מאי קרא [מהו המקרא] המלמדנו שמשביעים אותו ביום הלידה? "עליך נסמכתי מבטן ממעי אמי אתה גוזי" (תהלים עא, ו). ומבררים: מאי [מה, כיצד] משמע דהאי [שלשון זו] "גוזי" לישנא דאשתבועי [לשון שבועה] הוא? דכתיב [שנאמר]: "גזי נזרך והשליכי" (ירמיה ז, כט).

א ועוד בעניינו של העובר במעי אמו, אמר ר' אלעזר: למה ולד דומה במעי אמו? — לאגוז המונח בספל של מים, אדם נותן אצבעו עליו — שוקע לכאן ולכאן.

ועוד תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה חדשים הראשונים של ההריון — הולד דר במדור התחתון, בשלושת החודשים האמצעיים — הולד דר במדור האמצעי, ואילו בשלושת החודשים האחרונים של ההריון — הולד דר במדור העליון. וכיון שהגיע זמנו לצאת — מתהפך ויוצא, וזהו המכונה "חבלי אשה",

והיינו דתנן [וזהו ששנינו בברייתא]: חבלי לידה של נקבה מרובין מחבלי לידה של זכר.

ואמר ר' אלעזר: מאי קרא [מה המקרא] המלמדנו כן? "אשר עשיתי בסתר רקמתי בתחתיות ארץ" (תהלים קלט, טו). ולדיוק הכתוב: "דרתי בתחתיות ארץ", לא נאמר, אלא "רקמתי בתחתיות ארץ". הרי שבראשית יצירתו של העובר, בעודו נרקם ("רוקמתי") הריהו שרוי במדור התחתון ("תחתיות ארץ").

ושואלים: מאי שנא [במה שונים, מיוחדים] הם חבלי נקבה שהם מרובין משל זכר? — זה הזכר בא (נולד) כדרך תשמישו, וכשם שדרך התשמיש הזכר מפנה פניו כלפי מטה, אף בשעת לידתו הריהו כן. וזה הנקבה אף הוא בא כדרך תשמישו, שכשם שבשעת תשמיש פניה כלפי מעלה, אף בשעת לידתה הריהי כן. ומשום כך, זו הנקבה נצרכת שתהיה הופכת פניה בשעת לידתה, ואילו זה הזכר אין הופך פניו בשעת לידתו.

ב ועוד בחלוקה זו של תשעת חודשי ההריון, תנו רבנן [שנו חכמים]: בשלשה החדשים הראשונים של ההריון — התשמיש קשה (מכביד ומזיק) לאשה וגם קשה לולד. בשלושת החודשים האמצעיים של ההריון — התשמיש קשה לאשה ויפה לולד. ואילו בשלושת החודשים האחרונים של ההריון — התשמיש יפה לאשה ויפה לולד, שמתוך כך נמצא הולד מלובן ומזורז.

ועוד בענין זה של התשמיש בזמן ההריון, תנא [שנה] החכם: המשמש מטתו ליום תשעים לתחילת ההריון — כאילו שופך דמים. ותוהים: מנא ידע [מנין הוא יודע] שיום זה הוא יום התשעים להריון? אלא אמר אביי: הריהו משמש והולך (וממשיך כדרכו), ו"שמר פתאים ה' "(תהלים קטז, ו).

ג ועוד בענין הלידה, תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה שותפין יש ביצירת האדם, והם: הקדוש ברוך הוא, ואביו, ואמו. ובדרך זה חלקו של כל אחד ואחד: אביו — מזריע הלובן, שממנו נוצרים העצמות, והגידים, והצפרנים, והמוח שבראשו, וחלק הלובן שבעין. אמו — מזרעת אודם, שממנו נוצרים העור, והבשר, והשערות, והחלק השחור שבעין. והקדוש ברוך הוא נותן בו רוח, ונשמה, וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ובינה, והשכל.

וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם, הקדוש ברוך הוא נוטל את חלקו שלו, ואת חלק אביו ואמו, שהוא גופו הגשמי, מניח לפניהם והריהו נשאר מת. ועל כך אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים האנשים] כפתגם עממי: פוץ מלחא [השלך המלח] המשמר את הבשר ומקיימו, ושדי בשרא לכלבא [וזרוק הבשר לכלבים], שמעתה אין לו עוד כל ערך.

ד ועוד בענין הלידה, דרש רב חיננא בר פפא: מאי דכתיב [מה פירוש הנאמר] "עשה גדלות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר" (איוב ט, י) — בא וראה שלא כמדת (דרך) הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, נותן חפץ כלשהו בתוך חמת (נאד נוזלים), אפילו אם החמת צרורה (קשורה) ופיה (פתחה) מופנה למעלה — הרי חפץ זה ספק משתמר מפני האבידה, ספק אין משתמר. ואילו הקדוש ברוך הוא, צר את העובר כשהוא נתון במעי אשה פתוחה, ופיה מופנה למטה, ובכל זאת משתמר העובר!

דבר אחר: אדם נותן חפציו לתוך כף מאזנים לשקילה, כל זמן שמכביד החפץ — כף המאזניים יורד למטה. ואילו הקדוש ברוך הוא, כל זמן שהולך ומכביד הולד, שהולך וגדל — כן עולה הוא למעלה במעי אמו.

ה ועוד בענייני העובר, דרש ר' י וסי הגלילי: מאי דכתיב [מה פירוש הנאמר] "אודך (ה') על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך ונפשי ידעת מאד" (תהלים קלט, יד)? — בא וראה שלא כמדת (דרך) הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, אדם נותן (זורע) זרעונים של מינים שונים בערוגה אחת — כל אחת ואחת מהזריעות הללו עולה בהתאם למינו של הזרע שנזרע. ואילו הקדוש ברוך הוא צר העובר במעי אשה, וכולם (זרע האב וזרע האם) עולין למין אחד הנולד.

דבר אחר: הצבע נותן סמנין (צמחי צביעה) ליורה (סיר) — כולן עולין (מתמזגים) לכלל צבע אחד. ואילו הקדוש ברוך הוא צר העובר במעי אשה, כל אחת ואחת עולה למינו.

ו ועוד בנפלאות הבורא, דרש רב יוסף: מאי דכתיב [מה פירוש הנאמר] "ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי ישב אפך ותנחמני" (ישעיה יב, א), במה הכתוב מדבר?

— בשני בני אדם שיצאו ממקומם לסחורה. ישב לו קוץ לאחד מהן בגופו, וכתוצאה מכך לא יכול היה לצאת, בעוד שחבירו יצא התחיל זה שנתחב בו הקוץ מחרף ומגדף על שאירע לו כך. לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים, ונמצא איפוא שבזכות אותו קוץ ניצל ממוות, התחיל מודה ("ואמרת ביום ההוא אודך ה' ") ומשבח על הצער המועט שנגרם לו על ידי אותו קוץ ("כי אנפת בי"). לכך נאמר: "ישב אפך ותנחמני".

והיינו [וזהו] שאמר ר' אלעזר: מאי דכתיב [מה פירוש הנאמר] "ברוך ה' אלהים אלהי ישראל עושה נפלאות (גדולות) לבדו. וברוך שם כבודו לעולם" (תהלים עב, יח—יט) — אפילו בעל (זה שנעשה לו) הנס אינו מכיר בנסו ("עושה נפלאות לבדו").

ז ועוד בענייני לידה דריש [דרש] ר' חנינא בר פפא: מאי דכתיב [מה פירוש הנאמר] "ארחי ורבעי זרית וכל דרכי הסכנתה" (תהלים קלט, ג)? — מלמד שלא נוצר אדם מן כל הטפה, אלא רק מן החלק הברור שבה. ובענין זה תנא דבי [שנה החכם של בית מדרשו] של ר' ישמעאל: משל לאדם שזורה את תבואתו בבית הגרנות, שכך הוא נוהג: נוטל את האוכל, ומניח (משאיר אחריו) את הפסולת. וכך היא גם דרך יצירתו של העובר, שמן הטיפה נלקח רק החלק המועיל שבה.

ודברים אלו הריהם כדבריו של ר' אבהו, שכן ר' אבהו רמי [השליך, הראה סתירה בין הכתובים]: כתיב [נאמר] בשירת דוד במקום אחד "ותזרני חיל" (שמואל ב כב, מ), ולשון "תזרני" כתובה בלי האות אל"ף. וכתיב [ונאמר] בשירה זו במקום אחר: "האל המאזרני חיל" (תהלים יח, לג), הכוללת את האות אל"ף ("המאזרני")? והסבר הדברים, שכך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, זיריתני (מחלק הברור שבטיפת הזרע) וזרזתני.

ח ועוד בענייני הלידה דרש ר' אבהו: מאי דכתיב [מה פירוש הנאמר] בדברי בלעם "מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל" (במדבר כג, י)? — מלמד שהקדוש ברוך הוא יושב וסופר את רביעיותיהם (ביאותיהם) של ישראל וממתין מתי תבא טיפה שהצדיק נוצר הימנה.

ומוסיפים: על דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, שאמר: מי שהוא טהור וקדוש, ומשרתיו טהורים וקדושים, יציץ בדבר זה?! וכעונש לכך מיד נסמית עינו, דכתיב [שנאמר] לאחר מכן "נאם הגבר שתם העין" (שם כד, ג).

והיינו [וזהו] שאמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מה פירוש הנאמר] בלידת יששכר ליעקב ולאה "וישכב עמה בלילה הוא" (בראשית ל, טז)? מלמד שהקדוש ברוך הוא סייע באותו מעשה. ומנין אתה למד כן — שכן נאמר: "יששכר חמור גרם" (שם מט, יד) — חמור גרם לו ללידת יששכר, שהטה הקדוש ברוך הוא את חמורו של יעקב לכיוון אהלה של לאה, על מנת שיבוא אליה יעקב, ויוולד יששכר.

ט ובענייני הריון אמר ר' יצחק, אמר ר' אמי: אם בשעת הזיווג האשה היא המזרעת תחילה — הרי היא יולדת זכר, ואם האיש הוא המזריע תחילה — הרי היא יולדת נקבה. וראיה לדבר, שכן נאמר: "אשה כי תזריע וילדה זכר" (ויקרא יג, ב).

ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים], בראשונה היו אומרים: אשה מזרעת תחילה — יולדת זכר, איש מזריע תחלה — יולדת נקבה, ולא פירשו חכמים את הדבר, מנין נלמד. עד שבא ר' צדוק ופירשו: "אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו" (בראשית מו, טו) — תלה הזכרים בנקבות ("בני לאה") ונקבות בזכרים ("דינה בתו").

ועוד בענין זה של לידת זכר או נקבה: נאמר "ויהיו בני אולם אנשים גבורי חיל דרכי קשת ומרבים בנים ובני בנים" (דברי הימים א ח, מ). ויש לשאול: וכי בידו של אדם להרבות בנים ובני בנים? אלא מתוך