אי נמי [אם גם כן] עוד אופן שיש בו הבדל הלכתי בין שתי האפשרויות הללו — במקרה דאשתכח [שנמצא] השרץ בגומא (שקע קטן באדמה) שבמבוי. ומעתה: אי אמרת [אם אומר אתה] בטעם טהרתן של הטהרות שהיו לפני הכיבוד שהוא משום שחזקתו של המבוי המטואטא שהוא גם בדוק — יש לטהר את הטהרות שהיו לפני הכיבוד, כי מאן דבדק [מי שבודק] — בגומא נמי בדיק [גם כן בודק]. ואולם אי אמרת [אם אומר אתה] שטעם טהרתן של הטהרות שהיו לפני הכיבוד שהוא משום שחזקתו של מבוי שהוא מתכבד, ובשעה שטואטא המבוי, יצא השרץ עם הטאטוא — אין הדברים אמורים אלא בדברים הנמצאים על פני הקרקע, ואולם הגומא לא מתכבדא [אינה מתכבדת], ואין הדבר הנמצא בתוך גומא יוצא עם הטאטוא. ולכך יש לטמא אף את הטהרות שהיו לפני הכיבוד במבוי זה.

א שנינו במשנתנו: וכן הכתם הנמצא בחלוק מטמא למפרע את כל הטהרות שנגעה בהן האשה, עד שתאמר "בדקתי את החלוק הזה, ולא נמצא בו כתם", או עד שעת הכיבוס. ואף בהלכה זו איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים]: האם כוונת דברי המשנה "עד שעת כבוס" לומר כי חזקתו של החלוק שהוא בדוק, שוודאי הוא שבשעה שמכבסים את החלוק, בודקים אותו היטב אם יש בו כתם. ומשום כך כל הטהרות שנגעה בהן האשה עד שעת הכיבוס, אינן נטמאות. או דלמא [שמא] הכוונה היא שחזקתו של החלוק שהוא מתכבס, ואילו היה שם כתם, היה יוצא הכתם עם הכביסה?

ומסבירים: מאי נפקא מינה [מה יוצא מזה, אם נאמר כצד זה או כצד זה] — במקרה שאמר כי אמנם כיבס את החלוק, ולא בדק אם יש בו כתם. ומעתה: אי אמרת [אם אומר אתה] שהוא משום שחזקתו של החלוק המכובס שהוא גם בדוק — במקרה זה הא [הרי] אומר המכבס כי לא בדק את החלוק. ואולם אי אמרת [אם אומר אתה] שהוא משום שחזקתו של חלוק שהוא מתכבס, ובשעה שכובס יצא הכתם עם הכביסה — הא [הרי] אף במקרה זה החלוק מתכבס.

אי נמי [אם גם כן] עוד אופן שיש בו הבדל הלכתי בין שתי האפשרויות הללו בהבנת דברי משנתנו — במקרה — דאשתכחה בסטרא [שנמצא הכתם בצד] של החלוק, במקום שיש בו קפלים ותפירות. ומעתה: אי אמרת [אם אומר אתה] בטעם טהרתן משום שחזקתו של החלוק המתכבס שהוא גם בדוק — אף במקרה זה יש לטהר את הטהרות שנגעה בהן לפני הכיבוס, שכן מאן דבדק [מי שבודק] — בסטרא נמי בדיק [בצד הבגד הריהו גם כן בודק]. ואולם אי אמרת [אם אומר אתה] בטעם טהרתן של הטהרות שנגעה בהן לפני הכיבוס שהוא משום שחזקתו של חלוק שהוא מתכבס, ובשעה שמתכבס יצא הכתם עם הכיבוס — אין הדברים אמורים אלא בגוף החלוק, ואולם בסטרא [בצד] הבגד לא מתכבס.

ומבררים: מאי [מה] התשובה לבעיה זו שבדין השרץ ובדין הכתם? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו, דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' מאיר: מפני מה אמרו חכמים כי השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע, עד שיאמר אדם "בדקתי את המבוי הזה, ולא היה בו שרץ", שבכגון זה כל הטהרות שהיו במבוי קודם לשעת הבדיקה טהורות או עד שעת כיבוד — מפני שחזקת בני ישראל שהריהם בודקין את מבואותיהן בשעת כבודיהם. ולכך אם לא בדקו את המבוי בשעה שכיבדוהו — הפסידוהו בטומאת הטהרות שהיו בו למפרע, עד השעה שבה נבדק המבוי.

וכיוצא בדבר, מפני מה אמרו חכמים כי כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע, עד שיאמר "בדקתי את החלוק ולא היה בו כתם", א ו עד שעת הכבוס — מפני שחזקת בנות ישראל שהריהן בודקות את חלוקיהן בשעת כבוסיהן. ואם לא בדקו את החלוק בשעה שכבסוהו — הפסידו את הטהרות שנגעה בהן למפרע עד שעה שבדקה.

ר' אחא אמר: אף זו שלא בדקה את חלוקה בשעה שכיבסתו, ולאחר מכן נמצא בו כתם, ואין ידוע אם היה הכתם מלפני הכיבוס, יש לה תקנה — תחזור ותכבסנו. אם נדחה (השתנה) מראיתו של הכתם בעקבות כיבוס זה — בידוע שלאחר הכבוס הקודם בא הכתם בחלוק. ולכך, הכיבוס הנוכחי שינה את מראיתו. ומשום כך אין נטמאות הטהרות שנגעה בהן לפני הכיבוס הקודם. ואם לאו [לא] השתנה מראיתו של הכתם בעקבות הכיבוס הנוכחי — בידוע שלפני הכבוס הקודם בא הכתם בחלוק, ולכך הטהרות שנגעה בהן לפני הכיבוס הקודם טמאות.

רבי אומר כי ניתן להבחין בכתם עצמו אם הוא מלפני כיבוס או לאחריו. שכן אינו דומה מראהו של כתם שלאחר הכבוס למראהו של כתם שלפני הכבוס, שזה (הכתם שלאחר כיבוס) הריהו מקדיר (חודר לבגד), ואילו זה (הכתם שלפני כיבוס) הריהו מגליד (נפרד מהבגד). ומעתה שמע מינה [למד מכאן, מדברי הברייתא] שנמצא כי חזקתו של המבוי המתכבד ושל החלוק המתכבס שהוא בדוק. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן]!

ב ועוד שנינו במשנתנו כי השרץ הנמצא במבוי או הכתם הנמצא בחלוק מטמא למפרע (עד שעת כיבוד או כיבוס) בין שהוא עתה לח ובין שהוא עתה יבש. ואילו ר' שמעון סבור כי היבש אמנם מטמא למפרע, ואולם הלח אינו מטמא למפרע אלא בשיעור זמן שעדיין יכול להיות לח. ובהסבר דברי ר' שמעון אמר ר' אלעזר: לא שנו — אלא לענין השרץ בלבד, אבל הכתם הלח — נמי [גם כן] מטמא למפרע לדעת ר' שמעון. שכן אימר [אמור] שיבש היה לפני כן, ומיא נפיל עליה [ומים נפלו עליו] וגרמו לו להיות עתה לח.

ושואלים על הסבר זה: שרץ נמי [גם כן], מדוע הלח אינו מטמא למפרע עד שעת כיבוד לדעת ר' שמעון, אימר [אמור] בו גם כן כי יבש היה ומיא נפיל עליה [ומים נפלו עליו] וגרמו לו להיות עתה לח. ומתרצים: אין לומר כן בשרץ, משום שאם איתא דהכי [יש, אכן, שכך] הוא שאירע — היה השרץ אמרטוטי אימרטט [ממורט], ולא כפי שהוא נראה עתה לפנינו.

ג משנה כל הכתמין הנמצאים על הבגדים הבאין מהעיר רקם — טהורין. שהם כתמים של גוים, שאין דמם מטמא. ואילו ר' יהודה מטמא את הכתמים הללו, מפני שהם (אנשי העיר רקם) אינם גוים אלא גרים, והריהם מטמאים כישראל, ואולם הריהם טועין ואין הם מצניעים את כתמיהם. אבל הכתמים הבאין מבין הגוים — טהורין. ואילו הכתמים הבאים מבין בני ישראל ומבין הכותים — ר' מאיר מטמא אותם, ומפני החשש שהם של ישראל, ואילו חכמים מטהרים אותם מפני שלא נחשדו ישראל על שאינם מצניעים את כתמיהן.

ד גמרא שנינו במשנתנו כי הכתמים הבאים מבין הגוים טהורים, וקפסיק ותני [פוסק, התנא, חותך דבריו בהחלט, ושונה] בלא להבחין בין מקומות הגוים השונים. ובכללם, אפילו הכתמים הבאים מהגוים הגרים בתרמוד. אמר ר' יוחנן, זאת אומרת (מכאן ראיה) כי מקבלין גרים מתרמוד, כיון שהם צאצאי גוים גמורים, ואין לחשוש שמא הם מבני בניהם של בנות עשרת השבטים שגלו בימי בית ראשון.

ותוהים על כך: איני [האמנם] כך היא דעת ר' יוחנן, והא [והרי] ר' יוחנן וסביא [והזקנים] דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] כי אין מקבלין גרים מתרמוד!

וכי תימא [ואם תאמר] בתשובה כי ר' יוחנן לא אמר אלא ש"זאת אומרת", שכך עולה מדברי משנתנו, ואולם הוא עצמו לא סבירא ליה [אינו סבור] כדברי המשנה, והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן כלל שהלכה היא כדברי סתם משנה (משנה השנויה באופן סתום, בלא ייחוס ההלכה בה לחכם מסויים), ואף משנתנו הריהי סתם משנה!

