וכתוצאה מכך, הריהם טורדין (ממעכים) אותו את השפיר, אלא בודקין אותו באמצעות שמן — משום שהשמן הריהו רך ומצחצחו (מנקה ומבריק) את הדבר עליו הוא נמשח, וכך ניתן לראות היטב מהו מינו של שפיר זה. ועוד בדין בדיקה זו: אין רואין (בוחנים את השפיר) אלא באור החמה.

ושואלים: כיצד בודקין אותו? ותוהים על עצם השאלה: כיצד בודקין אותו? והרי זה כדאמרינן [כמו שאמרנו]! אלא מסבירים את השאלה: במה בודקין אותו לידע אם זכר הוא אם נקבה היא?

אבא שאול בר נש, ואמרי לה [ויש האומרים אותה] בשמו של אבא שאול בר רמש, אומר: האדם הבודק את השפיר מביא קיסם (כפיס עץ דק) שראשו חלק, ומנענע (מניע) אותו באותו מקום (מקום הערוה), ורואה: אם הקיסם מסכסך (נתקל ומופרע) בזמן שמניעים אותו שם — בידוע שזכר הוא, ואיבר המין הוא שמפריע לתנועת הקיסם. ואם לאו [לא], שתנועת הקיסם אינה מופרעת — בידוע שנקבה היא.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו חכמים אופן בדיקה זה אלא רק כשמניעים אותו מלמטה למעלה. אבל אם הניעו את הקיסם מן הצדדין (מצד לצד), אף אם הופרעה התנועה של הקיסם — אין זה מעיד שזכר הוא, שכן אימא [יש מקום לומר] שנקיבה היא, וכותלי בית הרחם נינהו [הם] שהפריעו לתנועתו.

א שנינו בברייתא זו בסימני השפיר המרוקם, שאם היה איבר המין כצורת שעורה לאורכה, הרי זו נקבה. ועל כך אמר רב אדא בר אהבה: כך תנא [שנה] החכם בנוסח שלם של הדברים: "אם היתה נקבה — נדונה כשעורה סדוקה לאורכה". מתקיף לה [מקשה עליה] רב נחמן: ודילמא [ושמא] אין שעורה סדוקה זו אלא חוט של ביצים (כעין חוט המפריד בין ביצי הזכר ונראה כסדק עמוק) המצוי בזכר נינהו [הן]? אמר אביי: אין לומר כן, שהרי השתא [עכשיו] בשלב זה של ההתפתחות הביצים גופייהו לא ידיעי [עצמן אינן ידועות, ניכרות], חוט של ביצים ידיע [ידוע, ניכר]?

ב עוד שנינו בברייתא כי בתחילת התפתחותו של העובר עדיין אין לו חיתוך ידים ורגלים, ועל כך אמר רב עמרם, תנא [שנה] החכם עוד, כי כאשר מתחילות להיווצר ידים ורגלים של עובר, שתי ירכותיו נראות כשני חוטין של זהורית (גזיר אריג צמר הצבוע בצבע אדום). ועוד אמר רב עמרם והוסיף עלה [עליה, על הברייתא]: שתי ירכותיו של העובר נראות כשל שני חוטי הערב שבמסכת האריג. ושני זרועותיו של העובר נראות כשני חוטין של זהורית, ואמר רב עמרם עלה [עליה]: כשל חוטי השתי שבמסכת האריג.

ג ואמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה: שיננא [גדול השיניים], לא תעביד עובדא [אל תעשה מעשה, אל תקבע] בבדיקה זו שהעובר נחשב ולד, אלא עד שישעיר (שתופענה בולד שערות בראשו). ושואלים: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] שמואל בעניינה של המפלת שפיר כי אחת (הן) זו שהפילה שפיר שתוכו הינו עכור ואחת (והן) זו שהפילה שפיר שתוכו הינו צלול — הריהי חוששת שולד הוא שהפילה, וטמאה מספק!

ומשיבים: אמר רב אמי בר שמואל, לדידי מפרשא [לי עצמי מתפרש] לי מיניה [ממנו] דמר שמואל בהסבר כוונת דבריו: לחוש (לחשוש) שמא היה זה ולד — הריהי חוששת, ואולם ימי טהרה (כיולדת ולד) — לא יהבינן [אין אנו נותנים] לה, אלא עד שישעיר. שכן כל עוד לא השעיר הולד, אין בידינו הבקיאות כדי לקבוע שהשפיר הינו ולד.

ושואלים: למימרא דמספקא ליה [האם לומר שמסופק היה לו] לשמואל בדבר זה, והא ההוא שפירא דאתאי לקמיה [והרי מעשה היה בשפיר אחד שהובא לפני] דמר שמואל לקבוע בו אם ולד הוא אם לאו. ואמר שמואל בו כי הא בר ארבעין וחד יומא [זה העובר הינו בן ארבעים ואחד יום]. ונמסר כי חשיב [חישב] שמואל את מספר הימים שעברו מיומא דאזלא [מהיום שהלכה] אותה אשה לטבילה עד ההוא יומא [אותו היום], ונמצא כי לא הוה [לא היה] מספר הימים אלא ארבעין יומין [ארבעים ימים].

ואמר להו [להם] שמואל: האי [זה, הבעל] בזמן שאשתו היתה נדה בעל! כפתיה [כפתו], ואודי [והודה] שכך היה. הרי שבקי היה שמואל היטב בהתפתחות העובר, וכיצד זה מסופק היה בטיבו של השפיר, שלא השעיר? ומשיבים: שאני [שונה, מיוחד בדבר זה] הוא שמואל, דרב גובריה [שכן כוחו גדול]. והוא עצמו ידע היטב, ומה שהורה — לא היתה זו אלא הוראה לרב יהודה שלא היה בקי כמותו, שלא יקבע בטיבו של העובר עד שישעיר.

ד שנינו במשנתנו כי המפלת סנדל או שליה יושבת לזכר ולנקבה. ומביאים ממה שתנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: סנדל דומה לדג של ים, ששמו "סנדל". מתחלתו עובר זה ולד הוא, אלא שנרצף (נמעך). רבן שמעון בן גמליאל אומר בתיאור צורתו של הסנדל כי הריהו דומה ללשון של שור הגדול. ועוד בתיאור צורתו של הסנדל, משום [בשם] רבותינו העידו כי סנדל צריך שתתקיים בו צורת פנים. שאם אין בו צורת פנים — אין זה סנדל הנחשב כולד.

ובדבר זה אמר רב יהודה, אמר שמואל: הלכה, סנדל צריך צורת פנים. ועוד אמר רב אדא, אמר רב יוסף, אמר ר' יצחק: סנדל צריך צורת פנים, ואם יש בו צורת פנים — הריהו נחשב כסנדל, אפילו אם הם אינם במקומם אלא מאחוריו. וטעם הדבר: משל לאדם שסטר את חבירו, ומכח הסטירה החזיר הנסטר את פניו לאחוריו. ואף הסנדל, מחמת כוח שהופעל עליו במעי אמו, זזו פניו לאחור.

ומסופר כי בימי ר' ינאי בקשו לטהר את הסנדל שאין לו צורת פנים, אמר להם ר' ינאי: טיהרתם את הוולדות! שכן לדעתו הסנדל הריהו ולד, אף שאין בו צורת פנים.

ותוהים: והתניא [והרי שנויה ברייתא], משום [בשם] רבותינו העידו כי הסנדל צריך שתהיה בו צורת פנים כדי שייחשב כולד! ומשיבים: אמר רב ביבי בר אביי, אמר ר' יוחנן: עדות זו משם רבותינו, מעדותו של ר' נחוניא נשנית משנה זו, והרי זו איפוא דעת יחיד, ואין להקשות ממנה. ומעירים כי אמר ר' זעירא: זכה בה רב ביבי בר אביי, שהביא את דברי ר' יוחנן הללו, בשמעתיה [בשמועתו], למוסרה לפני חכמים. דאנא [שכן אני] והוא הוינא יתבינן קמיה [היינו יושבים יחד, כתלמידים לפני] ר' יוחנן כי [כאשר] אמרה ר' יוחנן להא שמעתא [את השמועה הזו], וקדם איהו [הוא] אותי ואמר, וזכה בה.

ה שנינו במשנתנו כי המפלת סנדל תשב עליו לזכר ולנקבה. ושואלים: למה הזכירו במשנה סנדל, שבשל כך הריהי יושבת עליו לזכר ולנקבה? והלא אין סנדל שאין עמו ולד, והרי אמו טמאת לידה מחמת אותו ולד, וכיון שאין ידוע מה הפילה צריכה היא לשבת לזכר ולנקבה!

ומשיבים: אי דאתילידא [אם אכן מדובר כשנולדה] נקבה בהדיה [אתו, עם הסנדל], ואז היולדת צריכה לשבת שבועיים על לידתה של זו — הכי נמי [אכן כן], לא היה צורך לכתוב במשנתנו סנדל. ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — דאתיליד [שנולד] זכר בהדיה [אתו, עם הסנדל], ומעתה צריכה האשה לשבת רק שבעה ימים לימי טומאת לידתה, ומעתה

מהו דתימא [שתאמר, היה מקום לומר]: הואיל ואמר רב יצחק בר אמי כי כאשר האשה מזרעת תחילה בשעת התשמיש — הריהי יולדת זכר, וכאשר האיש הוא המזריע תחלה בשעת התשמיש — הריהי יולדת נקבה, מדהא [מתוך שזה] הנולד עם הסנדל הריהו זכר — הא נמי [זה, הסנדל הריהו גם כן] זכר, ולא תשב אלא לזכר בלבד.

לכך קא משמע לן [הוא, תנא של משנתנו, משמיע לנו] כי אימא [אמור] ששניהם הזריעו בבת אחת, ולכך האי [זה, הולד שעמו] הריהו אמנם זכר, ואילו האי [זה, הסנדל] הריהו נקבה.

דבר אחר: טעם הדבר שכתבה המשנה סנדל, לענין שאם תלד נקבה לפני שקיעת החמה (שהוא נחשב עדיין כיום זה), ואת הסנדל לאחר שקיעת החמה (שנחשב ליום הבא) — דינה הוא שתהא

מונה את מנין שמונים הימים (ככל יולדת נקבה) מיום זה, ויום השמונים ואחד (הבא לאחר גמר מנין ימי טהרה) הריהו תחלת נדה (תחילת הימים שאם תראה בהם דם, הריהי נחשבת לנדה וטמאה שבעת ימים), ומנין זה הריהו נספר ללידת הראשון (הנקבה). ואולם כיון שאפשר שהסנדל הריהו נקבה, והסתיימו אם כן שמונים הימים רק למחרת היום (שהרי הסנדל נולד למחרת היום שנולדה בו הנקבה שאתו), נמצא איפוא שתחלת ימי נדה נמנים ללידת האחרון, הסנדל. משום כך נצרכה להשמיענו גם סנדל.

ומתוך ששאלו לענין הזכרת סנדל במשנתנו, שואלים עוד כיוצא בזה לענין הזכרת סנדל במשניות אחרות: סנדל דתנן [ששנינו],