נידה עא ע"א

ויקדש עצמו לשמש בצניעות בשעת התשמיש.

אמרו אנשי אלכסנדריה לר' יהושע בשאלה על דבריו אלה: והלא הרבה עשו כן, ולא הועילו שיוולדו להם בנים זכרים! אלא חזר ר' יהושע ואמר להם כי הדרך לכך שיוולדו לאדם בנים זכרים היא שיבקש רחמים בתפילה מלפני מי שהבנים הם שלו, שיעניק לו בנים זכרים, שכן נאמר "הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן" (תהלים קכז, ג).

ושואלים: מאחר והדרך להולדת בנים זכרים היא בתפילה מלפני ה', מאי קא משמע לן [מה הוא, ר' יהושע, משמיע לנו] בדבריו שאמר תחילה? ומשיבים: ללמדנו, דהא [שזו, תפילה] בלא הא [זו, נישואין לאשה ההוגנת לו וצניעות בשעת תשמיש], לא סגי [אינה מספיקה], שנצרך המבקש להוליד בנים זכרים לזה ולזה.

אגב כך מסבירים מאי [מה פירוש הכתוב] "שכר פרי הבטן"? אמר ר' חמא בר' חנינא: בשכר שבשעת התשמיש הבעלים משהין עצמן בבטן מלהזריע, ועושים כן כדי שתזריע אשתו תחילה — נותן לו הקדוש ברוך הוא שכר פרי הבטן, ונולדים מזיווג זה בנים זכרים.

א שנינו במשנתנו כי בית שמאי אומרים שכל הנשים המתות נחשבות כמי שמתו בנידתן, ולכך מטבילים את הבגדים שהיו עליהן סמוך למיתתן. ומבררים: מאי טעמייהו [מה טעמם] של בית שמאי? אי נימא [אם נאמר] שהוא משום דכתיב [שנאמר] באסתר המלכה לכשראתה את כתב הגזירה שנכתב על כל היהודים להיהרג "ותתחלחל המלכה" (אסתר ד, ד) ואמר רב כי הכתוב מלמד שאסתר פרסה נדה, ומכאן למדנו כי הפחד גורם לראיית דם נדה, והכא נמי [כאן, בנשים המתות, גם כן] יש לומר טעם זה, כי אגב ביעתותא דמלאכא דמותא — חזיא [מתוך הפחד ממלאך המוות — רואה], ואולם האנן תנן [הרי אנו שנינו] שחרדה מסלקת את הדמים! ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], שכן פחדא [פחד, חרדה] ממושכת — אכן צמית [מצמית] את הדם מלצאת, משום שהוא מכווץ את בית הרחם. ואולם ביעתותא [בעתה] פתאומית — הריהי מרפיא [מרפה, מרווחת את בית הרחם], דבר הגורם ליציאת דם מן המקור.

אלא אם אכן תאמר שטעמם של בית שמאי הוא משום שהבעתה גורמת ליציאת דם מן המקור, הא דתנן [זה ששנינו במשנה] כי בית שמאי אומרים כי כל האנשים המתים נחשבים זבין, ואילו בית הלל אומרים כי אין האיש המת נקרא זב אלא רק מי שמת כשהוא אמנם זב. ואם זה הוא טעמם של בית שמאי בענין הנשים המתות, לכאורה כן הוא גם כן טעמם לענין האנשים המתים, שהם רואים זוב מחמת הבעתה.

וקשה, שכן אף בזה אקרי [אקרא] כאן את הדרשה על הכתוב "איש איש כי יהיה זב מבשרו" (ויקרא טו, ב) — אין הדברים אמורים אלא כשהזיבה באה מחמתו, ולא מחמת אונסו. ואם כן הזיבה שבאה מחמת בעתת המוות הינה אונס גמור, ולא יהיה זה זב.

אלא טעמא [הטעם] של בית שמאי בדינן של כל הנשים המתות שהריהן מטמאות כנדה, כזו דתניא [ששנינו בברייתא]: בראשונה (בתחילה) נוהגים היו שמטבילין מפני הטומאה רק את הכלים (הבגדים) שהיו על גבי הנדות המתות, בסמוך למיתתן, שנטמאו הבגדים מחמת הנשים, והיו הנשים הנדות החיות מתביישות, שאף בשעת מותן דינן שונה מדינו של אדם אחר. וכשמטבילים את בגדיהם, יודעים הכל שהן היו נדות בשעת מותן. לכך התקינו חכמים שיהו מטבילין את כל הבגדים שהיו על גבי כל הנשים שמתו, ואף אלה שלא היו נדות בשעת מותן, ועשו כן מפני כבודן של נדות חיות.

וכיוצא בדבר, בראשונה היו מטבילין את כל הבגדים שהיו על גבי הגברים הזבין המתין, והיו הזבין החיין מתביישין בדבר. עמדו חכמים והתקינו שיהו מטבילין את כל הבגדים שהיו על גבי כל האנשים שמתו, ואף אלה שלא היו זבים באותה עת, מפני כבודן של הזבין החיים.

ב משנה האשה שמתה, ולאחר מותה יצאה ממנה כשיעור רביעית דם — אף שיצאה לאחר מיתה, הריהי מטמאה בטומאת הנדה, משום כתם המטמא במגעו ובמשא. וטומאה זו הריהי מטמאת אף בשיעור כלשהו, שאין צריך שיהא בו שיעור רביעית כדי לטמא. ושלא כטומאת המת, שהדם מטמא בה בשיעור רביעית ויותר. וכן הריהי מטמאה בטומאת אהל, ככל הדם היוצא מן המת, ובלבד שיהא בדם שיעור רביעית הנמצא כולו באוהל.

ר' יהודה אומר: אינה מטמאה משום כתם, מפני שנעקר הדם לאחר שכבר מתה, ואז אין זה נחשב לדם נדה. ומוסיפים עוד כי מודה ר' יהודה באשה מעוברת שאחזו בה צירי לידה, והריהי יושבת על המשבר (כסא היולדת), ומתה, ויצאה ממנה רביעית דם — שהיא מטמאה משום כתם, שכן באופן זה נעקר הדם ממנה בעודה בחיים. אמר ר' יוסי: כיון שאמרנו שאשה שמתה בתוך לידתה, הדם היוצא ממנה לאחר מותה נעקר ממנה בחיים, לפיכך רביעית דם זו אינה מטמאה באהל, שהרי אין זו באה מן המת.

ג גמרא שנינו במשנתנו בטעם דברי ר' יהודה המטהר את הדם היוצא מהאשה לאחר מותה, שכן דם זה (אף שיצא מן המקור) יצא ממנה לאחר מותה, ואין דם שכזה מטמא בטומאת נדה. ושואלים: האם מכלל הדברים נלמד כי תנא קמא סבר [התנא הראשון שבמשנתנו סבור], שאף על גב [אף על פי] שנעקר דם משמתה הריהי מטמאה משום כתם?

אמר ר' זעירי: אף לדעת התנא הראשון דם המקור שיצא לאחר מות האשה, אינו מטמא משום נדות. ואולם כאן מדובר בדם שנעקר ממקומו עוד בחיי האשה, אך לא יצא מן המקור אלא לאחר שמתה. ובשאלה האם מקור מקומו טמא (האם כל דם שהיה במקור מטמא) איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל. שלדעת התנא הראשון אף דם שנראה רק לאחר מות האשה מטמא משום נדות כיון שהיה במקום המקור. ולדעת ר' יהודה אינו מטמא, אף שהיה במקום המקור.

ד ועוד שנינו במשנתנו כי מודה ר' יהודה שדם היוצא לאחר מות היולדת שישבה על המשבר מטמא משום נדות, משום שבוודאי נעקר ממנה בעודה בחיים. ועל כך אמר ר' יוסי כי מעתה יש לומר גם כי דם זה אינו מטמא באוהל.

ושואלים: האם מכלל הדברים נלמד כי תנא קמא [התנא הקודם, ר' יהודה], שלא אמר את דינו זה אלא לענין טומאת נדה, ולא לטומאת אוהל, סבר [סבור] שדם היוצא מן האשה שמתה ביושבה על המשבר, אף שיצא לאחר מותה בטומאת אהל נמי [גם כן] מטמא, והרי נעקר הדם ממנה בעודה בחיים? אמר רב יהודה: לא אמר ר' יהודה אלא כאשר חלק מן הדם יצא ממנה בעודה בחיים, ואולם חלקו האחר יצא ממנה לאחר מותה, והרי זה איפוא דם תבוסה (שיש בו תערובת דמים, היוצא מן האדם בעודו חי והיוצא ממנו לאחר מותו), ובדבר זה מחלוקת איכא בינייהו [יש ביניהם, בין ר' יהודה לר' יוסי] שלדעת ר' יהודה יש דין דם תבוסה אף ביולדת היושבת על המשבר, ולכך הדם היוצא ממנה לאחר מותה מטמא (מדברי חכמים) אף באוהל. ואילו לדעת ר' יוסי אין הדם היוצא ממנה נחשב כדם תבוסה, שכן ברור לנו בזו שנעקר ממנה הדם בעודה בחיים.

ומבררים עניינו של דם תבוסה, דתניא [שכן שנויה ברייתא], איזהו (מהו) דם תבוסה שאמרנו בו (לעיל סב,ב) שמטמא באוהל מדברי חכמים? פירש ר' אלעזר בר' יהודה: הרוג שיצא ממנו דם בין בחייו בין במותו, שהתחילה רביעית דם לצאת ממנו בעודו בחיים, והמשיכה לזוב ממנו לאחר מותו. ומעתה הרי זה ספק שמא שיעור רביעית דם מלא, עוד בחייו יצא (ואין זה דם המטמא), ספק שמא רק במותו יצא שיעור הרביעית (והריהו מטמא מן התורה), ספק שמא חלק מהרביעית יצא בחייו וחלקו האחר יצא במותו — זהו דם תבוסה.

וחכמים חולקים על ר' אלעזר בר' יהודה ואומרים כי זה אינו נחשב לדם תבוסה, שמאחר שיש ספק שמא כל רביעית הדם יצאה לאחר מותו, הרי זה איפוא ספק טומאה מן התורה, ויש לנהוג לפי הכלל כי אם נמצא הספק ברשות היחיד — ספקו טמא, ואם נמצא ברשות הרבים — ספקו טהור. ואין בזה מקום לגזירת חכמים.

אלא איזהו דם תבוסה? הרוג שיצא הימנו (ממנו) רביעית דם בחייו ובמותו, ועדיין לא פסק, וברור לנו שלא יצאה רביעית דם שלימה ממנו לאחר מותו, ואולם ספק הוא האם רובו יצא ממנו בעודו בחייו ומיעוטו יצא ממנו במותו, ספק יצא ממנו מיעוטו בחייו ורובו במותו — זהו דם תבוסה.

ר' יהודה אומר: הרוג שיצא ממנו רביעית דם, והיה מוטל במטה ודמו מטפטף לתוך גומא — הרי זה טמא, מפני שהטפה של מיתה מעורבת בו. וחכמים מטהרין, מפני

and sanctify himself by acting modestly at the time of sexual intercourse.

The sages of Alexandria said to Rabbi Yehoshua: Many people have done so, and it did not help them. Rabbi Yehoshua said: Rather, they should pray to receive sons from the One to Whom sons belong, as it is stated: “Behold, children are a heritage of the Lord; the fruit of the womb is a reward” (Psalms 127:3).

The Gemara again asks: Since the path to sons is through prayer, what is Rabbi Yehoshua teaching us when he said that one should marry an appropriate woman and conduct himself with modesty during intercourse? The Gemara answers: Rabbi Yehoshua is teaching that this, prayer, without that, marrying an appropriate woman and being modest, does not suffice.

With regard to the verse from Psalms, the Gemara asks: What is the meaning of the phrase: “The fruit of the womb is a reward” (Psalms 127:3)? What act is rewarded here? Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, says: In reward for men withholding their semen in their belly in order to allow their wives to emit seed first, the Holy One, Blessed be He, gives him the reward of the fruit of the womb, i.e., sons.

§ The mishna teaches that Beit Shammai say: The status of all women when they die is as though they were menstruating women. The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Beit Shammai? If we say that their opinion is due to that which is written: “Then the queen was exceedingly distressed [vatitḥalḥal]” (Esther 4:4), this is difficult. The Gemara first explains the derivation. And Rav said: This teaches that she began to menstruate out of fear, as the cavities [ḥalalim] of her body opened. Here too, when a woman is about to die, due to the fear of the Angel of Death she sees blood. This is difficult, as didn’t we learn in a mishna (39a) that trepidation eliminates the flow of menstrual blood? The Gemara answers: This is not difficult. Anxiety generated by extended worry contracts the muscles and prevents the blood from flowing, but sudden fear relaxes the muscles and causes the blood to flow.

But if the reason Beit Shammai hold that all women who die have the status of menstruating women is due to fear, then what about that which we learned in a baraita: Beit Shammai say: The status of all men when they die is as though they were zavim; and Beit Hillel say: Only a man who died with the impurity of a zav has the status of a zav. If the reason that Beit Shammai maintain that all women who die have the status of menstruating women is due to fear of the Angel of Death, presumably they also should consider all men who die to have the status of a zav for the same reason.

But this is difficult, as I will apply here the principle stated with regard to a zav: “An issue out of his flesh” (Leviticus 15:2) renders a man impure, but not an issue due to circumstances beyond his control. If a man has a discharge of ziva due to an illness or some accident, he does not become impure. Consequently, if he has a discharge due to fear after seeing the Angel of Death, he would not become ritually impure.

Rather, the reason for the opinion of Beit Shammai is as it is taught in a baraita: At first they would ritually immerse all the utensils that had been used by women who died while menstruating, which had thereby contracted ritual impurity even if the utensils did not touch the women after their death. And as a result, the living menstruating women were embarrassed, as they saw that the status of a menstruating woman is so severe that it remains even after death. The Sages therefore instituted that one must immerse the utensils which had been used by all dying women, due to the honor of living menstruating women.

Similarly, at first they would immerse all the utensils that had been used by zavin, men suffering from gonorrhea, who died, as the utensils had thereby contracted ritual impurity even if the utensils did not touch the men after their death. And as a result, the living zavin were embarrassed. Therefore, the Sages instituted that one must immerse the utensils that had been used by all dying men, due to the honor of the living zavin.

MISHNA: With regard to a woman who died, and after her death a quarter-log of blood emerged from her body, although the blood emerged after death, it transmits ritual impurity by touching and carrying, due to the impurity of the spot of blood of a menstruating woman. This impurity as blood of menstruation applies to any amount of blood she emits, despite the halakha that generally, the blood of a corpse transmits impurity only if it is at least a quarter-log in volume. And as it is a quarter-log of blood, it transmits impurity in a tent, as it is the blood of a corpse.

Rabbi Yehuda says: That quarter-log of blood does not transmit impurity due to the impurity of the spot of blood of a menstruating woman, because that blood was displaced after she died. And Rabbi Yehuda concedes in the case of a woman who is sitting in childbirth on the travailing chair [mashber] and she died, and a quarter-log of blood emerged from her body, that this blood transmits ritual impurity due to the impurity of the spot of blood of a menstruating woman. In that case, the blood was displaced while she was still alive. Rabbi Yosei said: For that reason, that quarter-log of blood does not transmit impurity in a tent, as it did not come from a corpse.

GEMARA: The mishna teaches that according to Rabbi Yehuda a quarter-log of blood that emerges from a woman after death does not transmit impurity due to the impurity of a spot of blood of a menstruating woman, despite the fact that it came from the uterus. The Gemara raises a difficulty: By inference one might think that the first tanna holds that even though the blood was displaced after she died, it renders one ritually impure due to the impurity of a blood spot. This is not reasonable, as a dead woman cannot attain the status of a menstruating woman.

Rabbi Ze’eiri said: Even the first tanna agrees that blood from the uterus which leaves the body after death does not impart impurity as a spot. Rather, the difference between the opinions of the first tanna and Rabbi Yehuda is whether the place of a woman’s source, i.e., her uterus, is impure, and therefore any blood that passes through there is impure, even if it left her body after death. The first tanna maintains that even blood that appears after her death transmits impurity like the blood of menstruation, as it passed through the uterus when she was still alive, whereas Rabbi Yehuda holds that this blood does not transmit impurity as blood of menstruation, despite the fact that it passed through her uterus.

§ The mishna teaches: And Rabbi Yehuda concedes in the case of a woman who was sitting in childbirth when she died, that the quarter-log of blood which emerged from her body transmits the ritual impurity of the spot of the blood of a menstruating woman. And Rabbi Yosei said: For that reason, that quarter-log of blood does not transmit impurity in a tent.

The Gemara asks: By inference, one might conclude that the first tanna, i.e., Rabbi Yehuda, holds that the blood which emerges from a woman who died during childbirth also transmits impurity in a tent. This cannot be correct, as the blood left her while she was still alive. Rav Yehuda said: The difference between Rabbi Yehuda and Rabbi Yosei is with regard to blood of submission discharged from a body at the time of death, which contains a mixture of blood that leaves a person when he is still alive and blood that emerges after his death. Rabbi Yehuda holds that the blood which emerges from a woman who dies during childbirth is blood of submission, which transmits impurity in a tent by rabbinic law. Rabbi Yosei maintains that it is clear that this blood emerged from her body before she died, and therefore it is not blood of submission.

As it is taught in a baraita: What is blood of submission, which imparts ritual impurity (see 62b)? Rabbi Elazar, son of Rabbi Yehuda, explained: The case is one of a person who was killed, from whom a quarter-log of blood emerged, a flow which began while he was alive and continued after his death, and it is uncertain whether a full quarter-log emerged while he was alive and therefore does not transmit ritual impurity, and it is uncertain whether it emerged out after his death, in which case it imparts ritual impurity by Torah law, and it is uncertain whether the quarter-log emerged partly while he was alive and partly after his death. That is blood of submission.

And the Rabbis say that this is not blood of submission, but a case of uncertain ritual impurity by Torah law, as it might all have emerged after death. Therefore, one applies the principle that in a private domain a case of uncertainty is considered to be ritually impure, whereas in a public domain a case of uncertainty is considered to be ritually pure.

Rather, what is blood of submission? The case is one of a person who has been killed from whom a quarter-log of blood emerged while he was alive and continued emerging after his death and has still not stopped coming out. It is clear that a full quarter-log did not emerge after his death, but it is uncertain whether the majority emerged while he was alive and the minority after his death, and equally uncertain whether the minority emerged while he was alive and the majority after his death. That is blood of submission.

Rabbi Yehuda says: In the case of one who has been killed from whom a quarter-log of blood emerged, and he was lying in a bed and his blood was dripping into a hole in the ground, the blood in the ground is ritually impure, because the drop of death is mixed with it. And the Rabbis deem it ritually pure, because