לידי חלול שבת. שהרי אילו היו משמשים בימים ראשון או שני או שלישי בשבוע — עלולה האשה ללדת ביום השבת. שהלידה תהיה מאתים ושבעים ואחד (או מאתים ושבעים ושנים או מאתים שבעים ושלושה ימים) לאחר התשמיש. ולפי החשבון נמצא שאזי יחול יום הלידה ביום השבת. ותוהים: אם זהו טעמם של החסידים הראשונים, מדוע לא היו משמשים אלא ברביעי בשבוע בלבד, ותו [ויותר, בשאר ימות השבוע] לא היו משמשים, והרי אף אם ישמשו בימים חמישי וששי ושבת לא יבואו בכך לידי חילול שבת? ומתרצים: אימא [אמור] בגירסת דברי הברייתא: חסידים הראשונים לא היו משמשים מיטותיהם אלא מרביעי ואילך.

ובהסבר מנהגם זה של החסידים הראשונים, אמר מר זוטרא: מאי טעמייהו [מה טעמם, המקור] לסברתם של חסידים הראשונים שאין הלידה אלא לאחר מאתים ושבעים ואחד ימים מזמן התשמיש — דכתיב [שכן נאמר] בבועז ורות "ויבא אליה ויתן [ה'] לה הריון" (רות ד, יג), חשבון אותיות "הריון" בגימטריא — מאתן ושבעים וחד הוו [מאתים ושבעים ואחד הם].

אמר מר זוטרא: אפילו לשיטת מאן דאמר [מי שאומר, כשמואל וחסידים הראשונים] שהאשה היולדת לתשעה חודשים להריונה — אינה יולדת למקוטעים (בחלק החודש התשיעי, אלא רק לאחר שתם החודש התשיעי), אבל האשה היולדת לשבעה חודשים — יולדת אף למקוטעים. וראיה לדבר, שכן נאמר בלידתו של שמואל הנביא "ויהי לתקפות הימים ותהר חנה ותלד בן" (שמואל א א, כ). שחלפו עליה בהריונה מספר "תקופות" (פרקי זמן של שלושה חודשים כל אחד), והרי מיעוט "תקפות" — הוא שנים שהם ששה חודשים, ומיעוט "ימים" — הריהם שנים. ונמצא שנולד שמואל למקוטעים, בתחילת החודש השביעי.

א עוד שנינו במשנתנו כי ר' יוסי ור' שמעון אומרים שאין דם קושי מטהר יותר משתי שבתות (שבועות) לפני הלידה. ובהסבר הדברים אמר שמואל: מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם, מקורם, של חכמים אלה] — דכתיב [שכן נאמר] באשה היולדת נקבה "וטמאה שבעים כנדתה". ויקרא יב, ה), להורות שתהא זו טמאה כטומאת נדתה ולא כטומאת זיבתה, ומכלל הדברים יש להסיק כי זיבתה בדם קושי הריהי טהורה, וכמה זמן היא טהורה? שבועים.

ב ועוד בענין דם קושי שאינו מטמא בזיבה, תנו רבנן [שנו חכמים]: יש אשה המקשה עשרים וחמשה יום לפני הלידה, ואין טומאת זיבה עולה בהן לטמאה. ומפרטים: כיצד הוא? — כגון שראתה דם קושי שנים ימים בלא עת (שלא בזמן) הראוי לנדות, אלא בתקופת אחד עשר הימים הראויים לזיבה, ולאחר מכן המשיכה וראתה דם קושי בשבעה הימים של תקופת הנדה, ולאחר מכן ראתה בשנים ימים שלאחר תקופת הנדה, והמשיכה וראתה ארבעה עשר ימים שבסמוך ללידה, שהולד (שהלידה) מטהר את כל הדם שרואה באותם הימים.

ואי אפשר (אין אופן) שתתקשה האשה עשרים וששה יום בלא ולד (לידה), ולא תהא יולדת בזוב (נטמאת בזיבה). שהרי בתוך פרק זמן של עשרים וששה ימים (ובלא שבעת ימי נדה וארבעה עשר הימים שלפני הלידה) ישנם חמישה ימים, וראיית שלושה ימים רצופים בהם, מביאתה לכלל זיבה.

ותוהים על האמור בברייתא "בלא ולד", שהרי אם ראתה בלא ולד, בתלתא נמי סגי [בשלושה ימים שלאחר תקופת הנדה גם כן מספיק]! אמר רב ששת, אימא [אמור] כך בלשון הברייתא: "במקום שיש ולד". אמר ליה [לו] רבא: והא [והרי] "בלא ולד" קתני [התנא שונה]!

אלא אמר רבא, הכי קאמר [כך התנא אומר]: אי אפשר שתתקשה עשרים וששה יום במקום שיש ולד ולא תהא יולדת בזוב, ובמקום שאין ולד אלא נפל — בתלתא נמי הויא [בשלושה גם כן הריהי] זבה, מאי טעמא [מה טעם] הדבר — משום שאין דין דם קושי נוהג לנפלים.

ג משנה האשה המעוברת המקשה ללדת את העובר שבמעיה, והריהי בתקופת ימים שבתוך שמונים הימים לאחר לידתה של נקבה. וכגון שהתעברה בימי הטוהר ללידתה נקבה (ששים וששה הימים שלאחר ארבע עשרה ימי טומאה), ועומדת עתה להפיל ולד זה. או שהיתה מעוברת בתאומים, זכר ונקבה, ותחילה יצאה הנקבה, ועתה העובר השני שוהה מלצאת — כל הדמים שהיא רואה הריהם טהורין, שהרי ששים וששה הימים הללו הינם ימי טהרה, שהדמים שרואה בהם אינם מטמאים. ועד מתי היא טהורה — עד שיצא הולד, שביציאתו נטמאת טומאת לידה. ואילו ר' אליעזר מטמא דם קושי זה.

אמרו לו חכמים (המטהרים) לר' אליעזר (המטמא): והלא ממידת קל וחומר נלמד שדם קושי זה הריהו טהור, שהרי מה במקום שהחמיר הכתוב בדין דם השופי (דם שאינו דם קושי), בשאר יולדות הרואות בימים שלאחר ימי טוהר, שמטמא אותן — היקל בהן ברואות דם הקושי. במקום שהיקל הכתוב בדין דם השופי, בימי טוהר שלאחר הלידה, שאינו מטמא את היולדת — אינו דין שנקל בו ברואות דם הקושי?

אמר להן ר' אליעזר לחכמים בתשובה: כלל הוא בדרכי לימוד קל וחומר שדיו לבא מן הדין (הדבר הנלמד במידת קל וחומר, כדם קושי של ימי טוהר) להיות דינו כנדון (הדבר המלמד במידת קל וחומר, כדם קושי של לפני לידה). ולענייננו יש לומר: שלא יהא דינו של דם הקושי בימי טוהר אלא כדינו של דם קושי בימים שלאחר ימי טוהר. ממה היקל עליה, על האשה הרואה דם קושי בימים שלפני לידה — רק מטומאת זיבה, אבל טמאה היא טומאת נדה, שאף דם קושי שבימי טוהר מטמא טומאת נדה.

ד גמרא שנינו במשנתנו שנחלקו חכמים ור' אליעזר בדין דם קושי הנראה בתוך שמונים יום ללידת נקבה. ומביאים עוד מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר בענין ימי הטהרה של האשה היולדת נקבה "וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה" (ויקרא יב, ה). ובאה המלה "תשב" היתירה לרבות את האשה המקשה בתוך שמונים יום של היולדת נקבה, שכל דמים שהיא רואה — הריהם טהורין, עד שיצא הולד. ור' אליעזר מטמא.

אמרו לו חכמים לר' אליעזר: והלא קל וחומר הוא זה, מה במקום שהחמיר בו הכתוב לטמא ברואה דם מתוך שופי שלפני יציאת הולד, שהריהו טמא בזיבה — היקל עליו הכתוב ברואה דם מתוך שופי שלאחר יציאת הולד, ובתוך ימי טוהר, שאין הוא מטמא בזיבה. מקום שהיקל בו הכתוב ברואה דם מחמת קושי שלפני הולד, שאינו מטמא בזיבה — אינו דין שנקל בקושי שלאחר הולד, שבתוך ימי טוהר, שאף הוא אינו מטמא בזיבה!

אמר להם ר' אליעזר לחכמים בתשובה: כלל הוא בדברים הנלמדים בקל וחומר כי דיו לבא מן הדין (כדם קושי שבימי טוהר) להיות כנדון (כדם קושי שלפני הלידה). ומעתה נאמר: ממה היקל עליה הכתוב בדם קושי שלפני הלידה — מטומאת זיבה, אבל הריהי מטמאה טומאת נדה. מעתה נאמר, כי אף דם קושי של ימי טוהר מטמא בנדה.

אמרו לו חכמים לר' אליעזר במענה לדבריו: הרי אנו משיבין לך לשון (למדים קל וחומר באופן) אחר, שנלמד מדם שופי שלאחר הלידה לעניינו של דם קושי שלאחר הלידה, ובאופן זה: ומה במקום שהחמיר הכתוב בדם שופי שלפני הולד, שנטמאת בו — היקל בדם קושי שבא עמו, שכל דם שתראה מחמת קושי הלידה בימים שלפני הלידה אינו מטמא. מעתה, במקום שהיקל הכתוב בדם שופי שלאחר הולד, שאינו מטמא — אינו דין שנקל בדם קושי שעמו, שאף הוא אינו מטמא!

אמר להם ר' אליעזר לחכמים בתשובה: אפילו אתם משיבין לי כל היום כולו בדרשות קל וחומר — כלל הוא כי דיו לבא מן הדין להיות כנדון, ומעתה יש לומר: ממה היקל עליה בימי טוהר יותר מאשר בימים שלפני הלידה — מטומאת זיבה שאינה נטמאת בה בימי טוהר, אבל מטמאה טומאת נדה. מעתה אף בדם קושי שבימי טוהר, אין הוא מטמא אלא לענין זיבה ולא לענין נדה.

אמר רבא: בהא זכינהו [בזאת, בדברים הבאים, ניצחם] ר' אליעזר לרבנן [את חכמים], שכך אמר להם: לאו אמריתו [האם אין אתם אומרים] בטעם הדבר שאין האשה נטמאת בדם קושי שלפני הלידה — משום שנאמר "ואשה כי יזוב זוב דמה" (שם טו, כה), ומלשון "דמה" נלמד שאין האשה נטמאת אלא בדמה הבא מחמת עצמה, ולא בדם הבא מחמת ולד. מעתה, הכי נמי [כך גם כן] יש לומר בנאמר בטומאת הזיבה "וטהרה ממקור דמיה" (שם יב, ז) — דווקא מדמיה הבאים מחמת עצמה, ולא מדמים הבאים מחמת ולד. ונלמד מכאן כי דם קושי בימי טוהר הריהו טמא.

ושואלים על דברי ר' אליעזר: אימא [אמור]: שאם ראתה דם קושי בימי נדה (בתקופת שבעה ימים שבימי טוהר) — הריהי טמאת נדה, ואולם לאחר שטבלה ונטהרה מנדתה, אם ראתה דם לאחר מכן בימי זיבה שבימי הטוהר — טהורה! ומשיבים: אין לומר כן, כיון שאמר קרא [הכתוב]: "תשב" — הרי זה מורה שיש דין ישיבה אחת לכל הדמים כולן שרואה בימי טוהר, שכולם טהורים הם.

ה משנה בכל אחד עשר יום שלאחר שבעת ימי נדותה, שהם הימים הראויים לזיבתה, הרי האשה בחזקת טהרה, שאין דרכה לראות דם בימים הללו.