נידה כב ע"ב

דף כב - ב

ומקשה הגמרא: אי הכי, שיבש מעיקרא מטמא - בלא נימוחו אח"כ במים נמי היו צריכים לטמאות, ומדוע התנתה המשנה את טומאתם רק אם לאחר מכן נימוחו במים? ^[44]

ומתרצת: אמר רבה: כי לא נמוחו אח"כ במים - בריה בפני עצמה היא ולא דם ^[45], ולכן אינם מטמאים. אבל דם יבש, שאח"כ נימוח במים, דם הוא, ואין צורך שיזוב מגופה.

ודנה הגמרא במקרים שהוזכרו במשנה: ומי איכא כי האי גוונא שמפלת כמין שערות וכמין קליפות?

ומיישבת הגמרא: אין! מצאנו שהוזכרו מקרים שכאלו והתניא: אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: שני מעשים העלה אבא מטבעין [שם מקום] ליבנה, ושאלם לחכמים:

א. מעשה באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות ובאו ושאלו את אבא, ואבא שאל לחכמים אשר ביבנה, וחכמים שביבנה שאלו לרופאים, ואמרו להם הרופאים: אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה ^[46], שממנה היא מפלת כמין קליפות, ולכן - תטיל את הקליפות למים, אם נמוחו במים, הרי היא טמאה! ^[47] ב. ושוב: מעשה באשה שהיתה מפלת כמין שערות אדומות, ובאה ושאלה את אבא, ואבא שאל לחכמים, וחכמים לרופאים, ואמרו להם - שומא יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין שערות אדומות. ולפיכך, תטיל אותם למים, אם נמוחו במים - טמאה!

ומבארת הגמרא כיצד בודק במים:

אמר ריש לקיש - ובפושרין! שדווקא בהטילה למים פושרים ולא נימוחה החתיכה מוכח שאיננה דם שקרש, אך אם הטילה לצוננין ולא נימוחו אין זה ראיה לטהרה.

תניא נמי הכי: תטיל למים - ובפושרין!

רבן שמעון בן גמליאל אומר: ממעכתו בכך שמטילו לרוק, ומניח את החתיכה והרוק על גבי הציפורן וממעכם בציפורן ידו השניה! ^[48]

ודנה הגמרא: מאי ביניהו? ומהו החילוק בין דברי תנא קמא לרשב"ג? ^[49]

ועונה: אמר רבינא: מעוך על ידי הדחק, שממעכן על ידי לחץ הצפורן, איכא בינייהו. שלתנא קמא מספיק שלא נמוח מאליו כדי להוכיח שאינו דם נדה, ואע"פ שאחר שלחצהו נימוח, טהור. ואלו לרשב"ג רק אם נשאר שלם לאחר דוחק המיעוך מוכח שאינו דם נידה.

עוד מבררת הגמרא מהו משך השרייה בפושרין:

התם [להלן נד ב ביחס לשרץ ונבלה שיבשו, שאינן מטמאין כשהם יבשים, אלא אם כן חזרו ושרו אותם במים עד שחזרה אליהם הלחות שהיתה להם לפני שהתייבשו] תנן: כמה הוא זמן שרייתן בפושרין, שאם יחזרו בו ללחותן טמאים - מעת לעת! אבל אם נצרכת שריה ארוכה יותר, טהורים אפילו שחזרה אליהם הלחות.

ואילו, הכא, בדם יבש - מאי?

מי בעינא מעת לעת כמו בשריית שרץ ונבלה, ושריה קצרה יותר אינה מספיקה להוכיח שאין החתיכה מדם. או לא?

וצדדי הספק הם:

שאולי, דוקא שרץ ונבלה, דאקושי [שמתקשים ביובשם] בעינן מעת לעת כדי לרככם עד שיחזרו למצבם הלח הקודם, אבל דם דרכיך לא שהוא רך גם בשעה שהוא יבש גם בשריה קצרה יותר נימוח, ואם נשאר שלם אינו דם.

או דלמא, לא שנא דם משרץ ונבלה, ששיעור מעת לעת הוא השיעור שקבעו חכמים לענין הפיכת יבש ללח, לא שנא קשה ולא שנא רך?

ומסקנת הגמרא: תיקו!

שנינו במשנה: המפלת כמין דגים, ואין עמה דם אַחֵר - טהורה.

ושואלת הגמרא: וליפלוג נמי רבי יהודה הסובר ברישא של המשנה שהמפלת חתיכה הרי היא טמאה גם אין עמה דם. בהא, שגם את המפלת כמין דגים יטמא רבי יהודה. שהטעם שטימא מפלת חתיכה הוא כמבואר לעיל [כא, א] שסבר שאי אפשר שיפתח הרחם בלא שיצא דם. ואף שלא ראתה הדם בודאי היה. וא"כ גם המפלת דגים, ודאי שבפתיחת הרחם ליציאתם יצא דם! ^[50]

ומתרצת: אמר ריש לקיש - אכן, משנתנו אינה מוסכמת על כולם, אלא במחלוקת היא שנויה, ורבנן היא, ואלו רבי יהודה חולק עליהם ומטמא מפלת דגים משום שאי אפשר שיפתח הרחם בלי שיצא דם.

ורבי יוחנן אמר - אפלו תימא משנתנו רבי יהודה היא. כי עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם שמפלת חתיכה טמאה, אלא גבי חתיכה, ואין טומאתה משום הדם שיצא עמה בפתיחת הרחם, אלא דעביד דם דקריש והוי חתיכה, ולכן מטמאה רבי יהודה משום שהחתיכה עצמה עשויה מדם קרוש, ודם מטמא גם כשקרש. אבל צורה של בריה לא הוי מדם, שאין הדם בקרישתו מתהווה להיות דמות דגים או חגבים, ומוכיחה צורת החתיכה שעשויה היא מבשר. ולכן המפלת כמין חגבים אינה מטמאה אפילו לרבי יהודה.

ושואלת הגמרא: ולהך לישנא לעיל [כא א] דאמר רבי יוחנן דב"אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם" קמיפלגי רבנן ורבי יהודה וחולק לשון זה בשם רבי יוחנן על המובא בסוגייתנו בשם רבי יוחנן, וסובר כפירוש הראשון שמשום הדם שיוצא עם החתיכה טמא רבי יהודה. אם כן - לפלוג נמי רבי יהודה בהא דמפלת כמין דגים, שכיון דנפתח הקבר הרי היא טמאה?

ועונה: מאן דמתני לעיל הך לישנא שלרבי יוחנן טימא רבי יהודה משום דם שיצא בפתיחת הרחם, מתני הכי בסוגיתנו: רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוויהו סוברים שניהם שמשנתנו במחלוקת שנויה, ורבנן בלבד היא, ולא רק ריש לקיש סבר שרבי יהודה חולק על המשנה אלא גם רבי יוחנן סובר כן. והאומרים בשם רבי יוחנן שהמשנה לכולי עלמא אינם סוברים את המובא לעיל [כא א] בשמו של רבי יוחנן.

שנינו במשנה: המפלת כמין בהמה אם זכר תשב לזכר ואם נקבה תשב לנקבה דברי רבי מאיר.

אמר רב יהודה אמר שמואל: מאי טעמא דרבי מאיר, והרי לא הפילה צורת בן אדם אלא צורת בהמה, ומנין לנו שגם בלידת צורת בהמה נחשבת ליולדת.

ומתרץ שמואל: הואיל ונאמרה בהו, בבעלי חיים, "יצירה" כאדם ["ויצר ה' אלוקים מן האדמה כל חית השדה ואת עוף", ובאדם נאמר - "וייצר את האדם"] וילפינן בגזרה שוה

ומקשה הגמרא: אלא מעתה, המפלת דמות תנין ^[51] [דג גדול] תהא אמו טמאה לידה, הואיל וגם בו יש גזירה שווה שנאמר בו "יצירה" כאדם, שנאמר "ויברא אלהים את התנינינם הגדולים" ומדוע שנינו במשנתנו שמפלת כמין דגים הרי היא טהורה?

ומתרצת: אמרי, דנין בגזירה שוה "יצירה" מ"יצירה" שהן מילים זהות ואין דנין "בריאה" מ"יצירה"!

ושואלת הגמרא: מאי נפקא מינא בשינוי הלשון? והא תנא דבי רבי ישמעאל שלומדים בגזרה שוה [שישנו חיוב לחלוץ האבנים בבית במנוגע] מהפסוק: "ושב הכהן", לפסוק ובא הכהן", ואפילו שהמילים אינם זהות - זו היא שיבה זו היא ביאה, וכיון שמשמעות המילים היא אחת, אין חסרון בשינוי הלשון!? ^[52]

ומוסיפה הגמרא לשאול: ועוד, אפשר גם בתנין ללמוד גזירה שווה ממילים זהות, שנגמר "בריאה" שנאמרה בתנין, מ"בריאה" ^[53] שנאמרה באדם שבנוסף ליצירה נאמרה באדם גם "בריאה", דכתיב "ויברא אלהים את האדם בצלמו", ונטמא מפלת תנין מכח גזירה שוה זו?

ומתרצת: אמרי - "ויברא" נצרך לגופיה, ללמדינו מעשה יצירת האדם ורק מפסוק מיותר שאין בו צורך לגוף הענין שבו נאמר אפשר ללמוד גזירה שוה, אבל "וייצר" שאין בו צורך לגופיה שכבר למדנו מעשה היצירה מהפסוק "ויברא", הרי הוא עומד לאפנויי, ללמוד ממנו גזרה שוה. ולכן דנין רק יצירה מיצירה, דהיינו בהמות שנאמרה בהם יצירה מיצירת האדם, אבל אין דנין בריאה של דגים מבריאה של אדם, כיון ש"ויברא" אינו פנוי ^[54].

ושואלת הגמרא: מנין לנו ש"ויברא" נצרך ללמדנו עיקר מעשה היצירה אדרבה, נאמר ש"וייצר" הוא לגופיה, וממנו לומדים יצירת האדם וו"ויברא" לאפנויי ^[55], וכיון ש"ויברא" מיותר דנין בגזירה שווה בריאה של דגים מבריאה של אדם, ונטמא רק המפלת דגים ולא המפלת בהמה?!

ומחמת הקושיה חוזרת בה הגמרא ומתרצת תירוץ אחר מדוע לא מקישים תנין לאדם: אלא, עדיף לדרוש הגזירה שווה מ"וייצר" שהוא מופנה [מיותר] משני צדדים שגם הפסוק המלמד וגם הפסוק הנלמד מיותרים, שמופנה הפסוק "ויצר" שנאמר גבי אדם שהוא המלמד, שהרי אפשר ללמוד היצירה מ"ויברא". ומופנה גם הפסוק שנאמר גבי בהמה [כפי שיתבאר]. אולם "ויברא את התנינים" גם אם נקיש אותו ל"ויברא" שנאמר באדם רק לגבי אדם הוא מופנה [דכתיב וייצר] אבל גבי תנינים אינו מופנה שרק פעם אחת נאמרה יצירתם ונצרך הפסוק לגופו!

ומסבירה הגמרא: מאי מופנה "וייצר" גבי בהמה? ומהיכן עוד אפשר ללמוד יצירתם?

אילימא מדכתיב "ויעש אלהים את חית הארץ" וכתיב בנוסף, כדי לאפנויי, "ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה", אם כן גבי תנין נמי אפנויי מופנה הפסוק "ויברא", דכתיב, בהמשך ל"ויצר מן האדמה כל חיה השדה" - "ואת כל רמש האדמה" ו"רמש" כולל גם את התנינים. וכתיב, בנוסף, "ויברא אלהים את התנינים הגדולים" ואם גם "ויברא" מיותר ונלמד ממנו גזרה שוה?

ומתרצת הגמרא: אין לנו פסוק בתנינים לאפנויי, כי רמש דכתיב התם [בפסוק "ואת כל רמש האדמה"] - רק בבעלי חיים דיבשה הוא ^[56], ואינו כולל את התנינים שבים! נמצא שרק "ויצר" מופנה משני צדדים ולכן אותו לומדים בגזירה שווה.

ומקשה הגמרא על דבריה לעיל: ומאי נפקא מינה ואיזה חילוק בכח הדרשה יש בין גזירה שווה שמופנה מצד אחד לגזירה שווה שמופנה משני צדדים שלכן דורשים הגזירה שווה לבהמה שמופנית מב' צדדים ולא לדגים שמופנים מצד אחד.

ומתרצת: נפקא מינה, למה דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל: [א] כל גזרה שוה שאינה מופנה כל עיקר - אין למדין הימנה! שרק מפסוק מיותר ^[57] שאינו נצרך לגופו למדים גזירה שווה.

[ב] מופנה מצד אחד - לרבי ישמעאל למדין, וגם אם ישנה פירכא מסברא לחלק בין הדינים אין משיבין, לרבנן למדין אם אין פירכא מסברא, ומשיבין כשיש פירכא, ודוחים הגזירה שווה.

[ג] מופנה משני צדדין - דברי הכל למדין ואין משיבין!

וכיון שעל הגזירה שווה מאדם לבהמה ודגים ישנה פירכא [כפי שיבואר להלן], אפשר להקיש רק בהמה המופנת משני צדדים ולא דגים ^[58].

ושואלת הגמרא: לרבי ישמעאל שגם במופנה מצד אחד למדין ואין משיבין -

מאי איכא בין מופנה מצד אחד למופנה משני צדדין? והרי דין שניהם שווה, שגם כשיש סברא נגד הגזירה שווה למדים, וחזרה הקושיה שנקיש דגים לאדם.

ועונה: נפקא מינה דהיכא דאיכא שתי דרכים לדרוש הגזירה שווה, דרך אחת ללמוד מפסוק שמופנה מצד אחד

ודרך שניה ללמוד מפסוק שמופנה משני צדדין - שבקינן מופני מצד אחד,

הא דתנן המפלת מין דגים וחגבים ושרצים אם יש עמהן דם טמאה. אוקי' במחלוקת שנויה ורבנן היא ומדלא פרישנן הכי ברישא דקתני כמין קליפה כמין שערה כמין עפר וכמין יבחושין ש"מ דההיא ד"ה היא דכיון דמילי זוטרי נינהו אפשר לפתיחת קבר קטנה בלא דם ודמיא הא לההיא דמפרקינן בכריתות (דף ט') [דף י' ואין הגירסא שם כן] כי אמרינן א"א לפתיחת הקבר בלא דם היכא דגמר הולד דמיפתח טפי ואפשר לפתיחת הקבר בלא דם וכ"ש בכמין קליפה ויבחושין.
ואם תאמר מ"ש ממפלת רוח דתנא באינה יודעת מה הפילה ר' יהושע אומר א"א לפתיחת הקבר בלא דם א"ל התם דהפילה שפיר יש בו פתיחת הקבר אבל יבחושין ועפר אינה לידה אלא כמקור שהפיל טיפין הוא וכרואה דם יבש בעלמא הוא והיינו נמי טעמא דלא אמרינן בדגים וחגבים ושרצים שאין עמהם דם תטיל למים ואם נמוקו טמאה דהתם בריה נינהו ודאי ונולדת היא אלא שאינה טמאה וכן בחתיכה דבשר גמור הוא אינה נמוחה אבל כאן רואה היא ומכה יש לה שממנה מפלת כן ואע"פ שהיתה בחזקת מעוברת והפילה לאו מעוברה הוא אלא של מכה הוא.

הא דאמרינן מעיקרא דנין יצירה מיצירה ואין דנין בריאה מיצירה. לאו למימרא דסתרי אהדדי דהא אפשר לי' למיגמרינא לתרווייהו אלא ה"ק זו אינה ג"ש כלל, והיינו דאקשינן מאי נ"מ הא תנא דבי רבי ישמעאל ולא מפרק הני מילי היכא דליכא דדמי ליה אבל היכא דאיכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן כדאתמר בעלמא אלא ודאי משום דלא אמרינן אלא היכא דסתרי אהדדי והכא תרווייהו דגמר.
והדר אקשי' ועוד נגמר בריאה מבריאה [ומשני ויברא לגופיה] וייצר לאפנויי ודנין יצירה מיצירה דהשתא ודאי ליכא למיגמר אלא חד במופנה הילכך מדדמי ילפינן דאף על גב דוייצר מופנה גבי אדם ליכא למיגמר בריאה דתנין מיני' בדין מופנה מצד אחד דאפנויי דויצר דאדם לאו להך ג"ש הוא והוה ליה כשאינו מופנה כל עיקר אי נמי השתא לא מסיק טעמיה אלא מפרש ואזיל הוא ואמסקנא ניחא דליכא למיגמר דבריאה כלל כדבעי למימר קמן.

והא דאמרינן ויברא גבי תנינים לאו מופנה. אי קשיא הא כתיב נמי ישרצו המים ההוא אין כתוב בעשייה אלא בצוויי, ופי' רש"י ז"ל דכיון שאין מופנה משני צדדין ומשיבין ה"נ יש להשיב מה לאדם שכן מטמא מחיים.
ול"נ דהאי לישנא קמא לא צריך פירכא דלכ"ע מופנה משני צדדין עדיף ממופנה מצד א' וכיון דע"כ יצירה יצירה גמרינן ה"ל בריאה דאדם לגופיה וגבי תנינים נמי לגופיה ואין מופנה כל עיקר וכל ג"ש שאינו מופנה כל עיקר אין למידן הימנה.
וא"ת וייצר האדם לגופי' ודבהמה מופנה ודגמרינן ויברא דתנין לגופיה ודאדם מופנה וגמרינן היינו דקאמרי ומאי נ"מ זה כלומר אמאי ניחא לך לאפנויי לחדא לגמרי ומיגמר מינה ולא לאפנויי תרווייהו ומיגמר מנייהו ופריק לרבנן הא עדיפא דהא אין משיבין ולר' ישמעאל נמי הא עדיפא דהיכא דאיכא מופנה משני צדדין איהי עדיף ולהכי אפנויי רחמנא לבהמה משני צדדין דשדינן מופנ' דכולהו בגוה כי היכי דלא נימא באידך מופנה מצד אחד הוא דכל היכא דאיכא למישדי שני צדדין דמופנ' בדידיה שדינן ומיניה גמרינן בין לרבי ישמעאל בין לרבנן אבל ללישנא דרב אחא הויא דבעי' והאי מאי פירכא משום דאפילו כשאנו גומרין יצירה יצירה יכולין אנו לגמור בריאה בריאה אע"פ שאינה מופנה כל עיקר אלא שמשיבין ולפום הכי בעי' מאי פירכא ורבנן דפליגי עליה דר"מ במתני' לא גמירי כדאשכחן בפרק כל היד שאין אדם ג"ש מעצמו, וכן פי' רש"י ז"ל.
ואי קשיא לך לר"מ מאי פירכא ליהדר דינא ותיתי מכאן דכיון דגמר יצורה ואתו בהמה חיה ועוף כי פרכת גבי תנין מה לאדם שכן מטמאו מחיים נימא בהמה תוכיח א"נ נגמר מוייצר דבהמה למד מלמד א"ל מה לשניהם שכן מטמאין במגע ובמשא תאמר בדגים שאינן מטמאין ואע"פ שמקבלין טומאה טומאת עצמן אין להם.

ואמר א״ה כי לא נמחו נמי פי׳ דבשלמא לדידי אע״ג דיצאו יבשין מן הפרוזדור ולחוץ דילמא כשיצאו מן המקור לפרוזדור לחין היו לפיכך שנינו שאם נמוחו טמאה שזה ראיה שיצאו מן המקור וטמאוה בפרוזדור כשהוא לח וכשלא נמוחו הוי ראיה שהיו יבשין גם ביציאתן מן המקור ולפיכך טהורה אלא לדידך דאמר׳ דדם יבש מעיקרו טמא מ״ל נמוחו מ״ל לא נמוחו ומהדרין דכי לא נמוחו הוי ראיה דאינו דם כלל ואפילו יבש אלא בריה דעלמא ואין כאן לא דם ולא ולד כך פי׳ רבי׳ נר״ו לפי שיטת רש״י והיא הנכונה אבל בתוס׳ פי׳ דעיקר בעיין דהכא לאו משום לחות ויובש בלחוד הוא אלא משום דכיון דכתיב כי יזוב זוב דמה דדאיב ביציאתו מן המקור לפרוזדור ולמעוטי יבש שאפי׳ יהא בו סימן שדינו כלח מ״מ אינו זב והיינו דפשיט לה מדתנן המפלת כמין קליפה וכו׳ והא הכא שאינו זב ואפ״ה טמא והקשה רבי׳ נר״ו היכי הוה פשיט ליה מעיקרא ממתני׳ דדם הנדה והיכי שייכא הא לבעיא דבעי מיניה ויש לתרץ דאיהו סבר דסתמא קתני יבשין אפי׳ שיש שם סימן שיצאו יבשין מעיקרו ואיהו אהדר ליה דדילמא התם כשהיה תחלתו לח וזב להכי פשוט ליה קראי אפי׳ ביבשין היא מדתנן באידך המפלת כמין קליפה וכו׳ אם נמוחו טמאה והנהו מסתמא לא זבו בשעת יציאה מן המקור כיון שיצאו יבשין כל כך. עוד הקשה רבי׳ נר״ו דא״כ מאי האי דמהדרי א״ה כי לא נמוחו נמי ולדידיה היכי ניחא דאדרבה לדידיה תקשי טפי דאפילו נמוחו אמאי טמא דהא בעי׳ זב המקור ותירץ דההיא אי הכי לאו אא״ב הוא אלא שאלה בעלמא לפרושי מתני׳ ודכותא בתלמוד עי״ל דה״ק דבשלמא לדידי כי נמוחו הוי ראיה שיצאו מן המקור כשהן זבין דאל״כ לא היו נמוחין עכשו אלא לדידך אפי׳ לא נמוחו נמי ופרקי׳ אמר רבה וכו׳ והא דאמר דאי לא נמוחו בריה היא הדבר ברור שלא אמר כן אלא בדברים השנויין במשנתי׳ שאינן בפנינו דם ברור ונוטין יותר להיות בריה ולהכי הוי נמוחין בחינ׳ שלהן הא כל שהוא דם ברור אפילו לא נמוחו כלל טמא וכדאמר דם יהיה זובה כהוייתהו יהא שלא כדברי ר״ח ז״ל שכתב בפ׳ דם הנדה דדם יבש אינו טמאה אלא היכא דנמוח דאי לא בריה הוא ורבי׳ הביא ראי׳ מפרקין דאוקי שמואל פלוגתא דר׳ יהודה ורבנן בחתיכה של ד׳ מיני דמים וד׳ יהודה מטמא משום דם דקריש ואע״ג דלא נימוחה נמי וע״כ לא פליגי רבנן עליה אלא משום שאין דרכו של דם לקרוש ולהיות חתיכה אלמא כל שיש לספקה בדם לא בעיא נמוח ואינה ראיה בעיני דהתם הוא בחתיכה שהיא לחה וכל שאתה מחזיקה בדם קרוש אין לך דם לח גדול ממנו ואין צריך לבדקה במים דחתיכה לא מתמח׳ אבל בדם יבש אמר לך דכל שאינו נמוח כלל לא חשיב דם והרי הוא כבריה וכאלו הוא מין עפר ועוד נפרשנה בפ׳ דם הנדה בס״ד.

מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין קליפות וכו'. דקדק רבי׳ נר״ו דכיון דקתני שהיתה מפלת משמע שהיתה למודה בכך דאלו במעוברת הל״ל שהפילה וש״מ דכל שלא נמוחו דתלינן בבריה בכל אשה היא ולא במעוברת בלבד ויפה כיון.

ממעכתו ברוק. מיהא שמעינן דפושרין דיו שיהא כעין חמימות שברוק וזה כלל גדול הא דאמר ע״כ לא קאמר ר׳ יהודה אלא גבי דם דקריש והוי חתיכה לא דק תלמודא בלישנא דהא דהתם לא פשיטא לן דהוי דם ודאי טפי מהכא והכא הל״ל ע״כ לא קאמר ר׳ יהודה אלא דדם קריש והוי חתיכה אבל לא הוי.

ויברא לגופיה וייצר לאפנויי ודנין יצירה מיצירה. איכא למידק דקושיא ברייתא דנגמר בריא׳ שפיר מתרצה בהכי אבל קושי׳ קמיתא דנילף בריאה מיצירה מדתנא דבי ר׳ ישמעאל היכי מופנה ומה שתירץ רש״י דמדדמי ליה ילפי׳ דהיינו יצירה מיצירה ולא בריאה מיצירה דלא אמר ליה ומפרקינן בכל דוכתא אינו נר׳ מחוור חדא דה״ל לתלמודא לפרושי הכי כדעביד בכל דוכתא ועוד דלעולם לא דמי הני אלא היכא דסתרן אהדדי ולא אפשר למליף תרוייהו ורבי׳ הרמב״ן פי׳ ע״כ וייצר לאפנויי וכדבעינן למימר וכיון דכן לא סגייא שאין דנין יצירה יצירה דדמי ליה מאי אמר דנגמר נמי מניה בריאה יצירה במופנה מצד א׳ דיצירה מאחת מופנה היא ההוא ליצירה יצירה הוא דמופנא לגבי בריאה אינה מופנה וה״ל לגבי דידיה כאלו אין כאן מופנה כלל ואפשר שאף רש״י לזה כיון אלא שלשונו קצר כמנהגו. עי״ל וכן נר׳ מלשון רש״י דה״ק ויברא לגופיה וייצר לאופנויי וכיון דקפיד רחמנא למכתב בריאה לגופיה ויצירה לאפנויי הא גלי לן דלא בעי אלא דיליף יצירה מיצירה בלחוד דדמי ליה והיינו דמהדרין אדרבה וייצר לגופיה ויברא לאפנויי ודנין בריאה מבריאה בלחוד דדמי ליה ולא יצירה מבריאה כלל ובזה יעלה תירוץ לפי׳ ז״ל שפי׳ אדרבה וייצר לגופיה ויברא לאפנויי ונילף בריאה בריאה לאתויי תנין ולא נגמר בהמה והק׳ רבי׳ נר״ו דהא אפי׳ כי מפנית ויברא דגבי אדם אכתי מופנה מצד אחד הוא ויברא לגבי תנין לגופיה הוא מאי אמר דמופנה מצד א׳ למדין מעתה אף יצירה דבהמה נגמר מבריאה דאדם והרי מופנה מצד א׳ דהא אמ׳ דבריאה דאדם מופנה ולפי מה שפי׳ לדעת רש״י ז״ל ל״ק דאינן ה״ק דדילמא בריאה נפקא לאפנויי ולהכי נפקא טפי מיציר׳ כי היכי דנגמר מיניה יצירה יצירה דדמי ליה בלחוד ולא נגמר יצירה כלל ואע״ג דמופנה מצד א׳ כותיה ובר מהני נמי ל״ק דהשתא פירכא בעלמא פרכינן ולא ידעינן דבריאה דתנין לגופיה ובסמוך הוא דפרשי׳ ליה ורבי׳ נר״ו פי׳ דהכי פרכינן אדרבה וייצר לגופיה ויברא לאפנויי ונילף בהמה ותנין במופנה מצד א׳ חד מבריאה בריאה וחד מיצירה בריאה ואין לשון הסוגייא מוכחת כן וגם לשון אדרבה דייק יותר כפרש״י ז״ל.

ויברא גבי תנין לא מופנה. פרש״י ז״ל וכיון דאינו מופנה אלא מצד א׳ משיבין והרי יש להשיב דמה לאדם שאין מטמא מחיים וכדאמר׳ לקמן בסמוך ובחנם דחק רבי׳ ז״ל דהא לא אדכר ליה תלמודא הכא אלא כלישנא דרב אחא בריה דרבא דס״ל דאפי׳ שאינו מופנה כל עיקר למדין ומשיבין דאלו להאי לישנא קמא לא צריך תשובה כלל דאנן הכי אמ׳ דאי דיינינן יצירה איכא מופנה משני צדדין ואי שבקינן יצירה יצירה ודיינינן בריאה בריאה ליכא מופנה אלא מצד א׳ וכיון דכן שבקי בריאה בריאה ודיינינן יצירה יצירה דדמי בשני צדדין ומעתה בריאה בריאה לגופיה וליכא מופנה כלל ולהאי לישנא קמא כל שאינו מופנה כל עיקר אין דנין ואעפ״י שאין תשובה וזה ברור מנמוקי רבי׳ הגדול הרמב״ן ז״ל וכן בתוס'.

הא דתנן המפלת מין דגים וחגבים ושרצים אם יש עמהן דם טמאה. אוקי' במחלוקת שנויה ורבנן היא ומדלא פרישנן הכי ברישא דקתני כמין קליפה כמין שערה כמין עפר וכמין יבחושין ש"מ דההיא ד"ה היא דכיון דמילי זוטרי נינהו אפשר לפתיחת קבר קטנה בלא דם ודמיא הא לההיא דמפרקינן בכריתות (דף ט') [דף י' ואין הגירסא שם כן] כי אמרינן א"א לפתיחת הקבר בלא דם היכא דגמר הולד דמיפתח טפי ואפשר לפתיחת הקבר בלא דם וכ"ש בכמין קליפה ויבחושין.
ואם תאמר מ"ש ממפלת רוח דתנא באינה יודעת מה הפילה ר' יהושע אומר א"א לפתיחת הקבר בלא דם א"ל התם דהפילה שפיר יש בו פתיחת הקבר אבל יבחושין ועפר אינה לידה אלא כמקור שהפיל טיפין הוא וכרואה דם יבש בעלמא הוא והיינו נמי טעמא דלא אמרינן בדגים וחגבים ושרצים שאין עמהם דם תטיל למים ואם נמוקו טמאה דהתם בריה נינהו ודאי ונולדת היא אלא שאינה טמאה וכן בחתיכה דבשר גמור הוא אינה נמוחה אבל כאן רואה היא ומכה יש לה שממנה מפלת כן ואע"פ שהיתה בחזקת מעוברת והפילה לאו מעוברה הוא אלא של מכה הוא.

הא דאמרינן מעיקרא דנין יצירה מיצירה ואין דנין בריאה מיצירה. לאו למימרא דסתרי אהדדי דהא אפשר לי' למיגמרינא לתרווייהו אלא ה"ק זו אינה ג"ש כלל, והיינו דאקשינן מאי נ"מ הא תנא דבי רבי ישמעאל ולא מפרק הני מילי היכא דליכא דדמי ליה אבל היכא דאיכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן כדאתמר בעלמא אלא ודאי משום דלא אמרינן אלא היכא דסתרי אהדדי והכא תרווייהו דגמר.
והדר אקשי' ועוד נגמר בריאה מבריאה [ומשני ויברא לגופיה] וייצר לאפנויי ודנין יצירה מיצירה דהשתא ודאי ליכא למיגמר אלא חד במופנה הילכך מדדמי ילפינן דאף על גב דוייצר מופנה גבי אדם ליכא למיגמר בריאה דתנין מיני' בדין מופנה מצד אחד דאפנויי דויצר דאדם לאו להך ג"ש הוא והוה ליה כשאינו מופנה כל עיקר אי נמי השתא לא מסיק טעמיה אלא מפרש ואזיל הוא ואמסקנא ניחא דליכא למיגמר דבריאה כלל כדבעי למימר קמן.

והא דאמרינן ויברא גבי תנינים לאו מופנה. אי קשיא הא כתיב נמי ישרצו המים ההוא אין כתוב בעשייה אלא בצוויי, ופי' רש"י ז"ל דכיון שאין מופנה משני צדדין ומשיבין ה"נ יש להשיב מה לאדם שכן מטמא מחיים.
ול"נ דהאי לישנא קמא לא צריך פירכא דלכ"ע מופנה משני צדדין עדיף ממופנה מצד א' וכיון דע"כ יצירה יצירה גמרינן ה"ל בריאה דאדם לגופיה וגבי תנינים נמי לגופיה ואין מופנה כל עיקר וכל ג"ש שאינו מופנה כל עיקר אין למידן הימנה.
וא"ת וייצר האדם לגופי' ודבהמה מופנה ודגמרינן ויברא דתנין לגופיה ודאדם מופנה וגמרינן היינו דקאמרי ומאי נ"מ זה כלומר אמאי ניחא לך לאפנויי לחדא לגמרי ומיגמר מינה ולא לאפנויי תרווייהו ומיגמר מנייהו ופריק לרבנן הא עדיפא דהא אין משיבין ולר' ישמעאל נמי הא עדיפא דהיכא דאיכא מופנה משני צדדין איהי עדיף ולהכי אפנויי רחמנא לבהמה משני צדדין דשדינן מופנ' דכולהו בגוה כי היכי דלא נימא באידך מופנה מצד אחד הוא דכל היכא דאיכא למישדי שני צדדין דמופנ' בדידיה שדינן ומיניה גמרינן בין לרבי ישמעאל בין לרבנן אבל ללישנא דרב אחא הויא דבעי' והאי מאי פירכא משום דאפילו כשאנו גומרין יצירה יצירה יכולין אנו לגמור בריאה בריאה אע"פ שאינה מופנה כל עיקר אלא שמשיבין ולפום הכי בעי' מאי פירכא ורבנן דפליגי עליה דר"מ במתני' לא גמירי כדאשכחן בפרק כל היד שאין אדם ג"ש מעצמו, וכן פי' רש"י ז"ל.
ואי קשיא לך לר"מ מאי פירכא ליהדר דינא ותיתי מכאן דכיון דגמר יצורה ואתו בהמה חיה ועוף כי פרכת גבי תנין מה לאדם שכן מטמאו מחיים נימא בהמה תוכיח א"נ נגמר מוייצר דבהמה למד מלמד א"ל מה לשניהם שכן מטמאין במגע ובמשא תאמר בדגים שאינן מטמאין ואע"פ שמקבלין טומאה טומאת עצמן אין להם.

הרואה דם יבש מהו. הא דלא פשיטא ליה ממתניתין דהמפלת חתיכה כדא"ר יהודה בין כך ובין כך טמאה משום דאיכא דמוקי לה דפליגי בדאיפשר לפתיחת הקבר בלא דם:

הא נמי תנינא כו'. אם נימוחו טמאה. תימה הא לאו יבש מעיקרא הוא דאפי' הנך דתנן לקמן בפ' דם הנדה שרץ ונבלה מטמאין לחין ולא יבישים. תנן התם אם יכולין לשרות ולחזור כמות שהן מטמאין יבשין וכ"ת התם במעת לעת הכא לימים הרבה והא מיבעיא לן בשמעתין אי אמרינן בהא מעת לעת או לא וי"ל דנהי דלא חשיב לקמן יבש מ"מ משמע ליה אי הוה דרשי כי יזוב מידי דדאיב הוה לן למעוטי נמי האי דהשתא מיהא לאו דאיב הוא ופריך ליה דעל כרחי' לא אמרינן הך סברא דנימוחו מיקרי [ג"כ] יבש מעיקרו דא"כ אפילו לא נימוחו נמי דאא"ב דיבש מעיקרו טהור ניחא לי דלא נימוחו טהורה אבל בנימוחו קרינן ביה שפיר כי יזוב כיון דמידב דאיב ע"י שרייה אלא אי אמרת דנימוחו חשיב יבש מעיקרו ואפ"ה טמאה דלא בעי' מידב דאיב א"כ כי לא נימוחו נמי:

אמרו אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה כו'. לא שהיה ברור לרופאים שהיה לה מכה בתוך מעיה דא"כ אפילו אם נימוחו טהורה כדאמרינן לעיל הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה. אלא אמרו הרופאים אולי אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה ויבדק הדבר ע"י הטלת מים אם נימוחו דם נדה הוא ולא בא מחמת מכה וכן ההוא עובדא דשומא:

שרץ ונבלה דאקושי בעינן מעת לעת. ותימה והא דם נדה נמי קתני לקמן בהדי אינך דפ' דם הנדה דלא מיקרו יבשים אלא במעת לעת וי"ל דהתם מיירי בדם הנדה שעל הבגד שנתייבש הרבה אבל דם באנפי נפשיה הוי רכיך. ומיהו תימה דלקמן נמי קתני רוק וזוב וניעו דרכיכי נינהו וי"ל דמ"מ אקושי נינהו טפי מאינך דהכא דהנהו התחילו להתייבש זה כמה ימים אבל דם דהכא שיצא יבש מן הרחם אינו רגיל להתייבש זמן גדול קודם צאתו:

וניפלוג נמי ר' יהודה בהא. אדגים וחגבים פריך אבל בקליפה ושערה לא שייך ביה פתיחת הרחם אבל משינויא דר' יוחנן נ"ל דקאי אפילו ארישא דקליפה ושערה דהא ברישא מטמא ר' יהודה בכל ענין ולא קאמר תטיל למים וקליפה שערה ועפר כולהו בריה דלא עביד דם דקריש והוי כי הני:

הואיל ונאמר בהם יצירה כאדם. ותימה בהמה דלא נאמר בה יצירה מא"ל וי"ל הא אמרינן בפ' המקשה בהמה טהורה בכלל חיה טהורה ליצירה והתם דפריך הניחא לר' מאיר אלא לרבנן מא"ל ה"מ למיפרך נמי לר' מאיר הניחא לרב יהודה אלא לר' יוחנן ולר' (מאיר) [ינאי] דמפרשי טעמא אחרינא לקמן לר' מאיר מא"ל:

הואיל ונאמר בו בריאה כאדם. אע"ג דג"ש דיצירה ניתנה ודבריאה לא ניתנה זו היא שיבה זו היא ביאה והא תנא דבי ר' ישמעאל וליכא למימר ה"מ היכא דליכא דדמי ליה אבל היכא דאיכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן כדאמר בפ' כיסוי הדם דשאני התם משום שאי אפשר לקיים את שניהם דאי גמרינן שחיטה משחיטה הוי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ואי גמרינן שחיטה מטביחה לא הוי שמה שחיטה הלכך שבקינן טביחה וילפינן משחיטה אבל הכא איכא למיגמר תרוייהו:

ניגמר בריאה מבריאה. כלומר אפי' אי ליתא להא דר' ישמעאל לגבי הא משום דאית ליה למיגמר מדדמי ליה אע"ג דלא סתרי אהדדי לגבי הא ודאי אית לן למימר דכשנאמרה למשה מסיני יצירה מיצירה ה"ה בריאה מבריאה כיון דמשמעות בריאה ויצירה שוין:

אמרי ויברא לגופיה. לפי שנאמר תחילה. אדרבה ויצר לגופיה מיהא כיון דנתקבלה ג"ש יצירה יצירה וכי שבקינן יצירה יצירה וניליף בריאה בריאה כיון דאפשר לומר (או) הכי מסתברא למימר יצירה יצירה שנאמרה למשה מסיני וי"ל דמיסתבר ליה טפי למימר יצירה לגופיה שהיא מפרש עיקר היצירה:

ולרבי ישמעאל מאי איכא למופנה מצד אחד למופנה משני צדדין דבשלמא לרבנן ניחא דילפינן יצירה מיצירה דמופנה משני צדדין דאין משיבין אלא לר' ישמעאל כיון דתרוייהו אין משיבין מאי איכא בין מופנה מצד אחד למופנה משני צדדין ומשני דלהכי אפנייה רחמנא לבהמה משני צדדין כי היכי דלא תיגמר ממופנה מצד אחד וא"ת לא לפנייה לבהמה כ"א מצד אחד דלא ליכתוב גבי אדם אלא או יצירה או בריאה דהשתא הוי ג"ש דבהמה מופנה מצד אחד ודתנין לא הוי מופנה כלל וי"ל דאי לא מופנה גבי אדם הוה ילפינן בריאה דתנין מיצירה דבהמה דהוי מופנה מצד אחד אבל השתא אייתר ליה הפנאה דאדם למעוטי דלא תלמוד תנין כלל מהך גז"ש:

שרץ ונבילה דאקושי בעינן מעת לעת אבל דם דרכיך לא בעינן מעת לעת או דילמא לא שנא ראיתי מקשים ממאי דתנן לקמן בפ' דם הנדה רוקו וזובו וניעו דרכיכו והוו כמו דם ואפ"ה בעינן מעת לעת ונ"ל דמאי דתנן התם ואם יכולין להשרו' ולחזו' כמות שהיו מטמאין לחין ומטמאין יבשין לאו אזוב וניעו ורוקו קאי כי אם אשרץ ונבלה דאילו זובו וניעו ורקו מעת שיבשו בטלו לגמרי ולעולה לא יכלו לחזור כמו שהיו מפני שהן משקין לחין וכל משקה שיבש בטל לגמרי ואם תשרה אותו מתרד ומתבטל ואינו חוזר לקדמותו והלכך אם יבשו' שוב אין מטמאין אבל שרץ ונבילה ובשר המת שהן חתיכות אעפ"י שיבשו יכולין לחזור לכמות שהיו לחים ע"י שרייה ודם שיבש ונקרש אם תשרה אותו אעפ"י שהוא נימוח ומתבטל מה בכך מיחויו מוכיח שהיו דם מתחיל' ואעפ"י שהיו יבש מטמא ומפני שהוא רך יש לומר שבשעה קטנה הוא נימוח ולא בעינן מע"ל כשרץ ונבלה:

פיסקא המפלת כמין דגים כולי אמר ר' לקיש במחלוקת שנויה ורבנן הוא פירוש והמפלת כמין קליפה כמין שעורה כמין יבחושין אדומין כולי עלמא היא דאם נימוחו מודי רבנן דהיא טמאה דדם הוו ולא דמי לחתיכה דלא הוה דם ואינה נימחת במים ואם לא נימוחו אפילו ר' יהודא מודה דטהור משום דבריה בפני עצמן הן כדאמרינן לעיל ולא דמי לחתיכה דהוה דם ולר' דאוקי פלוגתייהו באי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם הוא נמי במחלוקת שנויה ולר' יהודא אע"ג דלא נימוחו טמאה דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם:

בד"ה אבל דם דרכיך לא וא"ת והא דם נדה נמי קתני לקמן בהדי אידך כו' עכ"ל בדם נדה קתני התם דמטמאין אפי' יבשין דהיינו אפי' לא יוכל להשרות ולחזור לכמות שהיה במע"ל דומיא דאינך דאין מטמאין יבשין דהיינו בלא יוכל להשרות ולחזור לכמות שהיה במע"ל והשתא קשיא להו הא מצינו בדם נדה התם דלא נמוח במע"ל והיאך בעי למימר אבל הכא דם דרכיך שאם לא נמוח רק ביום או בלילה דלא מחזקינן ליה בדם כלל והוא טהור משום דאי הוה דם הוה נמוח בתוך זמן זה אבל ק"ל בלאו הא דאמרינן אבל דם דרכיך נמי ה"מ להקשות הכי דהא במע"ל ודאי פסיקא ליה הכא דסגי ואם לא נמוח במע"ל הוא טהור ולא מחזקינן ליה בדם כלל והתם קאמר דמצינן בדם נדה דלא נמוח במע"ל ואפשר דסמכו קושייתם זאת הכא אהא דדם דרכיך משום אידך קושיא שהקשו נמי מהתם וע"ק דהתם קתני רוק וזוב כו' דלא קשיא אלא אהא דדם דרכיך ועיין ברא"ש בהא דקתני לקמן אפי' יבשין אי איירי אפי' ביבש מעיקרא או דוקא בלח ונעשה יבש שהוא מחלוקת הראב"ד והרז"ה:

בד"ה זו היא שיבה זו כו' דע"כ לא נתקבלה ג"ש כו' מדקאמר לקמן שבקינן כו' עכ"ל אבל לרבנן דאין למדין המופנה מצד אחד משום דמשיבין עליה לא ה"מ לאוכחי מידי דלא נתקבלו תרוייהו דאיכא למימר דנתקבלו תרוייהו והמופנה מצד אחד למדין נמי אותה למלתא אחריתא דלית ליה פירכא אלא דלהך מלתא אין למדין אותה משום דאיכא פירכא אבל לר' ישמעאל דאין משיבין על המופנה מצד אחד ואפ"ה אין למדין אותה היכא דאיכא מופנה מב' צדדין וא"כ ע"כ דלא נתקבלה המופנה מצד אחד כלל:

ד"ה אבל דם דרכיך לא וא"ת והא דם הנדה נמי קתני לקמן וכו'. ר"ל דתני התם דם הנדה ובשר המת מטמאין להין ויבשים אבל הזוב והרוק והשרץ וכו' מטמאין לחין ואין מטמאים יבשין ואם יכולים להשרות וכו' מטמאין לחין ויבשין מכלל שדם הנדה דקתני ברישא שמטמא ביבש הוא יבש כל כך שדומה לשרץ שאין יכולין להשרותו והכא קאמר אבל דם דרכיך וכו':

ד"ה או דלמא כו' דהא אפילו אם תמצי לומר דרבנן בעו מעת לעת במיעוך על ידי הדחק לא חשיב דם לרבנן כצ"ל:

רש"י בד"ה יצירה כו' גזרה שוה הס"ד:

בד"ה ויברא דאדם לגופיה הס"ד:

גמרא וריוח"א אפי' תימא ר"י ע"כ כו' אבל בריה לא הוי. אי לאו דאמר הכי לא אתיא דלא כמאן דהא איהו אמר של ד' מינין ד"ה טמאה. דל"ל דהוה מוקי לה כשנאבדו דהא דומיא דקליפות כו' דתני בהו תטיל למים כו' נקיט. ור"ל ע"כ כר"י א"ש מוקי לפלוגתייהו. או באפשר לפה"ק בל"ד פליגי:

שם הואיל ונאמר בהו יצירה כאדם. כצ"ל כמש"ה בתוס':

רש"י ד"ה דאקושי. קשים. הס"ד:

רש"י ד"ה והוי חתיכה. וכגון שהיא מד' מיני דמים. ל"ד שידוע כן דהא ריו"ח מוקי לה בנאבדה. אלא משום דרובא הכי איתא:

רש"י ד"ה יצירה. ואת כל עוף וגו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ומופנה גבי בהמה. את חית הארץ. כצ"ל:

תד"ה ליפלוג. ולא שייך בהו פתה"ק. ולטעמא דר"י א"ש וריו"ח נמי יש לומר דמודה ר' יהודה בהו דתלינן אותם טפי במכה ובשומא כדאמרו הרופאים:

התוי"ט דקדק מדבריהם דהוו גרסי במתניתין גבי שערה כו' ואם לאו טהורה. והתו"ח כ' בשם ש"ל דאפי' אי ל"ג לה מ"מ מדקתני אם נמוחו טמאה משמע דאם לא טהורה. לכאורה נעלם ממנו דברי הר"ן בפ"ב דמגילה שכ' שם דתנא דמתניתין לא מעייל נפשיה בפלוגתא כו' וקתני והלועז ששמע אשורית יצא לכ"ע ולרשב"ג באשורית ויוונית ע"ש. אבל באמת ל"ד אהדדי דשם גם לרשב"ג איצטרך האי דינא דהלועז ששמע אשורית יצא. אבל הכא לר"י לא איצטרך כלל הא דאם נמוחו דהא בלא"ה ג"כ טמאה:

תד"ה זו. וא"ת אמאי לא משני כו'. תמוה דהרי באמת משני כן במה שאמר ודנין יצירה מיצירה ופרש"י דדמי מדדמי:

גמ׳ הואיל ונאמרה בהן יצירה כאדם כצ״ל:

שם וייצר לאפנויי נ"ב תמיהא לי טובא כיון דאין אדם דן גז"ש מעצמו כדאיתא בפרקא דלעיל (דף י״ט ע״ב) א״כ כי קבלה מרבו מאי צריך לאפנויי. ואי לא קבלה כי מופנה מאי הוי וכן הא דאמר לקמן כל גז"ש שאינה מופנה וכו׳ ובמופנה מצד אחד פליגי גם רי״ש ורבנן. מכלל דלא בעינן ג״ש קבלה מרבו דוקא. דא״כ לא שייך למימר משיבין ואין משיבין לעולם וכמדומה דלא דכ״ע היא דצריך לקבל ג״ש מרבו. וכן משמע לעיל התם בס״ב דר״מ סבר דלא בעיא קבלה מרבו. ומאן דבעי מופנה אה״נ דלא בעי קבלה:

גמ' לר' ישמעאל למדין כו'. מדברי תוס' נזיר מח ע"ב ד"ה ולאחותו מבואר דהיה להם הגי' כאן בהיפוך דר"י ס"ל למדין ומשיבין:

וחכמים שאלו לרופאים בתשובת הרא"ש כלל ב' שאל לרשב"א אם האמינו לרופאים למה לי הטלה למים ע"ש ולא נמצא תשובה ע"ז ועיני כל משוטטות במ"ש האחרונים בזה. ואומר אני מקצת מה שלקטתי מתוך דבריהם ומה שהוספתי נופך בעזה"י בתוס' מרובה והמעיין יבחר. והוא כי לדעת הראב"ד ז"ל דדוקא בכעין ברי' מהני מה שלא נימוח משא"כ בחתיכת בשר שאפי' לא נימוח נמי טמאה א"כ אפי' אי נאמין לרופאים מ"מ מאן לימא לן שמכתה מוציאה קליפות ושערות ולא יהא אלא מכה ממש שתוכל להוציא דם מ"מ לרוב הפוסקים בעינן שתדע עכ"פ שמכתה מוציאה דם מכ"ש הכא בעינן שתדע שמכתה מוציאה שערות וקליפות וא"כ בשלמא דם אפשר שתרגיש היא ביציאתו מהמכה אבל פליטת השער והשרת הקליפות גם היא גם הרופא לא ידעו דבר ולא הועילו דברי הרופא אלא להודיע ע"פ דרכי רפואה שישנו כזה בעולם שאפשר שיהיה לאדם מכה שמוציאה כעין ברי' זו ולא שנאמין על האשה הזו כלל אע"פ שאמרו הרופאים אשה זו מכה יש לה משמע שעל זו העידו מ"מ הם שפטו כן אבל מה לנו ולדבריהם ולא היה לנו שום תועלת בדבריהם אלא שנדע שיש מציאות זו בעולם ולזה נאמין לרופא אפי' לדעת הפוסקים דלא סמכינן ארופא באיסורים עי' מעיל צדקה מ"מ בהא נאמינהו אם אינו שופט על גוף זה והחילוק מובן. והשתא א"ש הכל דודאי אפילו אי לא נימוח נמי היא טמאה כשיטת הראב"ד. אך להיות כי לא שכיחא כלל שיתיבש כ"כ ושיעשו כמין ברי' הלז ולעולם תלינן במצוי בין להקל ובין להחמיר ע"כ שאלו לרופאים ואי לא דהוי מצוי מכה ושומא דנוכל ליתלות בהם לא היה מועיל מה שאינו נימוח או מה שהוא ברי'. אבל הואיל ואמרו הרופאים דאיכא מכה ושומא כזו בעולם א"כ כי חזינן דלא נימוח ונעשה יבש כעץ וגם הוא כצורת ברי' תלינן במצוי במכה ושומא ואמרינן יש לה מכה ושומא והיינו דלא הוזכרה במשנה ובשום פוסק דנשאל לרופא משום שאין אנו צריכים שוב לדברי הרופא דכבר נודע לחכמים בימי ר' צדוק בטבעין שיש כזה בעולם א"כ בכל כיוצא בזה אנו תולים שיש לה מכה כזה והא"ש מ"ש רמ"א בסי' קפ"ח אם בדקה כבר ג' פעמים ולא נימוחו שוב לא תבדוק היינו משום דהשתא ידעינן שמכתה מוציאה כיוצא באלו דאיתחזק תלתא זימני ולא יהיה אלא דם צלול אם היה לה מכה ויודעת שמכתה מוציאה דם תלינן במכה לכ"ע ואמאי לא נתלה נמי ברי' הללו במכה הואיל ויודעת שמכתה מוציאה כמין אלו ע"י דאיתחזק תלתא זימני. ואש"נ מ"ש רמ"א דבשעת וסתה כשתראה כמו אלו צריכא בדיקה ולא מועיל מה דכבר איתחזק תלתא זימני. והש"ך תמה ע"ז דע"כ לא כ' כן תוס' לעיל ט"ז ע"א ד"ה ומ"ס כו' אלא בדם ממש ומשום וכי לעולם לא תטמא וזה לא שייך במפלת שערות וקליפות שהרי תטמא כשתראה דם צלול ע"ש. ולענ"ד בהיפוך ע"כ לא הוצרכו תוס' לומר וכי לעולם לא תטמא אלא במכה שידעינן בודאי שמוציאה דם טהור א"כ ביום הוסת נמי היה לנו לומר שזהו דם טהור מהמכה דמספיקא מוקמינן לאשה בחזקת טהרה דאע"ג דיום הוסת הוא דהות חזיא ביה רוב ימיה מ"מ השתא קיימינן אי וסתות דרבנן ולא הוי רוב גמור וחזקת טהרה דידה עדיפא ותלינן במכה שיש בה ודאי דם טהור אי לאו דא"כ לעולם לא תהיה טמאה ומפקינן לה מרוב נשים וזהו רוב גמור ועדיף מחזקת טהרה שלה לכן טמאה מיהת ביום הוסת כל זה ביש לה מכה שמוציאה דם טהור בברור הוצרכנו לסברא זו וכי לעולם לא תטמא משא"כ בזו שהוציאה כמין שערות וקליפות ולא נודע לן בברור שיש לה מכה שמוציאה כיוצא באלו ולא מטהרינן לה אלא מטעם רוב דרוב דמים אינם נעשים כצורת בריה ומזה שפטינן שיש לה מכה שמוציאה כיוצא בזה מ"מ מיעוטא מיהת הוי דנעשה גם מדם צורות כאלו וכשנצרף לזה גם יום הוסת דעל הרוב חזיא ביה א"כ מדוע לא נחמיר עכ"פ למבדק אם נימוח או לא ואיך נסמוך על דאתחזק תלת זימני שלא נימוח הא גם יום הוסת כבר אתחזק תלתא זימני או יום שלשים לרוב נשים ויפה כ' רמ"א. וממילא מובן נמי שיטת הראב"ד דבחתיכה שאינה עשויה כמין ברי' לא מועיל מה שלא נימוח דהרי דם יבש נמי טמא מה תאמר לא שכיחא שיהיה יבש כ"כ ותלינן במצוי הלא לא נודע לנו ע"פ רופאים שמצוי יותר שיבואו החתיכות מהמכה יותר ממה שיהיה מדם דנדה כמו שהעידו על מיני ברי' וצריכין אנו לומר לאו דוקא שערות וקליפות אלא כל מין ברי' כמו יבחושים אדומים וכדומה וא"ש הכל בעזה"י. אך כ"ז לשיטת הראב"ד וסייעתו דדם יבש טמא לולי שעשוי' כמין ברי' א"ש כל דברינו הנ"ל. אמנם לשיטת הרז"ה וסייעתו דכל חתיכה יבשה אי לא נימוחה תלינן במכה ואי נימא נמי משום דלא שכיחא שיתייבש כ"כ מ"מ הא לא העידו הרופאים על זה. ואי נימא אין הכי נמי קאמר דבכל פעם נשאל לרופא זהו לא נזכר. ומ"מ נראה דלק"מ דהמעיין בהשגת הרז"ה על ספר בעלי הנפש יראה דס"ל דלא כמ"ש הראב"ד ותוס' בשמעתין ד"ה ולפליגי נמי כו' בחתיכות קטנות לא שייך פתיחת הקבר אלא ס"ל להרז"ה בהדיא דלעולם שייך פה"ק אפי' בחתיכה קטנה שבקטנות ודלא כמ"ש הרא"ש על שמו ותמהתי ואולי נעלם מהרא"ש דברי רז"ה בהשגות הנ"ל. וא"כ צריכין להבין א"כ מאי נ"מ בפלפולו של רז"ה בחתיכה יבישה הא בלא"ה הכל טמא אפי' בחתיכה קטנה משום דא"א לפה"ק בלא דם וע"כ צ"ל הרז"ה סמך עצמו על מ"ש עוד לפני זה דס"ל כר' אחא משבחא בעל השאלתות. דגריס בכריתות שם לחלק בין נגמרה ימי יצירה ללא נגמרה דבלא היתה מעוברת מ"א יום ומפלת אפי' צורה אפשר לפה"ק בלא דם. ובהיתה מעוברת מ"א יום אזי אפי' חתיכה בעלמא קטנה שבקטנות נמי יש לה דין קברות וא"א לפה"ק עי' היטב בדברי הראב"ד ורז"ה בזה ותראה כי כנים דברינו וגם זה נעלם מהרא"ש ז"ל. נמצא דנ"מ טובא בפלפולו של הרז"ה בחתיכה יבשה כשיודעת האשה בודאי שאינו ולד ולא נגמרו ימי יצירה מ"א יום בהא מטהרינן [כנ"ל] (כצ"ל) וא"כ א"ש דשאלו לרופאים דנהי דע"י שלא נמוחה החתיכה כבר נתברר שהיה דם טהור דכל חתיכה שלא נימוח טהורה מ"מ אכתי איכא למיחש לפתיחת הקבר וכשהאשה א"א לה לידע בבירור שלא נתעברה זה מ' יום ע"כ מטמאינן מספק משו"ה שאלו לרופאים ומיירי שהרופא העיד על אשה זו וכיוצא בזה שאינו אלא ממכה ולא מוולד ואה"נ דאפי' הטלה למים לא היה צריך דע"ז סמכינן אהרופא אלא משום דכל מאי דאיכא לברורי מבררינן מיהת באופן שנדע בברור שאינו דם נדה ומ"מ אם הוא לידה או לא זה א"א לברר וע"כ יש לסמוך אהרופא וא"ש:

ובזה א"ש דברי הירושלמי ר"פ ומייתי ליה הש"ך ופלתי סימן קפ"ח דמקשה לריב"ז דס"ל דם יבש טהור ומקשה מעובדא דרבי צדוק ששאלו לרופאים טעמא דאיכא מכה הא ליכא מכה לא והניחו בקו' והא"ש דס"ל לרז"ה דהירושלמי מצי סבר או כמ"ד אפשר לפה"ק בלא דם או א"א לפה"ק בלא דם בלי שום הכרעה אם כן שפיר קשה כנ"ל. משא"כ אנן ס"ל כתלמודא דידן בכריתות הנ"ל לחלק בין נגמרו ימי יצירה או לא וכנ"ל א"כ שפיר י"ל דם יבש טהור וכריב"ח ומיושב קו' הש"ך. אמנם הרא"ש דפרקין ס"ל נמי כהרז"ה ומ"מ פליג נמי אהרז"ה כמבואר א"כ לשיטתו יפה הקשה קו' הנ"ל בתשובה כלל ב' ואין פותר אותה:

אבל דם דרכיך לא הקשו תוס' הא דם הנדה תני לקמן בפרקין דברי תוס' קשים להולמן ולפמ"ש מהרש"א כוונתם כך איך מחליטינן משום שלא נימוח ש"מ ברי' היא ממכה הא חזינן לקמן דיכול להיות שדם יתקשה ויתייבש כ"כ הרבה ואם זאת כוונתם א"כ מבואר נגלה דס"ל כהרז"ה וסייעתו דלאו דוקא צורות אלו אלא ה"ה לחתיכה ממש שלא נימוחה נמי טהורה ולא משום שהצורה מוכחת עליה. וכשיטה זו משמע נמי מפירש"י בשמעתין ד"ה לח ונעשה יבש שכ' דדם הנדה דומיא דבשר המת משמע מני' דמתני' דר"פ דם הנדה לא מיירי מיבש מעיקרו וזהו שיטת רז"ה דלא כרשב"א כמובן למעיין. וכן הוכחתי עוד משיטת תוס' לעיל ר"פ ד"ה אלא בחתיכה וכו' וכמ"ש לעיל. ואם כן יש לנו די סמיכה לצרף עוד להיתרים אחרים דהרי רז"ה ורש"י ותוס' ורא"ש וטור קיימו בחדא שיטתא:

דם דרכיך לא הראב"ד פ"ב ממשכב ומושב ס"ל דלא בעינן מעל"ע אלא בשרץ ונבילה דאקושי וצ"ל דיצא לו זה מדנקט בעל האיבעיא שרץ ונבילה וה"ל למינקט ש"ז ורוק לאשמעינן דגם אינהו אקושי טפי מדם ולאפוקי מקו' תוס' אלא ע"כ פשיטא ליה הואיל והני רכיכי לא בעי מעל"ע ולא איבעיא ליה אלא בדם הנדה דלדינא מטמא אפי' ביבש אלא משום דלא שכיחא שיהיה קשה כ"כ משו"ה תלינן שהוא משומא ומכה וא"כ איכא למימר נהי דבפחות מעל"ע נמי יבש הוא מ"מ עדיין אינו חוץ מגדר השכיח עד שיתייבש כ"כ שלא יתמחה במעל"ע ואז נדע שהוא ממכה ושומא כנ"ל:

ובזה י"ל קו' תוס' ארשב"ג דס"ל מיעוך ע"י הדחק בעי' ולקמן סגי ליה במעל"ע תחלתו וסופו. ולפי הנ"ל א"ש דבמעל"ע סגי לדם שהוא יבש ומ"מ בשמעתין להוכיח מזה שהיא ברי' בפ"ע בעי' טפי ובעי' מיעוך ע"י הדחק. וזה נ"ל דעת הרמב"ם שפסק רפ"ב ממשכב ומושב הנ"ל כיהודה בן נקוסא לקמן להקל תחלתו אע"פ שאין סופו ודלא כרשב"ג במשנתינו [היינו להרמב"ם דס"ל במשנתינו ה"ה בברייתא] ע"ש בכ"מ ומשנה למלך. ועוד בה' איסורי ביאה כ' סתם מעל"ע ומשמע תחלתו וסופו. ולפי הנ"ל א"ש דס"ל לרמב"ם רשב"ג דבעי הכא מיעוך אזיל לטעמי' דלקמן גבי בשר המת ושרץ בעי' תחלתו וסופו א"כ הכא בעינן טפי להורות שהוא ברי' ויצא מגדר השכיח לכן בעי' מיעוך ע"י הדחק דוקא. ורבנן דשמעתין היינו ר' יהודא בן נקוסא לקמן דסגי ליה בתחלתו אע"פ שאין סופו א"כ סגי הכא בתחלתו וסופו ומשו"ה בשמעתין דהלכה כרבנן לגבי רשב"ג משום עובדא דמטבעין ליבנה ומעשה רב א"כ ממילא הלכה כר"י בן נקוסא דלקמן פ' דם הנדה. וא"ש נמי דבה' משכב ומושב סגי בתחלתו אע"פ שאין סופו ובה' איסורי ביאה בעי תחלתו וסופו וק"ל:

אלא מעתה המפלת כמין תנין כו' כ' תוס' דהו"ל למימר דמות דגים ולע"ד למ"ש רמב"ן בחומש דלא שייך בריאה אלא ביש מאין ודגבי אדם ותנינים לגודל חשיבותם כתיב בהו בריאה א"כ לא קאי ויברא רק אתנין ולא אדגים וא"ש. אלא לפ"ז צ"ל הא דאמרינן גם עופות טמא לר"מ ובעופות לא כתיב בריאה כ"א בקרא דתנין. ולפי הנ"ל לא קאי אלא אתנין א"כ קשה. וצ"ל דמ"מ גופיה דקרא דעופות מיותר ל"ל דהדר כתיב ואת עוף השמים בקרא דויצר מן האדמה אע"ג דרפ"ב דחולין יליף מזה שנבראו עופות מן רקק מ"מ הא משמע התם דהיינו למ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה ור"מ מצי סבר אין שחיטה לעוף מה"ת עי' תוס' חולין כ"ז ע"ב ד"ה בשפיכה כו' אמנם שם כ"ח ע"א ד"ה תיהני כו' לא משמע כן וק"ל. וצ"ע קצת לקמן גבי יוצר הרים ובורא רוח וע' מ"ש עוד מזה בשמעתין:

התם ביבשה כתיב תמיה נשגבה איך נעלם זה מהמקשן כמ"ש תוס' אבל הנלע"ד לפמ"ש לעיל בסמוך דויברא לא קאי אלא אתנין וא"כ עוף מנ"ל הוי ס"ל דמ"מ עשיי' דעוף כבר נכלל ברבוי דוכל רמש הרומש על האדמה ואייתר ליה ויצר גבי עוף נמי לאפנויי והוי ס"ל להמקשן ה"ה דגי הים נמי נכללו בוכל רמש הרומש על האדמה והוא ע"פ מ"ש תוס' במסכת שבת ע"ג ע"ב ד"ה מפרק כו' והוי ס"ל להמקשן דגם דגים נמי גידולי קרקע הוה משום דמתפרנסים ממה שבקרקע הים כפרש"י ר"פ אין צדין. ומסיק דליתא בהגידולים מקרקע שביבשה כמ"ש תוס' במסכת שבת הנ"ל ק"ל:

מופנה מצד אחד לר' ישמעאל למדין ואין משיבין. כן בתרי לישני וליכא מאן דפליג לר' ישמעאל דמופנה מצד א' למדין ואין משיבין. גלל כן נוראות נפלאתי על מ"ש תוס' בנזיר מ"ח ריש ע"ב ועוד שם ד"ה ולאחותו דלר"י מופנה מצד א' למדין ומשיבין ע"ש וחזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי ישוב וגם באורח מישור לא הרגיש בזה:

מאי איכא בין מופנה מצד א' למופנה מב' צדדין בס' באר יעקב בכללי סוגיות שבסופו כלל מ"ח מייתי בשם ס' יבין שמועה דמקשה אשיטת ר' פרץ דלעולם ילפינן מופנה משאינו מופנה ולא בהיפוך והקשה על זה מדוכתי טובא והעלה באר יעקב הנ"ל דהיכא דליכא למילף מאינו מופנה מודה ר' פרץ דילפינן מהמופנה אלא שמ"מ השאיר בקו' מאי דאמרינן בשמעתין לר"י מאי איכא בין מופנה מצד א' למופנה מב' צדדין. הא איכא טובי דמופנה מב' צדדין ילפינן מב' צדדין ואלו מופנה [מצד א'] אי איכא למילף המופנה משאינו מופנה תו לא ילפינן בהיפוך יע"ש ונ"ל שהקשה כן לפמ"ש מהר"ם לובלין דהא דקאמר הש"ס ולהכי אפני' רחמנא וכו' קאי לרבנן וכפשטיות לשון רש"י וא"כ הא דקאמר מאי איכא בין מופנה כו' אעלמא קאי שפיר קשה לר' פרץ כנ"ל אבל נ"ל דר' פרץ יפרש כמ"ש מהרש"א בשמעתין דלא כמהר"ם וכמשמע נמי מהתוס' דלר' ישמעאל קאי וא"כ איכא למימר אה"נ הומ"ל דלר' ישמעאל איכא בין מצד א' לב' צדדין כנ"ל אלא משמעתין דבהפנאה דויצר לא נפקא מיניה מידי מיהת דהרי ליכא למילף איפכא ומשו"ה הוצרך למימר משו"ה אפני' רחמנא לבהמה משני צדדין כו' וק"ל ולק"מ:

אך הא קשיא מנ"ל דמשו"ה אפני' דלמא אי לאו דהפנה גם גבי בהמה ולא היה מופנה רק גבי אדם ה"א דלא נילף בהמה מאדם לטמא לידה דהוי ליה אינו מופנה ממופנה אלא איפוך נילף אדם מבהמה שיהיה אדם במעי בהמה מותר בשחיטת אמו כדאיבעיא ליה לקמן דף כ"ג ע"ב משו"ה אפני' רחמנא משני צדדין ובאמת ויצר דאדם איננו מופנה אלא ויברא הוא דמופנה והשתא גבי בהמה מופנה ויצר ומופנה מצד א' הוא למילף המופנה משאינו מופנה לטמא לידה דהשתא ליכא למימר נילף נמי איפכא אדם מבהמה לטהר בשחיטת אמו ז"א כיון דאיכא למילף המופנה מאינו [מופנה] לא ילפינן בהיפוך וויצר דאדם לאו מופנה הוא. תו מופנה ויברא דאדם למילף תנין מניה לטמא לידה דהשתא ליכא למימר אדרבה נילף המופנה מאינו מופנה היינו אדם מתנין לטהרו בשחיטת אמו ז"א דלא שייך שחיטה בתנין גם כי דג טהור מטיל ביצים וליכא ולד במעי אמו ואם כן כיון דא"א למילף מהאינו מופנה ילפינן שפיר מהמופנה ולעולם תנין נמי אמו טמאה לידה וי"ל כיון דבקרא דהפנאת בהמה כתיב נמי עוף והתם ליכא למיטעי כלל דלטהר בשחיטת האם קאי א"כ ליתא להנ"ל ועדיין צריך תלמוד:

(כב רע"ב) מפלת כמין קליפות תטיל למים אם נמוחו טמאה.—בירושלמי פ"ג ה"א ובתוספתא פ"ד וכן בשו"ת מהרי"ק סי' קנח נשמטו המלות "תטיל למים אם נמוחו טמאה", ונראה שנכפלו בט"ס מן מעשה דשערות שלמטה, וגם שם אינם מוסבים על המעשה דשערות (כי בירושלמי שם ותוספתא שם ליתא לזה), אלא פיסקא מיוחדת היא מן המשנה "המפלת כמין קליפה כמין שערה וכו'". ולפ"ז נראה שהרופאים נאמנים לומר, שקליפות הללו מן המכה הן באות, והשערות הללו מן השומא, כדי לטהרה בלי שום בדיקה. ועי' רא"ש שהעתיק כנוסח שלפנינו, אבל בתורת הבית הארוך לרשב"א וב"י יו"ד סי' קפח לא העתיקו "תטיל למים וכו'", ועי' שו"ת ב"ח החדשות סי' ל"ו.