דלג לתוכן

נידה כח ע"ב - פירוש שטיינזלץ

תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם" (במדבר ה, ג), ומן הפירוט "מזכר ועד נקבה" למדים אנו שנוהג דין שילוח הטמאים מן המקדש דווקא במי שהוא זכר ודאי, ובמי שהיא נקבה ודאית, ולא במי שאינו כן, כגון טומטום ואנדרוגינוס.

ומציעים: לימא [האם נאמר] שמסייע ליה [לו] לדברי רב אלו ממה ששנינו בברייתא: טומטום ואנדרוגינוס שראו זיבה שמ ראה לובן או שמראה אודם ונכנסו למקדש קודם שנטהרו או אכלו קדשים — אין חייבין על ביאת מקדש ולא על אכילת קדשים, ואין שורפין עליהם את התרומה אם נגעו בה. ואולם אם ראו זיבה שמראה לובן ואודם כאחת — אף שאין חייבין על ביאת מקדש, אבל שורפין עליהם את התרומה, שהרי הם בודאי טמאים, בין אם הם זכר בין אם נקבה.

ומבררים: מאי טעמא [מה הטעם] של הלכה זו שבברייתא שאין חייבים על ביאת מקדש, אף שבודאי טמאים הם? לאו [האם לא] משום שנאמר "מזכר ועד נקבה תשלחו" — דווקא בזכר ודאי, ונקבה ודאית, ולא בטומטום ואנדרוגינוס, והרי זה כשיטת רב. אמר עולא: לא, אין מכאן סיוע לשיטת רב, שכן הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? — כשיטת ר' אליעזר היא,

דתנן [שכן שנינו במשנה במסכת שבועות], ר' אליעזר אומר: נאמר בענין החייבים קרבן עולה ויורד: "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא... או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו" (ויקרא ה, ב) ויש לדייק: על העלם ידיעה לאחר שנגע בשרץ ונטמא וידע שנטמא, ובעת שנכנס למקדש נשכח ממנו הדבר הוא חייב קרבן עולה ויורד בטומאת מקדש וקדשיו, ואינו חייב קרבן על העלם מקדש שעמד להכנס למקדש מתוך ידיעה שזה מקדש, וכשנכנס נעלם ממנו שזה מקדש וכשיצא נזכר.

ובדומה לכך ר' עקיבא אומר: נאמר "ונעלם ממנו והוא טמא" (שם) — להדגיש: על העלם טומאה הוא חייב קרבן, ואינו חייב על העלם מקדש.

ואמרינן [ואומרים אנו] בבירור שיטות אלה: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם], שהרי שניהם מסכימים להלכה אחת? ואמר חזקיה: כשהיו לפניו שרץ ונבלה ונגע באחד מהם ואינו יודע במי איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל. ובכך נחלקו, שר' אליעזר סבר [סבור] שכדי לחייבו בקרבן בעינן [צריכים אנו] עד שידע תחילה בבירור אי [אם] בשרץ איטמי [נטמא], אי [אם] בנבילה איטמי [נטמא], ואם אינו יודע — אינו מביא קרבן זה. ואילו ר' עקיבא סבר [סבור] שכיון שידע שנטמא לא בעינן [אין אנו צריכים] שידע בדיוק באיזו טומאה נטמא.

ומכאן נסיק, לאו [האם לא] אמר ר' אליעזר התם [שם] בענין ידיעת טומאה כי כדי לחייבו קרבן בעינן [צריכים אנו] שידע אי [אם] בשרץ איטמי [נטמא], אי [אם] בנבלה איטמי [נטמא], הכא נמי [כאן גם כן] לענין חיוב קרבן כשרואה הטומטום או האנדרוגינוס זיבה בעינן [צריכים אנו] שידע אי [אם] בלובן איטמי [נטמא], אי [אם] באודם איטמי [נטמא]. ולכן אינו חייב אף בראיית לובן ואודם כאחת, לשיטת ר' אליעזר.

אבל לשיטת ר' עקיבא, שאמר שמשום ידיעת הטומאה כשלעצמה מיחייב [מתחייב], אף שאינו יודע בדיוק איזו טומאה היא זו, הכא נמי [כאן גם כן], לעניין ראיית לובן ואודם כאחת, משום טומאה מיחייב [מתחייב], אף שאינו יודע אם משום טומאת נקיבה או משום טומאת זכר.

ושואלים: ולשיטת רב שאינו חייב קרבן על ביאת מקדש ואכילת קדשים בראיית אודם ולובן, ואולם שורפים את התרומה שנגע בה, מאי שנא [במה שונה] ביאת מקדש שלא מתחייב בה קרבן — משום דכתיב [שנאמר] "מזכר ועד נקבה תשלחו" — זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס.

אי הכי [אם כך], את התרומה שנגע בה נמי [גם כן] שלא נשרוף אף לדעתו, שכך נדרוש לענין מגע תרומה של טומטום ואנדרוגינוס באופן דומה, דכתיב [שכן נאמר] בדין הטמאים: "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה. והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה" (ויקרא טו, לב—לג) והרי פירוט זה בא ללמד שאין דינים אלה נוהגים אלא במי שהוא זכר ודאי, ובמי שהיא נקבה ודאית, ולא במי שהוא טומטום או אנדרוגינוס!

ומשיבים: המקרא ההוא מבעי ליה [נצרך לו] ללימוד אחר, וכדרשתו של ר' יצחק, שכן אמר ר' יצחק: הכתוב "לזכר" — בא לרבות את המצורע שהריהו מטמא באב הטומאה אדם וכלים אף למעינותיו (מקורות נוזלים שבו, כרוקו ומי רגליו). וכן הכתוב "ולנקבה" — בא לרבות את המצורעת למעינותיה.

ושואלים: האי [כתוב זה] שבפרשת טומאת מקדש וקדשיו "מזכר עד נקבה תשלחו" שדרש בו רב שאין חייבים על כך אלא זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס, נמי מבעי ליה [גם כן נצרך לו] לדרשה אחרת, והיא: שאין דין שילוח טמאים מן המקדש נוהג אלא במי שיש לו טהרה במקוה, פרט לכלי חרס שנטמא שאין לו טהרה במקוה, אלו דברי ר' יוסי, ואין מקום לדרשתו של רב מאותו כתוב!

ומשיבים: אם כן שהכתוב בא להשמיענו רק דרשת ר' יוסי, נכתוב רחמנא [תכתוב התורה] "אדם תשלחו", שדי בו כדי ללמדנו שאין כלי חרס בכלל שילוח. ומתוך שהרחיבה ואמרה "מזכר עד נקבה" הרי זה בא ללמדנו אף את דינו של רב.

וכי תימא [ואם תאמר] לדחות זאת: אי כתב רחמנא [אם היתה כותבת התורה] בלשון "אדם תשלחו" הוה אמינא [הייתי אומר] שאף כלי מתכות שנטמאו לא משולחים מן המקדש, שהרי לא אמר הכתוב דין זה אלא באדם, יש להשיב על כך: אף אם היה נאמר בכתוב "אדם תשלחו" לא הייתי ממעט כלי מתכות מדין שילוח, משום שדינם לענין זה מהכתוב בפסוק הקודם בפרשה זו: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" נפקא [יוצא, נלמד], ואם כן פירוט זה האמור בפסוק הבא "זכר" ו" נקבה" למה לי, שהרי יכול היה הכתוב לומר בכללות "אדם" — הרי זה בא להשמיענו כדרשתו של רב, שאין טומטום ואנדרוגינוס בכלל זה.

ושואלים מעתה, אימא [אמור] שכוליה [כל] הכתוב רק להשמיענו כדרשתו של רב הוא דאתא [שבא], ואין מקום לדרשתו של ר' יוסי! ומשיבים: אילו הכתוב בא רק לדרשתו של רב, אם כן, נכתוב [תכתוב] התורה "זכר נקבה תשלחו", מאי [מה] מלמדנו הכתוב "מזכר ועד נקבה" — התוספת "עד" באה ללמדנו שכל דבר טמא מזכר ועד נקבה, כל שיש לו טהרה במקוה, הרי הוא בכלל מצות שילוח.

ודנים בעיקר דינו של רב: אי הכי [אם כך], שאין הטומטום והאנדרוגינוס בכלל המשולחים מהמקדש בטומאתם, ואין הם חייבים קרבן על כניסה למקדש בטומאה, כי איטמי [כאשר נטמאו] הטומטום והאנדרוגינוס לא רק בזיבה, אלא אף בשאר טומאות, וכגון בטומאת שרץ או בטומאת מת, שגם אז לא לישלחו [לא ישולחו] מהמקדש, ולא יתחייבו קרבן על כניסה בטומאתם למקדש. שהרי בפרשה זו ממנה למד רב את דינו, נזכרו טומאות שונות, כאמור: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. מזכר ועד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה! ומשיבים: אמר קרא [המקרא] בפירוט "מזכר" — ללמדנו שאין הדברים אמורים אלא מטומאה הפורשת מן הזכר, שהיא הזיבה.

ושואלים עוד על דרשתו של רב: וכל היכא דכתיב [מקום שנאמר] "מזכר עד נקבה" למעוטי [למעט] טומטום ואנדרוגינוס הוא דאתא [שבא] והא גבי [והרי אצל] פרשת ערכין, דכתיב [שנאמר] "והיה ערכך "הזכר... חמשים שקל בשקל הקודש.

ואם נקבה היא והיה ערכך שלשים שקל" (ויקרא כז, ג—ד), ותניא [ושנויה ברייתא]: "הזכר" — ולא טומטום ואנדרוגינוס. יכול לא יהא הטומטום והאנדרוגינוס בערך איש שהוא חמישים שקל, אבל יהא בערך אשה שהוא שלושים שקל? תלמוד לומר: "הזכר... ואם נקבה" — דינים אלו אמורים דווקא במי שהוא זכר ודאי, ובמי שהיא נקבה ודאית, ולא בטומטום ובאנדרוגינוס.

ויש לדייק: טעמא [הטעם] למעט טומטום ואנדרוגינוס הוא משום דכתיב [שנאמר] בפרשה זו "הזכר... ואם נקבה", שלכל אחת מהמלים הללו תוספת הבאה ללמד (שנאמר "הזכר" ולא "זכר" בלבד, וכן "ואם נקבה" ולא "נקבה" בלבד), הא [הרי] שמהמלים "זכר" וכן "נקבה" כשלעצמן — הכתוב לא ממעט! ומשיבים: אין לדייק כן מדרשה זו שבפרשת ערכין, משום שדי ב"זכר" ו"נקבה" כשלעצמן ללמדנו שאין טומטום ואנדרוגינוס בכלל, אלא שבפרשת ערכין אין למדים מהן כשלעצמן משום שהכתוב ההוא מבעי ליה [נצרך לו] לעצם דין הערכין,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כח - ב

והמקור לכך שאין הם חייבין על ביאת מקדש על אף שהם טמאים בודאי, הוא ממה שנאמר: 'מזכר עד נקבה  תשלחו', שדוקא 'זכר - ודאי' או 'נקבה ודאית' מחויבים בשילוח למחוץ למקדש, ולא טומטום ואנדרוגינוס שספק מהו מינם.

לימא מסייע ליה לרב: "טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם אין חייבין על ביאת מקדש ואין שורפין עליהם את התרומה".

ראו לובן ואודם כאחת - אין חייבין על ביאת מקדש, אבל שורפין עליהם את התרומה! [224]

ומדייקת הגמרא: מאי טעמא אין חייבין על ביאת מקדש על אף שהם טמאים בודאי כשראו גם אודם וגם לובן, לאו, משום שנאמר "מזכר עד נקבה תשלחו" - זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס", וכדברי רב!

אמר עולא: לא! אין סיוע מהמתניתא לרב, כי הא מתניתא מני - רבי אליעזר היא, ופליגי רבנן עליה.

דתנן: [נאמר בפרשת טומאת מקדש: "נפש אשר תגע בכל דבר טמא... בנבלת שרץ טמא, ונעלם ממנו [ונכנס למקדש] והוא טמא, ואשם!"].

רבי אליעזר אומר: יש לדרוש את הפסוק, בצורה הזאת: השרץ - ונעלם ממנו! - על העלם שרץ הוא חייב, ואינו חייב על העלם מקדש! שדווקא כששכח האדם שנגע בשרץ והוא טמא, ולכן נכנס למקדש חייב קרבן, אבל אם זכר את טומאתו, ושגגתו היתה בכך ששכח שמקום זה הוא המקדש, פטור.

רבי עקיבא אומר: יש לדרוש את סופו של הפסוק, ובצורה שונה: "ונעלם ממנו - והוא טמא" - על העלם טומאה הוא חייב, ואינו חייב על העלם מקדש!

ואמרינן: מאי בינייהו? מהו ההבדל בין 'העלם שרץ' ל'העלם טומאה', הרי פירוש שניהם אחד הוא, ששכח האדם את טומאתו.

ואמר חזקיה: שרץ ונבילה לפניו, ונגע באחד מהם ואינו יודע באיזה נגע, איכא בינייהו!

דרבי אליעזר סבר בעינן עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבילה איטמי, ומי שאינו יודע במה נטמא פטור מקרבן, ואין לחייבו משום שממה נפשך נטמא ונכנס בשגגה למקדש, משום שרק "העלם שרץ" דהיינו שידע גם מהו הגורם לטומאה מחייב בקרבן ולא די בכך שידע רק שטמא הוא ורבי עקיבא סבר לא בעינן! שדי בידיעה שנטמא לחייבו קרבן, ואין זה משנה שאינו יודע במה נטמא.

וחוזרת הגמרא להסביר את דחית עולא להוכחה מהמתניתא לרב: לאו, אמר רבי אליעזר התם דבעינן דידע אי בשרץ איטמי אי בנבילה איטמי ואין מספיקה ידיעה סתמית שנטמא, הכא נמי בטומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם, בעינן שידע הטומטום או האנדרוגינוס, אי בלובן איטמי, אי באודם איטמי, ואין מספיקה הידיעה הסתמית שהוא טמא ממה נפשך, ומטעם זה פטרה הברייתא מקרבן, שסברה כרבי אליעזר.

אבל, לרבי עקיבא, דאמר משום טומאה מיחייב, ואין זה משנה אם הוא יודע במה נטמא, הכא נמי בטומטום ואנדרוגינוס שאינם יודעים אם הם טמאים משום לובן או משום אודם, משום טומאה מיחייב, ולא כדברי רב שפטר בקרבן גם לרבי עקיבא, כדרשתו מהפסוק 'מזכר עד נקבה תשלחו'.

ועתה שואלת הגמרא על עיקר דברי רב: ורב הפוטר טומטום ואנדרוגינוס מביאת מקדש בטומאה, מדרשת הפסוק 'מזכר עד נקבה תשלחו', מאי שנא ביאת מקדש דלא מיחייבי טומטום ואנדרוגינוס, דכתיב "מזכר ועד נקבה תשלחו", ודרשינן זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס, אי הכי תרומה נמי לא נשרוף על מגעם של טומטום ואנדרוגינוס דכתיב 'והזב את זובו לזכר ולנקבה', ונדרוש כמו שדרשנו ביחס לביאת מקדש בטומאה - זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס, ומדוע סובר רב ששורפין תרומה שנגעו בה?!

ומתרצת הגמרא: ההוא 'לזכר ולנקבה' הנכתב בזב, מבעי ליה לכדרבי יצחק, ולכן אי אפשר לדרוש ממנו גם את הדרשה של ודאי ולא טומטום ואנדרוגינוס.

דאמר רבי יצחק: 'הזכר' - לרבות את המצורע למעינותיו, שכשם שרוקו ומי רגליו של הזב הם אב הטומאה, כך גם רוקו ומי רגליו של המצורע.

'ולנקבה' - לרבות את המצורעת למעינותיה!

ושואלת הגמרא: האי 'מזכר ועד נקבה תשלחו' שנכתבו בטומאת מקדש, שמהם דרש רב למעט טומטום ואנדרוגינוס, נמי מבעי ליה - לדרשה אחרת! שמפסוק זה למדו ששילוח מהמקדש נוהג רק במי שיש לו טהרה במקוה, פרט לכלי חרס, שאין לו טהרה במקוה, שאין צריכים להוציאו מהמקדש אם נטמא, דברי רבי יוסי! ואיך דורש רב דרשה נוספת מאותו פסוק לאפוקי טומטום ואנדרוגינוס?

ומתרצת הגמרא: אם כן, שלכך בלבד נכתב 'מזכר ועד נקבה תשלחו' למעט כלי חרס שאין להם טהרה במקוה - נכתוב רחמנא 'אדם תשלחו' ונדע שלא צריך להוציא כלי חרס טמאים מהמקדש. ולצורך מה האריכה התורה וכתבה 'לזכר ולנקבה' אם לא ללמדנו את הדרשה הנוספת שזכר ונקבה ודאי ולא ספק?!

ומעלה הגמרא צד לדחות התירוץ: וכי תימא שאין זה דיוק, שאי אפשר לכתוב "אדם תשלחו" כי אי כתב רחמנא 'אדם' הוה אמינא אפילו כלי מתכות לא, שהיינו דורשים הפסוק בצורה מוטעת, שרק אדם טמא מצווה בשילוח מהמקדש ולא כלים, כולל כלי מתכות [225], שיש להם טהרה במקוה. ולהפקיע מטעות זו האריכה התורה וכתבה 'זכר ונקבה' [226]. נמצא שהפסוק כולו נצרך לדין שילוח כלים מהמקדש, וחזרה הקושיה מהיכן דרש רב למעט טומטום ואנדרוגינוס?

