ותניא [ושנויה ברייתא] בדינו של הזב בראייתו הראשונה, כי הטהור המסיט את הראייה (טיפת הזוב) הראשונה, מהו דינו שייטמא במשא, ויטמא את הטהרות שנגע בהן — בית שמאי אומרים כי תולין (מסופקים) אנו בדינו של זה. שכן אם יחזור ויראה היום עוד זיבה, נעשה הוא בכך למפרע זב גמור, והרי הזוב מטמא במשא, ונטמא. ואם לא ישוב ויראה ראיית זוב נוספת — אין זה נטמא בטומאת משא. ואילו בית הלל מטהרין את הטהור שהסיט. שכן עתה אינו אלא כבעל קרי, שאינו מטמא בהיסט. ואף אם ישוב הזב ויראה לאחר מכן, אינו מטמא בזיבה למפרע, אלא מכאן והלאה.

וכיוצא בדבר נחלקו בדינם של משכבות ומושבות ששכב או ישב עליהם בין ראייה ראשונה לראייה שנייה, שלדעת בית שמאי — הרי אנו תולין בדינם של אלה, ולא יקבע דינם אלא משיוודע אם ראה ראיה נוספת של זיבה אם לא. ואילו בית הלל מטהרין משכבות ומושבות אלה, אף אם לאחר מכן ישוב ויראה זיבה.

ומעתה נלמד, שהרי קתני רישא [שנינו בתחילת המשנה שבמסכת זבים] כי הזב הרואה ראייה אחת של זוב, בית שמאי אומרים שדינו כדינה של השומרת יום כנגד יום, אלמא [נסיק] מכאן כי אף בשומרת יום כנגד יום לשיטת בית שמאי אנו תולין. שאין זו טומאה וודאית, אלא מן הספק, ושלא כדברי רב הונא שלדעת בית שמאי השומרת יום כנגד יום מטמאת (מדברי חכמים) בטומאה וודאית!

ומשיבים: אין זו ראיה, כי לא תימא [אל תאמר, תשנה בדברי המשנה] שדינו של זב זה כדינה של שומרת יום כנגד יום, אלא אימא [אמור] שדינו של הזב כדינו של הבועל שומרת יום כנגד יום לאחר שטבלה. שאין משכבו ומושבו מטמאים (מדברי חכמים) בוודאות, אלא מן הספק.

ומבררים: מאי שנא איהו [במה שונה הוא, הבועל שומרת יום כנגד יום], שלא מטמא משכב ומושב ששכב או ישב עליהם, ומאי שנא איהי [במה שונה היא, שומרת יום כנגד יום], דמטמיא ליה [שמטמאה אותו, את משכבה ומושבה]?

איהו [הוא] דלא שכיחי ביה [שאין מצויים בו] דמים — לא גזור ביה רבנן [גזרו בו חכמים] שיטמא משכב ומושב אלא מן הספק, והריהם טהורים אם לא חזרה וראתה. ואילו איהי דשכיחי [היא, שמצוים] בה דמים — גזור [גזרו] בה רבנן [חכמים], שטמאה מן הודאי, אף שלא חזרה וראתה ביום זה שטבלה בו.

וממשיכים: ומאחר שגזרו חכמים באשה (ומשום הטעם שמרובים דמיה), מעתה מאי שנא [במה שונה הוא] משכב ומושב ששכבה או ישבה עליו, דמטמיא ליה [שמטמאה אותו], ומאי שנא [במה שונה הוא] הבועל, דלא מטמיא ליה [שאין היא מטמאה אותו]?

ומסבירים: משכב ומושב דשכיח [שמצוי] הוא, שתשכב ותשב עליהם — הריהי מטמיא ליה [מטמאת אותו], ואולם בועל דלא שכיח [שאין זה מצוי] — לא מטמיא [אינה מטמאה].

ומוסיפים עוד לשאול על דברי רב הונא מדברי משנתנו, שכן תנן [שנינו] בזו שראתה ביום אחד עשר לימי זיבות, וטבלה ביום שלאחריו, ששמרה מקצת היום, ושמשה באותו יום עם בעלה — הרי זו תרבות (הנהגה) רעה, ו

מגען (לענין טומאה וטהרה) ובעילתן (לענין הבאת קרבן על כך) תלויין, שאם תראה באותו יום — הרי זה מגע הזבה המטמא, והריהם חייבים בקרבן. ואם לא תראה — אין זה כמגע הזבה ואין הם חייבים בקרבן. ומעתה נשאל: מאי לאו [האם לא] משנה זו כדברי הכל היא, ואף לשיטת בית שמאי. ונמצא איפוא כי גם לדעת בית שמאי אין השומרת יום כנגד יום מטמאת ודאי אלא מן הספק, ושלא כדברי רב הונא!

ודוחים: לא, אין המשנה כדברי הכל, אלא כשיטת בית הלל היא, ולא כבית שמאי. ומביאים ראיה לדבר, דתניא [שכן שנויה ברייתא], אמר להם ר' יהודה לבית הלל: וכי להנהגה זו אתם קורין רק "תרבות רעה", והלא לא נתכוון זה אלא לבעול את הנדה! ותוהים על דבריו: נדה סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר, והרי המדובר בשומרת יום כנגד יום לזיבתה?

