תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם" (במדבר ה, ג), ומן הפירוט "מזכר ועד נקבה" למדים אנו שנוהג דין שילוח הטמאים מן המקדש דווקא במי שהוא זכר ודאי, ובמי שהיא נקבה ודאית, ולא במי שאינו כן, כגון טומטום ואנדרוגינוס.

ומציעים: לימא [האם נאמר] שמסייע ליה [לו] לדברי רב אלו ממה ששנינו בברייתא: טומטום ואנדרוגינוס שראו זיבה שמ ראה לובן או שמראה אודם ונכנסו למקדש קודם שנטהרו או אכלו קדשים — אין חייבין על ביאת מקדש ולא על אכילת קדשים, ואין שורפין עליהם את התרומה אם נגעו בה. ואולם אם ראו זיבה שמראה לובן ואודם כאחת — אף שאין חייבין על ביאת מקדש, אבל שורפין עליהם את התרומה, שהרי הם בודאי טמאים, בין אם הם זכר בין אם נקבה.

ומבררים: מאי טעמא [מה הטעם] של הלכה זו שבברייתא שאין חייבים על ביאת מקדש, אף שבודאי טמאים הם? לאו [האם לא] משום שנאמר "מזכר ועד נקבה תשלחו" — דווקא בזכר ודאי, ונקבה ודאית, ולא בטומטום ואנדרוגינוס, והרי זה כשיטת רב. אמר עולא: לא, אין מכאן סיוע לשיטת רב, שכן הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? — כשיטת ר' אליעזר היא,

דתנן [שכן שנינו במשנה במסכת שבועות], ר' אליעזר אומר: נאמר בענין החייבים קרבן עולה ויורד: "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא... או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו" (ויקרא ה, ב) ויש לדייק: על העלם ידיעה לאחר שנגע בשרץ ונטמא וידע שנטמא, ובעת שנכנס למקדש נשכח ממנו הדבר הוא חייב קרבן עולה ויורד בטומאת מקדש וקדשיו, ואינו חייב קרבן על העלם מקדש שעמד להכנס למקדש מתוך ידיעה שזה מקדש, וכשנכנס נעלם ממנו שזה מקדש וכשיצא נזכר.

ובדומה לכך ר' עקיבא אומר: נאמר "ונעלם ממנו והוא טמא" (שם) — להדגיש: על העלם טומאה הוא חייב קרבן, ואינו חייב על העלם מקדש.

ואמרינן [ואומרים אנו] בבירור שיטות אלה: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם], שהרי שניהם מסכימים להלכה אחת? ואמר חזקיה: כשהיו לפניו שרץ ונבלה ונגע באחד מהם ואינו יודע במי איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל. ובכך נחלקו, שר' אליעזר סבר [סבור] שכדי לחייבו בקרבן בעינן [צריכים אנו] עד שידע תחילה בבירור אי [אם] בשרץ איטמי [נטמא], אי [אם] בנבילה איטמי [נטמא], ואם אינו יודע — אינו מביא קרבן זה. ואילו ר' עקיבא סבר [סבור] שכיון שידע שנטמא לא בעינן [אין אנו צריכים] שידע בדיוק באיזו טומאה נטמא.

ומכאן נסיק, לאו [האם לא] אמר ר' אליעזר התם [שם] בענין ידיעת טומאה כי כדי לחייבו קרבן בעינן [צריכים אנו] שידע אי [אם] בשרץ איטמי [נטמא], אי [אם] בנבלה איטמי [נטמא], הכא נמי [כאן גם כן] לענין חיוב קרבן כשרואה הטומטום או האנדרוגינוס זיבה בעינן [צריכים אנו] שידע אי [אם] בלובן איטמי [נטמא], אי [אם] באודם איטמי [נטמא]. ולכן אינו חייב אף בראיית לובן ואודם כאחת, לשיטת ר' אליעזר.

אבל לשיטת ר' עקיבא, שאמר שמשום ידיעת הטומאה כשלעצמה מיחייב [מתחייב], אף שאינו יודע בדיוק איזו טומאה היא זו, הכא נמי [כאן גם כן], לעניין ראיית לובן ואודם כאחת, משום טומאה מיחייב [מתחייב], אף שאינו יודע אם משום טומאת נקיבה או משום טומאת זכר.

ושואלים: ולשיטת רב שאינו חייב קרבן על ביאת מקדש ואכילת קדשים בראיית אודם ולובן, ואולם שורפים את התרומה שנגע בה, מאי שנא [במה שונה] ביאת מקדש שלא מתחייב בה קרבן — משום דכתיב [שנאמר] "מזכר ועד נקבה תשלחו" — זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס.

אי הכי [אם כך], את התרומה שנגע בה נמי [גם כן] שלא נשרוף אף לדעתו, שכך נדרוש לענין מגע תרומה של טומטום ואנדרוגינוס באופן דומה, דכתיב [שכן נאמר] בדין הטמאים: "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה. והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה" (ויקרא טו, לב—לג) והרי פירוט זה בא ללמד שאין דינים אלה נוהגים אלא במי שהוא זכר ודאי, ובמי שהיא נקבה ודאית, ולא במי שהוא טומטום או אנדרוגינוס!

ומשיבים: המקרא ההוא מבעי ליה [נצרך לו] ללימוד אחר, וכדרשתו של ר' יצחק, שכן אמר ר' יצחק: הכתוב "לזכר" — בא לרבות את המצורע שהריהו מטמא באב הטומאה אדם וכלים אף למעינותיו (מקורות נוזלים שבו, כרוקו ומי רגליו). וכן הכתוב "ולנקבה" — בא לרבות את המצורעת למעינותיה.

ושואלים: האי [כתוב זה] שבפרשת טומאת מקדש וקדשיו "מזכר עד נקבה תשלחו" שדרש בו רב שאין חייבים על כך אלא זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס, נמי מבעי ליה [גם כן נצרך לו] לדרשה אחרת, והיא: שאין דין שילוח טמאים מן המקדש נוהג אלא במי שיש לו טהרה במקוה, פרט לכלי חרס שנטמא שאין לו טהרה במקוה, אלו דברי ר' יוסי, ואין מקום לדרשתו של רב מאותו כתוב!

ומשיבים: אם כן שהכתוב בא להשמיענו רק דרשת ר' יוסי, נכתוב רחמנא [תכתוב התורה] "אדם תשלחו", שדי בו כדי ללמדנו שאין כלי חרס בכלל שילוח. ומתוך שהרחיבה ואמרה "מזכר עד נקבה" הרי זה בא ללמדנו אף את דינו של רב.

וכי תימא [ואם תאמר] לדחות זאת: אי כתב רחמנא [אם היתה כותבת התורה] בלשון "אדם תשלחו" הוה אמינא [הייתי אומר] שאף כלי מתכות שנטמאו לא משולחים מן המקדש, שהרי לא אמר הכתוב דין זה אלא באדם, יש להשיב על כך: אף אם היה נאמר בכתוב "אדם תשלחו" לא הייתי ממעט כלי מתכות מדין שילוח, משום שדינם לענין זה מהכתוב בפסוק הקודם בפרשה זו: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" נפקא [יוצא, נלמד], ואם כן פירוט זה האמור בפסוק הבא "זכר" ו" נקבה" למה לי, שהרי יכול היה הכתוב לומר בכללות "אדם" — הרי זה בא להשמיענו כדרשתו של רב, שאין טומטום ואנדרוגינוס בכלל זה.

ושואלים מעתה, אימא [אמור] שכוליה [כל] הכתוב רק להשמיענו כדרשתו של רב הוא דאתא [שבא], ואין מקום לדרשתו של ר' יוסי! ומשיבים: אילו הכתוב בא רק לדרשתו של רב, אם כן, נכתוב [תכתוב] התורה "זכר נקבה תשלחו", מאי [מה] מלמדנו הכתוב "מזכר ועד נקבה" — התוספת "עד" באה ללמדנו שכל דבר טמא מזכר ועד נקבה, כל שיש לו טהרה במקוה, הרי הוא בכלל מצות שילוח.

ודנים בעיקר דינו של רב: אי הכי [אם כך], שאין הטומטום והאנדרוגינוס בכלל המשולחים מהמקדש בטומאתם, ואין הם חייבים קרבן על כניסה למקדש בטומאה, כי איטמי [כאשר נטמאו] הטומטום והאנדרוגינוס לא רק בזיבה, אלא אף בשאר טומאות, וכגון בטומאת שרץ או בטומאת מת, שגם אז לא לישלחו [לא ישולחו] מהמקדש, ולא יתחייבו קרבן על כניסה בטומאתם למקדש. שהרי בפרשה זו ממנה למד רב את דינו, נזכרו טומאות שונות, כאמור: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. מזכר ועד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה! ומשיבים: אמר קרא [המקרא] בפירוט "מזכר" — ללמדנו שאין הדברים אמורים אלא מטומאה הפורשת מן הזכר, שהיא הזיבה.

ושואלים עוד על דרשתו של רב: וכל היכא דכתיב [מקום שנאמר] "מזכר עד נקבה" למעוטי [למעט] טומטום ואנדרוגינוס הוא דאתא [שבא] והא גבי [והרי אצל] פרשת ערכין, דכתיב [שנאמר] "והיה ערכך "הזכר... חמשים שקל בשקל הקודש.

ואם נקבה היא והיה ערכך שלשים שקל" (ויקרא כז, ג—ד), ותניא [ושנויה ברייתא]: "הזכר" — ולא טומטום ואנדרוגינוס. יכול לא יהא הטומטום והאנדרוגינוס בערך איש שהוא חמישים שקל, אבל יהא בערך אשה שהוא שלושים שקל? תלמוד לומר: "הזכר... ואם נקבה" — דינים אלו אמורים דווקא במי שהוא זכר ודאי, ובמי שהיא נקבה ודאית, ולא בטומטום ובאנדרוגינוס.

ויש לדייק: טעמא [הטעם] למעט טומטום ואנדרוגינוס הוא משום דכתיב [שנאמר] בפרשה זו "הזכר... ואם נקבה", שלכל אחת מהמלים הללו תוספת הבאה ללמד (שנאמר "הזכר" ולא "זכר" בלבד, וכן "ואם נקבה" ולא "נקבה" בלבד), הא [הרי] שמהמלים "זכר" וכן "נקבה" כשלעצמן — הכתוב לא ממעט! ומשיבים: אין לדייק כן מדרשה זו שבפרשת ערכין, משום שדי ב"זכר" ו"נקבה" כשלעצמן ללמדנו שאין טומטום ואנדרוגינוס בכלל, אלא שבפרשת ערכין אין למדים מהן כשלעצמן משום שהכתוב ההוא מבעי ליה [נצרך לו] לעצם דין הערכין,