ודוחה הגמרא ומעמידה את התירוץ הקודם: גם אם היה כתוב אדם לא היינו ממעטים כלי מתכות משילוח, כי מהפסוק "מכל טמא לנפש" נפקא, וממנו היינו מרבים כלי מתכות. וחזר התירוץ הקודם, שכדי למעט כלי חרס היה די אם היה נכתב 'אדם' גרידא, ואם כן, 'זכר ונקבה' שנכתב בפסוק למה לי? אלא לכדרב, שמיעט טומטום ואנדרוגינוס שהם ספק ולא ודאי.

ושואלת הגמרא בכיוון ההפוך: ואימא כוליה דרשה שמהפסוק 'מזכר עד מנקבה תשלחו' לכדרב הוא דאתא, ומנין לרבי יוסי לדרוש בנוסף שכלי חרס טמאים אינם חייבים בשילוח מהמקדש?

ומתרצת: אם כן נכתוב 'זכר ונקבה' מאי 'מזכר ועד נקבה', ונדרשת המילה 'עד' למעט, עד כל דבר שיש לו טהרה במקוה [227], ולא כלי חרס!

ודנה הגמרא בעיקר לימודו של רב שטומטום ואנדרוגינוס שראו לובן ואודם כאחת אינם חייבים על ביאת מקדש משום שאין ידוע מינם, למרות שטומאתם ודאית:

אי הכי, כי איטמי טומטום ואנדרוגינוס בשאר טומאות כגון בטומאת מת, או בשרץ לא לישלחו מהמקדש [והיינו: שלא יהיה חייבים קרבן על כניסתם בטומאה], שהפסוק "מזכר ועד נקבה תשלחו" שממנו ממעט רב טומטום ואנדרוגינוס מתייחס לכל הטומאות, וכמבואר בפסוק שלפניו "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש מזכר ועד נקבה תשלחו" [228]. ואמאי מיעטם רב רק מטומאת זיבה?!

ומתרצת הגמרא: אמר קרא "מזכר" - מטומאה הפורשת מן הזכר! [229]

עוד דנה הגמרא: וכי כל היכא דכתיב "מזכר עד נקבה" - למעוטי טומטום ואנדרוגינוס הוא דאתא?

והא גבי ערכין, דכתיב "והיה ערכך הזכר חמישים שקל כסף בשקל הקדש. ואם נקבה היא, והיה ערכך שלושים שקל". ותניא: הזכר - ולא טומטום ואנדרוגינוס! שתוספת 'ה' הידיעה שנאמרה בזכר, מלמדת שרק בזכר הידוע נוהג דין זה.

יכול לא יהא נערך בערך איש להתחייב חמישים שקל כסף, אבל יהא נערך בערך אשה להתחייב שלושים?

תלמוד לומר: "והיה ערכך הזכר ואם נקבה היא", ומיתור המילה 'ואם' [230] דורשים זכר - ודאי, נקבה - ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס! [231] ומדייקת הגמרא: טעמא שמיעטו טומטום ואנדרוגינוס מערכין משום דכתיב 'הזכר' בה"א הידיעה: 'ואם נקבה' - הא מ"זכר" ו"נקבה" בלא ה"א הידיעה ובלא יתור 'אם', לא ממעט טומטום ואנדרוגינוס?!


הערות

[224] בערוך לנר הסתפק בדין טומטום שראה לובן ונכנס לעזרה, ואחר שיצא נקרע ונמצא זכר האם חייב קרבן, כיון שמעתה אין יותר ספק והוברר למפרע שנכנס בטומאה. ונראה שיסוד הספק הוא בגדר גזיה"כ שפטרה טומטום גם כשראה לובן ואודם כאחת, שאפשר שנאמר כאן פטור בטומטום בלא קשר לספק, שהרי כשראה לובן ואודם אין ספק בטומאתו, ואם כן הוא הדין כשנקרע. ואפשר שנתחדש שלא אומרים ממה נפשך, ומאחר שכל טומאה בפני עצמה ספק היא ואין בה כדי לחייב אין מצרפים ב' טומאות נפרדות לומר ודאי נטמא, ולצד זה לאחר שנקרע ואפשר לחייבו מדין זכר בלבד חייב. ואם נאמר כצד השני שיסוד הפטור הוא מחמת הספק וגזירת הכתוב היא שלא נאמר ממה נפשך, אפשר לישב את קושית הערול"נ שהובאה בהערה לעיל על רש"י [ד"ה אין] והרמב"ם שפטרהו משום ספק חולין בעזרה, והקשה הערול"נ שגם בודאי טומאה פטור. ולצד זה ניחא שהרי יסוד הפטור הוא משום הספק ובגזירת הכתוב רק נתחדש שאין מצרפים ב' טומאות, אבל אם היה אפשר לחייבו רק משום צד אחד היה מתחייב.

[225] כן פירשו התוס' [ד"ה הוה], שכלי מתכות שנקטה הגמרא אינו בדווקא אלא הוא הדין שאר כלים היו מתמעטים. ומה שהזכירו דווקא כלי מתכות הוא בכדי לחדש שאפילו בכלי מתכות שטומאתם חמורה וכשנוגעת חרב במת נהית כמותו, היה מקום לטעות ולפטור משילוח.

[226] בביאור דחית הגמרא כיצד משמע מ'זכר ונקבה' לרבות כלים יותר מאשר 'אדם' שממעט כלים, כתב רש"י [ד"ה הוה אמינא] שמשינוי הלשון שהאריכה התורה שלא כהרגלה ופירטה זכר ונקבה משמע שישנו ריבוי, והיו מעמידים ריבוי זה על כלים אפילו שאינם נכללים במשמעות הפסוק.

[227] רש"י ותוס' [ד"ה עד] פירשו שמשמעות הפסוק היא לרבות שדין שילוח נוהג בכל במי שיש בו הדין שנוהג בכל הטמאים מזכר עד נקבה, דהיינו טהרה במקווה ששווה לשניהם. ויצאו מכלל הריבוי כלי חרס שאין להם טהרה. וא"ת אחרי שמדרשה זו נתרבו כל הכלים שנטהרים במקוה אין צורך יותר לרבותם מהפסוק 'כל טמא לנפש' שהביאה הגמרא לעיל, תירצו התוס' שהגמרא בפסחים דרשה פסוק זה לדרשות אחרות.

[228] התוס' [ד"ה אי הכי] דייקו את לשון הגמרא שכתבה "אי הכי", שרק מחמת התירוץ הקודם קשה קושיה זו. ולכן פירשו שרק אחד הדרשה מ"עד" שנכללים בפסוק מ'זכר עד נקבה' כל הטומאות שיש להם טהרה במקוה, ונכללו גם שרץ וטמא מת שגם מהם מועילה טבילה להטהר, הוקשה לגמרא, כיון שנכללים בתוך הפסוק מ'זכר עד נקבה' יכללו גם במיעוט. אולם מרש"י [ד"ה אי הכי] שכתב "לעיל קאי", מבואר שחולק וסובר שאין שייכות בין קושיה זו לתירוץ הקודם.

[229] החזו"א [יו"ד קטז ז, זבים ב ט] ביאר שהגמרא שהקשתה שגם כשנגעו טומטום ואנדרוגינוס בשרץ יטמא מת יפטרו משילוח סברה שמיעוט הפסוק הוא בדין שילוח, שאף על פי שחלה הטומאה על הטומטום כעל שאר הזכרים והנקבות מכל מקום פטור מקרבן. אולם במסקנת הגמרא שרק בטומאת נדה וזיבה שונים טומטום ואנדרוגינוס אפשר שהוא מיעוט בדין הטומאה, שלא חלה בהם הטומאה ברמה שחלה על זכרים ונקבות ודאים ולכן פטורים מקרבן, ומסיבה זו בטומאת שרץ וטמא מת שאינם שונים וחלה גם בהם בחומרה הרגילה מחויבים גם הם בקרבן. והוסיף החזו"א שנפקא מינה מנידון הגמרא גם לאדם אחר שנגעו בו הטומטום והאנדרוגינוס לאחר שנטמאו, שלסברת הגמרא בקושיתה שהטומאה שחלה בהם היא רגילה, אם כן יטמאו את הנוגע בהם ויחויב בשילוח מאחר והוא זכר ודאי. אבל למסקנת הגמרא שהטומאה שחלה בהם היא קלושה, אם כן גם הנוגע בהם יפטר משילוח שלא יהא המקבל חמור מהמקור. וראה בערוך לנר [עמוד א, ד"ה את התרומה] שהיה פשוט לו שהנוגע בטומטום דינו כטומטום עצמו, והקשה מכח סברתו על הגמרא בשבועות [יז א], ולביאור החזו"א בקושית הגמרא, מיושבת קושיתו.

[230] כן פירשו רש"י ותוס', שהמיעוט הוא מיתור 'ה' ו'אם'. וביאר הערוך לנר שלמדה הגמרא שהמיעוט הוא מהיתור ולא ממשמעות 'זכר ונקבה', מכך שחזרה הברייתא וכתבה שוב 'הזכר' לגבי המיעוט מנקבה. ופירשה הגמרא כפילות זו, שעיקר המיעוט הוא מ'ה' הידיעה שבזכר שמשמע ממנו למעט מי שאינו ידוע. ולכן גם יתור 'אם' שנאמר בנקבה דורשים בדומה למיעוט הקודם, ומצריכים נקבה ידועה.

[231] בהערות הקודמות הובאה מחלוקת התנאים מהי מהותו של האנדורגינוס, האם הוא ספק זכר וספק נקבה, או שהוא מין שלישי לעצמו, ולכאורה סוגייתנו אינה מתפרשת לשני הצדדים, שהרי אם מין לעצמו הוא אין צורך לדרשה מהפסוק למעטו מדין זכר ונקבה, שהרי בעצמותו אינו בכלל מינים אלו. וגם אם נאמר שסברה סוגייתנו שהוא ספק זכר או נקבה, עדיין יוקשה, מדוע נצרכים ב' פסוקים נפרדים למעטו מכלל זכר ולמעטו מכלל נקבה, והרי כלפי שמיא גליא מהו, וא"צ למעטו מדרשה שאינו בה. ותירצו התוס' [ד"ה הא] שאם היה מתמעט רק מזכר היה אפשר לומר שאף על פי שזכר הוא כיון שמשונה היא משאר זכרים דינו כנקבה, ולכן נצרך פסוק נוסף למעטו גם מפרשת נקבה.

תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם" (במדבר ה, ג), ומן הפירוט "מזכר ועד נקבה" למדים אנו שנוהג דין שילוח הטמאים מן המקדש דווקא במי שהוא זכר ודאי, ובמי שהיא נקבה ודאית, ולא במי שאינו כן, כגון טומטום ואנדרוגינוס.

ומציעים: לימא [האם נאמר] שמסייע ליה [לו] לדברי רב אלו ממה ששנינו בברייתא: טומטום ואנדרוגינוס שראו זיבה שמ ראה לובן או שמראה אודם ונכנסו למקדש קודם שנטהרו או אכלו קדשים — אין חייבין על ביאת מקדש ולא על אכילת קדשים, ואין שורפין עליהם את התרומה אם נגעו בה. ואולם אם ראו זיבה שמראה לובן ואודם כאחת — אף שאין חייבין על ביאת מקדש, אבל שורפין עליהם את התרומה, שהרי הם בודאי טמאים, בין אם הם זכר בין אם נקבה.

ומבררים: מאי טעמא [מה הטעם] של הלכה זו שבברייתא שאין חייבים על ביאת מקדש, אף שבודאי טמאים הם? לאו [האם לא] משום שנאמר "מזכר ועד נקבה תשלחו" — דווקא בזכר ודאי, ונקבה ודאית, ולא בטומטום ואנדרוגינוס, והרי זה כשיטת רב. אמר עולא: לא, אין מכאן סיוע לשיטת רב, שכן הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? — כשיטת ר' אליעזר היא,

דתנן [שכן שנינו במשנה במסכת שבועות], ר' אליעזר אומר: נאמר בענין החייבים קרבן עולה ויורד: "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא... או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו" (ויקרא ה, ב) ויש לדייק: על העלם ידיעה לאחר שנגע בשרץ ונטמא וידע שנטמא, ובעת שנכנס למקדש נשכח ממנו הדבר הוא חייב קרבן עולה ויורד בטומאת מקדש וקדשיו, ואינו חייב קרבן על העלם מקדש שעמד להכנס למקדש מתוך ידיעה שזה מקדש, וכשנכנס נעלם ממנו שזה מקדש וכשיצא נזכר.

ובדומה לכך ר' עקיבא אומר: נאמר "ונעלם ממנו והוא טמא" (שם) — להדגיש: על העלם טומאה הוא חייב קרבן, ואינו חייב על העלם מקדש.

ואמרינן [ואומרים אנו] בבירור שיטות אלה: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם], שהרי שניהם מסכימים להלכה אחת? ואמר חזקיה: כשהיו לפניו שרץ ונבלה ונגע באחד מהם ואינו יודע במי איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל. ובכך נחלקו, שר' אליעזר סבר [סבור] שכדי לחייבו בקרבן בעינן [צריכים אנו] עד שידע תחילה בבירור אי [אם] בשרץ איטמי [נטמא], אי [אם] בנבילה איטמי [נטמא], ואם אינו יודע — אינו מביא קרבן זה. ואילו ר' עקיבא סבר [סבור] שכיון שידע שנטמא לא בעינן [אין אנו צריכים] שידע בדיוק באיזו טומאה נטמא.

ומכאן נסיק, לאו [האם לא] אמר ר' אליעזר התם [שם] בענין ידיעת טומאה כי כדי לחייבו קרבן בעינן [צריכים אנו] שידע אי [אם] בשרץ איטמי [נטמא], אי [אם] בנבלה איטמי [נטמא], הכא נמי [כאן גם כן] לענין חיוב קרבן כשרואה הטומטום או האנדרוגינוס זיבה בעינן [צריכים אנו] שידע אי [אם] בלובן איטמי [נטמא], אי [אם] באודם איטמי [נטמא]. ולכן אינו חייב אף בראיית לובן ואודם כאחת, לשיטת ר' אליעזר.

אבל לשיטת ר' עקיבא, שאמר שמשום ידיעת הטומאה כשלעצמה מיחייב [מתחייב], אף שאינו יודע בדיוק איזו טומאה היא זו, הכא נמי [כאן גם כן], לעניין ראיית לובן ואודם כאחת, משום טומאה מיחייב [מתחייב], אף שאינו יודע אם משום טומאת נקיבה או משום טומאת זכר.

ושואלים: ולשיטת רב שאינו חייב קרבן על ביאת מקדש ואכילת קדשים בראיית אודם ולובן, ואולם שורפים את התרומה שנגע בה, מאי שנא [במה שונה] ביאת מקדש שלא מתחייב בה קרבן — משום דכתיב [שנאמר] "מזכר ועד נקבה תשלחו" — זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס.

אי הכי [אם כך], את התרומה שנגע בה נמי [גם כן] שלא נשרוף אף לדעתו, שכך נדרוש לענין מגע תרומה של טומטום ואנדרוגינוס באופן דומה, דכתיב [שכן נאמר] בדין הטמאים: "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה. והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה" (ויקרא טו, לב—לג) והרי פירוט זה בא ללמד שאין דינים אלה נוהגים אלא במי שהוא זכר ודאי, ובמי שהיא נקבה ודאית, ולא במי שהוא טומטום או אנדרוגינוס!

ומשיבים: המקרא ההוא מבעי ליה [נצרך לו] ללימוד אחר, וכדרשתו של ר' יצחק, שכן אמר ר' יצחק: הכתוב "לזכר" — בא לרבות את המצורע שהריהו מטמא באב הטומאה אדם וכלים אף למעינותיו (מקורות נוזלים שבו, כרוקו ומי רגליו). וכן הכתוב "ולנקבה" — בא לרבות את המצורעת למעינותיה.

ושואלים: האי [כתוב זה] שבפרשת טומאת מקדש וקדשיו "מזכר עד נקבה תשלחו" שדרש בו רב שאין חייבים על כך אלא זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס, נמי מבעי ליה [גם כן נצרך לו] לדרשה אחרת, והיא: שאין דין שילוח טמאים מן המקדש נוהג אלא במי שיש לו טהרה במקוה, פרט לכלי חרס שנטמא שאין לו טהרה במקוה, אלו דברי ר' יוסי, ואין מקום לדרשתו של רב מאותו כתוב!

ומשיבים: אם כן שהכתוב בא להשמיענו רק דרשת ר' יוסי, נכתוב רחמנא [תכתוב התורה] "אדם תשלחו", שדי בו כדי ללמדנו שאין כלי חרס בכלל שילוח. ומתוך שהרחיבה ואמרה "מזכר עד נקבה" הרי זה בא ללמדנו אף את דינו של רב.

וכי תימא [ואם תאמר] לדחות זאת: אי כתב רחמנא [אם היתה כותבת התורה] בלשון "אדם תשלחו" הוה אמינא [הייתי אומר] שאף כלי מתכות שנטמאו לא משולחים מן המקדש, שהרי לא אמר הכתוב דין זה אלא באדם, יש להשיב על כך: אף אם היה נאמר בכתוב "אדם תשלחו" לא הייתי ממעט כלי מתכות מדין שילוח, משום שדינם לענין זה מהכתוב בפסוק הקודם בפרשה זו: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" נפקא [יוצא, נלמד], ואם כן פירוט זה האמור בפסוק הבא "זכר" ו" נקבה" למה לי, שהרי יכול היה הכתוב לומר בכללות "אדם" — הרי זה בא להשמיענו כדרשתו של רב, שאין טומטום ואנדרוגינוס בכלל זה.

ושואלים מעתה, אימא [אמור] שכוליה [כל] הכתוב רק להשמיענו כדרשתו של רב הוא דאתא [שבא], ואין מקום לדרשתו של ר' יוסי! ומשיבים: אילו הכתוב בא רק לדרשתו של רב, אם כן, נכתוב [תכתוב] התורה "זכר נקבה תשלחו", מאי [מה] מלמדנו הכתוב "מזכר ועד נקבה" — התוספת "עד" באה ללמדנו שכל דבר טמא מזכר ועד נקבה, כל שיש לו טהרה במקוה, הרי הוא בכלל מצות שילוח.

ודנים בעיקר דינו של רב: אי הכי [אם כך], שאין הטומטום והאנדרוגינוס בכלל המשולחים מהמקדש בטומאתם, ואין הם חייבים קרבן על כניסה למקדש בטומאה, כי איטמי [כאשר נטמאו] הטומטום והאנדרוגינוס לא רק בזיבה, אלא אף בשאר טומאות, וכגון בטומאת שרץ או בטומאת מת, שגם אז לא לישלחו [לא ישולחו] מהמקדש, ולא יתחייבו קרבן על כניסה בטומאתם למקדש. שהרי בפרשה זו ממנה למד רב את דינו, נזכרו טומאות שונות, כאמור: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. מזכר ועד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה! ומשיבים: אמר קרא [המקרא] בפירוט "מזכר" — ללמדנו שאין הדברים אמורים אלא מטומאה הפורשת מן הזכר, שהיא הזיבה.

ושואלים עוד על דרשתו של רב: וכל היכא דכתיב [מקום שנאמר] "מזכר עד נקבה" למעוטי [למעט] טומטום ואנדרוגינוס הוא דאתא [שבא] והא גבי [והרי אצל] פרשת ערכין, דכתיב [שנאמר] "והיה ערכך "הזכר... חמשים שקל בשקל הקודש.

ואם נקבה היא והיה ערכך שלשים שקל" (ויקרא כז, ג—ד), ותניא [ושנויה ברייתא]: "הזכר" — ולא טומטום ואנדרוגינוס. יכול לא יהא הטומטום והאנדרוגינוס בערך איש שהוא חמישים שקל, אבל יהא בערך אשה שהוא שלושים שקל? תלמוד לומר: "הזכר... ואם נקבה" — דינים אלו אמורים דווקא במי שהוא זכר ודאי, ובמי שהיא נקבה ודאית, ולא בטומטום ובאנדרוגינוס.

ויש לדייק: טעמא [הטעם] למעט טומטום ואנדרוגינוס הוא משום דכתיב [שנאמר] בפרשה זו "הזכר... ואם נקבה", שלכל אחת מהמלים הללו תוספת הבאה ללמד (שנאמר "הזכר" ולא "זכר" בלבד, וכן "ואם נקבה" ולא "נקבה" בלבד), הא [הרי] שמהמלים "זכר" וכן "נקבה" כשלעצמן — הכתוב לא ממעט! ומשיבים: אין לדייק כן מדרשה זו שבפרשת ערכין, משום שדי ב"זכר" ו"נקבה" כשלעצמן ללמדנו שאין טומטום ואנדרוגינוס בכלל, אלא שבפרשת ערכין אין למדים מהן כשלעצמן משום שהכתוב ההוא מבעי ליה [נצרך לו] לעצם דין הערכין,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

you shall send out, out of the camp you shall send them, so that they not impurify their camp, in the midst of which I dwell” (Numbers 5:3). It is derived from the verse that only a definite male or a definite female is liable for entering the Temple in a state of impurity, but not a tumtum or a hermaphrodite.

The Gemara suggests: Let us say that the following baraita supports the opinion of Rav: In the case of a tumtum and a hermaphrodite who saw white ziva or red blood, they are not liable for entering the Temple in a state of impurity, and if they touch teruma, one does not burn the teruma due to their contact. If they saw white ziva and red blood as one, i.e., they emitted both ziva and blood, they are still not liable for entering the Temple, but one burns teruma due to their contact.

The Gemara reasons: What is the reason that they are not liable for entering the Temple despite the fact that they are definitely impure? Is it not because it is stated in the verse: “Both male and female you shall send out,” from which it is derived that only a definite male or a definite female could be liable for entering the Temple in a state of impurity, but not a tumtum or a hermaphrodite? Ulla says: No, Rav’s opinion cannot be proved from this baraita, as in accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer.

As we learned in a mishna (Shevuot 14b) that Rabbi Eliezer says: With regard to the sliding-scale offering the verse states: “Or if a person touches any impure thing…or the carcass of a non-kosher creeping animal, and it is hidden from him” (Leviticus 5:2). A precise reading of this verse indicates that if one has a lapse of awareness that he contracted ritual impurity by touching a carcass of a creeping animal, he is liable to bring a sliding-scale offering for defiling the Temple or the sacrificial food, but he is not liable to bring such an offering for a lapse of awareness that he is entering the Temple or partaking of sacrificial food.

Rabbi Akiva says that it is derived from the phrase: “And it is hidden from him, so that he is impure” (Leviticus 5:2), that for a lapse of awareness that one had contracted ritual impurity, he is liable to bring a sliding-scale offering, but he is not liable to bring an offering for a lapse of awareness that he is entering the Temple or partaking of sacrificial food.

And we say with regard to this mishna: What is the difference between the opinions of Rabbi Eliezer and Rabbi Akiva? They are apparently stating the same halakha. And Ḥizkiyya says: There is a practical difference between them in a case where one initially knew that he had contracted ritual impurity, but he did not know whether the impurity was contracted from a carcass of a creeping animal or from the carcass of an unslaughtered animal. As Rabbi Eliezer holds that for one to be liable to bring an offering, we require that he initially know whether he contracted impurity from a carcass of a creeping animal or whether he contracted impurity from an unslaughtered animal carcass, and if he never knew this, he does not bring an offering. And Rabbi Akiva holds that for him to be liable to bring an offering, we do not require that he know this detail, since he knows in general terms that he contracted impurity.

The Gemara infers: Doesn’t Rabbi Eliezer say there, in that mishna, that we require one to bring an offering for entering the Temple in a state of impurity only if he knew initially whether he contracted impurity from a carcass of a creeping animal or whether he contracted impurity from an unslaughtered animal carcass? Here, too, with regard to a hermaphrodite or a tumtum who emitted both ziva and blood, they are not obligated to bring an offering according to Rabbi Eliezer, as we require one to bring an offering only if he knew whether he became impure due to the white ziva he emitted or whether he became impure due to the red blood he emitted.

But according to Rabbi Akiva, who said that one is obligated to bring an offering due to his initial knowledge of his impurity even if he did not know the exact cause of his impurity, here too, in the case of a hermaphrodite or a tumtum who emitted both ziva and blood, he is obligated to bring an offering due to his initial knowledge of his impurity, despite the fact that he does not know whether he is impure due to the blood or the ziva.

The Gemara asks: And according to Rav, who holds that an impure tumtum or hermaphrodite is not liable for entering the Temple but that any teruma that he touches is burned, what is different with regard to entering the Temple, for which he is not liable? The reason it is different is that it is written: “Both male and female you shall send out,” from which it is derived that a definite male or a definite female is liable for entering the Temple in a state of impurity, but not a tumtum or a hermaphrodite.

If so, we should not burn teruma that he touches either, as it is written in a verse dealing with these types of impurity: “This is the law of the zav, and of one from whom the flow of semen emerges, so that he is thereby impure; and of her that is sick with her menstrual status, and they who have an issue, whether a male or a female” (Leviticus 15:32–33). It can similarly be derived from this verse that these types of impurity apply only to a definite male or a definite female, but not to a tumtum or a hermaphrodite.

The Gemara answers: That verse is necessary for the halakha of Rabbi Yitzḥak, as Rabbi Yitzḥak said: The term “whether a male” serves to include a male leper as a primary source of impurity with regard to the sources of his bodily emissions. In other words, the various emissions of a leper, e.g., his saliva and urine, have the status of a primary source of impurity, and therefore they transmit impurity to a person or utensil that touches them. And the term “or a female” serves to include a female as a primary source of impurity with regard to the sources of her bodily emissions.

The Gemara raises a difficulty: This verse: “Both male and female you shall send out” (Numbers 5:3), from which Rav derives that the prohibition against an impure person entering the Temple does not apply to one whose sex is uncertain, is also necessary for another halakha. That halakha is that the obligation to remove from the Temple any impure person or item applies only to one that has the option of attaining ritual purity by immersing in a ritual bath; this excludes an impure earthenware vessel, which cannot be purified by immersing it in a ritual bath. This is the statement of Rabbi Yosei. Consequently, Rav’s halakha cannot be derived from that verse.

The Gemara answers: If so, that the verse serves to teach Rabbi Yosei’s halakha alone, let the Merciful One write: Any person you shall send out, as this would also exclude earthenware vessels. Rav’s halakha is derived from the fact that the wording of the verse is: “Both male and female.”

And if you would say in response that if the Merciful One had written: Any person you shall send out, I would say that impure metal vessels need not be removed from the Temple either, as they are not included in the term: Any person, this is not correct. The Gemara elaborates: The halakha that impure metal vessels must be removed from the Temple is derived from the previous verse: “That they put out of the camp every leper, and every one that has an issue, and whatever is impure by the dead” (Numbers 5:2). Therefore, why do I need the verse to write: “Both male and female you shall send out,” instead of simply stating: Any person you shall send out? Clearly, the phrase: “Both male and female,” is necessary for the halakha of Rav.

The Gemara asks: But if so, one can say that the entire phrase comes for Rav’s halakha, and not the halakha of Rabbi Yosei. The Gemara answers: If so, let the verse write: Male and female. What is the meaning of the phrase: “Both male and female”? The verse is referring to any ritually impure item that has the same halakha that applies to both males and females, i.e., it can attain purity by being immersed in a ritual bath; this excludes earthenware vessels.

With regard to Rav’s halakha that the prohibition of entering the Temple in a state of ritual impurity does not apply to one who is a tumtum or a hermaphrodite, the Gemara asks: If so, then even when they become impure with other types of impurity, in addition to the impurity of a zav or a menstruating woman, a tumtum and a hermaphrodite should likewise not be sent out of the Temple, as the passage from which a tumtum and a hermaphrodite are excluded is also referring to other types of impurity: “That they put out of the camp every leper, and every one that has an issue, and whatever is impure by the dead” (Numbers 5:2). The Gemara answers: The next verse states: “Both male,” which is referring to impurity caused by a substance that is emitted from the male organ, i.e., ziva.

The Gemara raises a difficulty with regard to Rav’s derivation: And is it correct that anywhere that the phrase “both male and female” is written in the Torah, this comes to exclude a tumtum and a hermaphrodite? But isn’t a similar expression stated with regard to valuations, as it is written: “For the male…fifty shekels of silver, after the shekel of the Sanctuary. And if she is a female, then your valuation shall be thirty shekels” (Leviticus 27:3–4).

And it is taught in a baraita that it is derived from the term “the male”: But not a tumtum or a hermaphrodite. One might have thought that a tumtum or a hermaphrodite shall not be valuated according to the valuation of a man, which is fifty shekels, but shall be valuated according to the valuation of a woman, which is thirty shekels. Therefore, the verse states: “The male,” and the following verse states: “And if she is a female,” indicating that these halakhot apply only to a definite male or a definite female, but not to a tumtum or a hermaphrodite.

The Gemara explains the difficulty: The reason a tumtum and a hermaphrodite are excluded is that it is written: “The male…and if she is a female,” which indicates that if the verse had written: Male and female, without the superfluous words “the” and “if,” it would not have been derived that the verse excludes a tumtum and a hermaphrodite. This apparently contradicts the opinion of Rav, who excludes a tumtum and a hermaphrodite from the prohibition of entering the Temple in a state of impurity merely due to the phrase: “Male and female” (Numbers 5:3). The Gemara answers: In that verse with regard to valuations, the words “male” and “female” are themselves necessary

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

זכר ודאי נקבה ודאית. מכאן יש סיוע לדברי ר״י ורש״י ז״ל וכל דכותי׳ בעלי תוס׳ ז״ל שאומרים דאפי׳ למ״ד דאנדרוגינוס בריה בפני עצמה הוא אינו מין גמור לעצמו שאינו לא זכר ולא נקבה אלא גם הוא זכר או נקבה אלא שדינו מסופק אלינו ומשום דטומטום אינו בעצמו אלא זכר לחוד או נקבה לחוד אלא שכל זמן שלא נקרע לא נתבררה צורתו ואלו אנדרוגינוס נתבררה צורתו אלינו לעין אלא שלא נתברר לנו דינו קרוי בתלמודא לטומטום ספיקא ולאנדרוג׳ בריה אלא ודאי אין דינו אל כזכר או כנקבה וכן הדין בכוי למ״ד בריה הוא בודאי הוא חיה או בהמה ולא מין שלישי אלא שלא נתברר דינו אלינו ותדע דבפ׳ הערל ס״ל לרב ב״ר יוסי באנדרוגינוס דאמר בריה בפני עצמה ואפ״ה אמר כאן ששורפין על ספקו את התרומה ואמאי שהרי לא נתנה התורה טומאה אלא לזכר או לנקבה וזה שמא אינו לא איש ולא אשה אלא מין בפני עצמו וכן בכוי א״ר יוסי שאין שוחטין אותו בי״ט שמא חיה הוא וטעון כסוי ואין מכסין שמא בהמה הוא ואע״ג דאיהו קרי ליה בריה במ׳ חולין ואי מין לעצמו הוא אמאי טעון כסוי דהא גבי כסוי חיה כתיב ביה אלא ודאי כדאמרן אבל רבינו הרמב״ן ז״ל סובר וכן שמעתי על רבינו מאיר הלוי ז״ל שהשיב על רבינו שמשון ז״ל דלמ״ד אנדרוגינוס בריה בפני עצמה היא הוא מין בפני עצמו ולהכי קרי ליה בריה ותדע דאמר בבכורות דרשב״א סבר דטומטום לא קדיש בבכורה ורבנן סברי דקדיש ואתי׳ לומר דרבנן סברי דספיקא הוי וקדיש מספקא ורשב״א סבר בריה היא ולהכי לא קדיש ואמ׳ דבע׳ טומטום כבריה לא מספק דזכר או נקבה הא דמספקא אלמא כל היכא דאמר בריה אינו משום ספק זכר או נקבה אלא משום דהוי מין בפני עצמו ובפ׳ בתרא דיומא אמר כל חלב לרבות את הכוי ואמ׳ מאי קסבר אי סבר ספקא הוי אצטריך קרא למעוטי ספקא אלא קסבר בריה בפני עצמה ובחגיגה פ״ק זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס והוינן בה בשלמא אנדרוגינוס אצטריך סד״א הואיל ואית ביה צד זכרות ליחייב קמ״ל דבריה הוא אלא טומטום אצטריך קרא למעוטי ספקא וכל הני אתיין כר׳ יוסי דלא אשכחן בהדיא דאית ליה האי סברא אלא הוא ותבע׳ דרב גופיה דפסק בהדיא כר׳ יוסי בפ׳ הערל אמר התם דאנדרוגינות חייבין עליו משני מקומות ומרבינן לה מואת זכר ואי ספק נקבה הוא היכי מתרבי מואת זכר ואיכא אפשר נמי לחייבי משום זכר ודילמא נקבה היא והא דאמר רב הכא שורפין עליו את התרומה גבי טומטום נקבה נקטה לכ״ע ואפי׳ אליבא דנפשיה וכר׳ יוסי אבל באנדרוגינוס נקטיה אליבא דרבנן בדוקא ולדידיה ור׳ יוסי נקטי׳ אגב טומטום בהשגרת לישן ומ״ש בכוי לענין כסוי שאני התם דאע״ג דבריה הוא מ״מ דינו ספק ושמא דינו כחיה או כבהמה או אפשר שדינו כשניהם להחמיר וחזינן לענין חלב ודם שריבהו הכתוב כבהמה ולפי׳ בכל מה ששוין חיה ובהמה א״א להוציא מכללם לפטור שכבר ריבהו הכתוב וכדא׳ בפ׳ דם שחיטה וטומאתו ושחיטה מנ״ל ואמרינן סברא מדלכל מילי שוייה רחמנא כבהמה להחמיר טומאתו ושחיטאתו כבהמה וכיון דהכי הוא לענין כסוי נמי חשו עליו דדילמא לכל מילי דינו כבהמה ואפי׳ להקל או שמא יש עליו גם דיני חיה להחמיר. והא דאמ׳ בבכורות פ׳ אלו מומין וחכמים אומרים לא נגזז ולא נעבד ואמר התם דלרבנן תרי מעוטי כתיבי הזכרים הזכרים דאלמא לא ממעוטי מלשנא דזכר דעלמא והיינו משום דהא ספק הוא דאלו הוי בריה אמאי לא ממעיט הא לא קשי׳ דההוא לרבנן דלית ליה דר׳ יוסי וסבר דאנדרוגינוס ספקי׳ הא לר׳ יוסי לא צריכי מעוטי דהזכרים כלל כל זה מיסודו של מורי הרא״ה ז״ל בשיטת רבי׳ הגדול רבו הרמב״ן ז״ל.

הא מני ר״א היא וכו'. משמע דהכי קים ליה ר״א מדדחי לה בהדיא לרב בהאי לישנא.

הא מכל טמא נפש נפקא. פי׳ דק״ל כלל ואדם פרט ותשלחו כלל ובא לרבות כל כעין הפרט שיש לו טהרה במקוה ופרכינן לרב א״ה אמאי מטמינהו מושלוח באודם ולובן בלחוד אפי׳ דשאר טומאה נמי כגון שנגעו במת וכיוצא בו לא לבעי שלוח ומדנקט לובן ואודם ש״מ דמשאר טומאות הפורשות מזכר ומדכתב עד נקבה נפק כלי חרס וכדמפרש ואזיל.

