא בשמן שייך לגמרי האי טעמא דפרישית כמו ביין כנ"ל נכון ודו"ק:

אלא דאכתי קשה דטעם זה לא יתכן אלא אליבא דרבי יהושע משא"כ לר' אליעזר דס"ל דבכל הפירות משקין היוצא מהן כמותן לענין ערלה וביכורים ממילא לא שייך הך סברא ואפשר לפרש עוד בדרך אחר דעלויי דיין היינו שיש בו צד מזבח לנסכים מש"ה מקשי בשמן נמי שייך ביה הך עלויא דצד מזבח למנחות:

שם והרי שמן כו' והאמר ר"י אמר שמואל כו' הא דלא מקשי ממתניתין גופא דקתני חוץ מן היין ולא קתני שמן משום דאיכא למימר תני ושייר דהא בסיפא נמי קתני חוץ מן הפת ושייר ביה ברכת בורא מיני מזונות ועוד במתני' איכא למימר דלא קתני שמן משום דלא שייך ביה ברכה משום דלא חזי לשתיה כדמקשה בסמוך מש"ה מייתי הא דר"י אמר שמואל דקתני דמברך בורא פה"ע משמע דשייך ביה ברכה ואפ"ה לא קתני ברכה מיוחדת כמו ביין וק"ל:

ואספת דגנך מה ת"ל נלע"ד דקשיא לי' דהוה לי' לכתוב יורה ומלקוש ודגן ותירוש ופשיטא שיאסף בעת האסף וקאמר ר"י שזה הוא נתינת רשות לאסף בשעת אסיפה שלא תאמר שזה מחשב ביטול והגית בו יומם ולילה ורשב"ג דורש הך קרא לאזהרת מוסר כי דרך האדם לבעוט מרוב טובה ואמנם אין היצה"ר שולט תיכף בחמורות אבל מן הקלות מביא אל החמורות וראשית הכל ביטול תורה והזהיר הכתוב כי ע"י הברכה שאתן מטר ארצך בעתו יורה ומלקוש מתוך כך יסיתוך היצה"ר לבטל תורה ואספת דגנך בעצמך ותידוש בשעת הדישה ותהא זורה בשעת הרוח ותבטל מן התורה ומתוך כך ואכלת ושבעת שתמלא כריסך ושוב צריך אתה שמירה מן החמורות על דרך עבירה גוררת עבירה והשמרו לכם פן יפתה וגו' ואפשר שגם לשון דגנך ג"כ הוא מן המוסר כי בזמן שהאדם הוא צדיק בעיני עצמו ואינו מרגיש בקלות בא לידי חמורות והזהיר הכתוב ואספת רצה לומר שתאסף בעצמך ותבטל תורה ואעפ"כ לא תרגיש ותחשוב שהוא דגנך כי אתה מחזיק עצמך לעושה רצונו של מקום ומזה שוב תאכל וישבע וכו' ובזה אין דברי רשב"י סותרים דברי ר' חנינא ב"פ ואין אנו צריכים דברי התוס' בד"ה כאן וכו':

דרך טרקסמין פירוש רש"י דרך שערי החצר הבית ולכאורה יפלא הרי מסיים כאן שדורות אחרונים היו מכניסין דרך חצירות לפוטרן מן המעשר ואמנם על רש"י אפשר לתרץ דאולי דעת רש"י שאינו מתחייב במעשר אלא א"כ הכניסו דרך שער החצר לבית וכן כתבו התוס' במס' ב"מ דף פ"ה ע"א בד"ה עד שיראה וכו' ואף שהתוס' כתבו זה דרך ואין לומר אולי רש"י מחזיק פירש זה אבל על בעל המימרא דכאן דאיהו ר' יוחנן ואיך קאמר דדורות האחרונים היו מכניסים דרך חצירות כדי לפוטרן והרי איהו פליג על ר' ינאי וסובר דאף חצר קובעת כדמסיק בסמוך ובקראי פליג כדאמרינן שם בבבא מציעא וא"כ מה הועילו במה שהכניסו דרך חצירות והנה גם בזה אפשר ליישב דחצר דקאמר ר' יוחנן דקובעת היינו חצר המשתמרת כדאמרינן שם בב"מ דר' יוחנן בעי חצר דומיא דבית עיין שם ודורות האחרונים הכניסו דרך חצר שאינו משתמר ואמנם אי קשיא הא קשיא דהתוס' שם בב"מ בסוף הדבור כתבו וא"ת לר' יוחנן דאמר חצר קובעת מדאורייתא אמאי יגמור לר' אליעזר וי"ל דמיירי בחצר שאין הכלים משתמרים בתוכה דלא קבעה אלא מדרבנן עיין שם בתוס' וא"כ לר' יוחנן אפילו חצר שאינה משתמרת עכ"פ מדרבנן קבעו וא"כ מה הועילו דורות אחרונים שהכניסו דרך חצירות דודאי לא רצו לעבור אפי' על דרבנן ובאמת דברי התוס' שם בב"מ אצלי קשיין דמה קשיא להו מדר"א דאמר יגמור דהרי ר"א מיירי באשכול וא"כ עדיין לא נגמרה מלאכתו למעשה לכך לא קבעה החצר מן התורה וכן כתב הר"ש במס' תרומות פרק ח' משנה ג' עיין שם וא"כ מיירי בחצר המשתמר אבל חצר שאינו משתמר איכא למימר דאפילו מדרבנן לא קבעה אבל לדברי התוס' קשה וצריך לומר דחצר שאינה משתמר דקבעא מדרבנן היינו בדגן תירוש ויצהר בחיוב המעשרות הם דבר תורה בזה החמירו רבנן בחצר שאינה משתמרת אבל בשאר פירות דגוף חיוב מעשרותיהן הם רק מדרבנן לא החמירו כלל בחצר שאינו משתמר ודורות האחרונים פירותיהן הכניסו דרך חצרות היינו שאר פירות:

דאמר ר"י א"ש וכן אמר וכו' הא דהוצרך להביא מימרא דהני אמוראי והלא ממשנתינו גופה מוכח דשמן לא אשתני לברכה מדקתני חוץ מן היין ולא תני חוץ מן היין ושמן ונלע"ד משום דגם בסיפא תני חוץ מן הפת ולא קתני חוץ מן הפת וחמשת המינין וצריך לומר דמשנתינו לא תני רק דבר שקובע ברכה לפרטית לעצמו משא"כ בורא מיני מזונות מקרי קצת ברכה כללית שכולל כל חמשת המינין ולפי זה ממילא נוכל לומר דגם שמן משום דאשתני לעילוי אשתני לברכה וברכתו במ"מ דגם שמן אקרי מזון והא דקבעו ליין ברכה פרטית לעצמו ולא כללוהו ג"כ בבורא מ"מ כמו שמן היינו משום דיין לא הי' אפשר לדעת המקשה לברך עליו בורא מ"מ דהרי המקשה הי' סבור מדכתיב ולחם לבב אנוש יסעד מכלל משמח לחוד ולא סעיד וא"כ כיון דלא סעיד איננו מזון ואי אפשר לברך עליו בורא מ"מ ועכ"פ כיון דאשתני לעלויא לא סגי דלא להעלותו בברכה לעלויא משאר פירות האילן לכך הוצרכו לקבוע לו ברכה פרטית לעצמו בורא פה"ג לכך הוצרך להביא מימרא דהני אמוראי שאמרו בפירוש דשמן מברך עליו בפה"ע הרי דלא אהני לי' מידי מה דאשתני לעלויא וא"כ מ"ש יין:

אמנם לפי מה שפירש רש"י לקמן בד"ה סעיד חשיב טפי ממזון וא"כ מצד הפסוק ויין ישמח ולחם יסעד אפילו לפי דעת המקשה שהי' סבור למעוטי מהאי קרא דחמרא לא סעיד מ"מ אכתי דלא סעיד שמענו אבל דלא אקרי מזון לא שמענו מהך קרא ומצד הסברה החיצונית ג"כ קשה לומר דשמן יהי' נקרא מזון ולא יין וממילא נסתר פירוש הנזכר וא"כ הדק"ל למה לא הוכיח ממשנתינו דשמן לא אשתני לברכה. והפני יושע רצה ליישב דבמשנתינו איכא למימר תני ושייר כי היכי דשייר בורא מ"מ ואני אומר דבורא מ"מ לאו שיורא הוא וכמו"ש דמשנתינו לא חשבה לחוץ אלא ברכה פרטית לעצמו אבל בורא מ"מ כיון דכייל כל חמשת המינין לא חשיב ברכה פרטית. ומ"ש עוד הפ"י דממשנתינו הוה אמינא דעל שמן אינו מברך כלל משום דלא חזי לשתי' כדאמרינן בסמוך אומר אני אם המסיק הזה אסיק אדעתא דמחמת דלא חזי לשתי' יוגרע ברכתו לגמרי שלא יברך עליו כלל א"כ ק"ו שיש בידינו לומר דעכ"פ לא יעלה במעלת הברכה משאר הפירות ודי דתהני לי' שינוי לעילויא שלא יפסיד הברכה לגמרי ודי שיברך כמו על שאר פירות וא"כ גם מכח מימרות דהני אמוראי ג"כ לא הקשה כלום אלא ודאי מה דאמרינן לקמן מהו דתימא לא לברך עליו היינו שמואל ור' יוחנן איצטרכו לומר דמברכין עליו שלא יטעה אדם לומר שאין מברכין עליו אבל לומר זה לסבר' אמיתית שירד בשביל זה ממדרגתו הראוי' לו ע"פי שינוייו לעילויא אי אפשר ולכך הקשה מ"ש יין וכו' וא"כ הדק"ל לותיב ממשנתינו. ונראה דאי ממשנתינו הוה אמינא דודאי גם על שמן מברכין ברכה פרטית ומשנתינו לא הוצרכה להזכירו דק"ו הוא מיין שהרי יין הוא שלישי לארץ ומועיל לו שינוייו לעלויא לקבוע לו ברכה לעצמו שמן שהוא ראשון לארץ (עיין לקמן דף מ"א ע"ב) אינו דין שיועיל לו שינוי לעילויא לקבוע ברכה לעצמו ואף דגם חטה הוא ראשון לארץ ואף עפי"כ קתני במשנתינו חוץ מן הפת משום דפת עלה שני מדרגות מפרי האדמה ומבורא מ"מ להמוציא ועוד דפת כולל גם פת כוסמין וש"ש ושיפון שאינו משבעת המינין כלל. ולכך הוצרך להביא מהני אמוראי שאמרו בפירוש שמברכין על השמן בפה"ע והנה מ"ש דשמן הוא ק"ו מיין ואף דבאמת יין לענין ברכה קודם לזית כמבואר בסימן רי"א סעיף ד' בהג"ה ובמג"א סוף הסימן שם היינו לפי שיין קובע ברכה לעצמו וזית אינו קובע ברכה לעצמו ולכן ברכת בפה"ג הוה ברכה חשובה יותר אבל שמן זית אי הוה קובע ברכה לעצמו הוה באמת קודם ליין מטעם שהוא ראשון לארץ:

דתניא השותה שמן של תרומה וכו' מסוגיא דכאן דפריך מדין קרן וחומש על ברכה מכלל שכל דבר שמברך עליו ואין לו דין מזיק לענין ברכה ג"כ אין לו דין מזיק לענין תרומה ומשלם קרן וחומש ומכאן פליאה נשגבה על הראב"ד בפ' יו"ד מהל' תרומות הלכה ז' שפסק הרמב"ם הכוסס את החטה משלם קרן וחומש והשיג עליו הראב"ד וזה לשונו א"א פלוגתא דרבי ורבנן הוא ורבי הוא דס"ל הכי וקיי"ל כרבנן ואע"ג דמברכין עלי' בפה"א אפשר דלענין תרומה מזיק הוא עכ"ל הראב"ד והכ"מ נדחק שם מאוד ואני תמה דעל כרחך קיי"ל כרבי דלרבנן נסתר קושיית הגמרא דמה בכך דלענין תרומה מזיק הוא אעפי"כ לענין ברכה מברכין עליו אלא ודאי שאי אפשר לחלק בין הפרקים ומה שהוא חשוב מזיק לענין חומש חשיב ג"כ מזיק לענין ברכה ורבנן דרב' דס"ל בכוסס החטה שאינו משלם קרן וחומש הכי נמי ס"ל שהכוסס את החטה אינו מברך עליו וכיון דאנן קיי"ל דכוסס החטה מברך בפה"א כמפורש לקמן דף ל"ז ע"א ה"כ קיי"ל כרבי דמשלם קרן וחומש ודברי הראב"ד תמוהים אצלי:

הסך שמן של תרומה וכו' הא דהביא סיפא דברייתא שאין בה צורך לקושייתו היינו משום דמרישא דברייתא לחוד הוה מצינן למדחי שאין הטעם שאינו משלם חומש משום דהיא מזיק רק הטעם דגבי תרומה כתיב כי יאכל ואמרינן פרט לשותה והי' צריך להביא משנה דפרק וי"ו דתרומות דתנן בהדיא אחד האוכל ואחד השותה ולכן הביא סיפא דהסך משלם קרן וחומש והרי עקר חיוב של הסך הוא משום דסיכה כשתיה וא"כ למה שותה פטור אלא על כרחך משום דמזיק. כך עלה לפני בתחלת הרעיון אבל הדרנא בי דגם מרישא לחוד אי אפשר לפרש דכי יאכל דכתיב בתרומה הוא למעוטי שותה דא"כ למה נקט בברייתא שמן הוה ל' למתני סתם השותה תרומה משלם הקרן ואינו משלם חומש ומדפירטה הברייתא שמן מכלל דשאי שותה חייב חומש ואמנם הנלע"ד דאי מרישא לחוד הוה אמינא שהטעם משום דאין משקין היוצא מן האוכל כאוכל בתרומה ואל תתמה שהרי לא נתפרש בתורה בתרומה דמשקין היוצאין מהן כמותן אלא דילפינן לה מביכורים ובזה לא הוה קשה לן דנתני סתם השותה משקין של תרומה משום דאי הוה תני סתם הוה מוקמינן לה דוקא בשאר פירות דגם ע"פ האמת אינו משלם חומש דבשאר פירות אין משקין היוצאין מהן כמותן דקיי"ל כר' יהושע במשנה ב' פי"א דתרומות לכך קמ"ל שמן דאפילו בזיתים וענבים ג"כ אין משקין כיוצא בהן והא דנקט שמן ולא נקט יין היינו משום דעכ"פ צריך לפרט דבר פרטי מה לי אם אחז שמן או אם הי' אוחז בלשונו יין וחדא מנייהו נקט לכך הביא סיפא דהסך חייב א"כ חזינן דחייב על משקין היוצא מזיתים וא"כ הא דשותה פטור על כרחך משום מזיק הוא:

רש"י ד"ה סעיד חשיב טפי ממזון ויש לדקדק מי הכריחו לרש"י לפרש שהוא יותר ממזון והרי די לנו אם סעיד הוא רק כמו מזון ג"כ ראוי ליתן לו עילוי וחשיבת ליין יותר משמן דהרי מתחלה קמשני לי' חמרא זיין והקשה לו מימרא דרב הונא והוכיח לו דגם שמן זיין אבל עכ"פ מזון לא אקרי ודי ליתן ליין מעלה שהוא מזון ולמה החשיבו רש"י יותר ממזון אך רש"י הוכיח זה מדברי הגמרא דפריך אי הכי נבריך עלי' שלש ברכות וכו' ואי ס"ד דסעיד היינו רק מזון א"כ מדוע לא קשיא לי' על כל חמשת המינין דודאי איקרו מזון שהרי מברכין עלייהו במ"מ ולא קשיא לי' דנבריך עלייהו שלש ברכות ולמה קשיא לי' על היין ואין לומר משום דיין משמח ג"כ דודאי השמחה אינה שייכא להברכה וכן משמע מפירוש רש"י בד"ה אי הכי דזין וסעיד וכו' הרי שלא פירש דמשמח וסעיד שהשמחה אינה מועיל להברכה וא"כ אם סעיד היינו רק מזון ואפ"ה קשיא לי' שיברך ג ברכות א"כ תקשי לי' על החמשת המינין ולא עוד אלא שעל חמש המינין אינו מועיל מה דמתרץ דלא קבעי סעודה עליו שעל חמשת המינין ודאי קבעי סעודה כמפורש בעירובין דף למ"ד ע"א בתוס' בד"ה לימא לכך פירש רש"י דסעיד חשיב טפי ממזון ובזה הוא דשייך להקשות דנבריך עליו ג' ברכות אבל חמשת המינין אע"ג שהם מזון מ"מ כיון דלא סעדי אין לברך עלייהו שלש ברכות אלא שאם העלינו מרפא לדברי רש"י אכתי תסוב הקושיא על הגמרא דמי הכריחו להמתרץ לחדש דחמרא סעיד ומתוך כך מוכרח הוא לדחוקי בקרא דיין ישמח וגומר ולדחוקי בהא דרבא דשתי חמרא במעלי פסחא ולחלק בין טובא לפורתא הוה לי' רק לתרץ דחמרא איקרי מזון ושמן לא איקרי מזון והי' ניצול מכל קושית הללו לדעת הרא"ש בע"פ דמותר לאכול תבשיל מחמשת המינין בע"פ ועיין בחידושינו בע"פ דף ק"ז ע"ב:

והי' עולה על דעתי דעד כאן לא נדחק רב הונא להוציא המשנה דערובין דתנן הנודר מן המזון ולאוקמי באומר כל הזן עלי אלא לתרוצי אליבא דרב ושמואל דלא תהוי תיובתא עלייהו גמי מהא אבל כיון דבאמת נדחה מימרא דרב ושמואל ונשארו בתיובתא לקמן דף ל"ז ע"א א"כ שוב המשנה נשארת על משמעותה דהנודר מן המזון היינו באומר כל המזון עלי ואפ"ה תנן שאינו מותר אלא במים ומלח וא"ב מוכח דכל שאר מילי וגם שמן אקרי מזון וכיון דגם ר' יוחנן אמר דעל שמן מברך בפה"ע ולדידי' תנן בעירובין מזון הוצרך יתרץ דעלוי' דיין נגד שמן הוא דחמרא סעיד ומשחא לא סעיד דתירץ זה ניחא בין לר' יוחנן ובין לשמואל: אלא שראיתי להטור והמחבר בי"ד סימן רי"ז סעיף י"ט שפסקו בנודר מן המזון שאסור בחמשת המינין ובאומר כל הזן עלי אסור בכל חוץ מן המים ומלח והיינו כאוקימתא דרב הונא דמוקי מתניתין דעירובין באומר כל הזן עלי וצריך לומר טעמא דידהו דאף דאיתותיב רב ושמואל באורז מ"מ כ"ע מודו עכ"פ שעל שאר דברים אין מברכין בורא מ"מ וא"כ איך תנן במשנה שהנודר מן המזון מותר במים ומלח דמשמע דכל שאר דברים המה מזון והתוספת בעירובין דף למ"ד פ"א יישבו זה בדוחק דאין מברכין במ"מ כי אם על מה דקבעי סעודה עליו אלא דאכתי קשה למה על הפת דוחן קיי"ל דמברך שהכל והרי על פת דוחן קבעי סעודה כמו"ש התוספת בעצמם שם ועוד הרי ר' יוחנן דאכל פירות גינוסר ומשתבע דלא טעים זיונא ושם בעירובין הקשה מזה על הא דאומר כל הזן שאינו מותר רק במים ומלח ומשני שם לא תימא זיונא אלא מזונא ועכ"פ מוכח מדברי ר' יוחנן בפירות גינוסר לאו מזוני נינהו וגם לר' יוחנן צריך לפרש משנה דעירובין באומר כל הזן כאוקימתא דרב הונא ודע דהרמב"ם בכל פ"ט מנדרים לא הזכיר כלל לא דין האומר כל הזן עלי ולא דין דנודר מן המזון ובשלמא מה שלא הזכיר נודר מן המזון היינו שסובר שאוקימתא דרב הונא נשארה על מכונה וא"כ לא נזכר כלל לא במשנה ולא בגמרא דין הנודר מן המזון ואין דרכו של רבינו הגדול להזכיר בספרו דבר שאין מפורש לא בשני התלמודים ולא בספרי וספרא ומכילתא ותוספתא אבל מה שלא הזכיר דין אומר כל הזן עלי צריך טעם ויבואר בסוף דברינו וגם על הטור והמחבר אני תמה שפסקו בנודר מן המזון שאסור בחמשת המינין למה השמיטו שאסור גם באורז שהרי קיי"ל לקמן דף ל"ז ע"א שגם על אורז מברך בורא מ"מ וגם עוד אני תמה שלמה לא הזכירו שאסור ביין שהרי יין אפילו סעיד שהוא חשוב יותר ממזון והרי הקשה כאן בגמרא שנברך עליו שלש ברכות ומשני דלא קבעי סעודה עליו ועכ"פ מזון הוא ועכשיו בא לידי ספר מחנה אפרים וראיתי בסוף הספר בהגהת שעל טור י"ד הרגיש על שהשמיט אורז ונשאר בצ"ע ואני תמה גם על השמטת היין וכעת צ"ע בזה ועכ"פ בארנו שאוקימתא דרב הונא נשאר שריר וקים וא"כ איכא למימר דשמן לא אקרי מזון והי' יכול כאן לשנויי דיין אקרי מזון והק"ל למה נדחק לחדש דיין אפילו סעיד ובחידושינו בפ' ערבי פסחים דף ק"ז ע"ב כתבנו יישוב נכון על זה דרשהו משם וכאן לא נכפיל הדברים:

והנה יעדנו לברר טעמו של רבינו הגדול למה השמיט לגמרי דין הנודר מן המזון או האומר כל הזן עלי ונראה משום דשם בעירובין הקשה מלח ומים הוא דלא אקרי מזון וכו' לימא תהוי תיובתא דרב ושמואל וכו' ולא אותביני' חדא זמנא לימא תהוי תיובתא נמי מהא אמר רב הונא באומר כל הזן עלי מים ומלח וכו' והאמר רבה בב"ח וכו' ומשתבע דלא טעים לי זיונא אימא מזוני עכ"ל הגמרא שם והנה זה פשוט דדבר שהוא מזון ק"ו דאיהו זיונא ולפי זה הי' לו להקשות תיכף משנתינו על ר' יוחנן דאשתבע על פירות גנוסר דלא טעים זיונא והרי ממשנתינו דכל דבר חוץ ממלח ומים איקרי אפילו מזונא ולמה נדחק להקשות על רב ושמואל דכבר אותבינהו חדא זימנא ושוב אין לנו כל כך נפקותא אם תהוי נמי תיובתא מהא הלא עדיפא להקשות על ר' יוחנן שעדיין לא איתותב כלל ועל קושי' זו הי' לו לרב הונא לשנויי דמשנתינו באומר כל הזן ור' יוחנן מזוני קאמר והנראה כוונת הגמרא בזה ע"פי דברי הירושלמי שם בעירובין דהביא שם ר' יאשי' אמר הלכו בנדרים אחר לשון תורה ושוב הביא דר' יוחנן אכל חליטין ואמר לא טעימית מידי בההוא יומא ותנינן הנודר מן המזון מותר במים ומלח (פירושו שהקשה דממשנתינו מוכח דכל מידי חוץ ממים ומלח אקרי מזון ואיך קאמר ר' יוחנן לא טעימית מידי) פתר לה כר' יאשי' דאמר הלכו בנדרים אחר לשון תורה ומנין שכל הדברים איקרו מזון רב אחא בר זעירא אמר ועשר אתונות בר ולחם ומזון מה ת"ל מזון אלא מכאן שכל הדברים קרוים מזון עיין שם בירושלמי בפרק בכל מערבין ובירושלמי נדרים ריש פרק הנודר מן המבושל ומעתה לכך לא הקשה הגמרא בעירובין תיכף מן המשנה דהוה משנינן כתירוץ הירושלמי דמשנתינו אתיא כר' יאשי' דהלך בנדרים אחר לשון תורה ובלשון תורה כל מילי איקרי מזון לכך הנודר מן המזון אסור בכל דבר חוץ ממים ומלח דאפילו בלשון תורה לא אקרי מזון דודאי לא שלח יוסף לאביו מים ומלח אבל בלשון בני אדם לא אקרי מזון רק חמשת המינין ולבך שפיר אמר ר' יוחנן דלא טעים זיונא אבל רב ושמואל אותיב שפיר דלענין ברכה ודאי דאזלינן בתר לשון תורה וכיון דאורז ודוחן קרואים מזון בלשון תורה למה לא יברכו עליהם במ"מ ומשני רב הונא באומר כל הזן אבל באומר מזון אינו אסור אלא בחמשת המינן ולפי זה לא אזיל תנא אחר לשון תורה או דהך מזון דכתיב בקרא דיוסף ג"כ לא קאי על כל דבר ובאומר כל הזן לא משכחינן קרא ועל כרחך בלשון בני אדם כל מילי חוץ ממים ומלח זייני שוב שפיר הקשה על ר' יוחנן דאמר דלא טעים זיונא ומשני אימא מזוני. ואמנם כל זה ניחא לשטת הירושלמי דר' יאשי' באמת הולך בנדרים אחר לשון תורה אבל סוגית הגמרא במס' נדרים ריש פרק הנודר מהמבושל פליג בזה על הירושלמי דשם דף מ"ט ע"א שנינו במשנה הנודר מן המבושל מותר בצלי ועל זה אמרו שם תניא ר' יאשי' אומר הנודר מהמבושל אסור בצלי ואע"פי שאין ראי' לדבר זכר לדבר ויבשלו את הפסח באש כמשפט לימא הא קמפלגי דר"י סבר הלך אחר לשון תורה ותנא דידן סובר בנדרים הלך אחר לשון בני אדם לא דכ"ע הלך אחר לשון ב"א ומר כי אתרי' וכו' ובאתרי' דר"י אפילו צלי קרוי מבושל והא קרא נסיב לה אסמכתא בעלמא עד כאן הסוגיא דנדרים ומעתה הדק"ל בעירובין כיון דליכא שום תנא דס"ל הלך אחר לשון תורה למה לא הקשה תיכף ממתני' על ר' יוחנן ועל כרחך צריכין אנו לומר דסוגיא דבכל מערבין פליג על סוגיא דהנודר מהמבושל וסוגיא דבכל מערבין ס"ל כשטת הירושלמי דר' יאשי' סבירא לי' הלך אחר לשון תורה. ועתה נבוא לפרש טעמו של הרמב"ם כפי אשר יעדנו והנה לעיל כתבתי שהרמב"ם ס"ל דאוקימתא נשארת על מכונה ועכשיו הדרנא בי ואדרבה ס"ל לרבינו הגדול כיון דבאמת אוקימתא דרב הונא דחיקא היא וצריכין אנו לשבש המשנה דאנן תנן הנודר מן המזון וניקו ונימא דהיינו באומר כל הזן וכן להוציא דברי ר' יוחנן דמשתבע דלא טעים זיונא ואנן נימא מזוני רלא דכל אלו הדוחקים הוא דלא תהוי תיובתא דרב ושמואל אבל כיון דבלא"ה איתותב רב ושמואל תו לא דחקינן בשינויי דחיקי ולא משגיחין אם תהוי תיובתא נמי מהא ונשארת המשנה כמשמעה שנודר מן המזון ממש ומשנתינו כר' יאשי' דהלך בנדרים אחר לשון תורה ובלשון תורה הכל נכלל במזון חוץ ממים ומלח ור' יוחנן שפיר אמר דלא טעים זיונא דבלשון בני אדם אפילו זיונא לא איקרו פירות גנוסר וכיון דאנן קיי"ל דלא כר' יאשי' אלא כתנא דהנודר מהמבושל מותר בצלי דאזלינן בנדרים בלשון בני אדם שוב לא משגחינן לדינא בהך משנה דבכל מערבין וא"כ בלשון בני אדם לא נזכר בש"ם לא מהו נכלל בלשון מזון ולא בלשון הזן ולכן לא הזכיר הרמב"ם דבר מזה כלל וכל אחד יחקור בלשון אנשי מקומו:

תוס' ד"ה דרך טרקסמין פרש"י וכו' כדמשמע בפ' יוצא דופן איזהו חצר וכו' וכן מוכח בפרק המביא הנה הך דיוצא דופן הוא משנה מפורשת במס' מעשרות בפ"ג משנה ה' והך דהמביא הוא במס' תרומות פ"ח משנה ג' אמנם כן הוא דרך התוספת אף שהמה משניו' מפורשת כיון שסדר זרעים אין הכל רגילים בו לכן במקום שהובאו משניו' בתלמוד בסדרים הרגילים מציינין מקום להמסכת' הרגילה ובמס' ב"מ דף פ"ח ע"א בד"ה עד שיראה הביאו התוס' ג"כ שני משניות הללו וציינו מקומם האמיתי' במס' מעשרות ובמס' תרומות ואף על פי כן סיימו ג"כ שזה הובאה בפרק יוצא דופן וזו הובאה בפרק המביא מטעם הנ"ל שהתלמוד הכל בקיאים בו:

אמר רבי חנינא בר פפא כל הנהנה מן העה"ז בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל שנאמר גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע וכו'. יש לחקור דלעיל בסמוך אמרינן כל הנהנה מהעה"ז בלא ברכה מעל והכא אמרינן כאלו גוזל וכו' והרי הברכות מדרבנן ותקנום אנשי כנה"ג. ועד אנשי כנה"ג איך היו נהנים בלא ברכה. ונראה דודאי מקמי דתקינו רבנן הברכות כל אדם ירא שמים היה מודה בפיו או לפחות בלבו על כל מה שנהנה אך המון העם לא ידעו ולא יבינו. אך עתה דתקון רבנן הברכות כל מי שאינו מברך עונו ישא. וז"ש גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע דלימים ראשונים לא היו מברכין כי לא היו ברכות ולזה אומר אין פשע. ומ"ש כאלו גוזל וכו' חוץ מהפשט אפשר דע"י הברכה והכונה מברר ניצוצות הקדושות ע"י המאכל ועולים ניצוצות הקדושות למ' ויש יחוד והוי ממש כאלו גוזל וכו' ופוק חזי מ"ש רבינו האר"י ז"ל ע"פ אם תעצרני לא אוכל בלחמך דמנוח לא היה מכוין אלא בכונת מ"ו נ"ח ולז"א לא אוכל בלחמך דצריך כונה יותר עליונה ומשו"ה אמרו מנוח ע"ה היה זהו תורף דבריו ומכאן נלמד דהגם דלא היו עדיין ברכות היו מכוונים כונות עליונות ואוי לה לאותה בושה כי מה שהיה מכוין מנוח בסוד מ"ו נ"ח הוא כונת האכילה שכתב רבינו האר"י ז"ל ולזה נקרא עם הארץ שלא היה מכוין כונה יותר עליונה. ומה יעשו כמה גדולי דורנו שאינם מכוונים אפילו כונת מנוח. ולפחות חרדה ילבש האדם לברך בכונה ובלב שלם ויעלה בדעתו שיש כונות עליונות והוא מכוין לדעת היודעים וה' הטוב הוא ברחמיו יקבל כונתו דרך כלל:

כאן בזמן שישראל עושים רצונו וכו' עמ"ש התוס' וסוף דבריהם שנתחבטו בהם המפרשים בתוס' ישנים כ"י יש דבור זה וסיום זה ליתיה. ובתנחומא פ' נח מפרש פרשת והיה אם שמוע במקיימי מצות ואינם עוסקים בתורה ע"ש ודוק. שוב ראיתי להרב עיון יעקב לקמן שפירש כן מדנפשיה ולא זכר שהוא מפורש ברז"ל בתנחומא:

רשב"י אומר אפשר אדם חורש וכו'. הרב עיון יעקב במנחות דף צ"ט ומופת הדור מהרח"א ז"ל הקשו דמחלפא שיטתייהו דרשב"י ורבי ישמעאל הכא ממ"ש אינהו גופייהו במנחות. ואני בעניי עמדתי על זה בספר הקטן ברכי יוסף י"ד סי' רמ"ו דין א'. ומריש הוה אמינא התם דההיא דפ' שתי הלחם ר"י בשם רשב"י הוא רבי שמעון בן יהוצדק וכן הביא הגירסא הרב שפתי כהן ע"ש. ועתה ראיתי לגאון רב אחא בשאלתות פ' ואתחנן דמייתי הגירסא רבי יוחנן בשם ר' יהושע בן יהוצדק אפילו קרא ק"ש שחרית וערבית וכו' ע"ש:

הראשונים עשו תורתן קבע וכו' מהכא משמע ליה לרבינו אלחנן דלא כר"ת שפירש יפה ת"ת עם דרך ארץ שדרך ארץ עיקר ובתוספות ישנים כ"י כאן האריכו בזה. וכמעט כל דבריהם הם בתוספות ישנים סוף יומא ובהגהות מיימוניות פ"ג דתלמוד תורה. ועיין מ"ש הר"ש פ"ז דטהרות ומ"ש אני בעניי בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סימן תכ"ג בס"ד:

דרך טרקסמון. כתבו תוס' ישנים כ"י פי' דרך שער וטרק מצינו לשון סגירה כמו טרוקו גלי וכן אמה טרקסין ויש גורסים טרכסמון והיא היא. ובערוך פי' טרכסמון ירק ור"ל דרך ירק כלומר שזהו דרך פני הבית כמו שמכניסין ירק שאינו חייב במעשר ואין נ"ל שאין זה לשון תלמוד ואפילו היה בלשון תלמוד דרך ירק אין זה נכון דלמה לא נקט שער או בית. דמי סני ליה למנקט דרך שער או דרך פני הבית ומה משל הוא לתלותו בירק ועוד דירק נמי חייב במעשר מדרבנן עכ"ל ומ"ש וטרק מצינו לשון סגירה אינו מיושב דא"כ הכא גבי טרקסמון שהוא דרך שער לא שייך לשון סגירה. ובגיטין דף פ"א כתבו התוס' גם כן טרקסמון לשון שער כמו טרוקו גלי וצריך ביאור דטרוקו גלי אינו ענין דאין טרוקו לשון שער אלא פירושו סגורו. ורש"י ז"ל שם פי' דרך ליכנס לפנים. וביומא דף נ"ב פירש"י שם טרק לשון כניסת פנים. והריטב"א בחידושיו ליומא שם פירש טרק בלשון יוני חוץ סין לשון פנים. והתוס' בגיטין השיגו גם כן על הערוך ע"ש ולשון תוס' ישנים דסוגיין הנז' הוא מבורר ומיושב טפי. ועיין במעריך:

וחמרא מי סעיד והא רבא הוה שתי וכו' ומי סעיד כלל והכתיב ויין ישמח וכו' הא דלא פריך תיכף מהכתוב מקמיה דפריך מרבא אפשר לומר דהקושיא מרבא עדיפא ליה דמרבא שמעינן דלא מסתייה דלא סעיד אלא דגריר נמי. ותו דמקרא יש לדחות דלא סעיד כל כך כמו לחם ומשו"ה פריך מרבא. וכי משני טובא גריר פורתא סעיד הדר אקשיה ליה מקרא דפשטיה משמע דנהמא סעיד חמרא לא סעיד ופריק חמרא אית ביה תרתי וכו' כלומר דהכתוב מילתא פסיקתא נקט דמשמח דאלו סעיד אינו כששותה הרבה. ולשיטת הרב ב"ח א"ח סי' תע"א שפירש לדעת הטור דמ"ש טובא גריר פורתא סעיד ר"ל שטבע היין לגרור הרבה ולסעוד מעט ניחא טובא לשון ומי סעיד כלל וא"ש מאי דפריך מקרא דלפי פשט הש"ס דכי שתי פורתא דוקא סעיד מאי פריך מקרא הרי מאי דסעיד לאו מילתא פסיקתא הוא. אמנם כבר האחרונים דחו פירושו דאינו במשמע פורתא סעיד טובא גריר ע"ש.

אי הכי נבריך עליה ג' ברכות וכו' אע"ג דבשילהי פרקין אמרו דלרבנן ארץ הפסיק וברכת קאי אלחם לחוד מ"מ כיון דאמר דיין טפי עדיף מלחם מסתברא דנבריך עליה דלא הפסיק ארץ אלא למעוטי שאר מינין דלא סעדי כלחם ומ"ש בזה הרב מהר"א נבון ומורי הרב נחפה בכסף א"ח סי' ב' עמדתי על דבריהם בעניותי בקונטריס מחזיק ברכה א"ח סימן ר"ח עש"ב בס"ד: