וכדרך שאמרנו בהסבר דברי לוי, והאופן בו נאמרה דעתו זו, כן תנא [שנה] לוי במפורש במתניתא [בברייתא] שסידר: בדקה עצמה ביום השביעי בתחילתו ומצאה בבדיקה זו שהיא עדיין רואה דם, ולא בדקה עצמה שוב בסוף היום לקראת טבילתה, וטבלה, ולאחר הימים בדקה עצמה: בין שבדקה ומצאה בבדיקה זו שהיא טהורה, בין שבדקה ומצאה בבדיקה זו שהיא טמאה — הרי זו ספק זבה.

א ועוד שנינו במשנתנו בזו שבדקה עצמה בתחילת היום השביעי לנדתה ומצאה טהורה, ולא חזרה ובדקה את עצמה בסוף היום לקראת הטבילה, וטבלה, ולאחר כמה ימים מצאה שהיא טמאה, שאמנם הריהי בחזקת טהרה, ואולם היא מטמאה את הטהרות שנגעה בהן במעת לעת שקדמה לראייתה האחרונה. הרי שהרואה דם בתקופת ימי זיבה (אחד עשר הימים הבאים לאחר ימי נדה) מטמאה מעת לעת. ומציעים: לימא תהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] לרבא, שכן אמר רבא בהסבר דברי המשנה בפרק "בנות כותים" (לח,ב) האומרת כי בתקופת אחד עשר הימים שלאחר תקופת ימי נדה, הריהי בחזקת טהרה, שבאו הדברים לומר לנו שאין האשה הרואה דם מטמאה את הטהרות שנגעה בהן במעת לעת שלפני ראייתה, אם היתה ראייתה זו בתוך תקופת ימי זיבתה!

ותוהים על עצם הקושיה: ולאו אותביניה [והאם לא הקשינו כבר] לרבא חדא זימנא [פעם אחת] על דבריו ממקום אחר בדברי תנאים, וכמובא שם, ומה צורך להוסיף ולהקשות ממשנתנו? ומשיבים: הכי קאמרינן [כך אנו אומרים, זו כוונת הדברים]: לימא תהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] לרבא נמי מהא [גם כן מזה]?

ודוחים: מכאן אין להביא ראיה כנגד רבא, שכן אמר [יכול לומר] לך רבא בהסבר דברי המשנה: כי קתני [כאשר הוא התנא במשנתנו שנה] "מטמאה מעת לעת" — אין דבריו מתייחסים לנאמר בתחילת משנתנו, אלא אריש פרקין קאי [על תחילת פרקנו הוא עומד, מתייחס], על מה ששנינו שם בתינוקת שכבר ראתה דם ובעודה בבית אביה, שלדעת בית הלל נותנים לה רק את הלילה הראשון, שייחשב הדם שהיא רואה כדם בתולים ולא כדם נדה. ובאה משנתנו להורות כי מכאן ואילך, לכשתראה דם, הריהי מטמאה טהרות שנגעה בהן מעת לעת שלפני ראייתה, כשאר הנשים.

ונצרכה משנתנו להשמיענו כן, כיון שסלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי כיון דמפסקי להו [שמפסיקים להם] ימים טהורין (הלילה הראשון, שכל הדמים שרואה בו הינם טהורים), והרי איפוא עבר עליה פרק זמן מסויים בו אין היא חוששת לטומאתה, מעתה היה מקום לומר כי הריהי כזו שנמצאת בתחלת עידן נדתה דמיא [דומה, נחשבת], ולא תטמא מעת לעת, וכדין הבתולה הרואה פעם ראשונה, שדיה שעתה, ואין היא מטמאה מעת לעת. לכך קא משמע לן [הוא התנא במשנתנו משמיע לנו] שאין אומרים כן בתינוקת זו, שהרי כבר ראתה.