והא גבי ערכין. וה״ה דה״מ למפרך מיולדת דכתיב בה זכר ונקבה ואפ״ה לא ממעיט טומטום ואנדרוגינוס אלא דחדא מינייהו נקט וכפי דיקא דהאי אפריקה יולדת ואיצטרך קרא לזכר ונקבה דבגווה לחלק בין טומאות זכר לטומאת נקבה וההיא דיולדת דאידך דמתני׳ הוה עדיפא לן למנקט אלא דניחא ליה לפרושי אגב אורחין מהיכא נפקא לן שאין ערך לטומטום ואנדרוגינוס והכי אורחא בתלמודא בקצת דוכתי.

אמר עולא הא מני ר' אליעזר היא. ותימה הא תנן בסוף הערל ר' אליעזר אומר אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כזכר וי"ל דהא אמרינן התם לא לכל אמר ר' אליעזר אנדרוגינוס זכר מעליא ועי"ל הא דקאמר הכא סבר לה כר' אליעזר היינו בפלוגתא דהשרץ ונעלם:

פרט לכלי חרס גרס. ול"ג שאין לו טהרה במקוה דאינו מן הברייתא כדמוכח בסוף המוצא תפילין דבעינן למימר לפי שאינו נעשה אב הטומאה ומיהו אין צריך למחקו אע"ג שאינו מן הברייתא והאי דנקט ליה תלמודא משום דמסקינן התם דבשרץ (נמי) פליגי נמי תנאי והיינו ע"כ משום שאין לו טהרה במקוה:

ה"א כלי מתכות לא. ה"ה דהוה מצי למימר כל כלי שטף לא [אלא] נקט כלי מתכות לרבותא דאע"ג דחמירי דחרב הרי הוא כחלל:

עד כל דבר שיש לו טהרה במקוה. והשתא לא איצטריך כל טמא לנפש לכלי מתכות ובריש אלו דברים בפסחים דריש ליה לדרשא אחרינא:

אי הכי נטמאו בשאר טומאות נמי לא לשלחו. אא"ב דכולהו לכדרב (הונא) הוא דאתא ניחא דאמרי' מזכר מטומאה הפורשת מזכר אבל כיון דאמרת דעד אתא לרבויי כל דבר שיש לו טהרה במקוה ואינהו אפילו בשאר טומאות נשתלחי א"כ טומטום ואנדרוגינו' נמי [לא לישלחו אפי' בטומאת מת ושרץ] ומשני דאפילו הכי דרשינן מזכר מטומאה הפורשת מן הזכר:

בד"ה על כל דבר כו' וא"ת כל טמא נפש א"כ למאי אתא כו' עכ"ל דליכא למימר אי לא הוה כתיב כל טמא נפש לא הוה ידעינן למעט טומטום ואנדרוגינוס דאצטריך מזכר ועד נקבה משום כלי מתכות דאי לא הוה כתיב אלא אדם ה"א כלי מתכות לא דהא כיון דמאדם שפיר אימעט כלי חרס משום כלי מתכות לא הוה אצטריך למכתב מזכר ועד נקבה דמשמע מיעוטא לכלי חרס אלא דה"ל למכתב שום רבוי לכלי מתכות כמו לכל טמא נפש אלא ע"כ דכתב זכר ונקבה למעט נמי טומטום ואנדרוגינוס ועוד דמשום כלי מתכות לא ה"ל למכתב אלא מזכר ונקבה דמיניה נמי משמע מדמשני בדבוריה למדרש כל שיש לו דין הנוהג בזכר ונקבה דהיינו טהרה במקוה כפרש"י ומדכתיב יתורא דעד להך דרשא ע"כ דמזכר ונקבה גופיה אתא למעט טומטום ואנדרוגינוס אבל לפי זה ק"ק דמעיקרא דפריך האי נמי מבעי ליה פרט לכלי חרס ה"ל לשנויי דא"כ לא לכתוב עד ומדמשני בדבוריה נמי שמעינן דין הנוהג בזכר ונקבה פרט לכלי חרס ומיניה שמעינן נמי לכלי מתכות דהשתא לא תיקשי ליה וכ"ת ה"א כלי מתכות לא כו' ודו"ק:

גמ' אמר קרא מזכר מטומאה הפורשת כו' ולעיל דבעי לאוקמא מזכר ועד נקבה פרט לכלי חרס דהיינו ע"כ בשאר טומאות דשייכי בכלים כמו שפי' התוס' ולא משני ליה דע"כ אתא נמי למעט טומטום ואנדרוגינוס ממשמעות מזכר מטומאה הפורשת מזכר די"ל דלעיל דלא בא לאוקמא קרא כלל למעט טומטום ואנדרוגינוס אלא פרט לכלי חרס יתפרש ליה מזכר כלומר כל מי שיש לו דין שהוא מזכר ועד נקבה כו' כפרש"י אבל השתא דמסיק דע"כ אתא לגופיה דקרא למעט טומטום ואנדרוגינוס ומלת עד אתא פרט לכלי חרס טפי אית לן למדרש נמי מזכר לההוא מיעוטא דטומטום ואנדרוגנוס מטומאה הפורשת כו' וק"ל:

תוס' בד"ה הא מזכר לחודיה כו' וי"ל דלגבי ערך אע"ג דהוא זכר או כו' לפי שהוא משונה ואי הוה מיעוטא מזכר לחודיה ה"א דאפקיה כו' עכ"ל לכאורה לפי תירוץ שכתבו לעיל לרב גבי מזכר ועד נקבה ה"נ מצינן למימר הכא גבי ערכין לר"י דתרי מיעוטי נינהו חד לטומטום וחד לאנדרוגינוס אלא דלא ידעינן אי מזכר ממעט אנדרוגינוס משום שהוא משונה והוי זכר אי מנקבה ממעט ליה משום שהוא משונה והוי נקבה ואפשר דלישנא דברייתא יכול לא יהא בערך איש אבל יהא בערך אשה כו' משמע דבין בטומטום ובין באנדרוגנוס בכ"א מוקמינן תרתי מיעוטי תדע דבפ' אלו מומין קאמרינן אהך ברייתא סמי מכאן טומטום ואם כן ע"כ תרתי מיעוטי לאנדרוגינוס קאתיין ודו"ק:

גמ' למה לי לכדרב ואימא כוליה לכדרב כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה רבי אליעזר היא כו' ה"נ מחייבי כו'. נ"ב נראה לי הא דמחייב מהא בא רב נחמן אמר רב לפרש דאינו חייב לרבנן משום האי קרא ודו"ק:

בד"ה לזכר לרבות כו' מן העזרה הס"ד:

תוס' בד"ה עד כל כו' ואם תאמר כל טמא לנפש אם כן למאי אתא כו' כצ"ל:

בד"ה הא מזכר כו' שלא להכשירו לעולה ולהצריך קרבן אחר כו' כצ"ל:

תד"ה אמר. לא לכל אר"א אנדרוגינוס זכר הוא. כצ"ל:

תד"ה פרט. וי"ל דאיכא למ"ד כו'. עיין מה שהקשיתי ע"ד במנחות (צה ב):

רש״י ד"ה ר׳ אליעזר וכו׳. דלא דרשי כצ״ל:

ד״ה רבי אליעזר דאדכר שם שרץ כצ"ל:

ד״ה אם נקבה אם קדריש הוה מיבעי ליה כצ"ל והכל דבור אחד:

תוס׳ ד"ה הוה אמינא וכו׳ משום דחמיר. נ״ב היינו למאן דאית ליה חרם דוקא:

ד״ה הא מזכר וכו׳. והנה מצינן למימר כצ״ל:

הא מני ר"א היא צל"ע להרמב"ם הנ"ל אם כן ראו לובן ואודם וגם נגע בשל עצמו אמאי קתני בסיפא דתוספתא דחייב הא אכתי לא ידע במאי איטמי. ואי"ל דעכ"פ ממ"נ א' מהם הוא זובו ואידך מעיינו של זב א"כ אחר שנגע בו נמי יתחייב וע"כ צ"ל שמא מעיינו יצא (יצא) תחלה ואח"כ [זובו] נמצא שהמעיין טהור וכיון דלא ידעינן איזהו זובו הלובן או האודם הו"ל לא ידע במאי איטמי א"כ הוא עצמו נמי ואיכא סייעתא לרב. גם לשיטת הראב"ד דסיפא דתוספתא מיירי בנגע בלובן או אודם של אחר וקמ"ל לאפוקי מקו' הש"ס א"ה כי איטמי בשאר טומאות לא לשלחו ע"ש והשתא אי טעמא כדר"א מאי קמ"ל בסיפא או נגע בשל אחר טמא אמאי לא:

יכול לא יהא בערך איש וכו' כ' תוס' וגבי מילה אי נקבה היא וכו' ואי זכר הוא שמא איכא שום דרשא וכו' ונ"ל דשום דרשא הוא כך דהתם בשבת מרא דשמעתא הוא רב שיזבי אמר ר' חסדא ור' שזבי הא ס"ל בב"ב קכ"ז ע"א דטומטום שנקרע אינו נימול לשמונה וה"א כ"ש אנדרוגינוס דלר"ח בבכורות משמע טומטום עדיף מאנדרוגינוס וכיון דאמעט טומטום כ"ש אנדרוגינוס קמ"ל כל זכר לרבות אנדרוגינוס:

תשלחו. היינו שילוח טמאים ממקדש: רבי אליעזר היא. דבעי לענין קרבן טומאה עד דידע במאי איטמי אבל לרבנן דלא בעו בשאר טומאות עד דידע במאי איטמי הכא נמי מחייבי דלא דרשינן זכר ודאי נקבה ודאית: השרץ ונעלם. או בנבלת שרץ ונעלם ממנו: על העלם שרץ. שנטמא וידע ובשעה שנכנס נעלם ממנו טומאה חייב: ואינו חייב על העלם מקדש. אם כשנכנס למקדש זכור לטומאה ונעלם ממנו מקדש ונכנס שאינו סבור שזה מקדש וכשיצא נזכר פטור: שרץ ונבלה. לפניו וידע שנגע באחד מהם ואינו יודע באיזה מהם נגע וכשבא למקדש שכח אותו ומשיצא נזכר: ר' אליעזר. דאזכר שם שרץ סבר דבעינן עד דידע אם בשרץ איטמי כו': הזב את זובו לזכר ולנקבה. ולדרוש נמי זכר ודאי נקבה ודאית מטמא בזיבה ולא טומטום: לזכר לרבות מצורע. שהוא מוקש לזב להיות מעינותיו אב הטומאה לטמא אדם וכלים כזב דכתיב ביה (ויקרא טו) וכי ירוק הזב וגו': פרט לכלי חרס טמא. שאין טעון שילוח מן העזרה: הוה אמינא כלי מתכות לא. טעון שילוח ולהכי שני בדיבוריה למדרש כל שיש לו דין הנוהג בזכר ובנקבה דהיינו טהרה במקוה: מוכל טמא נפקא. דאף כלי מתכות בעי שילוח ועל כרחין הוה דרשינן אדם ודמי ליה ולא כלי חרס שאין לו טהרה: עד נקבה. משמע כל מי שיש לו דין שהוא מזכר עד נקבה שיש להן טהרה: אי הכי. לעיל קאי כיון דאמר רב לענין שילוח זכר ודאי ולא טומטום בשאר טומאות נמי כגון טומטום שנטמא במת או בשרץ ונכנס למקדש יפטר: הזכר. והיה ערכך הזכר: תלמוד לומר הזכר. ה''א דריש: אם נקבה. אם קדריש: ההוא מיבעי ליה. למכתב זכר ונקבה:
אמר עולא הא מני ר' אליעזר היא. והא דתנן שלהי הערל (יבמות פג:) רבי אליעזר אומר אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כזכר הא אמרינן התם לא לכל אמר רבי אליעזר אנדרוגינוס חייבין עליו אי נמי י''ל דהכא הכי קאמר האי תנא דאמר אין חייבין על ביאת מקדש דריש השרץ כרבי אליעזר: פרט לכלי חרס גרסי'. ותו לא ולא גרס שאין לו טהרה במקוה דבשלהי המוצא תפילין (עירובין קד:) בעי למימר משום דאינו נעשה אב הטומאה ואין צריך למוחקו דאף ע''ג דאינו מן הברייתא נקטיה הש''ס משום דמסיק התם דה''ה שרץ אע''ג דאב הטומאה הוא וא''ת דאמר בפ''ק דסוטה (דף ט) ובפרק אלו דברים (פסחים סז.) אפי' מת מותר ליכנס במחנה לויה שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו' מאי אפי' אדרבה מת קיל טפי דאין לו טהרה במקוה ואפילו במחנה שכינה נמי ויש לומר דאיכא למ''ד שילהי עירובין (דף קד:) דמחייב מכניס שרץ למקדש אע''ג דאין לו טהרה במקוה וה''ה מת אי נמי מת מחייב טפי משום דיש במינו טהרה במקוה כגון אדם חי: הוה אמינא כלי מתכות לא. הוי מצי למנקט כלי שטף אלא נקט כלי מתכות משום דחמיר דחרב הרי הוא כחלל: עד כל דבר שיש לו טהרה במקוה. מלשון עד דריש כדפ''ה דמשמע כל מי שיש לו דין שמזכר עד נקבה דהיינו שיש לו טהרה במקוה וא''ת כל טמא לנפש אם כן למאי אתא ויש לומר דבריש אלו דברים בפסחים (דף סו:) דריש ליה שפיר: אי הכי בשאר טומאות נמי. פירוש כיון דדריש מזכר ועד נקבה למי שיש לו טהרה במקוה אם כן מוקמינן קרא גם בשאר טומאות דלאו לובן ואודם דשייכו בכלים ואם כן דטומאת מת ושרץ נמי לא לישלחו טומטום ואנדרוגינוס: תלמוד לומר הזכר. ה''א דהזכר דריש ותימה דבפ' על אלו מומין (בכורות דף מא:) אמרינן שאני הכא דכתיב הזכר הזכרים משמע משום דכתיב הזכרים אבל ה''א דהזכר לא חשיב יתור למעט אנדרוגינוס ושמא איכא שום דרשא התם דדריש מה''א: הא מזכר לחודיה לא ממעט. הך ברייתא אתיא כרבי יהודה כדמוכח במסכת שבת בפרק ר''א דמילה (דף קלו:) על הא דקאמר רבי יהודה אנדרוגינוס דוחה שבת דקאמר רב חסדא לא לכל אמר ר' יהודה זכר הוא שאם אתה אומר כן בערכין יערך ותניא הזכר ולא טומטום כו' פירוש סתם ספרא רבי יהודה וקאמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא אדרוגינוס פסול לקדוש מי חטאת דברי רבי יהודה ופריך מאי שנא גבי מילה ומשני משום דכתיב המול לכם כל זכר והשתא תימה דהכא גבי ערכין צריך יתורא למעט טומטום ואנדרוגינוס ולא ממעט להו מלשון זכר ונקבה וגבי מילה אדרבה צריך יתורא לרבות וגבי קדוש ממעט ליה אף ע''ג דליכא יתורא אחרינא לאנדרוגינוס אלא משום דכתיב ונתן ולא כתיב ונתנה למעוטי אשה והנה מצינו למימר דכיון דגלי בערכין דלא הוי בכלל זכר ילפינן קדוש מערכין ומילה נמי הוה ילפינן אי לאו דגלי קרא דכל זכר והא דלא ילפינן קדוש ממילה משום דטפי אית לן למילף מערכין לחומרא והכא דפריך וכל היכא דכתיב זכר למעט טומטום ואנדרוגינוס והא גבי ערכין כו' לא מצי לשנויי דמערכין ילפינן דאדרבה ממילה אית לן למילף דהוי בכלל זכר כדי להטעינו שילוח ולא מערכין לקולא ובפרק על אלו מומין (בכורות מא:) דמצריך קרא יתירא למעט טומטום ואנדרוגינוס דקאמר כשהוא אומר הזכר למטה שאין ת''ל ולא ילפינן מערכין לחומרא שלא להכשירו לעולה ולהצריך קרבן אחר התם אצטריך קרא לקרבן נדבה כגון שאמר הרי זו עולה והוי קולא שאינו קדוש דלא הוה ילפינן מערכין לקולא אלא ממילה לחומרא ולהכי אצטריך קרא אך קשה דבפ' הערל (יבמות עב:) משמע דלא פסיל ליה ר' יהודה לענין קדוש אלא משום דהוי ספק איש ספק אשה דתנן התם ר' יהודה אומר אנדרוגינוס שקדש קדושיו פסולין משום שהוא ספק אשה ואשה פסולה לקדש וי''ל דלגבי ערך אף ע''ג דהוא זכר או נקבה ממעטו הכתוב מערך איש ואשה לפי שהוא משונה ואי הוה מיעוטא דזכר לחודיה הוה אמינא דאפקיה רחמנא מערך זכר ואוקמיה בערך נקבה אפילו הוא זכר וכן איפכא וגבי מילה אי נקבה היא הא איצטריך קרא לרבויי ואי זכר הוא שמא איכא שום דרשא דהוה ממעטינן ליה אי לאו דריבהו הכתוב וההיא דבכורות (דף מא:) דהזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס איכא למימר דלא אתיא כר' יהודה דכיון דספק הוא לא אצטריך קרא למעוטי ספקא ואף ע''ג דסתם ספרא ר' יהודה היא היינו בסתמא אחרינא אבל הא ע''כ לאו רבי יהודה היא:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד