נידה כח ע"ב

תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם" (במדבר ה, ג), ומן הפירוט "מזכר ועד נקבה" למדים אנו שנוהג דין שילוח הטמאים מן המקדש דווקא במי שהוא זכר ודאי, ובמי שהיא נקבה ודאית, ולא במי שאינו כן, כגון טומטום ואנדרוגינוס.

ומציעים: לימא [האם נאמר] שמסייע ליה [לו] לדברי רב אלו ממה ששנינו בברייתא: טומטום ואנדרוגינוס שראו זיבה שמ ראה לובן או שמראה אודם ונכנסו למקדש קודם שנטהרו או אכלו קדשים — אין חייבין על ביאת מקדש ולא על אכילת קדשים, ואין שורפין עליהם את התרומה אם נגעו בה. ואולם אם ראו זיבה שמראה לובן ואודם כאחת — אף שאין חייבין על ביאת מקדש, אבל שורפין עליהם את התרומה, שהרי הם בודאי טמאים, בין אם הם זכר בין אם נקבה.

ומבררים: מאי טעמא [מה הטעם] של הלכה זו שבברייתא שאין חייבים על ביאת מקדש, אף שבודאי טמאים הם? לאו [האם לא] משום שנאמר "מזכר ועד נקבה תשלחו" — דווקא בזכר ודאי, ונקבה ודאית, ולא בטומטום ואנדרוגינוס, והרי זה כשיטת רב. אמר עולא: לא, אין מכאן סיוע לשיטת רב, שכן הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? — כשיטת ר' אליעזר היא,

דתנן [שכן שנינו במשנה במסכת שבועות], ר' אליעזר אומר: נאמר בענין החייבים קרבן עולה ויורד: "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא... או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו" (ויקרא ה, ב) ויש לדייק: על העלם ידיעה לאחר שנגע בשרץ ונטמא וידע שנטמא, ובעת שנכנס למקדש נשכח ממנו הדבר הוא חייב קרבן עולה ויורד בטומאת מקדש וקדשיו, ואינו חייב קרבן על העלם מקדש שעמד להכנס למקדש מתוך ידיעה שזה מקדש, וכשנכנס נעלם ממנו שזה מקדש וכשיצא נזכר.

ובדומה לכך ר' עקיבא אומר: נאמר "ונעלם ממנו והוא טמא" (שם) — להדגיש: על העלם טומאה הוא חייב קרבן, ואינו חייב על העלם מקדש.

ואמרינן [ואומרים אנו] בבירור שיטות אלה: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם], שהרי שניהם מסכימים להלכה אחת? ואמר חזקיה: כשהיו לפניו שרץ ונבלה ונגע באחד מהם ואינו יודע במי איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל. ובכך נחלקו, שר' אליעזר סבר [סבור] שכדי לחייבו בקרבן בעינן [צריכים אנו] עד שידע תחילה בבירור אי [אם] בשרץ איטמי [נטמא], אי [אם] בנבילה איטמי [נטמא], ואם אינו יודע — אינו מביא קרבן זה. ואילו ר' עקיבא סבר [סבור] שכיון שידע שנטמא לא בעינן [אין אנו צריכים] שידע בדיוק באיזו טומאה נטמא.

ומכאן נסיק, לאו [האם לא] אמר ר' אליעזר התם [שם] בענין ידיעת טומאה כי כדי לחייבו קרבן בעינן [צריכים אנו] שידע אי [אם] בשרץ איטמי [נטמא], אי [אם] בנבלה איטמי [נטמא], הכא נמי [כאן גם כן] לענין חיוב קרבן כשרואה הטומטום או האנדרוגינוס זיבה בעינן [צריכים אנו] שידע אי [אם] בלובן איטמי [נטמא], אי [אם] באודם איטמי [נטמא]. ולכן אינו חייב אף בראיית לובן ואודם כאחת, לשיטת ר' אליעזר.

אבל לשיטת ר' עקיבא, שאמר שמשום ידיעת הטומאה כשלעצמה מיחייב [מתחייב], אף שאינו יודע בדיוק איזו טומאה היא זו, הכא נמי [כאן גם כן], לעניין ראיית לובן ואודם כאחת, משום טומאה מיחייב [מתחייב], אף שאינו יודע אם משום טומאת נקיבה או משום טומאת זכר.

ושואלים: ולשיטת רב שאינו חייב קרבן על ביאת מקדש ואכילת קדשים בראיית אודם ולובן, ואולם שורפים את התרומה שנגע בה, מאי שנא [במה שונה] ביאת מקדש שלא מתחייב בה קרבן — משום דכתיב [שנאמר] "מזכר ועד נקבה תשלחו" — זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס.

אי הכי [אם כך], את התרומה שנגע בה נמי [גם כן] שלא נשרוף אף לדעתו, שכך נדרוש לענין מגע תרומה של טומטום ואנדרוגינוס באופן דומה, דכתיב [שכן נאמר] בדין הטמאים: "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה. והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה" (ויקרא טו, לב—לג) והרי פירוט זה בא ללמד שאין דינים אלה נוהגים אלא במי שהוא זכר ודאי, ובמי שהיא נקבה ודאית, ולא במי שהוא טומטום או אנדרוגינוס!

ומשיבים: המקרא ההוא מבעי ליה [נצרך לו] ללימוד אחר, וכדרשתו של ר' יצחק, שכן אמר ר' יצחק: הכתוב "לזכר" — בא לרבות את המצורע שהריהו מטמא באב הטומאה אדם וכלים אף למעינותיו (מקורות נוזלים שבו, כרוקו ומי רגליו). וכן הכתוב "ולנקבה" — בא לרבות את המצורעת למעינותיה.

ושואלים: האי [כתוב זה] שבפרשת טומאת מקדש וקדשיו "מזכר עד נקבה תשלחו" שדרש בו רב שאין חייבים על כך אלא זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס, נמי מבעי ליה [גם כן נצרך לו] לדרשה אחרת, והיא: שאין דין שילוח טמאים מן המקדש נוהג אלא במי שיש לו טהרה במקוה, פרט לכלי חרס שנטמא שאין לו טהרה במקוה, אלו דברי ר' יוסי, ואין מקום לדרשתו של רב מאותו כתוב!

ומשיבים: אם כן שהכתוב בא להשמיענו רק דרשת ר' יוסי, נכתוב רחמנא [תכתוב התורה] "אדם תשלחו", שדי בו כדי ללמדנו שאין כלי חרס בכלל שילוח. ומתוך שהרחיבה ואמרה "מזכר עד נקבה" הרי זה בא ללמדנו אף את דינו של רב.

וכי תימא [ואם תאמר] לדחות זאת: אי כתב רחמנא [אם היתה כותבת התורה] בלשון "אדם תשלחו" הוה אמינא [הייתי אומר] שאף כלי מתכות שנטמאו לא משולחים מן המקדש, שהרי לא אמר הכתוב דין זה אלא באדם, יש להשיב על כך: אף אם היה נאמר בכתוב "אדם תשלחו" לא הייתי ממעט כלי מתכות מדין שילוח, משום שדינם לענין זה מהכתוב בפסוק הקודם בפרשה זו: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" נפקא [יוצא, נלמד], ואם כן פירוט זה האמור בפסוק הבא "זכר" ו" נקבה" למה לי, שהרי יכול היה הכתוב לומר בכללות "אדם" — הרי זה בא להשמיענו כדרשתו של רב, שאין טומטום ואנדרוגינוס בכלל זה.

ושואלים מעתה, אימא [אמור] שכוליה [כל] הכתוב רק להשמיענו כדרשתו של רב הוא דאתא [שבא], ואין מקום לדרשתו של ר' יוסי! ומשיבים: אילו הכתוב בא רק לדרשתו של רב, אם כן, נכתוב [תכתוב] התורה "זכר נקבה תשלחו", מאי [מה] מלמדנו הכתוב "מזכר ועד נקבה" — התוספת "עד" באה ללמדנו שכל דבר טמא מזכר ועד נקבה, כל שיש לו טהרה במקוה, הרי הוא בכלל מצות שילוח.

ודנים בעיקר דינו של רב: אי הכי [אם כך], שאין הטומטום והאנדרוגינוס בכלל המשולחים מהמקדש בטומאתם, ואין הם חייבים קרבן על כניסה למקדש בטומאה, כי איטמי [כאשר נטמאו] הטומטום והאנדרוגינוס לא רק בזיבה, אלא אף בשאר טומאות, וכגון בטומאת שרץ או בטומאת מת, שגם אז לא לישלחו [לא ישולחו] מהמקדש, ולא יתחייבו קרבן על כניסה בטומאתם למקדש. שהרי בפרשה זו ממנה למד רב את דינו, נזכרו טומאות שונות, כאמור: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. מזכר ועד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה! ומשיבים: אמר קרא [המקרא] בפירוט "מזכר" — ללמדנו שאין הדברים אמורים אלא מטומאה הפורשת מן הזכר, שהיא הזיבה.

ושואלים עוד על דרשתו של רב: וכל היכא דכתיב [מקום שנאמר] "מזכר עד נקבה" למעוטי [למעט] טומטום ואנדרוגינוס הוא דאתא [שבא] והא גבי [והרי אצל] פרשת ערכין, דכתיב [שנאמר] "והיה ערכך "הזכר... חמשים שקל בשקל הקודש.

ואם נקבה היא והיה ערכך שלשים שקל" (ויקרא כז, ג—ד), ותניא [ושנויה ברייתא]: "הזכר" — ולא טומטום ואנדרוגינוס. יכול לא יהא הטומטום והאנדרוגינוס בערך איש שהוא חמישים שקל, אבל יהא בערך אשה שהוא שלושים שקל? תלמוד לומר: "הזכר... ואם נקבה" — דינים אלו אמורים דווקא במי שהוא זכר ודאי, ובמי שהיא נקבה ודאית, ולא בטומטום ובאנדרוגינוס.

ויש לדייק: טעמא [הטעם] למעט טומטום ואנדרוגינוס הוא משום דכתיב [שנאמר] בפרשה זו "הזכר... ואם נקבה", שלכל אחת מהמלים הללו תוספת הבאה ללמד (שנאמר "הזכר" ולא "זכר" בלבד, וכן "ואם נקבה" ולא "נקבה" בלבד), הא [הרי] שמהמלים "זכר" וכן "נקבה" כשלעצמן — הכתוב לא ממעט! ומשיבים: אין לדייק כן מדרשה זו שבפרשת ערכין, משום שדי ב"זכר" ו"נקבה" כשלעצמן ללמדנו שאין טומטום ואנדרוגינוס בכלל, אלא שבפרשת ערכין אין למדים מהן כשלעצמן משום שהכתוב ההוא מבעי ליה [נצרך לו] לעצם דין הערכין,

you shall send out, out of the camp you shall send them, so that they not impurify their camp, in the midst of which I dwell” (Numbers 5:3). It is derived from the verse that only a definite male or a definite female is liable for entering the Temple in a state of impurity, but not a tumtum or a hermaphrodite.

The Gemara suggests: Let us say that the following baraita supports the opinion of Rav: In the case of a tumtum and a hermaphrodite who saw white ziva or red blood, they are not liable for entering the Temple in a state of impurity, and if they touch teruma, one does not burn the teruma due to their contact. If they saw white ziva and red blood as one, i.e., they emitted both ziva and blood, they are still not liable for entering the Temple, but one burns teruma due to their contact.

The Gemara reasons: What is the reason that they are not liable for entering the Temple despite the fact that they are definitely impure? Is it not because it is stated in the verse: “Both male and female you shall send out,” from which it is derived that only a definite male or a definite female could be liable for entering the Temple in a state of impurity, but not a tumtum or a hermaphrodite? Ulla says: No, Rav’s opinion cannot be proved from this baraita, as in accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer.

As we learned in a mishna (Shevuot 14b) that Rabbi Eliezer says: With regard to the sliding-scale offering the verse states: “Or if a person touches any impure thing…or the carcass of a non-kosher creeping animal, and it is hidden from him” (Leviticus 5:2). A precise reading of this verse indicates that if one has a lapse of awareness that he contracted ritual impurity by touching a carcass of a creeping animal, he is liable to bring a sliding-scale offering for defiling the Temple or the sacrificial food, but he is not liable to bring such an offering for a lapse of awareness that he is entering the Temple or partaking of sacrificial food.

Rabbi Akiva says that it is derived from the phrase: “And it is hidden from him, so that he is impure” (Leviticus 5:2), that for a lapse of awareness that one had contracted ritual impurity, he is liable to bring a sliding-scale offering, but he is not liable to bring an offering for a lapse of awareness that he is entering the Temple or partaking of sacrificial food.

And we say with regard to this mishna: What is the difference between the opinions of Rabbi Eliezer and Rabbi Akiva? They are apparently stating the same halakha. And Ḥizkiyya says: There is a practical difference between them in a case where one initially knew that he had contracted ritual impurity, but he did not know whether the impurity was contracted from a carcass of a creeping animal or from the carcass of an unslaughtered animal. As Rabbi Eliezer holds that for one to be liable to bring an offering, we require that he initially know whether he contracted impurity from a carcass of a creeping animal or whether he contracted impurity from an unslaughtered animal carcass, and if he never knew this, he does not bring an offering. And Rabbi Akiva holds that for him to be liable to bring an offering, we do not require that he know this detail, since he knows in general terms that he contracted impurity.

The Gemara infers: Doesn’t Rabbi Eliezer say there, in that mishna, that we require one to bring an offering for entering the Temple in a state of impurity only if he knew initially whether he contracted impurity from a carcass of a creeping animal or whether he contracted impurity from an unslaughtered animal carcass? Here, too, with regard to a hermaphrodite or a tumtum who emitted both ziva and blood, they are not obligated to bring an offering according to Rabbi Eliezer, as we require one to bring an offering only if he knew whether he became impure due to the white ziva he emitted or whether he became impure due to the red blood he emitted.

But according to Rabbi Akiva, who said that one is obligated to bring an offering due to his initial knowledge of his impurity even if he did not know the exact cause of his impurity, here too, in the case of a hermaphrodite or a tumtum who emitted both ziva and blood, he is obligated to bring an offering due to his initial knowledge of his impurity, despite the fact that he does not know whether he is impure due to the blood or the ziva.

The Gemara asks: And according to Rav, who holds that an impure tumtum or hermaphrodite is not liable for entering the Temple but that any teruma that he touches is burned, what is different with regard to entering the Temple, for which he is not liable? The reason it is different is that it is written: “Both male and female you shall send out,” from which it is derived that a definite male or a definite female is liable for entering the Temple in a state of impurity, but not a tumtum or a hermaphrodite.

If so, we should not burn teruma that he touches either, as it is written in a verse dealing with these types of impurity: “This is the law of the zav, and of one from whom the flow of semen emerges, so that he is thereby impure; and of her that is sick with her menstrual status, and they who have an issue, whether a male or a female” (Leviticus 15:32–33). It can similarly be derived from this verse that these types of impurity apply only to a definite male or a definite female, but not to a tumtum or a hermaphrodite.

The Gemara answers: That verse is necessary for the halakha of Rabbi Yitzḥak, as Rabbi Yitzḥak said: The term “whether a male” serves to include a male leper as a primary source of impurity with regard to the sources of his bodily emissions. In other words, the various emissions of a leper, e.g., his saliva and urine, have the status of a primary source of impurity, and therefore they transmit impurity to a person or utensil that touches them. And the term “or a female” serves to include a female as a primary source of impurity with regard to the sources of her bodily emissions.

The Gemara raises a difficulty: This verse: “Both male and female you shall send out” (Numbers 5:3), from which Rav derives that the prohibition against an impure person entering the Temple does not apply to one whose sex is uncertain, is also necessary for another halakha. That halakha is that the obligation to remove from the Temple any impure person or item applies only to one that has the option of attaining ritual purity by immersing in a ritual bath; this excludes an impure earthenware vessel, which cannot be purified by immersing it in a ritual bath. This is the statement of Rabbi Yosei. Consequently, Rav’s halakha cannot be derived from that verse.

The Gemara answers: If so, that the verse serves to teach Rabbi Yosei’s halakha alone, let the Merciful One write: Any person you shall send out, as this would also exclude earthenware vessels. Rav’s halakha is derived from the fact that the wording of the verse is: “Both male and female.”

And if you would say in response that if the Merciful One had written: Any person you shall send out, I would say that impure metal vessels need not be removed from the Temple either, as they are not included in the term: Any person, this is not correct. The Gemara elaborates: The halakha that impure metal vessels must be removed from the Temple is derived from the previous verse: “That they put out of the camp every leper, and every one that has an issue, and whatever is impure by the dead” (Numbers 5:2). Therefore, why do I need the verse to write: “Both male and female you shall send out,” instead of simply stating: Any person you shall send out? Clearly, the phrase: “Both male and female,” is necessary for the halakha of Rav.

The Gemara asks: But if so, one can say that the entire phrase comes for Rav’s halakha, and not the halakha of Rabbi Yosei. The Gemara answers: If so, let the verse write: Male and female. What is the meaning of the phrase: “Both male and female”? The verse is referring to any ritually impure item that has the same halakha that applies to both males and females, i.e., it can attain purity by being immersed in a ritual bath; this excludes earthenware vessels.

With regard to Rav’s halakha that the prohibition of entering the Temple in a state of ritual impurity does not apply to one who is a tumtum or a hermaphrodite, the Gemara asks: If so, then even when they become impure with other types of impurity, in addition to the impurity of a zav or a menstruating woman, a tumtum and a hermaphrodite should likewise not be sent out of the Temple, as the passage from which a tumtum and a hermaphrodite are excluded is also referring to other types of impurity: “That they put out of the camp every leper, and every one that has an issue, and whatever is impure by the dead” (Numbers 5:2). The Gemara answers: The next verse states: “Both male,” which is referring to impurity caused by a substance that is emitted from the male organ, i.e., ziva.

The Gemara raises a difficulty with regard to Rav’s derivation: And is it correct that anywhere that the phrase “both male and female” is written in the Torah, this comes to exclude a tumtum and a hermaphrodite? But isn’t a similar expression stated with regard to valuations, as it is written: “For the male…fifty shekels of silver, after the shekel of the Sanctuary. And if she is a female, then your valuation shall be thirty shekels” (Leviticus 27:3–4).

And it is taught in a baraita that it is derived from the term “the male”: But not a tumtum or a hermaphrodite. One might have thought that a tumtum or a hermaphrodite shall not be valuated according to the valuation of a man, which is fifty shekels, but shall be valuated according to the valuation of a woman, which is thirty shekels. Therefore, the verse states: “The male,” and the following verse states: “And if she is a female,” indicating that these halakhot apply only to a definite male or a definite female, but not to a tumtum or a hermaphrodite.

The Gemara explains the difficulty: The reason a tumtum and a hermaphrodite are excluded is that it is written: “The male…and if she is a female,” which indicates that if the verse had written: Male and female, without the superfluous words “the” and “if,” it would not have been derived that the verse excludes a tumtum and a hermaphrodite. This apparently contradicts the opinion of Rav, who excludes a tumtum and a hermaphrodite from the prohibition of entering the Temple in a state of impurity merely due to the phrase: “Male and female” (Numbers 5:3). The Gemara answers: In that verse with regard to valuations, the words “male” and “female” are themselves necessary