ומתקנים: אלא כך אימא [אמור] בדברי ר' יהודה לבית הלל "והלא לא נתכוון זה אלא לבעול את הזבה". ואף על נוסח דברים זה תוהים: זבה סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר, והרי המדובר בשומרת יום כנגד יום לזיבתה, ולא במי שהיא זבה? ומתקנים: אלא כך אימא [אמור] בדברי ר' יהודה לבית הלל "והלא לא נתכוון זה אלא לבעול שומרת יום כנגד יום". נמצאנו למדים כי דברי סוף משנתנו הריהם לשיטת בית הלל, ולא לשיטת בית שמאי.

א ומביאים עוד מדברי חכמים בדינה של הרואה בסוף תקופת ימי הזיבות. איתמר [נאמר] האשה הרואה ביום העשירי בימי זיבותה, ר' יוחנן אמר: הרואה ביום העשירי דינה כזו הרואה ביום התשיעי בתקופת ימי זיבות. מה הרואה ביום התשיעי — הריהי בעי [צריכה] שימור (כדינה של השומרת יום כנגד יום. שהרי אם תראה ביום העשירי וביום האחד עשרה, הרי אלה שלוש ראיות המטמאות אותה כזבה גדולה). אף הרואה ביום העשירי — בעי [צריכה] שימור, אף שאין אפשרות שתהא בכך זבה (שכן אף אם תראה ביום האחד עשר, אין לה אלא שתי ראיות בלבד).

ואילו ריש לקיש אמר: הרואה ביום העשירי דינה כשל הרואה ביום האחד עשר. מה הרואה ביום האחד עשר — לא בעי [אינה צריכה] שימור, שהרי למחרת אין זה שוב מכלל ימי זיבתה. אף הרואה ביום העשירי — לא בעי [אינה צריכה] שימור.

ומביאים כי איכא דמתני לה אהא [יש ששונה אותה מחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש על זו], בהקשר למה ששנינו בדין חלות ורקיקים הבאים כמנחות במקדש, שחייבות במתן מחצית לוג שמן. ודרש כן ר' עקיבא מדרשות הכתובים, שנאמר בהם "בשמן" "בשמן" (ויקרא ז, יב), ואמר לו ר' אלעזר בן עזריה לר' עקיבא: אפילו אתה מרבה "בשמן" [" בשמן"] כל היום כולו — איני שומע לך (איני מקבל את דבריך) שיש ללמוד את ההלכות הללו מן הכתובים, אלא ההלכה האומרת שחצי לוג שמן הניתן ללחמי תודה, וכן ההלכה האומרת שרביעית יין היא השיעור האסור לנזיר בשתיה, שהריהו לוקה אם שתה יין כשיעור זה. וכן ההלכה בדינה של האשה הרואה דם בפרק הזמן של אחד עשר יום שבין תקופת נדה לתקופת נדה — כל אלה הן הלכה למשה מסיני.

ונשאלה השאלה מאי [מהי] הלכה זו שנאמרה לתקופת אחד עשר הימים שבין נדה לנדה? ונחלקו בדבר ר' יוחנן וריש לקיש, שר' יוחנן אמר: הכוונה להלכה אחת שנבדל בה יום האחד עשר מעשרת הימים האחרים. וריש לקיש אומר כי הכוונה היא לשתי הלכות שנבדל בהן יום האחד עשר משאר הימים.

ומפרטים: ר' יוחנן אמר כי בהלכה אחת נבדל יום האחד עשר משאר הימים, שכן יום האחד עשר הוא עצמו יום דלא בעי [שאין צריך] שימור, ולענין שאם ראתה ביום זה — אין היא צריכה לשמור את יום המחרת. הא לאחריני [הרי לימים אחרים] שבתוך האחד עשר — הוא עביד [עושה] שימור, שאם ראתה ביום העשירי, הריהי צריכה לשמור את היום האחד עשר. ואילו ריש לקיש אמר כי הכוונה היא לשתי הלכות שבהן נבדל היום האחד עשר משאר הימים: כי לא [אין] ראייה שראתה ביום האחד עשר בעי [צריכה] שימור ביום השנים עשר. ושלא כשאר הימים, שראיית יום זה מצריכה שימור ביום המחרת. וכן שיום האחד עשר, לא שימור לעשירי הוי [הינו], ומשום שראייה ביום העשירי לא מצריכה שמירה ביום המחרת. ואף בדבר זה נבדל היום האחד העשר משאר הימים.

ותוהים על דברי ר' אלעזר בן עזריה שאמר כי אחד עשר יום שבין נדה לנדה הריהם הלכה למשה מסיני: וכי הני [אלה] הלכות למשה מסיני נינהו [הן], והלא הני קראי נינהו [אלה מקראות הן], שמהן נלמדים אנו כך. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: יכול יהא הדין שכל אשה הרואה שלשה ימים אף שחלים ימים אלה בתחילת תקופת נדה, ושלושה ימים אלה הם רצופים, שתהא נחשבת בכך זבה, ותתחייב איפוא בספירת שבעה נקיים ובהבאת קרבן לאחר מכן (כאמור בפרשת הזבה, ויקרא טו, כח—ל). שכן נאמר בזבה "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים" (ויקרא טו, כה), והרי "ימים רבים" אלה שלושה.

ובמה אני מקיים את הכתוב בפרשיה הקודמת "ו אשה כי תהיה זבה דם יהיה זבה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה" (שם יט), שאין הכתוב מצריכה לטהרתה אלא טבילה לאחר שבעת ימים אלה, ובלא ספירה וקרבן — בזו הרואה יום אחד בלבד, (אבל הרואה שלשה ימים בתחילה תהיה זבה). לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר):