|
טקסט הדף מנוקד
תְּשַׁלֵּחוּ זָכָר וַדַּאי נְקֵבָה וַדָּאִית וְלֹא טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס
לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס שֶׁרָאוּ לוֹבֶן אוֹ אוֹדֶם אֵין חַיָּיבִין עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ וְאֵין שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶם אֶת הַתְּרוּמָה רָאוּ לוֹבֶן וְאוֹדֶם כְּאַחַת אֵין חַיָּיבִין עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ אֲבָל שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶם אֶת הַתְּרוּמָה מַאי טַעְמָא לָאו מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר מִזָּכָר וְעַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ זָכָר וַדַּאי נְקֵבָה וַדָּאִית וְלֹא טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס אָמַר עוּלָּא לָא הָא מַנִּי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא דִּתְנַן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר הַשֶּׁרֶץ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ עַל הֶעְלֵם שֶׁרֶץ הוּא חַיָּיב וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא עַל הֶעְלֵם טוּמְאָה הוּא חַיָּיב וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל הֶעְלֵם מִקְדָּשׁ וְאָמְרִינַן מַאי בֵּינַיְיהוּ וְאָמַר חִזְקִיָּה שֶׁרֶץ וּנְבֵלָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר בָּעֵינַן עַד דְּיָדַע אִי בְּשֶׁרֶץ אִיטַּמִּי אִי בִּנְבֵילָה אִיטַּמִּי וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר לָא בָּעֵינַן לָאו אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָתָם בָּעֵינַן דְּיָדַע אִי בְּשֶׁרֶץ אִיטַּמִּי אִי בִּנְבֵלָה אִיטַּמִּי הָכָא נָמֵי בָּעֵינַן דְּיָדַע אִי בְּלוֹבֶן אִיטַּמִּי אִי בְּאוֹדֶם אִיטַּמִּי אֲבָל לְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר מִשּׁוּם טוּמְאָה מִיחַיַּיב הָכָא נָמֵי מִשּׁוּם טוּמְאָה מִיחַיַּיב וְרַב מַאי שְׁנָא בִּיאַת מִקְדָּשׁ דְּלָא דִּכְתִיב מִזָּכָר וְעַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ זָכָר וַדַּאי נְקֵבָה וַדָּאִית וְלֹא טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס אִי הָכִי תְּרוּמָה נָמֵי לָא נִשְׂרוֹף דִּכְתִיב וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה זָכָר וַדַּאי נְקֵבָה וַדָּאִית וְלֹא טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס הַהוּא מִבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יִצְחָק דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק לַזָּכָר לְרַבּוֹת אֶת הַמְּצוֹרָע לְמַעְיְנוֹתָיו וְלִנְקֵבָה לְרַבּוֹת אֶת הַמְצוֹרַעַת לְמַעְיְנוֹתֶיהָ הַאי נָמֵי מִבְּעֵי לֵיהּ בְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ טׇהֳרָה בַּמִּקְוֶה פְּרָט לִכְלִי חֶרֶס דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי אִם כֵּן נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא אָדָם וְכִי תֵימָא אִי כְּתַב רַחֲמָנָא אָדָם הֲוָה אָמֵינָא כְּלֵי מַתָּכוֹת לָא מִכֹּל טָמֵא לָנָפֶשׁ נָפְקָא זָכָר וּנְקֵבָה לְמָה לִי לְכִדְרַב וְאֵימָא כּוּלֵּיהּ לְכִדְרַב הוּא דַּאֲתָא אִם כֵּן נִכְתּוֹב זָכָר וּנְקֵבָה מַאי מִזָּכָר וְעַד נְקֵבָה עַד כׇּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ טׇהֳרָה בַּמִּקְוֶה אִי הָכִי כִּי אִיטַּמִּי בִּשְׁאָר טוּמְאוֹת לָא לִישַׁלְּחוּ אָמַר קְרָא מִזָּכָר מִטּוּמְאָה הַפּוֹרֶשֶׁת מִן הַזָּכָר וְכֹל הֵיכָא דִּכְתִיב מִזָּכָר עַד נְקֵבָה לְמַעוֹטֵי טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס הוּא דַּאֲתָא וְהָא גַּבֵּי עֲרָכִין דִּכְתִיב הַזָּכָר וְתַנְיָא הַזָּכָר וְלֹא טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס יָכוֹל לֹא יְהֵא בְּעֵרֶךְ אִישׁ אֲבָל יְהֵא בְּעֵרֶךְ אִשָּׁה תַּלְמוּד לוֹמַר הַזָּכָר וְאִם נְקֵבָה זָכָר וַדַּאי נְקֵבָה וַדָּאִית וְלֹא טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס טַעְמָא דִּכְתִיב הַזָּכָר וְאִם נְקֵבָה הָא מִזָּכָר וּנְקֵבָה לָא מְמַעֵט הַהוּא מִבָּעֵי לֵיהּ רש"י
תשלחו. היינו שילוח טמאים ממקדש: רבי אליעזר היא. דבעי לענין קרבן טומאה עד דידע במאי איטמי אבל לרבנן דלא בעו בשאר טומאות עד דידע במאי איטמי הכא נמי מחייבי דלא דרשינן זכר ודאי נקבה ודאית: השרץ ונעלם. או בנבלת שרץ ונעלם ממנו: על העלם שרץ. שנטמא וידע ובשעה שנכנס נעלם ממנו טומאה חייב: ואינו חייב על העלם מקדש. אם כשנכנס למקדש זכור לטומאה ונעלם ממנו מקדש ונכנס שאינו סבור שזה מקדש וכשיצא נזכר פטור: שרץ ונבלה. לפניו וידע שנגע באחד מהם ואינו יודע באיזה מהם נגע וכשבא למקדש שכח אותו ומשיצא נזכר: ר' אליעזר. דאזכר שם שרץ סבר דבעינן עד דידע אם בשרץ איטמי כו': הזב את זובו לזכר ולנקבה. ולדרוש נמי זכר ודאי נקבה ודאית מטמא בזיבה ולא טומטום: לזכר לרבות מצורע. שהוא מוקש לזב להיות מעינותיו אב הטומאה לטמא אדם וכלים כזב דכתיב ביה (ויקרא טו) וכי ירוק הזב וגו': פרט לכלי חרס טמא. שאין טעון שילוח מן העזרה: הוה אמינא כלי מתכות לא. טעון שילוח ולהכי שני בדיבוריה למדרש כל שיש לו דין הנוהג בזכר ובנקבה דהיינו טהרה במקוה: מוכל טמא נפקא. דאף כלי מתכות בעי שילוח ועל כרחין הוה דרשינן אדם ודמי ליה ולא כלי חרס שאין לו טהרה: עד נקבה. משמע כל מי שיש לו דין שהוא מזכר עד נקבה שיש להן טהרה: אי הכי. לעיל קאי כיון דאמר רב לענין שילוח זכר ודאי ולא טומטום בשאר טומאות נמי כגון טומטום שנטמא במת או בשרץ ונכנס למקדש יפטר: הזכר. והיה ערכך הזכר: תלמוד לומר הזכר. ה''א דריש: אם נקבה. אם קדריש: ההוא מיבעי ליה. למכתב זכר ונקבה:
תוספות
אמר עולא הא מני ר' אליעזר היא. והא דתנן שלהי הערל (יבמות פג:) רבי אליעזר אומר אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כזכר הא אמרינן התם לא לכל אמר רבי אליעזר אנדרוגינוס חייבין עליו אי נמי י''ל דהכא הכי קאמר האי תנא דאמר אין חייבין על ביאת מקדש דריש השרץ כרבי אליעזר: פרט לכלי חרס גרסי'. ותו לא ולא גרס שאין לו טהרה במקוה דבשלהי המוצא תפילין (עירובין קד:) בעי למימר משום דאינו נעשה אב הטומאה ואין צריך למוחקו דאף ע''ג דאינו מן הברייתא נקטיה הש''ס משום דמסיק התם דה''ה שרץ אע''ג דאב הטומאה הוא וא''ת דאמר בפ''ק דסוטה (דף ט) ובפרק אלו דברים (פסחים סז.) אפי' מת מותר ליכנס במחנה לויה שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו וגו' מאי אפי' אדרבה מת קיל טפי דאין לו טהרה במקוה ואפילו במחנה שכינה נמי ויש לומר דאיכא למ''ד שילהי עירובין (דף קד:) דמחייב מכניס שרץ למקדש אע''ג דאין לו טהרה במקוה וה''ה מת אי נמי מת מחייב טפי משום דיש במינו טהרה במקוה כגון אדם חי: הוה אמינא כלי מתכות לא. הוי מצי למנקט כלי שטף אלא נקט כלי מתכות משום דחמיר דחרב הרי הוא כחלל: עד כל דבר שיש לו טהרה במקוה. מלשון עד דריש כדפ''ה דמשמע כל מי שיש לו דין שמזכר עד נקבה דהיינו שיש לו טהרה במקוה וא''ת כל טמא לנפש אם כן למאי אתא ויש לומר דבריש אלו דברים בפסחים (דף סו:) דריש ליה שפיר: אי הכי בשאר טומאות נמי. פירוש כיון דדריש מזכר ועד נקבה למי שיש לו טהרה במקוה אם כן מוקמינן קרא גם בשאר טומאות דלאו לובן ואודם דשייכו בכלים ואם כן דטומאת מת ושרץ נמי לא לישלחו טומטום ואנדרוגינוס: תלמוד לומר הזכר. ה''א דהזכר דריש ותימה דבפ' על אלו מומין (בכורות דף מא:) אמרינן שאני הכא דכתיב הזכר הזכרים משמע משום דכתיב הזכרים אבל ה''א דהזכר לא חשיב יתור למעט אנדרוגינוס ושמא איכא שום דרשא התם דדריש מה''א: הא מזכר לחודיה לא ממעט. הך ברייתא אתיא כרבי יהודה כדמוכח במסכת שבת בפרק ר''א דמילה (דף קלו:) על הא דקאמר רבי יהודה אנדרוגינוס דוחה שבת דקאמר רב חסדא לא לכל אמר ר' יהודה זכר הוא שאם אתה אומר כן בערכין יערך ותניא הזכר ולא טומטום כו' פירוש סתם ספרא רבי יהודה וקאמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא אדרוגינוס פסול לקדוש מי חטאת דברי רבי יהודה ופריך מאי שנא גבי מילה ומשני משום דכתיב המול לכם כל זכר והשתא תימה דהכא גבי ערכין צריך יתורא למעט טומטום ואנדרוגינוס ולא ממעט להו מלשון זכר ונקבה וגבי מילה אדרבה צריך יתורא לרבות וגבי קדוש ממעט ליה אף ע''ג דליכא יתורא אחרינא לאנדרוגינוס אלא משום דכתיב ונתן ולא כתיב ונתנה למעוטי אשה והנה מצינו למימר דכיון דגלי בערכין דלא הוי בכלל זכר ילפינן קדוש מערכין ומילה נמי הוה ילפינן אי לאו דגלי קרא דכל זכר והא דלא ילפינן קדוש ממילה משום דטפי אית לן למילף מערכין לחומרא והכא דפריך וכל היכא דכתיב זכר למעט טומטום ואנדרוגינוס והא גבי ערכין כו' לא מצי לשנויי דמערכין ילפינן דאדרבה ממילה אית לן למילף דהוי בכלל זכר כדי להטעינו שילוח ולא מערכין לקולא ובפרק על אלו מומין (בכורות מא:) דמצריך קרא יתירא למעט טומטום ואנדרוגינוס דקאמר כשהוא אומר הזכר למטה שאין ת''ל ולא ילפינן מערכין לחומרא שלא להכשירו לעולה ולהצריך קרבן אחר התם אצטריך קרא לקרבן נדבה כגון שאמר הרי זו עולה והוי קולא שאינו קדוש דלא הוה ילפינן מערכין לקולא אלא ממילה לחומרא ולהכי אצטריך קרא אך קשה דבפ' הערל (יבמות עב:) משמע דלא פסיל ליה ר' יהודה לענין קדוש אלא משום דהוי ספק איש ספק אשה דתנן התם ר' יהודה אומר אנדרוגינוס שקדש קדושיו פסולין משום שהוא ספק אשה ואשה פסולה לקדש וי''ל דלגבי ערך אף ע''ג דהוא זכר או נקבה ממעטו הכתוב מערך איש ואשה לפי שהוא משונה ואי הוה מיעוטא דזכר לחודיה הוה אמינא דאפקיה רחמנא מערך זכר ואוקמיה בערך נקבה אפילו הוא זכר וכן איפכא וגבי מילה אי נקבה היא הא איצטריך קרא לרבויי ואי זכר הוא שמא איכא שום דרשא דהוה ממעטינן ליה אי לאו דריבהו הכתוב וההיא דבכורות (דף מא:) דהזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס איכא למימר דלא אתיא כר' יהודה דכיון דספק הוא לא אצטריך קרא למעוטי ספקא ואף ע''ג דסתם ספרא ר' יהודה היא היינו בסתמא אחרינא אבל הא ע''כ לאו רבי יהודה היא:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|