ב עוד שנינו במשנתנו כי אם לאשה זו שראתה דם בתקופת ימי זיבה (לאחר שבדקה עצמה ביום השביעי לימי נדתה ומצאה שהיא טהורה, ואולם בסוף היום השביעי לא בדקה) יש לה וסת קבוע, וראתה בזמן וסת זה — אין היא מטמאה טהרות שנגעה בהן במעת לעת שקודם לראייתה, אלא דיה שעתה, ומטמאה רק מכאן ולהבא. ומציעים: נימא תהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] על דברי רב הונא בר חייא שאמר בשם שמואל. שכך אמר רב הונא בר חייא שאמר שמואל כי דברי המשנה בפרק "בנות כותים" (לח,ב) שתקופת אחד עשר הימים שלאחר תקופת ימי נדה, הריהי בחזקת טהרה, באו לומר שאין האשה קובעת לה וסת בראיות שראתה בימי זיבתה, שכן הימים הללו מוגדרים כימים שבהם מסולקת האשה מראיית דמים. ואילו ממשנתנו רואים אנו שיש אופן לקביעת וסת בימי זיבה, ושלא כשמואל!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רב הונא בר חייא בתשובה: כי אמרינן [כאשר אומרים אנו] שאין אשה קובעת לה וסת בימי זיבתה — אין הכוונה לענין שתקבע לה וסת על סמך ראיותיה בתקופת זיבה, אלא רק לענין עקירת וסת, שזו שראתה שלוש פעמים בתקופת ימי הזיבה — אין זו כוסת הקבוע, ולכן לא בעיא תלתא זימני למיעקר [אינה צריכה שלוש פעמים של ראיה בזמן אחר כדי לעוקרה], ודי לה בראיה אחת, שתיעקר על ידה וסת זו. וטעם הדבר: שכן אמרינן [אומרים אנו] כי בתקופת ימי זיבה דמיה מסולקין. וכיון שדמיה מסולקין בתקופה זו, אף יש לומר בה לענין טומאה כי דיה שעתה שתטמא רק מכאן והלאה.

ג שנינו במשנתנו כי ר' יהודה חולק על דברי התנא הראשון, ואומר שבכל מקרה שבו לא בדקה עצמה בסוף היום השביעי שלפני טבילתה, הריהי בחזקת טומאה (אף שבדקה עצמה בתחילתו ומצאה שהיא טהורה). ומביאים עוד בענין זה, תניא [שנויה ברייתא]: אמרו לו חכמים לר' יהודה: אלמלי (אם) היתה נקבעת הלכה שצריכה האשה הטובלת שיהיו ידיה מונחות בעיניה (כינוי לבית הערוה, בלשון נקיה), לבדוק עצמה אם אמנם אינה רואה עוד דם, במשך כל פרק הזמן של בין השמשות (שהוא ספק יום ספק לילה). ואם בדקה עצמה רק לפני כן והסתפקה בכך, יש לחשוש בה שמא ראתה לאחר מכן — יפה אתה אומר, שכל שלא בדקה את עצמה לפני סוף היום, הריהי בחזקת טומאה.

ואולם עכשיו שההלכה היא שדי שתבדוק עצמה בחלקו האחרון של היום — לשיטתך, אימר [אמור] שיש לחשוש כי מיד עם סלוק ידיה ראתה דם, ותהא טמאה. שהרי מה לי שיהא כך הדין בזו שהפרישה בטהרה ביום השביעי לימי ספירתה מן המנחה ולמעלה (שנהגה כהלכה וכראוי), שהריהי בחזקת טהרה, מה לי שיהא כך הדין בזו שהפרישה בטהרה ביום הראשון לימי ספירתה, שהריהי בחזקת טומאה.

ותוהים על דברי חכמים: איך תועיל לה הבדיקה ביום הראשון לימי ספירתה, מי איכא למאן דאמר [האם יש מי שאומר] שאפשרי הדבר?

ומשיבים: אין [כן], והתניא [והרי כך אכן שנויה ברייתא] האומרת כן, שכך אמר רבי: שאלתי את ר' יוסי ור' שמעון כשהיו מהלכים בדרך: הנדה שבדקה עצמה ביום השביעי לספירתה, בשחרית היום, ומצאה שהיא טהורה (נקיה מראיית דם), ואולם בין השמשות היא לא הפרישה (לא בדקה עצמה לפני טבילה), ולאחר הימים בדקה עצמה ומצאה שהיא טמאה, מהו דין הטהרות שנגעה בהם במשך התקופה שלאחר טבילתה ועד לזמן שראתה דם.

ואמרו לו ר' יוסי ור' שמעון בתשובה כי הרי אשה זו עומדת בחזקת טהרה. חזר רבי ושאל אותה שאלה בדינה של זו שבדקה עצמה לא ביום השביעי לימי נדתה אלא ביום הששי בלבד, ולא חזרה ובדקה בסוף היום השביעי לפני טבילתה, וכן מהו דינה של זו שבדקה עצמה ביום החמישי בלבד, וכן של זו שבדקה עצמה רק ביום הרביעי, וכן ביום השלישי, וכיוצא בו אף בזו שבדקה עצמה רק ביום השני, מאי [מה] דינה, האם היא עומדת בחזקת טהרה או בחזקת טומאה? ואמרו לו ר' יוסי ור' שמעון בתשובה כי לא שנא [אין זה משנה], ובכל האופנים הללו הריהי עומדת בחזקת טהרה.

והוסיף רבי כי בדינה של זו שבדקה עצמה רק ביום הראשון לא שאלתי אותם, וטעיתי בכך שלא שאלתי אותם. שכן אילו שאלתים, היו מטהרים אף בזו, והיתה זו הלכה הבאה מפיהם של ר' יוסי ור' שמעון. שכך נראה, שאף בבודקת עצמה רק ביום הראשון ומצאה שהיא טהורה, שהריהי בחזקת טהרה. וסברה היא: אטו כולהו לאו [וכי בכל שבעת ימי נדתה כולם האם לא] בחזקת טומאה קיימי [הם עומדים], שהרי בזמן זה מוחזקת היא כמי שרואה דם. ובכל זאת, קבעו ר' יוסי ור' שמעון הלכה כי כיון שפסק הדם, שכך נמצא בבדיקה שבדקה עצמה בתוך שבעת הימים הללו — מניחים אנו שהדם כבר פסק, ועל סמך זה מעמידים אנו אותה בחזקת טהרה. ואף בזו שבדקה עצמה רק ביום הראשון נמי [גם כן], נאמר כי כיון שפסק הדם — הריהו בחזקה כמי שכבר פסק, ונעמידנה בחזקת טהרה.

ותוהים: מעיקרא, מאי סבר [מתחילה, כאשר לא רצה רבי לשאול את ר' יוסי ור' שמעון לגבי בדיקת יום ראשון, מה סבור היה]? ומשיבים: סבור היה כי אין מקום להעמידה בחזקת טהרה על סמך בדיקה של יום הראשון בלבד, שאין בדיקה זו מלמדת דבר, הואיל והיום הראשון לראייתה הוחזק במעין פתוח, ששופעת דם היא.

ד משנה הזב והזבה שצריכים הם לספור שבעה ימי נקיות לטהרתם, ובכל יום מאותם שבעה ימים לבדוק את עצמם, ובדקו עצמן ביום הראשון משבעת ימי נקיים, ומצאו טהור (שנקיים הם), וכן בדקו עצמם ביום השביעי מימי שבעת ימי הנקיים, ואף בו מצאו טהור, ואולם בשאר ימים שבינתיים לא בדקו את עצמם — ר' אליעזר אומר: הרי הן בחזקת טהרה, ר' יהושע אומר: אין להם מנין שלם של שבעה ימי נקיות, אלא יומיים, היום ראשון והיום שביעי בלבד, ועליהם להוסיף ולמנות חמישה ימי נקיות כדי שיהיו להם שבעה ימים שלמים. ר' עקיבא אמר: אין עולה להם אלא ספירת יום שביעי בלבד, והריהם צריכים לספור עוד ששה ימי נקיות.

ה גמרא תניא, [שנויה ברייתא]: אמר לו ר' אליעזר לר' יהושע: לדבריך שגם היום הראשון נחשב להם כיום בדיקה, ובנוסף לו גם היום השביעי, נמצא כי אתה מונה בסירוגין (בדילוגים), והרי התורה אמרה בדין הטהרה מטומאת הזיבה "ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר" (ויקרא טו, כח), ומן ההדגשה אחר למדים אנו שיהא זה אחר לכל שבעת ימי הנקיות כולן, שיהיו אלה ימי נקיות ברצף, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן!

אמר לו ר' יהושע בדחייית דבריו: והאם אתה אי (אין) אתה מודה בזב שראה קרי בתוך שבעת ימי נקיותו, ובנזיר המונה שלושים ימי נזירותו ואסור אז מלהיטמא למת, שהילך במקום סככות (אילן שענפיו סוככים על הדרך) ופרעות (גדר שאבניה יוצאות אל מעל לדרך), שיש בהם ספק טומאת אוהל, שזה וזה מדלג במניינו על אותו יום שהילך בו במקומות הללו, והריהו ממשיך הלאה בספירתו, ונמצא שהוא מונה בסירוגין? ואף שהתורה אמרה בדינו של הנזיר שנטמא למת (בוודאות) בתוך שלושים ימי נזירותו "והימים הראשנים יפלו כי טמא נזרו" (במדבר ו, יב) — הרי מכאן ראיה כי אף במקום שאמרה תורה שיש למנות ברצף, ניתן למנות גם בסירוגין.

ומסבירים: ור' אליעזר, מה משיב על טענתו זו של ר' יהושע? בשלמא התם [זה נוח שם, בזב שראה קרי], שהריהו מונה בדילוג אותו יום שראה קרי — טעם יש בדבר: שכן בטומאתו של הזב "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה" (ויקרא טו, לב) אמר רחמנא [הכתוב], וללמדנו בא הכתוב: ששכבת הזרע של בעל הקרי אינה סותרת את כל מנין שבעת ימי נקיותו מזיבה, אלא רק את יומה בלבד. ואי [ואם] נאמר שראוי שאף הרואה קרי יסתור את כל מניינו, ומשום איחלופי [החלפה] שעלולים להחליף בין קרי לזיבה, ויבואו שלא לסתור אף בראיית זיבה — אין לומר כן, כי זב בבעל קרי לא מיחלף [אינו מתחלף].

וכן במקרה זה של הנזיר שהילך על גבי סככות ופרעות נמי [גם כן], אין מקום לומר שיסתור את כל מנין הימים עד אז, כי מדאורייתא [מן התורה] בסתירת מנין ימי נזירות, טומאת אהל מעליא בעינן [מעולה, ודאית, מצריכים אנו], וזה שהלך במקום סככות ופרעות אינו נטמא מן התורה. ורבנן [ורק חכמים] הוא דגזור [שגזרו] עליו טומאה, ולכך אין ימי נזירותו נסתרים. ואין מקום לומר שיגזרו אף על טומאה מדברי חכמים שתסתור את ימי הנזירות, מפני החשש שמא יבואו אנשים שלא לסתור ימי נזירות אף בטומאה שמן התורה — שכן רבנן בדאורייתא לא מיחלף [דבר שהוא מדברי חכמים בדבר שהוא מדין תורה אינו מתחלף] לאנשים.

אבל הכא [כאן, בדין הזב והזבה שלא בדקו בין הימים], אי חיישינן [אם חוששים אנו] שלא למנות בכלל שבעת ימי נקיות את חמשת הימים שלא בדקה בהם, ומפני האפשרות דלמא חזאי [שמא ראתה] בהם, שכן בספק הם הימים הללו אם ראתה בהם, ואולם את היום הראשון שבדקה בו כן נמנה בכלל שבעת ימי הנקיות (וכשיטת ר' יהושע) — מעתה אתי לאיחלופי [יבואו אנשים להחליף] ספק בודאי, וגם במקרה שראו הזב והזבה בוודאות בתוך חמשת הימים הללו, יאמרו כי כמו שהיום הראשון מצטרף למנין שבעת ימי הנקיות, אף חמשת הימים שביניהם נמנים.

ומסכמים בהכרעת מחלוקתם זו של ר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא תני [שנינו]: ר' יוסי ור' שמעון אמרי [אומרים]: נראין דברי ר' אליעזר מדברי ר' יהושע, ודברי ר' עקיבא מדברי כולן, אבל הלכה היא כר' אליעזר.

ו ומביאים עוד לענין שיטתו של ר' אליעזר בדין הזב והזבה שלא בדקו עצמם בכל יום משבעת ימי נקיותם. איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמי בית המדרש] שאלה זו: הזב והזבה שבדקו עצמן ביום הראשון לשבעת ימי נקיותם ומצאו שהם טהורים מלראות, וכן בדקו את עצמם עוד ביום השמיני, ואף בבדיקה זו מצאו טהור, ואולם בשאר הימים של שבעת ימי הנקיות לא בדקו את עצמם,