ומשיבים: אמוראי נינהו [אמוראים הם] שנחלקו בדבר ואליבא [ולשיטת] ר' יוחנן. שלדעת אמורא אחד ר' יוחנן סבור שאין מקבלים גרים מתרמוד, ואין מדברי משנתנו להביא ראיה שמקבלים גרים מהם. ואמורא אחר סבור שממשנתנו יש להביא ראיה שמקבלים גרים מתרמוד, ולא אמר ר' יוחנן שאין מקבלים מהם גרים.

ה שנינו במשנתנו כי נחלקו חכמים ור' מאיר בדין הכתמים הבאים מבין ישראל ומבין הכותים. ודנים: בדעת חכמים ורבנן [וחכמים] המטהרים, אי [אם] כתמים של ישראל הם מטהרי [מטהרים], כתמים דמאן מטמו [של מי הם מטמאים]?

ומשיבים: חסורי מחסרא, והכי קתני [חסרים הם דברי המשנה, וכך היא שנויה]: כתם הבא מבין ישראל — הריהו טמא, ובכך הושוו כל הדעות. ואילו כתם הבא מבין הכותים — ר' מאיר מטמא אותו. וטעמו: מפני שכותים גרי אמת הן, ויש להם דין של יהודים שכתמיהם מטמאים. ואילו חכמים מטהרין את הכתם. וטעמם: מפני שכותים גרי אריות הן. והריהם נחשבים כגוים, שאין כתמיהם מטמאים.

ושואלים על הסבר זה: אי הכי [אם כך] הוא, מדוע אמרו חכמים במשנתנו כי הכתמים הללו טהורים מפני שלא נחשדו הכותים על כתמיהן — מפני שהם גרי אריות מבעי ליה [נצרך להם] לומר!

אלא הכי קאמר [כך משנתנו היא אמורה]: כתמים הבאים מבין ישראל ומבין הכותים — טמאין, מפני שהכותים גרי אמת הן. כתמים הנמצאין בערי ישראל — טהורין, מפני שלא נחשדו ישראל על כך שאינם מצניעים את כתמיהם, ובודאי אצנועי מצנעי להו [מצניעים הם אותם], וכתמים אלה ודאי של גוים.

ואילו כתמים הנמצאין בערי כותים — ר' מאיר מטמא אותם, מפני שנחשדו הכותים על אי הצנעת כתמיהם, ואילו חכמים מטהרין אותם, מפני שאף הכותים לא נחשדו על אי הצנעת כתמיהן, ובודאי כתם זה הוא משל גוים.

ו משנה כל הכתמים הנמצאים בכל מקום שגרים בו גוים ובני ישראל — טהורין, שאין אלה משל בני ישראל, המצניעים את כתמיהם. חוץ מן הכתמים הנמצאים בחדרים (שהם מקומות מוצנעים בבית), שיש לחשוש שהם מאלה שהצניעום בני ישראל, וכן הכתמים הנמצאים בסביבות בית הטמאות (מקום בו נמצאות הנשים בימי נדותן).

בית הטמאות של הכותים מטמאין בטומאת אהל (הנוהגת במקום המאהיל על המת), מפני שהם הכותים קוברין שם את הנפלים. ר' יהודה אומר: בית הטומאות של הכותים אינו מטמא באהל מפני שלא היו הכותים קוברין שם את הנפלים, אלא משליכין אותם החוצה, והחיה היתה גוררתו משם.

ועוד בדינם של הכותים: נאמנים הם לומר "קברנו שם (במקום מסוים) את הנפלים", והריהו איפוא מטמא בטומאת המת. או שאמרו "לא קברנו שם את הנפלים", ומקום זה איפוא טהור. וכן נאמנים הם לומר על הבהמה אם בכרה כבר, ואין לולד שיוולד לה דין בכור. או אם לא בכרה עדיין, והוולד שיוולד לה הריהו בכור. וכן הריהם נאמנים על ציון קברות, המורה שמקום מסויים הוא מקום קבורת אדם.

ואולם אין הם נאמנין לא על הסככות (עצים שענפיהם סוככים על הקרקע, ומאהילים עליה), וכן הם לא נאמנים על הפרעות (בליטה היוצאת מהגדר, ומאהילה על הנמצא תחתיה). שאם יודעים אנו כי נמצא מת מתחת לאחד הענפים שבעץ, או מתחת לאחת הבליטות שבגדר, והנמצא תחתיהם הוא איפוא טמא — אין הכותים נאמנים לומר על ענף או בליטה מסויימים כי הם המאהילים על המת. וכן הכותים לא נאמנים בדבריהם על בית הפרס (מקום שנחרש בו קבר, והריהו מטמא מגזירת חכמים עד מאה אמה מסביב למקום הקבר, מפני החשש שנגררו מעצמות המת על ידי המחרשה והגיעו לאותו מקום).

זה הכלל הקובע לענין נאמנותם של הכותים: בכל דבר שהריהם חשודים בו שאין הם מקיימים אותו — אין הם נאמנין עליו.