נידה כז ע"ב

דף כז - ב

ודוחה רבא: ואמינא להו לרבנן דבי רב: אדרבה! אי אפשר שלא ירבו שתי פרידות רקב על  פרידה אחת עפר, ונפיש ליה שיעורא! שהרי הרקב הוא הרוב, ואם כן פרודות העפר המועטות הנמצאות מפוזרות בין פרודות הרקב המרובות הן הצריכות להתבטל. וגם בשליא דם הלידה הוא שיתבטל ולא הולד ^[198].

ומחמת הקושיה מבארת הגמרא טעם אחר בדברי רבי שמעון: אלא, אמר רבה, היינו טעמא דרבי שמעון המטהר רקב שהתערב בו עפר כל שהוא: סופו של הרקב - כתחלתו, כתחלת התהוותו של הרקב!

מה תחלתו, אם בתחילת התהוות הרקב התערב בו דבר נוסף, נעשה לו אותו דבר אחר - גנגילון [מבטל] ^[199], שרקב המת מטמא רק אם הוא התהוה לבדו, אך אם התערב ברקב, בשעת התהוותו דבר אחר, מבטל אותו דבר אחר את כל התערובת מטומאת רקב. אף סופו, לאחר שנעשה רקב ומטמא טומאת מת, אם התערב בו דבר אחר, נעשה לו אותו דבר אחר - גנגילון, שמבטלו מטומאת רקב.

ולביאור זה אין שייכות בין דם טהרת רקב שנתערב בו עפר, לטהרת שליא. וחוזרת בה הגמרא ממה שאמרה בתחילה "ואזדא רבי שמעון לטעמיה" ^[200].

ודנה הגמרא: מאי היא? היכן התבאר שדבר אחר המתערב בתחלתו מבטלו מטומאת רקב?

דתניא: א. איזהו מת שיש לו רקב ^[201] ומטמא רקבו בטומאת אהל, ואיזהו מת שאין לו רקב? נקבר ערום בארון של שיש, או על גבי רצפה של אבנים, שבצורה שכזאת אין תערובת כל שהיא ברקב המת - זהו מת שיש לו רקב המטמא!

ואיזהו מת שאין לו רקב המטמא?

נקבר בכסותו, או בארון של עץ או על גבי רצפה של לבנים, שמתערבת רקבובית הכסות, העץ, או מיחוי עפר הלבנים, בתוך רקב המת - זהו מת שאין לו רקב, שרקבו אינו מטמא! ^[202]

ב. ולא אמרו שיש לו דין טומאת רקב, אלא למת בלבד! ומסבירה הגמרא שכוונת הברייתא בדין זה היא, למעוטי הרוג, דלא שיצא חלק מדמו כשנהרג. כי רק מת שלם שלא חסר מגופו מאומה רקבו מטמא ^[203].

גופא: א. מלא תרוד רקב [שהוא השיעור שמטמא], שנפל לתוכו עפר כל שהוא - טמא. ורבי שמעון - מטהר.

ב. "מלא תרוד" רקב שנתפזר בבית - הבית טמא משום אהל! ^[204] ואפילו שנתפזר הרקב, ואין תחת גג הבית שיעור 'מלא תרווד' במקום אחד, טמא. שדי בכך שבצירוף כל גג הבית יש שיעור, כדי לטמא בטומאת אהל.

ורבי שמעון מטהר כיון שנתערב מעפר הבית בתוך הרקב, וכשיטתו בברייתא הקודמת שתערובת עפר מבטלת את טומאת הרקב.

ומוסיפה הגמרא: וצריכא לבאר פעמיים את מחלוקתם של חכמים ורבי שמעון, משום שהיה אפשר לטעות ולפרש מחלוקתם בפירוש אחר, דאי אשמעינן קמייתא, שעירוב עפר אינו מבטל, היה אפשר לומר שרק בההיא קאמרי רבנן שמטמא, משום דמכניף, ומרוכז במקום אחד. אבל נתפזר, אימא מודו לו לרבי שמעון שמטהר, שסוברים רבנן דאין מאהיל וחוזר ומאהיל, ואין מצטרפות שתי אהלות על שני חצאי שיעור, ולכן אף על פי שחולקים רבנן על טעמו של רבי שמעון שטיהר משום תערובת עפר, מודים הם שכשנתפזר אינו מטמא באהל. והוצרכה הברייתא לכתוב במפורש שגם בעפר שהתפזר מטמאים רבנן, להפקיע מפירוש זה.

ואי אשמעינן בהא, שרקב שנתפזר בבית מטהר רבי שמעון. היה אפשר לומר שגם לרבי שמעון אין תערובת העפר מטהרת את הרקב, ורק בהא אמר רבי שמעון דאינו מטמא משום דאין מאהיל וחוזר ומאהיל. אבל בהא שיש במקום אחד כשיעור מלא תרווד אימא מודה להו לרבנן שמטמא, הילכך צריכא הברייתא להשמיענו במפורש שגם במקרה שכזה מטהר רבי שמעון, ושטעמו שטיהר אינו משום שאין שיעור במקום אחד, אלא שתערובת עפר מטהרת את הרקב.

תניא אידך: 'מלא תרוד ועוד' של עפר בית הקברות, שנטלו עפר מבית הקברות בשיעור שהוא יותר ממלא תרוד, טמא ^[205]. ורבי שמעון מטהר.

ושואלת הגמרא: מאי טעמייהו דרבנן, והרי העפר עצמו אינו טמא?

ומיישבת: לפי שאי אפשר ל'מלא תרוד ועוד' עפר בית הקברות - שאין בו מלא תרוד רקב! ומשום מלא תרוד רקב המעורב בעפר טימאו רבנן. ורבי שמעון טיהר מחמת תערובת כל שהוא עפר, שמבטלת את המלא תרוד רקב מלטמא.

וחוזרת הגמרא לבאר את מחלוקת רבנן ורבי שמעון בדין שליא בבית: השתא, דאמרת כפירושו של רבה, שטעמא דרבי שמעון שמטהר בעפר שהתערב ברקב, הוא משום 'סופו כתחלתו', שהוא טעם לטומאת רקב בלבד, ולא לכל תערובת של דבר אחר בטומאה, ונדחה הביאור שרבי שמעון שטיהר בשליא הוא כשיטתו שטיהר ברקב, אם כן, גבי שליא - מאי טעמא דרבי שמעון?

ומתרצת: אמר רבי יוחנן: משום בטול ברוב נגעו בה! שדם הלידה מרובה ממיחוי הולד כולו, ומבטלו ^[206].

ואזדא רבי יוחנן לטעמיה.

דאמר רבי יוחנן: רבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקב אמרו דבר אחד.

רבי שמעון - הא דאמרן.

רבי אליעזר - דתניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: בהמה גסה, שלא היה לא ולד מעולם, ששפעה חררת דם - הרי זו, החררה, תקבר, משום שהיא מיחוי של הולד הראשון של בהמה זו, וכיון שיתכן שהולד המחוי היה זכר וקדוש בקדושת בכורה חייבים לקבור את החררה.

ופטורה הבהמה היולדת מן הבכורה, שהולד הבא בודאי אינו בכור, שכבר פטרה אותה החררה את רחמה.

ותני רבי חייא עלה: אותה חררה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, ואין דינה כשאר נבלות!

ושואלת הגמרא: ומאחר שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא, בהכרח שתולים שאין בחררה ולד שיטמא כנבלה, ואם כן - אמאי תקבר?

ומתרצת: כדי לפרסמה - שהיא פטורה מן הבכורה! שידעו הכל שאותה חררה היא פטר רחם!

ומקשה הגמרא: מהו התירוץ? והרי אם החררה פוטרת את הבהמה מהבכורה, אלמא ולד מעליא הוא, ואם כן, אמאי תני רבי חייא - אינה מטמאה לא במגע ולא במשא?!

ומתרצת: אמר רבי יוחנן: מה שאינה מטמאה במגע ובמשא - משום בטול ברוב נגעו בה! שכיון שמיחוי הנפל בטל ברוב הדם של החררה, אינו מטמא. אך לגבי דין בכור פוטר הוא את הרחם גם כשהוא מעורב ברוב דם ^[207].

נמצא אם כן שרבי יוחנן שביאר שטעמו של רבי שמעון שטיהר שליא הוא משום ביטול ברוב, הוא כשיטתו שאמר שרבי שמעון ורבי אליעזר בן יעקב אמרו דבר אחד, וכפי שביאר שגם החררה אינה מטמאת משום שבטלה ברוב.

אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: ומודה רבי שמעון המטהר במשנה את הבית שנמצאת בו שלית אשה, שאמו טמאה לידה, שגם אם התבטלה טומאת המת של הולד המחוי ברוב, לידתו נחשבת כלידה, ואמו טמאה בתור יולדת.

אמר ההוא סבא לרבי אמי: אסברה לך טעמא דרבי יוחנן שאמר שמודה רבי שמעון שאמו טמאה לידה - דאמר קרא: "אשה כי תזריע וילדה זכר, וטמאה שבעת ימים", ודרשינן: אפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה, שמיחוי הולד נראה כזרע, הרי היא טמאה לידה! ^[208]

ריש לקיש אמר שטעמו של רבי שמעון אינו כביאורו של רבי יוחנן, אלא שפיר שטרפוהו במימיו, שנשטף ונתערב במי הלידה, נעשה כמת שנתבלבלה צורתו, שכשם שמת שנשרף ונתפזר אפרו ואין שלדתו קיימת, אינו מטמא יותר, גם שפיר לאחר שהודח במימיו, ונתבלבלה צורתו, וטהור ^[209]. אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: מת שנתבלבלה צורתו - מנלן דטהור? שהרי על סמך זה טהרת את השפיר שהודח במימיו, וזאת גופא מנין לך?

אילימא מהא דאמר רבי שבתאי אמר רבי יצחק מגדלאה, ואמרי לה אמר רבי יצחק מגדלאה אמר רבי שבתאי:

מת שנשרף ושלדו קיימת, שלא נתפזר האפר ועדיין הוא נראה כשלם, הרי הוא טמא.

מלא תרווד ועוד עפר בית הקברות טמא. פי' רש"י ז"ל לאו רקב של מת ממש אלא כגון שנקבר בכסותו או בקרקע בלא ארון ויש כאן מלא תרוד ועוד מאותו עפר דהיו מעורבין עפר ורקב.
ואין פי' זה נכון דהא אמרין כל שתחלתו דבר א' נעשה גנגילון ואע"פ שיש בו שיעור מן הרקב דומיא דסיפא ומדאמרינן סופו כתחלתו (מאי) [מה] תחלתו דבר א' נעשה גנגילון אלמא פשיטא מילתא דכ"ע כל דבר א' עושה גנגילון בתחלתו. ועוד מדתניא איזהו מת שאין לו רקב נקבר בכסותו אלמא אין לו רקב כלל אפילו מלא סאה דאלת"ה ליתני שאין לו תרוד רקב. ועוד מדסוגיא במסכ' נזיר פרק כהן גדול (דף נ"א) דאמרי' שני מתים שנקברים זה עם זה נעשה גנגילון זה לזה. ואם קברן זה בפני עצמו וזה בפני עצמו והרקיבו ועמדו על מלא תרוד רקב טמא אלמא אין הדבר תלוי בשיעור מן הרקב אלא כל דבר שנקבר עמו נעשה לו גנגילון. וכן בכולה סוגיא דהתם הכי משמע דכי גמירי למלא תרוד רקב דוקא דנרקב בעיניה.
אלא הא דתניא מלא תרוד ועוד עפר קברות פירושו כגון שנקבר המת ערום על גבי רצפה של אבנים והרקיב ונפחתה מערה ונתערב עפרה ברקב דקסבר ת"ק רוב מתים יש בהן רקב מלא תרוד שבכאן של מת והמותר הוא עפר בית הקברות ואלמלא שנמצא שם ועוד על כרחינו מת זה לא היה בו מלא תרוד דא"כ עפר בית הקברות להיכן הלך אבל מאחר שנמצא כאן ועוד זה א"א בלא מלא תרוד של מת ור"ש מטהר וחזרו לטעמייהו דהיינו מלא תרוד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא.

וא"ר יוחנן דר"ש וראב"י אמרו דבר א'. ואליבא דר' חייא דפריש למתניתן דתקבר לומר שנפטרה מן הבכורה ולא משום טומאה. והך סוגיא דר' יוחנן הוא דהתם בדוכתא במס' בכורות (כג, א) מסיק טעמיה דר' חייא משום דה"ל טומאה סרוחה. וצ"ע.

שפיר שטרפו במימיו. גרסי' וכן בפר"ח ז"ל, ופי' שטרף השפיר ונמוקה צורתו אבל עדיין הוא קיים נעשה כמת שנתבלבלה צורתו באור וטהורים דכיון שאין באבריו צורת בשר ולא צורת עצם נפק ליה מדין כזית ועצם כשעורה וטהורין לגמרי.

והא דא"ר יוחנן מת שנתבלבלה צורתו מנ"ל דטהור. לאו דוקא דלא כרבנן אלא מדר' אליעזר שמע ליה ר' יוחנן דקסבר מודו ליה רבנן בשלא נעשה אפר כדפרישי'.
ויש לפרש דקסב' רבינא דר"ילא מודה לי' לר"ל בשפיר שטרפו מימיו דמדלא א"ל בשלמא שפיר שנטרפו מימיו דקאמר טהור לחיי אלא נתבלבלה צורתו שלמה מנלן אלמא ה"ק מנלן דטהור דגמרת מינה לשפיר לא הא ולא הא איתנהו. ועלה קאמר רבינא דר"י דמטמא שפיר שנטרפו מימיו לגמרי כר' אליעזר אמרה דהאי כאפר שרופין הוא ומיהו במת שנתבלבל' צורתו דקא מתמה מנלן לד"ה אתיא.
וזה הלשון לדברי מי שגורס שפיר שנטרפו מימיו דמשמע שנטרף לגמרי וחזר למים, אבל לפי גר"ח ז"ל שנטרפו במימיו. נראה דהיינו נתבלבלה צורתו בלחוד.
ויש לי עוד לומר דר' יוחנן הלכה קא מיבעי ליה, וה"ק ליה מנלן דטהור כרבנן דילמא טמא כר' אליעזר דמסתברא טעמיה. אילימא מדרבי שבתאי קא גמרת הלכה דהוא אמורא וקא פסיק הלכה כרבנן.

הא דאמרינן מלא תרווד ועוד עפר בית הקברות טמא. פרש"י ז"ל שנקבר בכסותו או ע"ג רצפה של אבנים דלית להו לרבנן שיהא לו ד"א גנגילון אפילו בתחלתו. ואינו מחוור דהא ודאי בתחלתו לכולי עלמא ד"א נעשה לו גנגילין וכדמשמע לעיל דאמרינן קסבר ר"ש סופו כתחלתו אלמא בתחלתו כולי עלמא מודו בה דאי לר' שמעון בלחוד מאי סופו כתחלתו תחלתו נמי לא נעשה לו גנגלי' לרבנן ובנזיר פרק כ"ג (נא, א) מוכח נמי הכין אלא מיירי בשנקבר ערום בארון של שיש אלא שנפחתה מערה ונתערב בו עפר מועט וקסבר תנא קמא דרוב מתים יש להם רקב מלא תרווד ילכך מלא תרוודשבכאן רקב של מת והמותר עפר בית הקברות ואלמלא שיש שם תרווד ועוד על כרחנו אין כאן מלא תרווד רקב דעפר שנפל שם להיכן הלך אלא דקשיא לי דא"כ מאי עפר בית הקברות רקב בית הקברות הוי ליה למימר ועוד דאי בשנפחת מערה אמאי א"א בתרווד ועוד שלא יהא בו מלא תרווד רקב הכל לפי שיעור העפר שנתערב בו, ואי אמרת שלא נפל שם אלא עפר מועט א"כ היינו אידך דמלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא. ועוד דלא הוי ליה למימר מלא תרווד ועוד עפר בית הקברות אלא עפר קבר שכנסו כולו אם יש בו תרווד ועוד טמא דהא אם נטל משם מלא תרווד ועוד ונשאר שם יותר לא אמרינן הכין לפום הדין פירושא דהא טעמא משום דאין לך מת שאין בו בכולו מלא תרווד רקב הוא, אלא נראה שהיו קוברים כל מתיהם בלא כסות וברצפה של אבנים ופעמים שעל ידי חרישה או על ידי גשמים בארך הימים הארונות מתקלקלים והרקב שבהן מתפזר ומתערב בעפר בית הקברות ומפני שהוא מקום קבר אנו חושבים כל העפר ששם שהוא רקב וכדאמרינן בעלמא (שבת, זבחים קיג, ב) כל האוכל מעפרה של בבל כאלו אוכל בשר אבותיו. והכא לפי שיש שם רקב הרבה קא סברי רבנן בתרווד ועוד ממנו יש בו מלא תרווד רקב וכודאי משוינן ליה ואזלי לטעמייהו דאמרי דלא אמרינן סופו כתחלתו. ועדיפא מיניה דהתם מלא תרווד רקב ידוע שנתערב בו עפר כל שהוא והכא כשאינו ידוע כנ"ל.

הא דאמרינן: מת שנתבלבלה צורתו מנא לן דטהור קשיא לן. מאי קשיא ליה לר' יוחנן אדרבה דר"ל ניחא טפי דקאי כרבנן ואינו דר' אליעזר דבהדיא קתני ר' אליעזר אומר אפר שרופין שיעורן ברובע וחכמים מטהרים ור' יוחנן כר' אליעזר כדאמרינן בהדיא בסמוך. ואי אפשר לומר דקסבר ר' יוחנן דרבנן לאו לגמרי פליגי אלא בשיעורא בלחוד דא"כ לא הוה קתני וחכמים מטהרין דמטהרים לגמרי משמע אלא הכין הוי ליה למימר וחכמים אומרים שיעורן בכך וכך. וי"ל דר' יוחנן סבר דלא בבלבול צורה ליגי רבנן אלא משום שעושה אפר ממש הא בבלבול צורהבעלמא מודו. והא דאמר רב אשי ר' יוחנן דאמר כר' אליעזר לאו למימרא דלית ליה כרבנן אלא דר' אליעזר ודאי מסייעא ליה ודרבנן לא פליגא עליה אלא משום דטעמייהו דרבנן לא מיפרשה אי דוקא באפר שרופין אבל בבלבול צורה מודו או דילמא היינו אפר שרופין היינו בלבול צורה משום הכי לא אמר דר' יוחנן כדרבנן ואמר דר' יוחנן מיהא כר' אליעזר.

איזהו מת שיש לו רקב וכו׳ נקבר בכסותו או בארון של עץ ע״ג רצפה וכו׳. פי׳ או או קאמר דכל היכא דאיכא חדא מהני אין לו רקב דכי איכא חדא מנייהו עושה גנגולין בתחלתו ושוב אין לו רקב ובמ׳ נזיר פי׳ יפה בס״ד.

אבל נתפזר אימת מודין ליה לר״ש. פי׳ דכיון דנתפזר בטל לגבי הבית ונטהר ושוב אינו חוזר ונעור קמ״ל.

ואי אשמועינן בהא קאמר ר״ש וכו' פי׳ דאי אתמר בהא ה״א דטעמא דר״ש לאו דסופו נעשה גנגילין ולא משום דנתפזר ונטהר ואינו חוזר וניעור קמ״ל אידך דטעמא דידיה משום גנגלין הוא ונקט הא משום כח דר״ש ואידך משום כחן דרבנן.

מלא תרוד רקב ועוד עפר בית הקברות טמא ור״ש מטהר. פירש״י ז״ל דמיירי דנקבר בארון של עץ או בכסותו ולית להו לרבנן טעמא דגנגלין אפי׳ בתחלתו ובריתא דלעיל ר״ש היא והק׳ בתוס׳ חדא דבריתא דלעיל דבע׳ ר״ש היא כדמוכח בנזיר פ׳ כ״ג וכל הגאונים ז״ל קבעוהו הלכה ועוד דכיון דאמר לעיל לר״ש סופו כתחלתו מה תחלתו וכו׳ נר׳ דתחלתו דבר ברור הוא לד״ה לכך פי׳ דהכא מיירי כשנקבר ודאי בארון של שיש ערום אלא שנפתחה קצת מערה דאפשר שיפול שם קצת עפר ומיהו ומסתמא לא נפחתה ולא נפל שם אלא בסופו לאחר שנעשה רקב אלא שאין ידוע בשיעור תרוד ועוד זה אם יש בו תרוד רקב או אם כלו רקב אם נתערבנו עפר ואין בו אפי׳ תרוד רקב דרבנן מטמאים דרוב מתים יש להם תרוד רקב ור״ש מטהר דלא סגיא בלא ועוד עפר ונעשה גנגלין אפי׳ בסופו ואלו לא נמצא שם אלא מלא תרוד מצומצם אף חכמים מטהרין ממה נפשך דהא לא סגיא דלית כאן עפר כל שהוא ואין כאן שיעור רקב ולהכי נקט ועוד וא״ת כיון שנמצא שם פחות וא״א ליפול בו עפר ולא נודע שיעורו האיך אמרו חכמים שא״א כמלא תרוד רקב הרי הכל הוא לפי העפר שנפל שם וי״ל דכיון דרוב מתים יש להם תרוד רקב או יותר זה חשוב להם כודאי אף לטמא ודאי ולומר שלא נפל שם אלא עפר מועט או שלא נפל שם כלל ומורי הרשב״א נר״ו הקשה דא״כ הול״ל מלא תרוד ועוד רקב בית הקברות דהא הרקב ודאי והעפר ספק ועוד הל״ל עפר הקבר דהא לפום האי פי׳ בקבר מסיים איירינן ואמאי נקט עפר בית הקברות לכך פי׳ הוא נר׳ דמיירי שכנסו אותו מעפר בית הקברות שמוחזקים לקבור שם בלא כסות וברצפה של אבנים אלא שפעמים ע״י גשמים או חרישה באורך הימים מתקלקלים הארונות והרקב שבהם מתפזר ומתערב בעפר בית הקברות ומפני שהוא מקום קבר אנו חוששין כל עפר שיש שם הוא רקב וכדאמרינן בעלמא כל האוכל מעפרה של בבל כאלו אוכל בשר אבותיו והכא לפי שיש שם רקב הרבה קסברי רבנן דתרוד ועוד ממנו יש בו תרוד רקב וכודאי משוינן ליה ואזדו לטעמי׳ דלא אמר סופו כתחלתו ועדיפא מינה דהתם למלא תורד רקב ידוע שנתערבו עפר כל שהוא והכא בשאינו ידוע עכ״ל נר״ו.

בהמה ששפעה חררת דם הרי זה תקבר. איכא דק״ל מהא דתנן פ׳ בהמה המקשה מבכרת שהפילה שליה ישליכנה לעכברים והא ודאי עדיפא שליה מדם קפוי זה של חררת דם ולאו קושיא היא למאי דמפ׳ תלמודא בסמוך דחררות דם זו לאו משום שיש בו קדושה נקברת אלא לפרסומי למילתא שנפטרה מן הבכורה וגבי שליה לא צריך פרסום דכ״ע ידע שהיא פוטרת שאין שליה שאין עמה ולד ומיהו אף היא אינה קדושה הילכך ישליכנה לכלבים.

משום בטול ברוב נגעו בה. כלו׳ דדמי לידה וכן על החררה ומבטלה לה דאיכא למידק דהכא קתני ר׳ חייא דטומאה בלולה ברוב בין למגע בין למשא ואלו בבכורות פ׳ הלוקח א״ר חייא נבלות ושחוטות בטלות זו בזו ופרש׳ ר״י בר חנינא התם דלמגעי בטלה דיש לומר דשחוטה נגע אבל במשא דליכא למימר אינה הכי דל אינה בטלה ולאו קושיא דהתם פרכי׳ דכותא דהא מדרב׳ א״ר חייא ומשני דטומאה סרוחה שאני א״נ דכי אומר טומאה בטלה ברוב לח בלח או יבש ביבש בדבר שאינו חשוב אבל חתיכה הראויה להתכבד לפני האורחין נהי דלמגע בטלה למשא אינה בטלה.

אפי׳ לא ילדה אלא כעין שהזריע אמו טמאה לידה. פי׳ להרבות כעין זה של שליה שכבר היה ולד אלא שנימוח אחר כך ואעפ״י שנמוח קודם שיצא.

אר״ל שפיר שנטרפו מימיו נעשה כמת שנתבלבל צורתו הלשון הזה נר׳ דאלו מת שנתבלבל צורתו הכל מודים שהוא טהור וק׳ דא״כ מאי הוא דקאמר ליה ר׳ יוחנן מת שנתבלבל צורתו מנ״ל ותו הא לק׳ בעפר שרופין איכא רבנן דמטהרין וליכא למימר דהתם בשיעורא פליגי רבנן לומר שצריך יותר מרובע ולא משמע הכי לישנא דקתני וחכמים מטהרין ולפי נסח׳ דרש״י ז״ל לקמן בסמוך ר׳ יוחנן דאמר כר׳ אלעזר ומ״מ אדמותיב ליה ר׳ יוחנן מהא דהכא ליסייעיה מההיא דהתם דקיימי רבנן כוותיה ומה שנ׳ יותר נכון בזה לפי סוגיית ההלכה דהכל מודים במת שנתבלבלה צורתו טהור לדברי חכמים מיהת וכן הקבלה ביד כלם ובפי׳ בלבול צורה זו פליגי ור״ל סבר דכל מת שנכתת הרבה עד שאינו ניכר בו תוכן צורת גוף כלל ומשונה מגוף אדם כלל אעפ״י שעיקר חומר שלו קיים ועדיין הוא לח הוא כעץ בעלמא ושוב אינו מטמא באהל ואפי׳ כלו כאן שלם והיינו דקאמר דגם שפיר זה שנטרפו מימיו כבצים הטרופות בקערה עד שאינו ניכר שהיה זה מברית ולד כלל נעשה כמת שנתבלבלה צורתו ור׳ יוחנן פליגי בהא דמשום בלבול צורה בזה אינו טהור לשום אדם ואפי׳ לרבנן דפליגי עליה דר׳ אלעזר דע״כ לא מטהרי רבנן אלא באפר שרופין והיינו דא״ל לר״ל מנ״ל דמת שנתבלבלה צורתו טהור עד שאתה מדמה שפיר שנטרפה דהא ודאי לא מייתית ליה מההיא דעפר שרופין ואפי׳ לרבנן דהא נטרפו מימיו לא דמי לההיא ומדבריך ניכר שאתה דן אותה מיהת דמת שנשרף ושלדו קיימת טמא דדייקת מינה הא אין שלדו קיימת טהור ואתה סבור דכל שנטרפו מימיו וכיוצא בו היינו שאין שלדו קיימת ומי׳ אפי׳ לפי פירושך זה אדדייקת הכי לקולא דוק לחומרא דנקט שלדו קיימת משום דבהכי חשיב מת גמור גדול כמטהר פתחים קטנים שאין בהם ד׳ טפחים ואלו לא היה שלדו קיימת היה נדון כחתיכת מת שמטמא אפי׳ פתחים קטנים בטפח כשסוף הטומאה לצאת משם כדאיתא באהלות ושתיק ר״ל ולא מצא תשובה והתלמוד בא לברר טעמו של ר׳ יוחנן ולכך הביא דברי רבינא ורב אשי דמוכח מנייהו דאפי׳ רבנן לא מטהרי כי הא דר״ל והיינו דאמר א״ל רבינו לרב אשי ר׳ יוחנן דאמר כמאן גרסת הספרים הישנים דאמר כרבנן ופי׳ אפי׳ כרבנן אבל רשי׳ גורס דאמר כר״א וק׳ היכא שביק רבנן ואמר כר״א דשמותי הוא ונראה שאף לגרסא זו ה״פ דר׳ יוחנן מאי דאמר לעיל ודאי מתניתא דלעיל ודאי מתניתא דלעיל משיטת ר״א למד כן וכטעם שלו אמרה דכי היכי דלדידיה אפי׳ שריפתו אינו מוציאו מתורת מת כך בלבול צורתו אינו מוציאו מתורת מת לרבנן שא״א שיהיה כל ההרחקה הזאת בין ר״א ורבנן אלא ודאי דדוקא נקט תנא עפר שרופין גם לרבנן ולא משום כחו דר״א בלחוד והלכתא כר׳ יוחנן דרבי׳ דר״ל דה״ד מת שנשרף ושלדו קיימת הכי ריהטא.

מלא תרווד ועוד עפר בית הקברות טמא. פי' רש"י ז"ל לאו רקב של מת ממש אלא כגון שנקבר בכסותו או בקרקע בלא ארון ויש כאן מלא תרוד ועוד מאותו עפר דהיו מעורבין עפר ורקב.
ואין פי' זה נכון דהא אמרין כל שתחלתו דבר א' נעשה גנגילון ואע"פ שיש בו שיעור מן הרקב דומיא דסיפא ומדאמרינן סופו כתחלתו (מאי) [מה] תחלתו דבר א' נעשה גנגילון אלמא פשיטא מילתא דכ"ע כל דבר א' עושה גנגילון בתחלתו. ועוד מדתניא איזהו מת שאין לו רקב נקבר בכסותו אלמא אין לו רקב כלל אפילו מלא סאה דאלת"ה ליתני שאין לו תרוד רקב. ועוד מדסוגיא במסכ' נזיר פרק כהן גדול (דף נ"א) דאמרי' שני מתים שנקברים זה עם זה נעשה גנגילון זה לזה. ואם קברן זה בפני עצמו וזה בפני עצמו והרקיבו ועמדו על מלא תרוד רקב טמא אלמא אין הדבר תלוי בשיעור מן הרקב אלא כל דבר שנקבר עמו נעשה לו גנגילון. וכן בכולה סוגיא דהתם הכי משמע דכי גמירי למלא תרוד רקב דוקא דנרקב בעיניה.
אלא הא דתניא מלא תרוד ועוד עפר קברות פירושו כגון שנקבר המת ערום על גבי רצפה של אבנים והרקיב ונפחתה מערה ונתערב עפרה ברקב דקסבר ת"ק רוב מתים יש בהן רקב מלא תרוד שבכאן של מת והמותר הוא עפר בית הקברות ואלמלא שנמצא שם ועוד על כרחינו מת זה לא היה בו מלא תרוד דא"כ עפר בית הקברות להיכן הלך אבל מאחר שנמצא כאן ועוד זה א"א בלא מלא תרוד של מת ור"ש מטהר וחזרו לטעמייהו דהיינו מלא תרוד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא.

וא"ר יוחנן דר"ש וראב"י אמרו דבר א'. ואליבא דר' חייא דפריש למתניתן דתקבר לומר שנפטרה מן הבכורה ולא משום טומאה. והך סוגיא דר' יוחנן הוא דהתם בדוכתא במס' בכורות (כג, א) מסיק טעמיה דר' חייא משום דה"ל טומאה סרוחה. וצ"ע.

שפיר שטרפו במימיו. גרסי' וכן בפר"ח ז"ל, ופי' שטרף השפיר ונמוקה צורתו אבל עדיין הוא קיים נעשה כמת שנתבלבלה צורתו באור וטהורים דכיון שאין באבריו צורת בשר ולא צורת עצם נפק ליה מדין כזית ועצם כשעורה וטהורין לגמרי.

והא דא"ר יוחנן מת שנתבלבלה צורתו מנ"ל דטהור. לאו דוקא דלא כרבנן אלא מדר' אליעזר שמע ליה ר' יוחנן דקסבר מודו ליה רבנן בשלא נעשה אפר כדפרישי'.
ויש לפרש דקסב' רבינא דר"ילא מודה לי' לר"ל בשפיר שטרפו מימיו דמדלא א"ל בשלמא שפיר שנטרפו מימיו דקאמר טהור לחיי אלא נתבלבלה צורתו שלמה מנלן אלמא ה"ק מנלן דטהור דגמרת מינה לשפיר לא הא ולא הא איתנהו. ועלה קאמר רבינא דר"י דמטמא שפיר שנטרפו מימיו לגמרי כר' אליעזר אמרה דהאי כאפר שרופין הוא ומיהו במת שנתבלבל' צורתו דקא מתמה מנלן לד"ה אתיא.
וזה הלשון לדברי מי שגורס שפיר שנטרפו מימיו דמשמע שנטרף לגמרי וחזר למים, אבל לפי גר"ח ז"ל שנטרפו במימיו. נראה דהיינו נתבלבלה צורתו בלחוד.
ויש לי עוד לומר דר' יוחנן הלכה קא מיבעי ליה, וה"ק ליה מנלן דטהור כרבנן דילמא טמא כר' אליעזר דמסתברא טעמיה. אילימא מדרבי שבתאי קא גמרת הלכה דהוא אמורא וקא פסיק הלכה כרבנן.

מלא תרווד ועוד רקב עפר בית הקברות פרש"י כגון שנקבר בכסותו ול"נ דהא משמע לעי' דכ"ע מודו שתחלתו ד"א נעשה לו גלגילון וכדאמרינן בנזיר פרק כ"ג אלא מיירי שנקבר ערום בארון של שיש או בארון טוח בסיד שהמת נעשה רקב קודם שנרקב הקבר ומיהו לבסוף נרקב ונתערב בו ורבנן לטעמייהו דלא בעינן סופו ור"ש לטעמיה דאמר סופו כתחלתו:

ר' שמעון ור' אליעזר בן יעקב אמרו דבר אחד. היינו ד"א שמתבטל ברוב מיד בלא הוצאת ספל לבית חיצון:

וכי מאחר דלא מטמאה כו' ותימה כי הוי ולד נמי תיקשי ליה אמאי תקבר דסמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות והוו להו זכרים מיעוטא כדאיתא פרק בהמה המקשה וי"ל דלאלומי פירכיה נקט הכי:

כדי לפרסמה שהיא פטורה מן הבכורה. והא דתנן פרק בהמה המקשה המבכרת שהפילה שיליא ישליכנה לכלבים ולא אמרינן תקבר כדי לפרסמה שהיא פטורה מן הבכורה וי"ל דבשיליא אין צריך פרסום דהכל יודעים שאין שליא בלא וולד:

כעין שהזריעה כו' אליבא דר"ש הוא דבעי' האי טעמא אבל רבנן דאפילו באהל נמי מטמא משום דאינו נימוח בשעת לידה לא צריך האי טעמא וכן מוכח לקמן בריש יוצא דופן:

מת שנתבלבלה צורתו מנא לן דטהור. ותימה מאי (קאמר ניחא ליה לר') [פריך ליה ר'] יוחנן אדרבה לר"ל ניחא טפי דקאי כרבנן ור' יוחנן כר' אליעזר כדאמר בסמוך וי"ל דהא דקאמר לקמן דר' יוחנן כר' אליעזר לאו דוקא כר' אליעזר אלא משום דר' אליעזר מטמא באפר שרופין נקט ר' אליעזר ש"מ דלא חייש לבלבול צורה ואפילו רבנן דמטהרי משום דבעינן שיהא שם שלם אפרו של מת אבל לבילבול צורה לא חיישי ור"ל סבר טעמא דרבנן משום בלבול צורה ואפילו יש שם כל אפרו של מת ודייק מדר' שבתאי והאי דנקט רובע משום רבות' כלומר לאו למימרא דרבנן דפליגי עליה דר"א מטמאין ביותר מרובע אע"ג דליכא מת שלם דרבנן מת שלם בעינן והא דנקט רובע משום רבותא דר' אליעזר נקטיה:

דתנן איזהו מת שיש לו רקב כולי פי' הא מתני' ר' שמעון הוא אבל רבנן לית להו האי סברא דדבר אחר נעשה לו גכגילון כדתני' לקמן מלא תרוד ועוד עפר קברות טמא ור"ש מטהר כך עלה בלבי במהד"ק. אבל במהדורא בתרא התבוננתי וראיתי שאינו נכון להעמיד האי מתני' דלא כרבנן כאשר אני עתיד לבאר:

מלא תרוד ועוד עפר בית הקברות פירש המורה לאו רקב של מת ממש אלא כגון שנקבר בכסותו או בקרקע בלא ארון ויש כאן מלא תרוד עפר ועוד מאותו עפר דהוו מעורבין רקב ועפר ואינו נ"ל דהא אמרן לעיל זהו עת שאין לו רקב נקבר בכסותו או בארון של עץ כולי ואין לומר דההיא ר' שמעון היא ולא רבנן כדכתב במהדורא קמא דא"כ מאי דאמר רבא היינו טעמא דר"ש סופו כתחילתו כולי אי לאו כולי עלמא היא אכתי בתחלתו נמי איכא למבעי מאי טעמא אלא ודאי בתחלתו כולי עלמא לא פליגי דדבר אחר נעשה לו גנגילון ומבטלו ולא פליגי אלא בסופו והאי דתניא מלא תרוד ועוד עפר בית הקברות כגון שנקבר בארון של אבן שאין לו גנגיון ולבסוף ירד הרקב מן הארון ונפל לתוך הקבר וליקט ממנו מלא תרוד ועוד מעורב שאי אפשר שלא יהא בו מלא תרוד רקב ואעפ"י שנתערב בו לבסוף עפר לא נתבטל ואזדו רבנן לטעמייהו ור"ש לטעמיה:

אמר ריש לקיש שפיר שטרפו במימיו נעשה כמת שנתבלבלה צורתו וטהור פי' ויש לומר דהיינו טעמא דר"ש דמתני' בנימוק משום דנתבלבלה צורתו:

א"ל ר' יוחנן לריש לקיש מת שנתבלבלה צורתו דטהור טבלן. פי' דאי מנימוק דר"ש יש לומר משום דבטל ברוב אבל שפיר שטרפו במימיו דקאי בעיניה ולא נתערב בדבר אחר מנין:

גמ' ותני רבי חייא עלה אינה מטמאה כו' מתוס' דבכורות פ' הלוקח תני ר' חייא דקאמר היינו שהיה שונה בו במלתיה דר"א ב"י דאינו מטמא כו' והכי איתא בהדיא בתוספתא עכ"ל ע"ש:

תוס' בד"ה מלא תרוד ועוד כו' ומהך לא עביד צריכותא דקמ"ל כו' עכ"ל פי' תלמודא דקאמר טעמא דרבנן ומהך לא עביד צריכותא משום דא"א כו' צ"ל השתא דהיינו קודם שנתערב בו עפר ודו"ק:

בד"ה מת שנתבלבל כו' אי נמי קסבר ר"י דרבנן לא מטהרי אלא ברובע דחסר אבל אם העפר שלם כו' עכ"ל יראה דלפי תירוץ זה ג"כ יש לפרש הא דקאמר רבי יוחנן דאמר כמאן כר"א ה"פ ר"י דאמר דרבי יצחק מגדילאה נמי מטמא באין שלדו קיימת ע"כ ההיא דר"י מגדילאה כר"א דוקא דמטמא אפילו ברובע דלרבנן לא הוו הפתחים קטנים טמאים משום דחזו לאפוקי חד חד אבר כיון דהוי העפר חסר ממת שלם ועוד יש לומר דהכי קאמר ר"י דבא לומר דאף באין שלדו קיימת טמא כמאן כלומר מהיכן יצא לו סברא זו כיון דרבי יצחק מגדילאה לא קאמר טמא אלא בשלדו קיימת לית לן לטמא אף בשלדו אינה קיימת אם לא מצא שום תנא דסבר הכי וקאמר כר"א דאית ליה הכי והשתא קאמר רבי יוחנן דרבנן לא פליגי עליה אלא ברובע אבל בעפר ממת שלם מודו וק"ל:

בתוס' ד"ה מת שנתבלבל צורתו וכו' הכי נמי דמטהרי אפילו בשלם שאין שלדו קיימת וכו' כצ"ל:

גמ' מלא תרוד רקב כו'. נ"ב פירוש שג"כ א"א שלא יתערב מעט עפר עמו ומש"ה מפרש צריכא ודו"ק דאי לאו הכי לא שייכא הנך בבי אהדדי ולא פליגי בחדא עניינא וק"ל. וכן מצאתי בפי' ר"ש דטהרות על האי מתניתין דעפר שנתפזר שכתב ובגמ' דהמפלת מפרש טעמא משום דדבר אחר נעשה לו גנגילין כו' והיינו כפרש"י נ"ל:

שם תניא אידך כו'. נ"ב תימה לי הלא משנה היא במסכת אהלות ע"ש:

שם טמאה לידה ריש לקיש אמר שפיר כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה פרידה גרגירי הס"ד:

בד"ה מה תחלתן כו' הראוי לירקב וליעשות רקב של מת גנגילין כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה שאין לירקב כו' המעורב בו הס"ד:

בד"ה מלא תרווד כו' ורקב ועפר הס"ד:

בד"ה אמרו דבר אחד כו' בטל ברוב הס"ד:

בד"ה בהמה גסה כו' ולד מעולם הס"ד:

בד"ה תקבר כו' של בכור הס"ד:

בד"ה מודה ר' שמעון צ"ל ומודה:

בד"ה במימיו כו' הלידה והטינוף שיוצא עמו כצ"ל והס"ד:

בד"ה פתחים גדולים של ד' טפחים. נ"ב פירוש כל מה שהיה תוך המשקוף של הפתח אפי' הוא לצד חוץ ואף הפתחים כולם נעולים אפי' הכי טמא:

תוס' בד"ה מת שנתבלבל כו' וא"ל רבי יוחנן ובירושלמי איכא שפיר שנתקלקל צורתו מהו ר' יוחנן אמר טמא ריש לקיש אמר טהור איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה בטול ברוב. מיחוי הנפל כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה שטרפוהו. כמו ביצים כו'. כצ"ל:

גמ' מהא דא״ר שבתאי וכו׳. נ״ב עשי״ע ח״ב (קס״ט ג):

תוס׳ ד"ה למעוטי וכו׳ דאין רקב טמא כצ"ל:

ד״ה משום וכו' מהך דשפיר דאינו מטמא כצ״ל:

ד״ה מת וכו' אי לאו משום דבטיל ברובו כצ״ל:

תוס' ד"ה מת שנתבלבלה כו' דרבנן לא מטהרי כו'. עי' בר"ש פ"ב דאהלות מ"א:

טעמא משום בטול ברוב נגעו ביה הקשו תוס' נימא טומאה כמאן דאיתא דמיא ושם בבכורות תירצו דהו"ל מאהיל וחוזר ומאהיל כוונתם דהשתא דקיימינן שנתבטל ברוב נהי דטומאה כמאן דאיתא דמי ולא מתבטלת להיות כטהרה מ"מ גם הטהרה אינה כטומאה ממש ומפסקת בין טומאה לטומאה והו"ל חוזר ומאהיל. ונראה דהיינו נמי טעמא דר"מ דלא מתבטל ברוב משום דטומאה כמאן דאיתא דמי וס"ל חוזר ומאהיל. אלא דמשמע דר' יוחנן לא ס"ל טומאה כמאן דאיתא דמי וכמ"ש תוס' כמאן דהו"מ לשנוי כר"ל משמע דלר"י אה"נ דכמאן דליתא דמי ומיושב קו' תוי"ט על הרמב"ם ע"ש:

א"ל ר"י לר"ל מת שנתבלבלה צורתו מנ"ל דטהור ע' תוס' ויש להביא ראיה דע"כ איכא מ"ד שלדו קיימת טמא ונתבלבלה צורתו טהור אפי' אינו חסר כלום והוא דבילקוט שמיני בשם ספרי אר"ע דנדב ואביהו מתו לפנים והוציאום בכלונסות של ברזל ושמעתי מפי מ"ו הגאון בעל הפלאה נ"י דדקדק לומר של ברזל משום דס"ל לר"ע בסוכה דאנשים אשר היו טמאים ולא יכלו לעשות הפסח מי היו מישאל ואלצפן היו שנטמאו בנדב ואביהו וס"ל כמ"ד שריפת גוף היה וכיון שלא יכלו [ליכנס] לפנים להוציאם א"כ משיצאו שוב לא היה שלדן קיימת ובמה נטמאו אלא ע"כ בכלונסות של ברזל הוציאום ונגע הברזל בפנים כשהיה שלדן עדיין קיימת ונטמא הברזל וחרב ה"ה כחלל ע"כ שמעתי וא"כ מוכח כנ"ל. אמנם למ"ד דאחרך אחרוכי יש לפקפק דילמא אינהו נמי הכי הוי:

מעשה היה וטמאו לו פתחים קטנים הך לא איצטריך לראייתו של ר"ל אלא לדחייתו של ר' יוחנן. ונ"ל דשפיר איצטריך לדר"ל דאל"ה הו"א כירושלמי דמשום כבודו של מת טמאוהו אך מדלא טיהרו אלא הקטנים הא כל הגדולים טמאו אפי' אחר שהוציאו המת מאחת מהן והיינו טעמא משום דבדאורייתא אין ברירה כמבואר בביצה ל"ח ע"א ע"ש א"כ על כרחך לאו משום כבודו של מת טמאוהו אלא מדאורייתא ממש וק"ל:

א"ר יוחנן מעשה ותלו את השליא בולד עד כ"ג וכו'. כ"כ הרמב"ם פ"י דאסורי ביאה דין י"ד והרמב"ן בהלכותיו פ"ז דין ט' והרשב"א בתורת הבית דף קפ"ו ע"ב והרא"ש בפסקיו ורב אחא משבחא גאון בשאלתות פרשת תזריע ודעמיהו דתולין השליא בולד עד כ"ג יום. אבל ראב"ן דף ס"ב והרשב"ץ ברמזיו כתבו דתולין עד ל"ג יום ע"ש. ומה שכתוב בספר בעלי הנפש להראב"ד דף ן' אחר עשרים יום וברוקח סס"י שי"ז אחד ועשרים יום ע"ש אפשר דהוא ט"ס:

אלא למ"ד אינה יולדת למקוטעין וכו'. כתבו התוס' דרוב האמוראים לית להו ההיא דרבה תוספאה ועמ"ש אנכי עפר דל בספרי הקטן ברכי יוסף א"ה סימן ד':

והא אמר אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת. אנא בריה קלה עמדתי בפרט זה ובשיטות הראשונים בספרי הקטן ברכי יוסף א"ה שם סימן ד':