נידה כא ע"ב

הרי זו בכלל ספק לידה (שמא דינה כיולדת, כיון שהפילה נפל), ובכלל ספק זיבה (שמא אין היא יולדת, כיון שהפילה רוח, ואפשר שיצא ממנה דם). ולכך הריהי מביאה קרבן (ככל יולדת או זבה), ואולם קרבן זה אינו נאכל מפני הספק שמא היא פטורה מהקרבן, ואין חטאת העוף (שדינה במליקה) מותרת באכילה אלא אם היה זה קרבן. שאלמלא כן הרי העוף נבילה. הרי שחכמים סבורים כי אפשר לפתיחת הקבר בלא יציאת דם.

ואילו ר' יהושע אומר שמביאה קרבן (אם משום שהיא יולדת אם משום שהיא זבה), ונאכל קרבן זה, כיון שברור לנו שיצא דם, שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא שתהיה עם כך גם יציאת דם. ונמצאנו למדים כי מחלוקת תנאים ראשונים היא אם אפשר לפתיחת הקבר בלא יציאת דם, ובכך נחלקו אף חכמים ור' יהודה שבמשנתנו.

א לישנא אחרינא [לשון אחרת] של מהלך הדברים בסוגיה לעיל, אמרי לה [אומרים אותה, את הסוגיה הזו]. בהסבר מחלוקתם של חכמים ור' יהודה במשנתנו אמר רב יהודה, אמר שמואל: לא טימא ר' יהודה את האשה המפלת חתיכה שאין עמה דם משום טומאת לידה, אלא משום שנחשבת החתיכה עצמה לדם, ורק בחתיכה שהמראה שלה הוא כמראה של ארבעה מיני דמים טמאים, אבל המפלת חתיכה שהמראה שלה כשל שאר מיני דמים — טהורה.

ושואלים על הסבר זה: איני [האמנם כך] הוא? והא כי אתא [והרי כאשר בא] רב הושעיא מנהרדעא, אתא ואייתי מתניתא בידיה [בא והביא ברייתא בידו] שבה שנינו: האשה המפלת חתיכה אדומה, ושחורה, ירוקה, ולבנה, אם יש עמה דם — הריהי טמאה, ואם לאו [לא] — הריהי טהורה. אלו דברי חכמים, ואילו ר' יהודה אומר כי בין כך (שיש דם עם החתיכה) ובין כך (שאין דם עם החתיכה) — הריהי טמאה.

קתני [והרי שונה הוא, התנא בברייתא] מלבד חתיכה שהיא אדומה וחתיכה שהיא שחורה אף חתיכה שהיא ירוקה וחתיכה שהיא לבנה, שכל אלה הן טהורות לדעת חכמים, ופליג [וחלק] עליהם ר' יהודה!

וכי תימא [ואם תאמר] בדחיית קושיה זו, שכי פליג [כאשר חלק] ר' יהודה על חכמים, אין זה אלא בדינה של חתיכה אדומה ושחורה בלבד, אבל בחתיכה ירוקה ולבנה לא חלק ר' יהודה, שאף הוא סבור באלה שהן טהורות — אין לומר כן, שהרי אלא מעתה שאף ר' יהודה מודה בחתיכה ירוקה ולבנה, אם כן, מאן קתני לה [כשיטת מי שנה אותה]?

אילימא לרבנן [אם תאמר: לשיטת חכמים] — השתא [עכשיו] הרי אף חתיכה אדומה ושחורה קא מטהרי רבנן [מטהרים חכמים], ירוקה ולבנה מיבעיא [צריך לומר] שלדעתם היא טהורה? אלא האם לאו [לא] נשנו הדברים אלא לשיטת ר' יהודה, שחכמים אמנם מטהרים חתיכה ירוקה ולבנה, ואילו ר' יהודה פליג [חולק]! עליהם וסבור שהריהי טמאה. ושלא כשמואל.

אלא אמר רב יהודה הסבר אחר: מחלוקת חכמים ור' יהודה היא בשאלה האם אפשר לפתיחת הקבר (רחם) שתהיה בלא יציאת דם קמיפלגי [הם חולקים], ובפלוגתא דהני תנאי [ובמחלוקת של אלו התנאים], דתניא [שכן שנויה ברייתא]: קשתה (היתה מתקשה ללדת) שנים ימים בתוך אחד עשר ימי זיבה, וליום השלישי הפילה, ואינה יודעת מה הפילה (אם נפל או רוח) — הרי זו ספק לידה ספק זיבה, מביאה קרבן ואינו נאכל.

ר' יהושע אומר: מביאה קרבן ונאכל, לפי שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.

ב שנינו במשנתנו שהאשה המפלת חתיכה שאין בה צורת ולד, אם נמצא בה דם הריהי טמאה, ואם לא נמצא בה דם הריהי טהורה. ומביאים עוד מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בענין זה: המפלת חתיכה, סומכוס אומר משום (בשם) ר' מאיר, וכן היה ר' שמעון בן מנסיא אומר כדבריו: החכם הבודק חתיכה זו הריהי קורעה (חותכה) ובודק את תוכה: אם יש דם בתוכה — הריהי טמאה, ואם לאו [לא] נמצא דם בתוכה — הריהי טהורה.

ומשווים הלכה זו שבברייתא לדברי במשנתנו: הלכה זו הריהי כדברי רבנן [חכמים שבמשנתנו], ועוד עדיפא מדרבנן [עדיפה היא מהלכה זו שאמרו חכמים]. ומפרטים: הלכה זו הריהי כדברי רבנן [חכמים שבמשנתנו], שלא כדברי ר' יהודה — דאמרי [שכן אומרים, סבורים] הם כי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ולכך אם נמצא בחתיכה דם נטמאת בכך האשה. ועוד עדיפא [עדיפה] הלכה זו שבברייתא מדרבנן [מהלכה זו שאמרו חכמים] — דאינהו סברי [שכן הם, חכמים שבמשנתנו סבורים] כי דווקא אם נמצא הדם עמה, עם החתיכה ומחוצה לה — אין [כן] נטמאת האשה. ואולם אם לא נמצא הדם אלא בתוכה בלבד — לא נטמאת בכך האשה. ואילו סומכוס ושאר התנאים שבברייתא סבר [סבור] כי אפילו אם נמצא הדם בתוכה הריהי טמאה.

ועוד תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] בדינה של האשה המפלת חתיכה שאין בה צורת ולד, שר' אחא אומר: קורעה ובודק את פנים החתיכה, אם תוכה מאדים, אף שלא נמצא בתוכה דם — הריהי טמאה, ואם לאו [לא] היה צבעו של תוכה אדום — הריהי טהורה.

ומשווים הלכה זו לדברי סומכוס שבברייתא הקודמת: הלכה זו כדברי סומכוס, שנדרשים אנו לבדיקה של פנים החתיכה. ואולם הריהי עדיפא [עדיפה] מהלכה זו שאמר סומכוס, שכן לדעת ברייתא זו, אפילו אם נמצא רק מראה אדום בחתיכה, נטמאת בכך האשה.

ומביאים עוד מדברי חכמים בענין זה, תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] בדינה של האשה המפלת חתיכה, ר' בנימין אומר: קורעה ובודק את תוך החתיכה: אם יש בה עצם בתוכה — הרי זה מורה שוולד הפילה, ולכך אמו טמאה לידה. אמר רב חסדא בהסבר דברי ר' בנימין אלה: ובחתיכה לבנה נאמרו הדברים, שהימצאותו של עצם בתוכה הריהי מוכיחה שוולד הפילה. וכן כי אתא זוגא [כאשר בא זוג תלמידי חכמים] מן חדייב, אתא ואייתי מתניתא בידיה [בא והביא משנה בידו] כי המפלת חתיכה לבנה — קורעה, אם יש בה עצם — אמו טמאה לידה.

ומביאים עוד מדברי חכמים בענין זה, אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי: האשה המפלת חתיכה שאין בה צורה — קורעה, ובודק את תוכה, אם יש בה דם אגור (כנוס) — הריהי טמאה, ואם לאו [לא] — הריהי טהורה. ומשווים את דברי ר' שמעון בן יוחאי לדברי התנאים שהובאו למעלה: הרי זה כדעת סומכוס לענין הבדיקה, שיכולה אשה להיטמא גם במציאת דם בתוך החתיכה. ואולם הלכה זו של ר' שמעון בן יוחאי הריהי קילא מכולהו [קלה מכולם, מכל דברי החכמים שהובאו למעלה], שלדעת ר' שמעון בן יוחאי אין היא נטמאת אלא אם נמצא דם כנוס בתוך החתיכה, ואילו לדעת החכמים הריהי נטמאת אף אם לא נמצא בתוכה דם כנוס.

ג ובבירור דברי ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוחאי מביאים מה שבעא מיניה [שאל ממנו] ר' ירמיה מר' זירא: האשה הרואה דם שיצא מבית הרחם, באמצעות שפופרת, שהכניסה קנה חלול באותו המקום, ונמצא בתוכו דם, מהו דינה להיטמא בדם זה. וצדדי השאלה: מה שנאמר "ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה..." (ויקרא טו, יט), האם "בבשרה" שאמר רחמנא [הכתוב] לשון מיעוט היא ולהורות שהיא נטמאת רק בדם שעבר דרך בשרה, ולא בדם שעבר דרך שפופרת. או דלמא [שמא], האי [זה] הכתוב "בבשרה" מיבעי ליה [נצרך לו] ללמדנו הלכה אחרת: שמטמאה האשה בראיית דם שנמצא מבפנים (בתוך גופה) כדם הנמצא בחוץ לגופה. שכיון שיצא הדם מהמקור אל הפרוזדור, גם כשלא יצא הדם לחוץ הריהי טמאה?

אמר ליה [לו] ר' זירא לר' ירמיה: "בבשרה" אמר רחמנא [הכתוב] — להורות שנטמאת רק אם ראתה דם שעבר דרך בשרה, ולא בשפופרת. והוכחה לדבר, שכך יש לדרוש את הכתוב הזה: דאי [שאם] תאמר כי הכתוב "בבשרה" מבעי ליה [נצרך לו] ללמדנו רק לענין שמטמאה מבפנים כבחוץ — אם כן נימא קרא [יאמר הכתוב] "בבשר", מאי [מה] בא ללמדנו הכתוב "בבשרה"? שמע מינה תרתי [למד מכאן שתי דרשות].

ושואלים: והא [והרי] אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי בדינה של האשה המפלת חתיכה שאין בה צורת ולד, שקורעה ובודק: אם יש בה דם אגור — הריהי טמאה, ואם לאו [לא] — טהורה. הרי שאף שלא נראה הדם אלא בתוך החתיכה הריהי נטמאת בכך. ומעתה, אף הרואה דם דרך שפופרת תיטמא בכך!

ודוחים: הכי השתא [כך עכשיו, איך אתה משוה], התם [שם, בדם הנמצא בחתיכה] — הריהי נטמאת בו, משום שכך הוא דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, והרי זה בכלל "בבשרה". מה שאין כן הכא [כאן, בדם הנמצא בשפופרת] — אין היא נטמאת בו, שהרי אין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת.

ומציעים: לימא [האם לומר] כי דינו של הדם הנמצא בשפופרת, מחלוקת תנאי [תנאים] היא. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: המפלת חתיכה, אף על פי שהחתיכה עצמה מלאה בתוכה דם, אם יש עמה מבחוץ דם — הריהי טמאה, ואם לאו [לא] — הריהי טהורה. ר' אליעזר אומר: בא הכתוב "בבשרה", ובלשון מיעוט, להורות כי דווקא באופן זה היא נטמאת, ואולם היא לא נטמאת בדם הנמצא בשפיר (מעטפת העור בה נתון העובר במעי אמו), ולא בדם הנמצא בחתיכה.

ולפני שהובאו המשך דברי הברייתא הזו, מבררים: מה הוסיף ר' אליעזר על דברי החכם שקדם לו, שהרי מה שאמר היינו [זהו] מה שאמר תנא קמא [התנא הראשון], שאף הוא לא טימא מחמת דם הנמצא בחתיכה! ומכאן שיש לתקן את לשון דברי ר' אליעזר, שכך אימא [אמור] בברייתא: כך היא ההלכה לדעת התנא הראשון, שהרי ר' אליעזר אומר כשהכתוב "בבשרה" בא למעט: ולא בשפיר ולא בחתיכה, שאין הדם הנמצא בהם מטמא.

ומביאים את המשך הברייתא, וחכמים אומרים: המפלת חתיכה מלאה דם אין זה דם נדה אלא דם חתיכה. ושואלים: מה חידשו חכמים? והרי תנא קמא נמי טהורי מטהר [התנא הראשון גם כן מטהר] את הדם שבחתיכה! אלא דפלי פלויי איכא בינייהו [במקרה שהחתיכה מבוקעת יש ביניהם] הבדל,

תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור] שיש לדייק מלשון הכתוב "דם בבשרה" מטמא — ולא דם כשהוא בתוך שפיר ולא דם בחתיכה. ולשיטתו הוא הדין לדם הנמצא בשפופרת שאין הוא מטמא. ואולם הני מילי [אלה הדברים] אמורים רק היכא דשיעא [היכן שהחתיכה היא חלקה], והדם אשר בתוכה לא נגע ברחם. אבל כאשר החתיכה היא פלי פלויי [מבוקעת] — הריהי טמאה. ומאי טעמיה [מה הטעם] שנטמאת בחתיכה שכזו? "בבשרה" קרינא ביה [קוראים אנו בה].

ואתו רבנן למימר [ובאו חכמים לומר] כחולקים על דברים אלה, שאף על גב דפלי פלויי [אף על פי שהחתיכה מבוקעת] — הריהי טהורה, וטעם הדבר: שאין זה דם נדה אלא דם חתיכה. ומכאן נסיק: הא [הרי] לדעת חכמים, כל שהוא דם נדה ודאי, הריהו טמא, ואפילו זה הנמצא בשפופרת נמי [גם כן] טמא. הרי איפוא שנחלקו תנאים בדם הנמצא בשפופרת.

אמר אביי בדחיית הצעה זו: בדם הנמצא בשפופרת — כולי עלמא [כל הדעות] לא פליגי [אינן חלוקות] שטהורה היא.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - ב

וכמו כן היא אינה יודעת אם ביום השלישי כשהפילה יצא ממנה דם או לא - הרי זו ספק לידה, ספק זיבה [ויש לפנינו שלשה צדדים: א. יתכן שהפילה נפל והרי היא יולדת ולא זבה. ב. יתכן שהפילה רוח ויצא עמה דם והרי היא זבה ולא יולדת. ג. יתכן שהפילה רוח ולא יצא עמה דם ואין היא לא יולדת ולא זבה המחויבת - קרבן, כי ראתה דם רק במשך יומיים. ולכן, כדי לטהר עצמה מספק] ^[14] מביאה קרבן [שמא היא זבה, או שמא היא יולדת, אך כיון שיש צד שלישי שיתכן שהיא פטורה לגמרי מהקרבן] - ולא נאכל! כי קרבנה הוא חטאת העוף הבאה על הספק ^[15] והרי היא נמלקת, ואם אינה חייבת בו הרי הוא נבילה ^[16].

רבי יהושע אומר: מביאה קרבן מספק שמא היא זבה או שמא היא יולדת, ונאכל הקרבן, שודאי היא אחת מהשתים או יולדת או זבה, משום שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא הוצאת דם! ^[17] ולפיכך אם רוח הפילה הרי היא זבה, שראתה דם גם ביום השלישי. ואם נפל הפילה הרי היא יולדת אך אין היא זבה כי הדם הוא דם לידה ^[18].

לישנא אחרינא אמרי לה: [לשון זה זהה ללשון הראשון, ושונה רק בכך שרבי יוחנן סובר כשיטת רב נחמן בר יצחק, ואינם חולקים כללשון הראשון].

אמר רב יהודה אמר שמואל: לא טימא רבי יהודה אלא בחתיכה של ארבעה מיני דמים אבל של שאר מיני דמים טהורה.

איני, והא כי אתא רב הושעיא מנהרדעא, אתא ואייתי מתניתא בידיה:

"המפלת חתיכה אדומה ושחורה, ירוקה ולבנה, אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה. רבי יהודה אומר בין כך ובין כך טמאה".

קתני "אדומה ושחורה, ירוקה ולבנה" ופליג רבי יהודה ומטמא אפילו ירוקה ולבנה שהן מראות טהורות?!

וכי תימא פליג רבי יהודה אאדומה ושחורה בלבד, אבל חתיכה ירוקה ולבנה לא מטמא, אלא "ירוקה ולבנה" למאן קתני לה? אילימא לרבנן, השתא חתיכה אדומה ושחורה קא מטהרי רבנן, ירוקה ולבנה מיבעיא? אלא לאו מה שנאמר ירוקה ולבנה לרבי יהודה הוא שנאמר ומוכח אם כן שפליג רבי יהודה ומטמא אף ירוקה ולבנה?! אלא אמר [רב יהודה] [רבי יוחנן - רש"ל] - באפשר לפתיחת הקבר בלא דם נחלקו, ובפלוגתא דהני תנאי: דתניא - קשתה שנים ימים, ולשלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה נפל או רוח בעלמא, הרי זו ספק לידה ספק זיבה, ולכן - מביאה קרבן מספק ואינו נאכל. רבי יהושע אומר: מביאה קרבן ונאכל, לפי שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ולפיכך ודאי לנו שהיא או יולדת או זבה.

תנו רבנן: המפלת חתיכה [שאין בה צורת ולד ואינה טמאה משום לידה] - סומכוס אומר משום רבי מאיר, וכן היה רבי שמעון בן מנסיא אומר כדבריו: קורעה, את החתיכה ורואה, אם יש דם בתוכה - טמאה, ואם לאו - טהורה!

ואומרת הגמרא: כרבנן שבמשנה סוברים סומכוס ורבי שמעון בן מנסיא ולא כרבי יהודה, אולם לא לגמרי כרבנן אלא ועדיפא [חמירא] מדרבנן.

ומבארת הגמרא את דבריה: אתיא כרבנן - דאמרי: אפשר לפתיחת הקבר בלא דם! ולכן אם קורע ואינו מוצא דם בתוכה הרי היא טהורה, ולא מטמאים משום שודאי היה דם נוסף מחוץ לחתיכה.

ועדיפא מדרבנן - דאינהו סברי שרק במקרה שיוצא דם עמה, מחוץ לחתיכה, אין, [טמאה] אבל אם נמצא הדם בתוכה של החתיכה בלבד, לא מטמאו רבנן. ולכן לא הצריכו רבנן שיקרע את החתיכה.

ואלו סומכוס סבר - אפילו נמצא הדם בתוכה של החתיכה בלבד הרי היא טמאה - נדה.

ותניא אידך: המפלת חתיכה - רב אחא אומר: קורעה. אם תוכה מאדים שצבע הבשר שבפנים אדום, הרי על אף שלא נמצא בו דם - טמאה. ואם לאו - טהורה! ^[19]

ומבארת הגמרא: רב אחא, הסובר כסומכוס - שגם מחמת הנמצא בתוך החתיכה נטמאת, וחולק על רבנן שבשמנה שהצריכו שיהא הדם מחוץ לחתיכה.

אולם לא לגמרי סובר רב אחא כסומכוס אלא ועדיפא מסומכוס - שלסומכוס טמאה רק אם מוצאת דם בתוך החתיכה, ולרב אחא מספיק מראה אדום בבשר.

ותניא אידך: דין אחר במפלת חתיכה, לענין טומאת לידה. המפלת חתיכה - רבי בנימין אומר: קורעה. אם יש בה, בחתיכה, עצם - אמו טמאה לידה! ^[20]

אמר רב חסדא: ובחתיכה לבנה שנו, שהוא מין בשר המוכיח יחד עם העצם, כי ולד הפילה, וטומאתה משום לידה.

וכן כי אתא זוגא ^[21] [זוג תלמידי חכמים] דמן - חדייב [שם מקום], אתא ואייתי מתניתא ביריה: "המפלת חתיכה לבנה - קורעה. אם יש בה עצם - אמו טמאה לידה!

וחוזרת הגמרא ודנה בדין טומאת נדה מחמת דם שבחתיכה: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי:

המפלת חתיכה - קורעה. אם יש בה דם אגור [שכנוס בתוכה דם רב] ^[22] - טמאה.

ואם לאו - טהורה!

כסומכוס - שגם דם שבתוך החתיכה מטמא.

וקילא מכולהו - שהצריך רשב"י שיהיה דם רב כדי לטמאותה, ואילו לסומכוס מטמא גם מעט דם, ואלו לרב אחא אפילו מראה אדום בלא דם כלל.

בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא:

הרואה דם בשפופרת [שהכניסה קנה חלול באותו מקום, ולא נגע הדם בכתלי בית הרחם] - מהו? ^[23]

וצדדי הספק הם: שטומאת נדה נלמדת מהפסוק "דם יהיה זבה בבשרה" וכיון שאמר רחמנא, "בבשרה", אינה טמאה אלא כשעבר הדם דרך כותלי בית הרחם ולא כשיצא בשפופרת שחצצה בין הדם לבשר ^[24].

או דילמא, האי "בבשרה" לא בא לדרשה זו, אלא מיבעי ליה ללימוד אחר, שמטמאה נדה כשנמצא הדם מבפנים כבחוץ, שעם יציאת הדם מהמקור לפרוזדור הרי היא טמאה אע"פ שלא יצא עדיין החוצה [ושונה מזב ומבעל קרי שאין מטמאין אלא כשייצא הזוב לחוץ לגמרי].

אמר ליה רבי זירא לרבי ירמיה: "בבשרה" אמר רחמנא - ולא בשפופרת! ^[25] דאי "בבשרה" מבעי ליה רק כדי ללמד שמטמאה מבפנים כבחוץ - אם כן נימא קרא "בבשר", מאי בבשרה"?

שמע מיניה תרתי! מעצם המילה לומדים שמטמאה בפנים, ותוספת "ה" ממעטת הרואה בשפופרת ^[26].

ומקשה הגמרא: והאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: המפלת חתיכה - קורעה אם יש בה דם אגור טמאה, ואם לאו טהורה! והרי הדם האגור אינו יוצא בעצמו דרך כתלי בית הרחם אלא כנוס הוא בתוך חתיכת הבשר, ומאי שנא רואה דם בתוך שפופרת מרואה דם בתוך חתיכת בשר? ^[27]

ומתרצת: הכי השתא!? התם, בדינו של רשב"י, דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, ולפיכך אין חסרון ביציאת הדם כשהוא כנוס בתוך החתיכה, כי כן דרכו לצאת מידי פעם ^[28]. אבל הכא, בראיית שפופרת - אין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת!

ודנה הגמרא: לימא דין ראיה דרך שפופרת - תנאי היא!?

דתניא: המפלת חתיכה, אף על פי שמלאה החתיכה בתוכה דם, אם יש עמה, שיצא איתה, דם נוסף מחוץ לחתיכה, טמאה. ואם לאו, טהורה.

רבי אליעזר אומר: "בבשרה" - ולא בשפיר [שקית עור של ולד, שלפני שהתרקמו בה אברי הולד היא מלאה דם], ולא כשהדם יוצא בתוך חתיכה.

ושואלת הגמרא: רבי אליעזר האומר "ולא בחתיכה" - היינו תנא קמא ששניהם טיהרו דם שבתוך החתיכה?!

אלא, צריך לתקן דבריו כך. אימא - שרבי אליעזר אומר "בבשרה" ולא בשפיר ולא בחתיכה, ובא רבי אליעזר רק לפרש את מקורו של התנא קמא ולא לחלוק ^[29] עליו. ומביאה הגמרא את סיום הברייתא: וחכמים אומרים טעם אחר לטהר הדם שבתוך החתיכה, כי אין זה דם נדה אלא דם חתיכה!

ועדיין יש לברר: ^[30] במה נחלקו חכמים ותנא קמא? והרי תנא קמא נמי טהורי מטהר. ומשמע שנחלקו בדין ולא רק בדרש הפסוק, אם צריכים אותו אם לאו!?

ומתרצת הגמרא שישנם ב' מחלוקות בין תנא קמא לחכמים: אלא, דפלי פלויי איכא ביניהו, כשיש ביקועים בחתיכה, ויש דם בתוך הביקועים, רק חכמים מטהרים. ומחלוקת נוספת יש בדין רואה בשפופרת שרק ת"ק מטהר ^[31].

תנא קמא סבר: שטעם טהרת דם שבחתיכה הוא מהפסוק "בבשרה", ולא בשפיר ולא בחתיכה, ולכן לא רק בחתיכה טיהר אלא והוא הדין לשפופרת! דמגזירת הכתוב למדים שכל דם שיש חציצה בינו לבין כתלי בית הרחם אינו מטמא. אולם והני מילי בחתיכה שיש חציצה בין הדם לכתלי הרחם. ולכן רק היכא דשיעי שהחתיכה מבחוץ מסביב חלקה ואינו מבוקעת ושסועה והדם נמצא רק בתוך החתיכה, טהורה. אבל, פלי פלויי, שיש בקעים בחתיכה, ונאסף הדם גם לתוך הבקעים, ונוגע הדם שבבקעים בכתלי הרחם טמאה.

מאי טעמא? שדם שבבקעים "בבשרה" קרינא ביה, והרי היא טמאה. שהרי אין מה שיחוץ בין הדם שבבקעים לכותלי בית הרחם,

ואתו רבנן למימר - אף על גב דפלי פלויי ונוגע הדם בכותלי בית הרחם הוא אינו מטמא, כי אין זה "דם נדה" אלא "דם חתיכה".

שהרי לא מגזירת הכתוב של חציצה מיעטו חכמים, אלא מסברא בעלמא, שדם המצוי בחתיכה אינו דם נידה אלא דם חתיכה. ולכן, לא אכפת לנו אם דם החתיכה נוגע בכותלי בית הרחם, שהרי אין הוא בכלל דם נידה.

וממשיכה הגמרא לבאר את המחלוקת השניה: הא דם נדה ודאי, שאינו דם חתיכה, הרי הוא טמא, ואפילו יצא בשפופרת נמי. שהרי לרבנן לא דרשינן "בבשרה" למעוטי חציצה.

ונמצא, שנחלקו תנא קמא [שהוא רבי אליעזר] וחכמים גם בדינה של הרואה בשפופרת!?

ודוחה הגמרא: אמר אביי: לא נחלקו ת"ק וחכמים אלא בדין אחד ובשפופרת - כולי עלמא לא פליגי דטהורה היא, ומשום שגם חכמים דורשים הפסוק "בבשרה" למעוטי חציצה.

הערות

^[14] מבואר בברייתא שישנם שלשה צדדים בדין המפלת שאינה יודעת מה הפילה: א. אם הפילה ולד, מביאה קרבן יולדת. ב. אם הפילה חתיכה ועמה דם מביאה קרבן כזבה ג. אם הפילה חתיכה בלא דם פטורה. והקשו התוס' [ד"ה "ואינו"] שישנו גם צד רביעי שהפילה ולד ויצא עמו דם ותהיה גם יולדת וגם זבה, ומדוע לכולי עלמא מביאה רק קרבן אחד ולא תביא מספק ב' קרבנות. ותירצו התוס', שהתנא בברייתא סובר כברייתא שהובאה להלן [לח, א] שדם שיוצא מחמת הפלת ולד אינו מטמא בזיבה, ולכן גם אם יצא דם יחד עם הולד אינה זבה. ומצינו באחרונים דרכים נוספות לתרץ הקושיה: א. הערוך לנר הקשה על התוס', שגם אם דם שבא בהפלה מטמא בזיבה, אפשר לפוטרה מלהביא ב' קרבנות מדין ספק ספיקא, שגם אם ראתה דם אולי לא היה ולד, וגם אם היה ולד אולי לא היה דם. ב. הרש"ש תירץ, כיון שכל חיוב הבאת קרבן מספק הוא כדי לאכול בקדשים, אולי גם אם היא גם יולדת וגם זבה יכולה לאכול על ידי קרבן אחד שעולה לה לשניהם. ג. בסדרי טהרה קצד, ב ד"ה "והן אמת" תירץ, שאפשר לסמוך על החזקה ולתלות שאינה זבה גדולה. וראה מה שכתב שם עוד [בד"ה "והנה", "נחזור", "ומה שהקשיתי"] בביאור שיטת התוס' ולתרץ הגמרא להלן יד, ב.

^[15] הרמב"ן הרשב"א והר"ן הקשו, שגם רבנן, המקילים, אינם מטהרים לגמרי אלא היא טמאה מספק, ואם כן, אין שיטת חכמים שבמשנה שטיהרו לגמרי כשיטת חכמים שבברייתא, וכיצד תלאם רבי יוחנן זה בזה. ותירץ הרשב"א [ד"ה ורבנן סברי] שיש חילוק בין המקרה של המשנה למקרה שבברייתא, שבברייתא מדובר שאינה יודעת מה הפילה, ולכן גם רבנן אינם מטהרים בודאי, שחוששים שהיה גם דם בהפלה. אבל המשנה מדברת שיודעת שהפילה חתיכה בלבד ולא ראתה עמה דם, ולכן טהורה בודאי. והרמב"ן תירץ גם כן כעין הרשב"א, אלא שהוסיף שגם במשנה שאינה יודעת מה הפילה טהורה רק משום חזקת טהרה. ובשם רש"י הביא הרשב"א, שגם 'טהורה' שבמשנה אינו בודאי, אלא רק שאינה ודאי טמאה כשיטת רבי יהודה, ולפי זה שווים לגמרי חכמים שבמשנה ושבברייתא ושניהם מטמאים מספק.

^[16] בגמרא להלן [כט, א] מצינו שכשאין ידוע מה הפילה סומכין על כך שרוב נשים יולדות ולד גמור ואומרים שגם אשה זו בכלל הרוב, והקשו הרמב"ן והר"ן [שם] מדוע אם כן סברו רבנן שאין נאכל הקרבן ולא סמכו על הרוב לקבוע דינה כיולדת בודאי. ותירצו על פי המבואר בגמרא שם שדווקא בהוחזקה מעוברת ישנו רוב שתלד ולד אבל כשלא הוחזקה מעוברת אין הכרעה מה הפילה, ואם כן אפשר לומר שגם הברייתא שבסוגייתנו מדברת בשלא הוחזקה מעוברת. ועדיין יש להקשות קושיא זו בדעת הרמב"ם שהביא סוגייתנו להלכה ולא חילק בין הוחזקה מעוברת ללא הוחזקה, וראה מה שכתב לתרץ בחכמת בצלאל.

^[17] הפרישה [קצד, ב] הוכיח מהטור שיתכן שתפיל אשה ולד השלם בצורתו שקטן הוא כל כך שלא תגרום יציאתו שיצא דם. והקשה עליו הסדרי טהרה [קצד, ד ד"ה "כתב הטור"] מסוגייתנו שסובר רבי יהושע שמביאה קרבן ונאכל ולא חשש שלא יצא דם מהרחם אפילו בנפל שאין בו צורת ולד.

^[18] התוס' [יח, ב ד"ה "למעוטי"] כתבו שלא רק מדין רוב אומרים שיצא דם, אלא זהו ודאי גמור שיצא דם עם הולד. ובשם רש"י כתבו הרמב"ן והרשב"א [שם] שאין זה ודאי שיצא דם אלא רק רוב פעמים יוצא דם בפתיחת הקבר. וראה שם מה שביארו סוגית הגמרא יח, א לתירוץ רבי יוחנן. ובחכמת בצלאל [בתוד"ה "ורבנן"] האריך בנידון זה.

^[19] מבואר בגמרא שיש ארבע שיטות בדין המפלת חתיכה: א. רבנן שבמשנה סוברים שטהור, ורק דם נוסף שבא מבחוץ לחתיכה מטמא. ב. רבי יוחנן בשם רשב"י סובר שאם יש הרבה דם בתוך החתיכה מטמא אבל דם מועט אינו מטמא. ג. סומכוס סובר שכל דם לח שבתוך החתיכה מטמא ואפילו כשכמותו מועטת. ד. רב אחא סובר שאפילו כשבשר החתיכה צבעו אדום טמאה. טעמם של רבנן שטיהרו דם שבחתיכה כתבו התוספות [ד"ה "והאמר"] משום שדם נדה אין דרכו להיות בתוך חתיכת בשר, ותולים שהדם הוא ממכה. טעם נוסף לטהר דם שבחתיכה יבואר בהמשך הסוגיא שנלמד מדרשת הפסוק "בבשרה", ולא בחתיכה. טעמם של סומכוס ורב אחא שגם דם מועט או בשר אדום מטמא, כתב המהר"ם [ד"ה "והאמר רבי יוחנן"] שכל חתיכה אפשר שאינה עשויה מבשר אלא מדם שקרש, ואף על פי שבסתם תולים שהחתיכה היא מבשר ומטהרים, הדם שבתוכה מגלה שכל החתיכה עשויה מדם, שמסתבר שכל החתיכה היא מחומר אחד וחלק החיצון קרש והפנימי נשאר לח.

^[20] אין דין זה שייך לענין דם שבחתיכה, שטומאת חתיכה לבנה היא טומאת לידה, והובא בגמרא אגב דיני טומאה שישנם במפלת חתיכה. והקשו התוס' [ד"ה אם] מדוע הביאה הגמרא זה באמצע המחלוקת בדין דם ולא המתינה להשלמת עניני נדה. ותירצו, שהעדיפה הגמרא להביא יחד הדינים שנאמרו בברייתות.

^[21] רש"י גרס "זוגא" ופירש שני תלמידי חכמים. גירסת התוס' [ד"ה "זוזא"] היתה "זוזא" ופירש שזהו שם של חכם. הרש"ש הביא מקשים על גירסת רש"י מלשון הגמרא "אתא ואייתי" שהיא לשון יחיד, ולרש"י ששני ת"ח אמרו המימרא היתה הגמרא צריכה לנקוט לשון רבים. ותירץ, שכן לשון הגמרא בכמה מקומות שמחשיבה את הזוג לאחד, ומתייחסת בלשונה למושג "זוג" ולא לשני החכמים.

^[22] רש"י פירש ש"אגור" הכוונה היא לדם רב. הרמב"ם [איסו"ב ה, יג] פסק "ואפילו נקרעה החתיכה ונמצאת מליאת דם הרי זו טהורה" ובהלכה י"ד כתב הרמב"ם "הפילה חתיכה קרועה ודם אגור בתוכה טמאה". ויל"ע שלכאורה סתר הרמב"ם דבריו שכתב שאפילו מליאת דם טהורה, ובאגור שפירשו מלא טימא. וי"ל שמלשון הרמב"ם "הפילה חתיכה קרועה" דייק המגיד משנה שהיתה לו גירסא אחרת בסוגייתנו, וגרס "קרועה" במקום "קורעה". ולגירסת הרמב"ם טימא רשב"י דווקא כשנפלה החתיכה כשהיא כבר קרועה, אבל אם קרעה אדם אחר כך ובשעת הנפילה היתה אטומה טהורה. ואם כן אין כאן סתירה בין פסקי הרמב"ם שבהלכה י"ג פסק שחתיכה שנפלה אטומה טהורה גם כשיש בה דם רב, ובהלכה י"ד כתב דין חתיכה שנפלה כשהיא קרועה. וראה בערוך לנר שלרמב"ם פירוש מילת "אגור" הוא "אסוף" ואין הכוונה דווקא לדם רב כרש"י אלא גם דם מועט מטמא, שרק רש"י שגרס כגירסת הספרים שלפנינו הוצרך לבאר שרשב"י טימא רק בדם רב שאל"כ שווה שיטתו לסומכוס, מה שאין כן הרמב"ם מבאר שחידושו של רשב"י הוא צריכה החתיכה להיות קרועה קודם שיצאה.

^[23] הסדרי טהרה [קפח, ד ד"ה "ולענ"ד נראה"] הביא משו"ת משאת בנימין [מט] שאי אפשר במציאות להכניס שפופרת בתוך האם, "והכי דרכי ומדתי של רבי ירמיה בבעיות שלו לשאול בבית המדרש שאלות זרות ודחוקים משום יגדיל תורה ויאדיר אף על פי שאין באפשרות רק דרוש וקבל שכר, וכדאמרינן בבבא בתרא [כג, ב] על דא אפקוה לרבי ירמיה מבי מדרשא". וראה במנחת שלמה [חלק ב, ע] שהאריך הרבה לבאר כיצד אפשר בנקל לנהוג בפועל ההיתר של שפופרת.

^[24] נחלקו הראשונים בגדר היתר הרואה בשפופרת. רש"י [ד"ה "דרכה"] והרמב"ן [ד"ה "מהדר"] פירשו שמהפסוק "בבשרה" לומדים שצריך שיגע הדם בבשר האשה ולא תהא חציצה ביניהם. התוס' [ד"ה "כי"] והרא"ש [ב] כתבו שיש מהתנאים הסוברים שההיתר הוא משום שיצא הדם שלא כדרכו, והפסוק "בבשרה" מלמד שרק דם שיוצא בבשרה כדרך שהדמים יוצאים מטמא. בדעת רש"י שההיתר משום חציצה, יש לדון אם צריך שיגע הדם בבשר, או מספיק שעובר דרכו בלא נגיעה, ובשפופרת טהורה משום שנחשב שעובר בשפופרת ולא בגוף. בדעת התוס' שההיתר משום שאין היציאה כדרכה נחלקו האחרונים האם הכוונה היא שהשפופרת גרמה לדם לצאת וסיבת היציאה מהרחם היא לא טבעית. או גם ביציאת דם כטבעו אם עובר בשפופרת ואין המעבר לבין השיניים כדרך הדמים טהורה. ובהמשך הסוגיא יבוארו המקורות והקושיות לנידונים אלו. הר"ן פירש שהיתר שפופרת הוא משום שדם מטמא רק בהרגשה [כדלהלן נז, ב] וכשיוצא בשפופרת אינה מרגישה ביציאתו. ובבינת אדם ביאר שאף על פי שרבנן טימאו בטומאת כתמים גם דם שיצא בלא הרגשה, בשפופרת שאינה שכיחה לא גזרו. וראה בשו"ע הרב [קפג, בקונטרס אחרון] שביאר מדוע גורמת השפופרת שלא תהא הרגשה.

^[25] הבית יוסף [קפח ד"ה "כתב הרשב"א] הקשה כיצד טיהר רבי זירא הרואה בשפופרת והרי עצם הכנסת השפופרת למקור צריכה לטמא את האשה, שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ותירץ, שמדובר בשפופרת דקה שהפתיחה הנצרכת להכנסתה אינה גורמת שיצא דם. ובחוות דעת [קפח, ד] תמה על קושיא זו דמה בכך שיצא דם בפתיחת המקור והרי גם דם זה יפול לשפופרת ויטהר, דלא חמור דינו מדם נדה גמור שכשיוצא בשפופרת אינו מטמא. וכתב החוו"ד שגם הב"י חזר בו מקושיתו. אולם מהגר"א [כג] מוכח שסובר שלא חזר בו הב"י ונסתמך על דין שפופרת דקה להתיר המפלת חתיכות קטנות. וראה בחזו"א [פג] מה שכתב בזה. השו"ע הרב [קפח, ח] תירץ את קושית החוו"ד על פי שיטתו שרק דם שהוצא מהרחם על ידי השפופרת טהור אבל דם שיוצא כטבע הדמים מטמא גם כשיצא בשפופרת, ואם כן כיון שפתיחת הרחם גורמת לטבע האשה להוציא דם לא יטהר גם אם יצא בשפופרת. ובשו"ת דברי חיים [יו"ד ב, סג] חולק על השו"ע הרב. וראה במנחת שלמה [חלק ב ע, יב] שהאריך להוכיח כדברי חיים.

^[26] המאירי מחדש ששני הלימודים שנדרשים מ"בבשרה" שייכים זה לזה. שכל מיעוט שפופרת הוא רק שאינו מטמא בפנים כבחוץ וכל זמן שנשאר הדם שבשפופרת בתוך הבית החיצון טהורה, אולם משיצא הדם מחוץ לגוף טמאה גם כשיצא בשפופרת. ומהרמב"ם והשו"ע משמע שחולקים וסוברים שהרואה בשפופרת טהורה לעולם.

^[27] הקשו התוס' שבגמרא לעיל מבואר שחכמים שבמשנה סוברים שרק דם שבא מבחוץ לחתיכה מטמא ודם שבתוכה טהור, וחולקים על רשב"י שטימא דם אגור שבחתיכה, ואם כן מהי הקושיא על רבי זירא שפסק דלא כרשב"י אלא כחכמים. ותירצו, שטעם חכמים שבמשנה שמטהרים אינו משום שדם שבחתיכה הוא כדם בשפופרת, אלא סוברים שאין דרך דם נדה להיות בחתיכה ותולים שדם זה הוא ממכה וכד'. ולכן אף על פי שחולקים חכמים על רשב"י זהו רק בדם שבחתיכה אבל מודים גם הם שדם שבשפופרת טמא, ואי אפשר לומר שנסתמך רבי זירא על שיטת חכמים. הרמב"ן תירץ שהגמרא כאן בקושיתה חולקת על הגמרא לעיל וסוברת שחכמים מודים לרשב"י ומטמאים דם שבחתיכה. ומה שנקטו חכמים "אם יש עמה דם" הוא רק ללמד שכשאין בחתיכה דם לא מטמאים משום שודאי יצא דם עמה בפתיחת הקבר, וטהורה.

^[28] רש"י פירש שטומאת דם שבחתיכה היא משום שמין במינו אינו חוצץ, כלומר שטהרת השפופרת היא משום שחוצצת בין הדם לבשר האשה וחתיכה העשויה מבשר אינה חוצצת. ויל"ע היכן רמוז פירושו של רש"י בלשון הגמרא "דרכה של אשה לראות דם בחתיכה". וי"ל על פי דברי התוס' בסוכה [לז, א ד"ה "כי"] שגם מין במינו אם אין דרכם להיות יחד חוצץ, ואם כן רק משום שדרכה של אשה שיש בחתיכה דם נחשב למין במינו שאינו חוצץ. הרמב"ן [הלכות בכורות פ"ג טז, א] כתב שבכל מקום שצריך נגיעה ממש גם מין במינו הוא חציצה, כגון היולדת תאומים ויצאו שניהם כאחד לא יהיו שניהם בכורים אם צריך מגע בכל הרחם, ואף על פי שהם מין במינו מכל מקום לא נגעו בפועל. ולכאורה מרש"י שכתב שהחתיכה אינה חציצה משום מין במינו ונחשב שנוגע הדם בבשר משמע שחולק על הרמב"ן. ואפשר לדחות שמודה רש"י לרמב"ן, ובדם נדה אין צריך שיגע ממש בבשר האשה אלא רק שיצא דרך הרחם, וכשיוצא בשפופרת החוצצת אין נחשב שעובר בתוך הרחם אלא בתוך שפופרת ובחתיכה שהיא מין במינו ואינה חוצצת נחשב גם כשמונח בה שיציאתו היא דרך הרחם. הריטב"א פירש, כיון שדרכה של אשה לראות דם בחתיכה נחשבת החתיכה כאילו היתה היא עצמה דם ולכן אינה חוצצת. ולפירוש זה שהחתיכה עצמה היא דם אפשר לומר שכדי שתטמא האשה צריך שיגע הדם בבשר ממש וגם בתוך החתיכה נחשב שנוגע בבשר האשה על ידי נגיעת החתיכה שהיא כדם.

^[29] רבי אליעזר חולק על דברי רשב"י שהובאו לעיל וסובר שגם דם שבחתיכה טהור, נמצא שישנם ג' שיטות בדין רואה בשפופרת: א. רבי אליעזר סובר שבין דם המונח בשפופרת ובין דם שבחתיכה נתמעט מ"בבשרה" וטהור. ב. רשב"י מודה לדרשה ש"בבשרה עד שיגע בבשרה", אולם סובר שרק שפופרת נתמעטה ולא דם שבחתיכה. בטעם מחלוקת רשב"י ור"א אפשר לומר שנחלקו האם מ"בבשרה" נלמד שצריך נגיעת הדם בבשר האשה, ר"א סבר שצריך נגיעה גמורה, ולכן גם בתוך חתיכה שהיא מין במינו ואינו חוצץ טהורה, וכמה שכתב הרמב"ן [הלכות בכורות פ"ג טז, א] שגם מין במינו אינו נחשב לנוגע. ורשב"י סבר שא"צ שיגע ממש ורק שפופרת שהיא מין בשאינו מינו חוצצת ומטהרת. ג. חכמים סוברים להפך מרשב"י ומטהרים דם שבחתיכה ומטמאים דם שבשפופרת, משום שלא סוברים המיעוט מ"בבשרה" ודם החתיכה טהור משום שאינו דם נדה. הרמב"ן [ד"ה "תנא קמא"] סובר שהגמרא במסקנא חוזרת בה ושיטת חכמים היא כשיטת רשב"י, אולם שאר הראשונים סוברים שגם למסקנא ישנם ג' שיטות.

^[30] הרמב"ן והרשב"א פירשו שקושיא זו ותירוץ הגמרא "אלא דפליי פלויי" אינם חלק מהוכחת הגמרא שישנה מחלוקת תנאים בדין שפופרת, אלא אגב שהביאה הגמרא את הברייתא פירשתה. והוכחת הגמרא למחלוקת היא רק מכך שר"א דרש "בבשרה" למעט שפופרת וחכמים חלקו על דרשתו.

^[31] מבואר בגמרא שישנם ב' מחלוקות בין ר"א לרבנן, א. בדין "פלי פלויי" שחכמים טיהרו גם הדם שנמצא בקיפולים החיצוניים של החתיכה ור"א טמא. ב. ברואה בשפופרת שר"א מטהר וחכמים מטמאים. הכרח הגמרא שרבנן חולקים על ר"א בדין רואה שפופרת ביארו התוס' [ד"ה הא] שמשמע שרבנן לא סוברים הטעם להתיר שכתב ר"א ולכן הוצרכו לטעם אחר, ובשפופרת שיש רק את ההיתר ד"בבשרה" יסברו רבנן שטמא. ואין מסתבר שבאו רק להוסיף טעם נוסף שיתיר גם פלי פלויי, שכיון שלא הוזכר דין פלי פלויי בדברי ר"א לא יאמרו רבנן טעם שאין ממנו נפקא מינה לדברי ר"א.

ר' יהושע אומר: מביאה קרבן ונאכל, לפי שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם.

אמר אביי בדחיית הצעה זו: בדם הנמצא בשפופרת — כולי עלמא [כל הדעות] לא פליגי [אינן חלוקות] שטהורה היא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

it is uncertain whether that woman has the status of one who gave birth, and it is uncertain whether she has the status of a woman who experiences an irregular discharge of blood from the uterus [ziva]. Therefore, she brings an offering, like any woman after childbirth or after ziva, but the offering is not eaten by the priests. The reason is that perhaps she neither gave birth nor experienced ziva, and is therefore exempt from bringing an offering. Consequently, her bird sin offering is disqualified, and is forbidden in consumption, as a bird offering is killed by pinching its neck, which is not the valid manner of slaughtering a non-sacred bird.

Rabbi Yehoshua says: The woman brings an offering, and it is eaten. The reason is that she is certainly either a woman after childbirth or a zava, as opening of the womb is not possible without a discharge of blood. The tanna’im in the baraita disagree about whether opening of the womb is possible without a discharge of blood. Rav Naḥman bar Yitzḥak maintains that this is also the issue in dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis in the mishna.

§ Some say another version of the above discussion. Rav Yehuda says that Shmuel says: Rabbi Yehuda deemed the woman impure, despite the fact that no blood emerged, only in the case of a piece of tissue that has the appearance of one of the four types of ritually impure blood, but if it has the appearance of other types of blood, the woman is pure.

The Gemara asks: Is that so? But when Rav Hoshaya came from Neharde’a, he came and brought a baraita with him that states: In the case of a woman who discharges a piece of tissue that is red, or black, green, or white, if there is blood that emerges with it, the woman is impure, and if not, she is pure. And Rabbi Yehuda says: In both this case, where blood emerged, and that case, where no blood emerged, the woman is impure.

The Gemara concludes its challenge: The baraita teaches both a case where the piece of tissue is red or black, and a case where it is not one of the four types of impure blood but it is green or white, i.e., in all of these cases the Rabbis hold that the woman is pure, and yet Rabbi Yehuda disagrees with their opinion.

And if you would say that when Rabbi Yehuda disagrees with the Rabbis, it is with regard to the case of a red or black piece of tissue, but with regard to the case of a green or white piece he does not disagree with them, as he concedes that the woman is pure; but if that is so, for the sake of clarifying whose opinion does the baraita teach the case of a green or white piece of tissue?

If we say that it comes to clarify the opinion of the Rabbis, that is unnecessary: Now that in the case of a red or black piece of tissue the Rabbis deem the woman pure, is it necessary to state that they deem her pure in a case of a green or white piece? Rather, is it not coming to clarify the opinion of Rabbi Yehuda, teaching that the Rabbis deem the woman pure in this case, but Rabbi Yehuda disagrees with them and deems her impure? This contradicts the explanation of Shmuel.

Rather, Rav Yehuda says there is a different explanation of the dispute between the Rabbis and Rabbi Yehuda: They disagree with regard to whether or not opening of the womb is possible without a discharge of blood. And they disagree with regard to the issue that is the subject of the dispute between these tanna’im, as it is taught in a baraita: If a woman experienced difficulty in labor during which blood emerged on two consecutive days, and on the third day she discharged, but she does not know what she discharged, it is uncertain whether she has the status of a woman who gave birth, and it is uncertain whether she has the status of a woman who experienced ziva. Therefore she brings an offering, but it is not eaten by the priests.

§ The Sages taught in a baraita: In the case of a woman who discharges an amorphous piece of tissue, Sumakhos says in the name of Rabbi Meir, and likewise Rabbi Shimon ben Menasya would say in accordance with his statement: A Sage who is presented with this piece of tissue should tear it to examine it. If there is blood inside it, the woman is ritually impure, and if not, she is pure.

The Gemara compares this baraita to the ruling of the mishna: This statement is basically in accordance with the opinion of the Rabbis in the mishna, but it is more far-reaching, i.e., more stringent, than that ruling of the Rabbis. It is in accordance with the opinion of the Rabbis, as they say that opening of the womb is possible without a discharge of blood, whereas Rabbi Yehuda maintains that opening of the womb is impossible without a discharge of blood. But the ruling of the baraita is more far-reaching than that ruling of the Rabbis, as they hold that if blood emerges with the piece of tissue, then yes, the woman is impure, but if blood is found inside the piece of tissue, she is not impure; and Sumakhos holds that even if blood is found inside the piece, the woman is impure.

And it is taught in another baraita with regard to a woman who discharges an amorphous piece of tissue, that Rabbi Aḥa says: One tears it open, and if its interior looks red, even if it contains no blood, the woman is impure; and if it does not have a red appearance, she is pure.

The Gemara compares this baraita to the aforementioned opinion of Sumakhos: This ruling of Rabbi Aḥa is basically in accordance with the opinion of Sumakhos, as Rabbi Aḥa also requires that the interior of the piece of tissue must be examined to see if there is blood on the inside, but it is more far-reaching than the opinion of Sumakhos, as Rabbi Aḥa deems the woman impure even if the piece of tissue merely looks red on the inside but does not contain blood.

And it is taught in another baraita with regard to a woman who discharges an amorphous piece of tissue, that Rabbi Binyamin says one tears it open to examine it. If it contains a bone, it is considered a fetus, and its mother is impure with the impurity of a woman who gave birth. Rav Ḥisda says: And this applies in the case of a white piece of flesh; only in such a situation does the existence of a bone render it a fetus. And likewise, when a pair of Torah scholars came from Ḥadyab, they came and brought a baraita with them: In the case of a woman who discharges a white piece of tissue, one tears it open to examine it, and if it contains a bone, its mother is impure with the impurity of a woman who gave birth.

Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: With regard to a woman who discharges an amorphous piece of tissue, one tears it open to examine it. If it contains a quantity of accumulated blood, the woman is impure; and if not, she is pure. The Gemara comments: This is basically in accordance with the opinion of Sumakhos, that blood found inside the piece of tissue renders the woman impure, but it is more lenient than all the previous opinions, i.e., Sumakhos and Rabbi Aḥa, as according to Rabbi Shimon ben Yoḥai the woman is rendered impure only if there is a quantity of accumulated blood.

§ Rabbi Yirmeya asked Rabbi Zeira: In the case of a woman who inserted a tube into her vagina and sees blood, i.e., she found blood in the tube, what is the halakha? Rabbi Yirmeya clarified his question: Since it is stated: “And if a woman has an issue, and her issue in her flesh is blood, she shall be in her impurity seven days” (Leviticus 15:19), perhaps the Merciful One states in this verse that the woman is impure only if the blood is discharged through “her flesh” and not through a tube. Or perhaps this term: “In her flesh,” is necessary to teach the halakha that a woman becomes impure by finding blood inside her vagina just as she becomes impure by experiencing bleeding outside her vagina, i.e., once the blood enters the vaginal canal from the uterus the woman is ritually impure.

Rabbi Zeira said to Rabbi Yirmeya: The Merciful One states: “In her flesh,” meaning that the woman is impure only if the blood is discharged through “her flesh” and not through a tube. As, if the term “in her flesh” is necessary to teach that a woman becomes impure by finding blood inside her vagina just as by seeing blood outside her vagina, if so, let the verse say: In the flesh. What is the significance of the fact that the verse states: “In her flesh”? Conclude two conclusions from the term, both that a woman becomes impure by the presence of blood inside her vagina, and that a woman who experiences bleeding that emerged through a tube is ritually pure.

The Gemara asks: But doesn’t Rabbi Yoḥanan say in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: With regard to a woman who discharges an amorphous piece of tissue, one tears it open to examine it; if it contains a quantity of accumulated blood, the woman is impure, and if not, she is pure? If a woman who sees blood that emerged inside a piece of tissue becomes impure, the same should apply to a woman who sees blood that emerged through a tube.

The Gemara responds: How can these cases be compared? There, with regard to a piece of tissue, the woman is impure, as it is the manner of a woman to see blood inside such a piece of tissue. Therefore, this blood fulfills the condition stated in the verse: “In her flesh.” By contrast, here, in the case of a tube, the woman should not be impure, as it is not the manner of a woman to see blood that emerged through a tube.

The Gemara suggests: Shall we say that the halakha in the case of a tube is subject to a dispute between tanna’im? As it is taught in a baraita: With regard to a woman who discharges an amorphous piece of tissue, even though the piece is full of blood, if there is blood on the outside that emerges with it, the woman is impure; and if not, she is pure. Rabbi Eliezer says: The term “in her flesh” teaches that a woman is rendered impure only by blood that emerges through direct contact with her flesh, and not by blood that emerges in a gestational sac, nor by blood that emerges in an amorphous piece of tissue.

The Gemara interrupts its citation of the baraita and asks: Isn’t the opinion of Rabbi Eliezer identical to that of the first tanna? The first tanna also says that a woman does not become impure due to blood found in a piece of tissue. Rather, the entire baraita is the opinion of Rabbi Eliezer, and one must say that the baraita should read as follows: Even if the piece of tissue is full of blood the woman is pure, as Rabbi Eliezer says that the term “in her flesh” teaches that a woman is rendered impure only by blood that emerges through direct contact with her flesh, and not by blood that emerges in a gestational sac, nor by blood that emerges in a piece of tissue.

The baraita continues: And the Rabbis say: If there is blood in the piece of tissue, this is not menstrual blood, but rather the blood of the piece of tissue. The Gemara asks: Doesn’t the first tanna also deem the woman pure? What is the difference between the opinion of the Rabbis and that of the first tanna? The Gemara answers: Rather, the difference between the opinion of the first tanna and that of the Rabbis is with regard to a case where the piece of tissue is cracked, and its blood comes in direct contact with the woman’s body.

The first tanna holds that the term “in her flesh” teaches that a woman is rendered impure only by blood that emerges through direct contact with her flesh, and not by blood that emerges in a gestational sac, nor by blood that emerges in a piece of tissue. And the same is true with regard to blood that emerges through a tube. But this statement applies only in a case where the piece of tissue is smooth, but if it is cracked, the woman is impure. What is the reason for this exception? Since the blood comes in direct contact with the woman’s flesh, we read the term “in her flesh” with regard to it, i.e., it fulfills that condition.

And the Rabbis come to say: Even though the piece of tissue is cracked, the woman is pure, as this is not menstrual blood but rather the blood of the piece of tissue. It can be inferred from here that if the blood is menstrual blood, the woman is certainly impure, and this is true even if the blood emerges through a tube. Accordingly, the halakha in the case of a tube is subject to a dispute between tanna’im.

Abaye says that this suggestion should be rejected: In the case of a tube, everyone agrees that the woman is pure, as derived from the term “in her flesh.”

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמר ר' יוחנן אם יש בה דם אגור טהורה. איכא דמקשו ללישנא קמא דר' יוחנן ליחזי אם חתיכה זו מד' מינין טמאה שדרכה של אשה לראות דם נדה בחתיכה וא"ל אתיא כלישנא בתרא דר' יוחנן מאן דמתני לישנא קמא מתרץ הא דידיה הא דרביה, והאי דקאמר ר' יוחנן ד"ה טהורה לרבנן דמתני' ולר' יהודה מיירי.

הא דמקשינן לר' זירא והא אמר ר' יוחנן משום רשב"י המפלת וכו'. וא"ל אדמקשי ליה מיניה ליסייעיה ממתני' דקתני אם יש עמה דם אין בתוכה לא. וא"ל קס"ד השתא דמתני' לאו עמה לאפוקי תוכה אלא עמה לאפוקי חתיכה גופה דאפילו היא מארבע מינין טהורה ומדר' יוחנן מיפרשא ליה קושיא וממתני' לית ליה סייעתא בהדייהו.
ואע"ג דאמרן לעיל בגמרא דאלו רבנן סברי עמה אין תוכה לא ההיא מימרא דגמרא היא ולא קס"ד השתא ומ"ה פריק אפילו בדר' יוחנן דהתם משום דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה ומין במינו הוא ואינו חוצץ כדפרישית לעיל, א"נ א"ל דמתניתין לא סייעתא היא דקס"ד עמה לאפוקי תוכה משום שאין זה דם נדה אלא דם חתיכה.

הא דאקשינן ת"ק נמי טהורי מטהר. ומפרקי' אלא לאו דפלאי פלויי איכא בנייהו. לאו דצריך להכי דהא מצי למימר אלא שפופרת א"ב דת"ק סבר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה וכ"ש בשפופרת ואתי רבנן למימר אין זה דם נדה אלא של חתיכה הא דם נדה טמאה ואפילו בשפופרת אלא הא דאמרינן דפלי פלויי איכא בנייהו משום דקים ליה דבהא נמי פליגי לפום טעמייהו דכיון דר' אלעזר סבר דם אגור הוא א"א לטהר אלא בדלא אפלאי וכיון דרבנן סברי דם חתיכה גופה הוא אפילו איפלאי נמי ודאי טהור' הילכך מפרש ואזיל כולה פלוגתייהו.

ומהדר אביי בשפופרת דכ"ע לא פליגי כי פליגי בחתיכה מר סבר דרכה של אשה לראות דם נדה בחתיכה. פירש רש"י ז"ל דבפלאי פלויי פליגי מר דהו רבי אלעזר סבר דרכה של אשה לראות דם נדה בחתיכה וכיון דאיפלאי וליכא חציצה טמאה וכי לא אפלאי רחמנא מיעטה מבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה ורבנן סברי אין דרכה של אשה לראות דם נדה בחתיכה אלא האי דם חתיכה עצמה הוא.
ולא מחוור דא"ה לא דמי האי דרכה של אשה וכו' לאותו שאמרו למעלה בדר' יוחנן דהתם קאמרינן דכיון דדרכה אע"ג דלא אפלאי נמי לא חוצה דהיינו אורחא ולישנא דגמרא נמי לא משמע הכי כלל.
אלא ה"פ מרדאינהו רבנן סברי דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ולא טהרו כאן אלא משום שאין זה דם נדה אלא דם חתיכה והיכא דהוי ודאי דם (חתיכה) [נדה] כגון מצא בה דם אגור טמאה והיינו לר' יוחנן ומר דהוא ר"א סבר אין דרכה של אשה הילכך הוי ליה כשפופרת ורחמנא אמר בבשרה.
והאי דמדכרי' סברא דרבנן מקמי דר' אלעזרא"ל משום דאמרן לעיל דרכה של אשה כסברייהו א"נ לאו דוקא וכן בכמה דוכתי בתלמודא דלא קפדי.
ובודאי דה"מ אביי לתרוצי כדרבנן הא דם נדה ודאי טמאה בדאיפלאי ובשפופרת דכו"ע לא פליגי דטהורה אלא ניחא ליה לתרוצי בדידה ולא לעיולי בה פילי דהשתא לא מוספינן בפלוגתייהו איפלאי פלויי כלל אלא בדם אגור בחתיכה פליגי כדפרישית, ועוד לאוקמה כדר' יוחנן דלעיל דלא לתקום דלא כחד כנ"ל.
ויש מפרשים דלא ניחא ליה לאביי לאוקומה פלוגתא דרבנן אפלאי פלויי בלחוד דהא לא מדכרא בהדיא במילתיה דר' אלעזר דאנן בגמרא לאו חסורי מחסרא לברייתא כלל אלא מימר קאמרינן דלר"א בודאי פלאי טמאה ולא ניחא ליה לאוקומא פלוגתייהו אמאי דלא מתפרש בברייתא בהדיא.
ולאו מילתא היא ור"א ורבנן תרווייהו מטהרין מר נסיב לה טעמא מבשרה ולא בחתיכה ולפום טעמיה איפלאי פלויי טמאה ומר נסיב לה טעמא אין זה דם נדה לטהורי נמי אפלאי פלויי אלא כטעמא דפרישית עיקר.

האמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי המפלת חתיכה קורעה אם יש בה דם אגור טמאה. ללישנא קמא דר' יוחנן דאמר בשל ארבעת מיני דמים ד"ה טמאה ושל שאר מיני דמים דברי הכל טהורה, האי חתיכה מיירי בחתיכה ירוקה ולבנה, והילכך אם אין דם אגור בתוכה טהורה, ומיהו בדם אגור בתוכה טמאה, דכי מטהרו לה, היינו כשאין בו דם אגור, משום דחתיכה עצמה אינה טמאה, הא בשיש בה דם אגור טמאה משום דם שיש בה, אבל ללישנא בתרא דר' יוחנן מיירי בכולהו חתיכות, בין באדומה ושחורה בין בירוקה ולבנה, דמחמת עצמן אינה טמאה, דאין דם עשוי לקרוש ולעשות חתיכה, הילכך אם יש בתוכה דם אגור טמאה ואם לאו טהורה.

והאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי המפלת חתיכה וכו'. איכא למידק אדמותיב ליה מדר' יוחנן ליסייעיה ממתניתין, דקתני המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה, ואע"ג דיש דם בתוכה כדדייקינן מינה לעיל בסמוך עמה אין בתוכה לא ש לומרדמתניתין ליכא לסייעי', דדילמא עמה והוא הדין בתוכה, והא דאמר לעיל עמה אין בתוכה לא, מימרא דגמרא הוא ואיכא לדחויי, אבל מהא דר' יוחנן איכא עליה תיובתא מפורשת. ואי נמי א"ל, דאפילו לכשתמצא לומר דמתניתין דוקא עמה אבל בתוכה לא, אכתי לא הוה סייעתי', דדילמא התם לאו משום דבעי בבשרה, אלא משום דס"ל לתנא דאין זו דם נדה אלא דם חתיכה, חכמים דבריתא, דאמרין הכין בהדיא אין זו אלא דם חתיכה.

תנא קמא נמי טהורי מטהר אלא דפלאי פלויי איכא בינייהו. ה"ה דהוה מצי למימר להיא אלא שפופרת איכא בינייהו, אלא אגב אורחיה אשמעינן מאי דנפק נמי מבינייהו, דודאי לת"ק, כיון דסבירא ליה דהוי דם נדה ולא מטהר לה אלא משום דאינו נוגע בבשרה, הלכך על כרחיך לדידיה היכא דפלאי פלויי טמאה, דבבשרה קרי' ביה, ולמאי דסבירי להו לחכמים נמי דאין זה דם נדה, אפילו פלאי פלויי נמי טהורה.

הא דאמר אביי בשפופרת כולי עלמא לא פליגי כי פליגי בחתיכה מר סבר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ומר סבר אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה. פירש רש"י ז"ל דאביי נמי בדפלאי פלויי הוא דמוקי לה והכי קאמר, דמר דהוא ר' אליעזר סבר דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, והיכא דפלאי פלויי טמאה דהא איכא דם בבשרה, אלא מיהו היכא דשיעה טהורה דרחמנא מיעטיה מבשרה, ומר דהוא חכמים סבר אין דרכה של אשה לראות דם נדה בחתיכה, אלא דם חתיכה הוא, והילכך בין שיעה בין פלאי פלויי טהורה דאין זה דם נדה, ומיהו דם נדה בין בשפופרת בין בחתיכה דשיעה טהורה, דכולי עלמא בבשרה בעינן וליכא. וקשה לי דאם איתא, למה ליה לאביי למסתם לישני' כולי האי ולאורוכי ביה למסתמיה, דלפי פירושו ז"ל היינו לישנא קמא, אלא דהכא חדית לן אביי דלא דייקינן מדחכמים הא דם נדה ודאי טמאה אלא בין כך ובין כך טהורה, וכל עצמן לא באו כאן אלא לאשמועינן דאין דרכה של דם נדה לקרוש ולעשות חתיכה, וא"כ לא היה צריך אביי למימרא, אלא לא תימא הא דם נדה ודאי טמאה אלא הא קמ"ל דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ועוד דאם איתא לא הוה להו למינקט פלוגתייהו בדשיעא דהא בדשיעא כולי עלמא טהורי מטהרי ליה אלא בדפלי פלויי דהיא עיקר פלוגתייהו הוי ליה למינקט וליתני המפלת חתיכה מלאה דם אם יש בה בקעים הרי זו טמאה ואם לאו טהורה וחכמים אומרים אין זו דם נדה אלא דם חתיכה דבשלמא ללישנא קמא א"ל דנקט לה מיהא משום דיוקיה דהא דם נדה טמאה ולאשמועינן דבשפופרת טמאה אלא השתא לא לגופיה איצטריכא ולא לדיוקא איצטריכא דאדרבה טפי הוה עדיף ומשתמע מיניה דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה אי נקט לה בדפלי פלויי בהדיא. ונראה היה לי לומר דלאו בפלאי פלויי פליגי לאוקימתא דאביי אלא בדשיעא ממש ובהא פליגי מר סבר דרכה של אשה לראות דם נדה בחתיכה ואפ"ה איצטריך לטהורי בדשיעא משום דמעטיה רחמנא בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה, וחכמים סברי דחתיכה לא חיצא, ואלו רואה דם בחתיכה לא מעטיה רחמנא מבשרה, דהא נמי בבשרה קרינא ביה, דמין במינו אינו חוצץ, אלא היינו טעמא דטהורה משום דאין זה דם נדה אלא דם חתיכה, הא דם נדה טמאה, ונפקא מינה היכא דהכניסה ידה בפנים והוציאה דם מן המקור שאין בשר חוצץ דמין במינו הוא. אלא דאכתי לא ניחא לי, דלא ה"ל לאביי למימר אלא הכין, לא תימא הוא הדין בשפופרת אלא אימא הא דם נדה ודאי טמאה, ודוקא בחתיכה דליכא חציצה. והרמב"ן נ"ר ג"כ הקשה לפרש"י ז"ל, דלישנא דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה לא משמע הכין, אלא מאן דאית ליה דרכה של אשה לראות דם בחתיכה היינו דמטמאה בדאית בה דם אגור, כאילו החתיכה עצמה דם נדה, וכדאמרינן לעיל בדר' יוחנן, ואין קושיתו של רבינו מחוורת בעיני, דהרבה יש לשונות בגמרא שהלשון אחד לשני ענינים מתחלפים. ופירש הוא ז"ל דהכי קאמר, מר סבר דהיינו חכמים, דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, והילכך במלאה דוקא טהורה, דאינו דם נדה אלא דם חתיכה, הא בדם אגור טמאה, והיינו דר' יוחנן ממש, ומר, דהיינו ר' אליעזר, סבר אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, והילכך טהורה כאילו ראתה בשפופרת, ואע"ג דאקדמינהו לחכמים, לא קשיא דמשום דאמרינן לעיל דסבירא ליה לר' יוחנן דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה, משום הכי נסיב ליה למאן דאית ליה כי האי סברא בקדמיתא. ואינו מחוור בעיני עדיין כל הצורך, משום דמלאה, אגור משמע דאי לא מלאה מאי הוי ליה למתני אע"פ שיש בתוכה דם כלישנא דברייתא, דסמכינן, ואי חדית לן אביי השתא דמלאה לאו באגור קאמר הוי לי למימר בהדיא אביי אמר בשפופרת כולי עלמא לא פליגי כי פליגי בדליכא לדם אגור ובהא פליגי מר סבר דרכה של אשה וכו' ועוד. דאם איתא לדאביי דבהא פליגי, אמאי נקט פלוגתייהו במלאה דם לינקוט באגור, ועוד צריכה היא לפנים, מה שכתבתי נראה יותר.

קשתה שנים ושלישי הפילה. פי׳ בימי זיבה ואינה יודעת מה הפילה הרי זו ספק לידה ספק זיבה דאיכא עליה תרי ספיקי דשמא הפילה ולד והיא יולדת ואפי׳ בלידה יבישתא וזבה ליכא אפי׳ ראתה דם דקושי הסמוך ללידה רחמ׳ טהרי ושמא אין כאן ולד כלל וראתה דם והויא זיבה דזיבה בקושי טמאה היא כל היכא דליכא ולד ושמא לא הפילה ולא ראתה דם ואין כאן לא לידה ולא זבה גדולה דהויא בת קרבן ולפיכך מביאה קרבן ממה נפשך עולה בתנאי נדבה חטאת הרי היא בא על הספק כדאיתא בכריתות. וקרבן יולדת עניה וקרבן זבה חד הוא ואינו נאכל דדילמא אין כאן לא לידה ולא זיבה ואכיל כהן נבילה ומליקה וה״ה דיכול למתני ראתה דם ולשלישי הפילה וכו׳ ונקט קשתה אגב אורחיה דזיבה בקושי בקושי זיבה כל היכא דליכא לידה ומכאן היה נראה דלרבנן דפליגי עליה דר׳ יהודה ספקא הוי דהא אוקמי׳ בתנאי ורבנן דהתם כת״ק דהכא ומי׳ אין זו ראיה ברורה דדילמא שאני התם שאין ולד בפנינו ואין רושם דם ניכר בה.

כרבנן ועדיפא מרבנן. לא דק בלישנא דכיון דלרבנן טהורה ולדידיה טמאה לא שייך למתני עדיפא אלא דנקטינן אגב אידך דאמרינן ואדיפא מדסומכות דהוי דוקא.

או דילמא האי בבשרה מלמד שטמאה בפנים כבחוץ. פי׳ דלההיא דרשא בלחוד אתא דההיא ודאי הלכה לד״ה ומשנה מפורשת והא ודאי כל היכא דאמרת דבשפופרת טהורה הא דתנן מטמאה בפנים כבחוץ פנים דוקא וחוץ לאו דוקא שהרי יש בכלל חוץ פנים וכדברי רש״י ז״ל כל היכא שהיה דם בחוץ כבר היה בפנים ונטמאת קודם יציאה לחוץ ואין לנו שום טומאה מחמת חוץ ומאי דקתני מטמאה בפנים כבחוץ אעלמא קאי כלו׳ כבחוץ דקרי וזיבה הא אלו היינו אומדי׳ דבשפופרת טמאה הי׳ לנו טומאת חוץ בלא פנים ואפי׳ חוץ דקתני התם דוקא הוא ויש בכלל שאלתנו הא דקתני בחוץ אם הוא דוקא או לאו דוקא ודוק.

אם יש בה דם אדום טמאה. פי׳ דאע״ג דשיעה אלמא בבשרה ואפי׳ בשפופרת ודחי׳ הכי השתא התם דרכה של אשה לראות דם בחתיכה פי׳ לראות דם גמור בתוך חתיכה וכיון דאורחא בכך לא חשיבה חציצה והרי היא כאלו היתה החתיכה עצמה דם ובבשרה קרי׳ ניהו.

וה״מ היכא דשיעא אבל פלאי פלויי וכו'. איכא למידק כיון דאיהו לא צריך לומר אלא בשפופרת תנאי היא ל״ל לאפושי פלוגתא בכדי ולומ׳ דפליגי נמי בדפלי פלויי וי״ל דלאו אפושי פלוגתא הוא דכיון דלת״ק דם נדה הוא זה ע״כ טמאה בדפלאי פלויי.

אמר אביי בשפופרת כ״ע לא פליגי דטהורה כי פליגי בחתיכה וכו'. פרש״י ז״ל דאביי נמי מוקי לה בדפלאי פלויי וה״ק דמ״ס היינו ת״ק דרכה של אשה לראות דם נדה בחתיכה והאי דם נדה הוא וכיון דפלאי פלויי בבשרה קרינן ביה לד״ה ומ״ס דהיינו רבנן אין זה דם נדה כלל שאין דרכה של אשה לראות דם נדה בתוך חתיכה הלכך אע״ג דפלאי פלויי טהורה והקשה עליו הרמב״ן ז״ל דא״כ אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה האמור כאן אינו מתפרש כאותו האמור למעלה דאלו לעיל מיירי בדם ברור של נדה דאמרי׳ דדרכה של אשה לראות בתוך חתיכה דשיעה ולומר דלא הוי חציצה ואלו השתא אמרי׳ האי לישנא לענין שהדם שבתוך החתיכה היא דם נדה ורבי׳ נר״ו תירץ שזו אינה קושיא שהרב׳ לשונות בתלמוד שעניינם מתחלף ורבי׳ הקשה על פרש״י ז״ל דלמה לי׳ לאביי לארוכי כולי האי בטעמא דפליגי בדפלאי פלויי דהא לא אתא אביי אלא לאפוקי ממאי דאמ׳ בשפופרת תנאי היא ולמימר כי מה שאמרו חכמים אין זה דם נדה לא באו לומר דאלו היה דם נדה היה טמאה אפילו בשפופרת וכדקס״ד אלא לומר שהדם שבתוך החתיכה אינו דם נדה שאין דרך דם נדה לראות בתוך החתיכה וא״כ לא היה צ״ל אביי אלא לא תימא הא דם נדה ודאי טמא בשפופרת אלא הא קמ״ל שאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ולא ירדתי לסוף קושיא זו דהא כלפי דאמר תלמודא מעיק׳ דת״ק ורבנן בתרתי פליגי בא אביי ואמר דבשפופרת לא פליגי אלא באידך בלחוד ולפי שהתלמוד מעיקרא לא פריש יפה טעם מחלקותם בדפלאי פלויי מפני שלא בא לו אלא אגב גררא וכדפרשית לעיל דכלה חדא פלוגתא היא עכשו כשאמר אביי דלא פליגי אלא באידך בלחוד הוצרך לפרש טעם מחלקותם דת״ק סבר דם הוא לפי שדרכה של אשה וכו׳ ורבנן סברי וכו׳ ומעתה אין כאן שום אריכות לשון ועוד הקשו עליו ז״ל דאם איתיה דפליגי בדפלאי פלויי היכי נקט תנא פלוגתייהו בדשיעא והא הכי ה״ל למתני המפלת חתיכה מלאה דם אם ישבה בקעים טמאה ואם לאו טהורה וחכמים אומ׳ אין זה דם נדה אלא דם חתיכה דבשלמא ללישנא קמא איכא למימר דנקטה משום דוקיא דהא דם נדה טמאה ואשמועינן דשפופרת טמאה אלא השתא לא לגופא אצטריך ולא לדיוקא דידה דאדרבה טפי הוה משמע דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה אי נקט לה בדפלאי פלויי בהדיא וגם קושיא זו אינה נוחה בעיני דהא מהאי טעמא דליהוי כיון דלישנא קמא הוה ניחה להו דפליגי בדפלאי פלויי נמי ואביי לית ליה אלא לאפוקי דלא תהוי שפופרת תנאי לית ליה למסתר אידך טעמא כלל ולאקומא ברשיעה ולמפלג אלישנא קמא בתרתי שלא לצורך אלא דלימא דבחדא בלחוד פליגי והכי אורחא בתלמודא דלא למסתר אוקמת׳ אלא במאי דצריך בלחוד וניחא ליה לאביי לומר דחתיכא שיעה דינא כשפופרת וכדקס״ד לעיל כדאותבי מדרשב״י וכי קתני שמלאה דם היינו דפלאי פלויי מדלא קתני אם יש בה דם אגור כדקתני רשב״י כנ״ל לפרש״י ז״ל ורבינו הגדול הרמב״ן ז״ל פי׳ דאביי השתא נייד מכוליה לישנא קמא וס״ל דכי היכי דבשפופרת לא פליגי הכא נמי לא פליגי דפלאי פלויי אלא פלוגתייהו ברשיעה ובדם שאינו אגור ואע״ג דקתני מלאה דם היינו שבלוע הרבה דם בתוכה וה״פ מר דהיינו רבנן סברי דרכה של אשה לראות דם בחתיכה כשהוא אגור ולא הוי חציצה אבל זה שאינו אגור אינו דם נדה כלל הא אילו היה אגור טמאה וכדרשב״י ומ״ס דהיינו ר״א אפי׳ היה אגור טהורה דבבשרה בעינן ואין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה והוי כשפופרת ואע״ג דאקדי׳ לפרושי טעמא דרבנן לא קשיא דמשום דאמ׳ לעיל דס״ל לרשב״י דדרכה של אשה לראות דם בחתיכה מש״ה נקיט בקדמיתא למאן דאית ליה האי סברא ורבי׳ נד״ו הקשה על פי׳ זה דמסתמא כיון דקתני מלאה דם היינו אגור דאי לא ה״ל למתני אעפ״י שיש בתוכה דם כלישנא דבריתא דסומכוס ואי ס״ל לאביי דמלאה דם אינו אגור ה״ל לפרושי בהדיא ולומר בדם אגור פליגי ואינה קושיא כל כך וא״ת ואדפירכי׳ לר׳ זירא לעיל מההיא דרשב״י דסייעיה ממתני׳ דקתני אם יש עמה דם דמשמע עמה אין בתוכה לא דהכי דייקינן לעיל בבריתא דסומכוס וי״ל דלא ניחא לן בההיא דיוקא כולי האי עד דלהוי סייעתא דדילמא אפי׳ דם שבתוכה עמה קרינן ליה ועוד דדילמא התם לאו משום דבעינן בבשרה אלא משום דס״ל לתנא דמתני׳ דכל שהוא בתוכה אינו דם נדה וכסברא דרבנן דאידך ברייתא.

המפלת חתיכה. הרי זו ספק לידה ספק זיבה אי סבירא ליה יש קושי לנפלים ניחא דאינה מביאה אלא קרבן אחד אבל אי סבר דאין קושי לנפלים צריכה להביא שני קרבנות דדילמא הויא זבה ויולדת וקרבן לידה וקרבן זיבה לא שייכי אהדדי ליפטר בקרבן אחד כדאיתא בפ"ב דכריתות ולקמן ביוצא דופן מידי דהוה אאכל חלב ודם ואיכא לפרש הא דקאמר מביאה קרבן ואינו נאכל מביאה על כל ספק שלה קרבן ואין אחד מהן נאכל. ור' יהושע סבר דאחד מן הקרבנות נאכל דודאי זבה היא אבל ספק לידה היא לפיכך אינו נאכל:

מאי בבשרה ש"מ תרתי. ולקמן בריש הרואה כתם פריך דמיבעי ליה בבשר עד שתרגיש בבשרה ומשני תרתי ש"מ וצ"ל דכולה שמעינן מיניה ממיעוט דה"א שמעינן למעוטי שפופרת ומבי"ת שמעינן שמטמא בפנים כבחוץ דמשמע בעודו בבשר טמאה וממשמעות דבשר שמעינן שתרגיש בבשרה:

הא דם נדה ודאי טמא אפילו בשפופרת דס"ד השתא דאין חילוק בין חתיכה לשפופרת כמו דאמרינן בחתיכה אי הוי דם נדה טמא משום דפלא אפלויי ובבשרה קרינא ביה וי"ל דתלמודא דייק מתוך דבריהם דהכי סבירא להו משום דפליגי מאיזה טעם נטהר היכא דשיע דר' אליעזר מטהר מדרשא דקרא ומשמע ליה דאתו רבנן למימר דלאו מן השם הוא זה אלא משמע דאין זה דם נדה אלא דם חתיכה. הילכך לר' אליעזר דמטהר מדרשא דקרא משום חציצה היכא דפלא אפלויי קרינא ביה בבשרה וטמאה ולרבנן דלא דרשי למעט היכא דלא נגע בבשרה ומטהרי משום דאין זה דם נדה ושפופרת טמאה דלא בעי' שיגע בבשרה ובבשרה דרשי ליה לטמאות בפנים כבחוץ ולא מפליג השתא בין חתיכה לשפופרת:

אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ואפילו דפלא אפלויי משום דאין זה דם נדה אלא דם חתיכה וקשה דהשתא לא הוי הך דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה כמו אין דרכה של אשה לראות דם בשפופרת דההוא הוי מטעם הפסקה והכא משום דאין זה דם נדה. וע"ק דא"כ הו"ל למימר לרבנן דאין זה דם נדה כדקאמרינן מעיקרא. וע"ק כיון דאביי לא בא לחדש בדבריו אלא לחלק בין שפופרת לחתיכה ופליגי בחתיכה כדפליגי מעיקרא א"כ לא הו"ל למימר אלא בשפופרת כ"ע לא פליגי כו' כי פליגי בחתיכה. ופי' השר מקוצי דבהא פליגי ר' אליעזר ורבנן דר' אליעזר סבר דרכה של אשה לראות כו' וכיון שרואה כדרך שהנשים רואות טמאה ורבנן סברי אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ואע"ג דפלי אפלויי וכיון שלא ראתה כדרך שהנשים דרכן לראות טהורה אע"ג דהוי דם נדה וגם נוגע בבשרה ופליגי ר' אליעזר ורבנן בקרא דדרשינן בבשרה ולא בשפופרת דר' אליעזר סבר דממעטינן שפופרת משום הפסקה וכן חתיכה היכא שאין הדם נוגע בבשר אבל אי פלי איפלויי קרינא שפיר בבשרה ורבנן סברי דטעמא דשפופרת משום שאין דרכה של אשה לראות כך וכן בחתיכה נמי אפילו אי אפלאי אפלויי ולפי שאין דרך הנשים לראות כך והאי דקאמרי אין זה דם נדה הכי קאמרי אין דם נדה רגיל לבא בזה הענין וכן עשה מעשה השר מקוצי באשה שנעקר מקור שלה וכמין חתיכת בשר נפל לה בבית החיצון ולא היתה פוסקת לראות כל זמן שאותה חתיכה היתה בבית החיצון וטיהר אותה לבעלה כיון דאין דרך נשים לראות כן:

תוס' בד"ה זוזא פירש בערוך שם חכם עכ"ל וכן צריך להיות בגמ' זוזא ורש"י פי' זוגא מלשון זוג כמו כל כי האי זוגא חלופי [ר"י] כו' ובמ' מפנין דקאי מאדים בזוזי ועיין בערוך בערך זוזא:

בד"ה הא דם נדה טמאה כו' ויש לומר דנראה לו למקשה דרבנן פליגי אמאי דקאמר ר"א בהדיא כו' עכ"ל והא דהוצרך תלמודא למימר דפליגי נמי בפלי פלויי ולא סגי ליה למימר דפליגי בשפופרת לחוד דאין זה נדה משמע דלאקולי את"ק אתו וא"כ ע"כ דפליגי נמי בפלי פלויי ודו"ק:

בגמ' והאמר רבי יוחנן וכו' אם יש בה דם אגור וכו'. הא דפריך מרבי יוחנן ולא פריך מברייתא דסומכוס ור' אחא משום דהתם איכא למימר דטעמייהו דס"ל דכיון דיש בתוכה דם מוכיחים הדברים דכל החתיכה היא דם אלא שנקרש ולכך לא שייך התם הפסקה בבשרה קרינן ביה אבל רבי יוחנן דתלי טעמא בדם אגור משמע דמשום דם לחודיה מטמא לה וק"ל:

רש"י בד"ה בלא דם כו' ואפי' החתיכה של ארבע מיני דמים כו' כצ"ל:

גמרא ר' יהושע אומר מביאה קרבן ונאכל. עמש"כ לעיל (סוף ד' יח) בס"ד:

שם אלא ירוקה ולבנה למאן קת"ל כו'. כצ"ל כדלעיל:

שם וכן כי אתא זוגא דמח"ד כו'. הגרי"פ הקשה לפרש"י הל"ל אתו כו' בידייהו. במחכ"ת אישתמיטתיה גמרא דר"ה רפ"ב אלא מאי אותו אותו הזוג ה"נ מאי אחר זוג אחר. וכן תמצא בש"ס בכ"מ ל"י על זוג. ושגיאה כזו קרה גם להב"ח בהגהותיו לב"ב (יב ב) וכמו שהעירותי שם:

שם וקילא מכולהו. עפרש"י דהמכוון מסומכוס ומר"א. ויהיה מכאן סתירה למש"כ התוס' בכתובות (ח) בסד"ה שהכל:

רש"י ד"ה דת"ק. סבר האי דם נדה הוא כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה תוכה (כצ"ל). כמו דם דבפנים כו'. כצ"ל. ומלת אגור נראה למחוק:

תד"ה זוזא. פי' בערוך שם חכם. הערוך הביאו בערך זווא בשני ווי"ן. ובהגרי"פ אולי ט"ס. לכאורה קשה דא"כ הל"ל מן חדייב וכמש"כ בעצמן לקמן (ריש ד' כה). וי"ל דכאן אי הוה אמר בלא ד' הוה משמע דאתא משם והוא עצמו היה ממקום אחר:

תד"ה אם. והא דתני הך כו'. כצ"ל:

תד"ה והאמר רשב"י. כצ"ל:

גמ' שמטמאה בפנים כבחוץ כצ"ל וכן לקמן

גמ' סומכוס אומר משום ר"מ. לקמן כה ע"א:

הרי זו ספק לידה ס' זיבה כו' הקשה רשב"א אכתי מי ניחא דלת"ק דמתני' ודאי טהורה [למאן דמפרש כן] ולת"ק דברייתא קתני ה"ז ספק זיבה מיהת. ותירץ כיון שנאבד ואינו לפנינו הו"ל ספיקא. ונראה דהיינו נמי כיון שכבר בלא"ה קשתה ב' ימים דאל"ה הו"ל לאוקמה בחזקת טהרה. ועי' מ"ש בזה לקמן אי"ה. ולפע"ד דזה דעת הרמב"ם דפסק אפשר לפה"ק בלא דם והקשו עליו מרבא לקמן ס"ו ע"א דס"ל קשתה ב' ימים ובשלישי הפילה צריכה לישב ז' נקיים דא"א לפה"ק בלא דם. י"ל דס"ל דרבא נמי לא קאמר אלא הואיל וקשתה ב' ימים יש לנו להחמיר להצריכה [ז'] נקיים מיהת. וזה לא הוצרך הרמב"ם להביאו דהשתא כבר קבלו עלייהו חומרא דר"ז בכל מקום ע"ש בש"ס:

סומכוס אומר משום ר"מ וכו' יש לעיין הא ר"מ חייש למיעוטא וניחוש למיעוטא דפה"ק עם דם. דהא ע"כ מיעוטא מיהת איכא דהרי ת"ק דר' יהושע חייש לספק זיבה נמי. וי"ל כיון דאיכא חזקת טהרה דמסייע לרובא ל"ח למיעוטא. ומזה ראיה למ"ש לעיל דחזקת היתר מועיל גבי' אשה ולא כהתוס' דשמעתין:

והאר"י משום רשב"י המפלת חתיכה קורעה. ע' רמב"ם דגריס המפלת חתיכה קרועה והיינו פלי פלויי. וצ"ע לפ"ז דהמקשה הוה ס"ל טעמא דשפופרת לאו משום חציצה דאם כן לא הוה פריך מידי מדרשב"י דמיירי בחתיכה קרועה דהיינו פלי פלויי אלא הוי ס"ל דטעמיה משום שאין דרך לראות כן. וה"ט דמיעט רחמנא בבשרה ולא בשפופרת. והה"נ בחתיכה ואפי' פלי פלויי והיא שיטת ר"ש ברא"ש ע"ש. ואפ"ה מסיק לחלק בין שפופרת לחתיכה:

ת"ק סבר בבשרה ולא בשפיר כו' יל"ד מנ"ל למעט כולי האי דילמא קרא אחציצה דשפופרת דאינו מינו קאי אבל מינו לא. ולכאורה י"ל לפמ"ש הרמב"ם דספיקא דאורייתא היכא דלא איתחזק איסורא הוה לקולא מה"ת. ואם כן יש לעיין הא ל"ל קרא למעוטי שפופרת ת"ל דלא הרגישה רק היא תחבה שפופרת באותו מקום והוציאה דם ואינו דומה לבדיקת עד שאינו מגיע עד לפנים מהמקור להוציא רק שהדם בא מאליו א"כ אמרינן חזקת דם שאינו יוצא אלא בהרגשה והיא היתה סבורה הרגשת עד היה וכן בשמש וכדומה. אבל הכא שהכניסה השפופרת עד לפנים מהמקור והוציאה הדם א"כ מנ"ל שיצא בהרגשה ומידי ספיקא לא נפקא. ול"ל קרא דטהורה. ודוחק לומר שהרגישה ומשו"ה הכניסה השפופרת. ז"א. דאם היתה מרגשת ה"ה טמאה בלא"ה דשמא יצא נמי טפה דם בלא השפופרת אם לא שהכניסה בתוך שיעור וסת והוא ממש נמנע. וע"כ צ"ל הא מרא דשמעתא דשפופרת הוא ר"ז דס"ל בכריתות בחתיכה א' סגי ולא בעינן חתיכה א' משתי חתיכות. ולדידיה מודה הרמב"ם דספיקא דאורייתא לחומרא. משא"כ תנאי דברייתא מצי סברי כהלכתא דבעינן חתיכה א' מב' חתיכות וס' דאורייתא לקולא ולא איצטריך קרא לשפופרת וע"כ לחתיכה אתי קרא. ולפ"ז צ"ל דלאו היינו ר"א דכריתות דס"ל חלבו של כוי חייבין עליו אשם תלוי:

אמר אביי בשפופרת כ"ע לא פליגי וכו'. ע"ד פירש"י י"ל דפליגי אי מיעוטא דשפופרת נפקא לן מדיוקא דבבשרה בה"א יתירה או מב' בבשרה. ת"ק ס"ל דנ"ל מבבשרה ולא בבשר אחרת והיינו שפיר וחתיכה ומק"ו דאמעיט נמי שפופרת דעלמא דמין ושאינו מינו הוא. ואין לומר דילמא קרא משפופרת דאינו מינו קאי ז"א דמשמעות מיעוטא דמפיק ה' בבשרה משמע למעוטי בשר דכוותיה והיינו שפיר וחתיכה ומכ"ש שפופרת דלא. ומדאיצטריך למעוטי שפיר וחתיכה ש"מ דדם נדה הוא ולא דם חתיכה. ואם כן אי פלי פלויי טמא. אמנם רבנן בתראי ס"ל אין זה דם נדה אלא דם חתיכה ואפי' פלי פלויי נמי טהור וקרא למעוטי דם נדות ממש שבשפופרת אתי ולא ממפיק ה' דההוא הוה משמע דממעט בשר דכוותיה אלא ס"ל מיעוטא הוא מבבשר. ועי' מה שאכתוב אי"ה בסמוך:

הרי זו ספק לידה וספק זיבה. ספק אם זיבה היא וחייבת בקרבן זיבה ספק אם לידה היא וחייבת בקרבן לידה ספק אינה לא לידה ולא זיבה ואין עליה קרבן כיצד אם ילדה בשלישי ולד גמור הרי כאן לידה ולא זיבה ואפי' ראתה דם עם לידתה להשלים ג' ראיות דקושי סמוך ללידה רחמנא טהרה לקמן בפ' בנות כותים (דף לו:) כי יזוב זוב דמה דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ואם לא היה ולד וראתה דם עם לידתה הרי כאן זיבה גמורה דהשתא לאו קושי סמוך ללידה הוא דאין כאן לידה ואם לא היה ולד ולא ראתה דם אין כאן לא לידה ולא זיבה דשני ימים הוא דחזאי הלכך מביאה קרבן אחד לאכול בקדשים דשמא יולדת או זבה היא ואינו נאכל חטאת העוף שלה דשמא אינה לא יולדת ולא זבה דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם ובשלישי לא חזאי וולד נמי לא הואי והאי קרבן מליקת חולין היא ונבלה: שאי אפשר. הלכך מה נפשך אם ולד הוא הרי כאן לידה ואם אינו ולד הרי כאן זיבה דבשלישי חזאי: ועדיפא. חמירא: אם תוכה מאדים. הבשר מאדים ואפי' אין שם דם ממש: כסומכוס. דאמר תוכה כעמה ועדיפא מדסומכוס דאיהו בעי דם ממש: טמאה לידה. ויש לה ימי טוהר ותשב לזכר ולנקבה ימי טומאה דנקבה וימי טוהר דזכר: לבנה. דהוא מין בשר: זוגא דמן חדייב. שני תלמידי חכמים מאותו מקום: אגור. דם הרבה: כסומכוס. דאמר דם שבתוכו מטמא אותה משום נדה: וקילא מכולהון. מדסומכוס דלא בעי אגור ומדר' אחא דאמר אפילו אין תוכה אלא מאדים: בשפופרת. הכניסה קנה חלול באותו מקום ונמצא בתוכו דם: בבשרה. דם יהיה זובה בבשרה שיצא דרך כותלי בית הרחם ואין מפסיק והאי קרא בנדה כתיב ופרשה שניה נאמרה בזבה (ויקרא טו) ואשה כי יזוב זוב דמה וגו': שמטמאה בפנים כבחוץ. מאחר שיצא מן המקור לפרוזדור והעמידו כותליה מיד היא מטמאה משא''כ בזב ובעל קרי דאין מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ: אם יש בה דם אגור כו'. ומאי שנא משפופרת: דרכה של אשה לראות דם בחתיכה. הלכך בבשרה קרינא ביה דמין במינו לא חייץ: שפיר. עור הולד קודם שנבראו בתוכו גידים ועצמות ובשר: דפלי פלויי. שיש בה שורות שורות ביקועים מבחוץ והדם שם: דת''ק. לא מטהר לה אלא מגזרת הכתוב סבר האי דם טהור הוא ומשום חציצה היא טהורה ומשום גזרת הכתוב וה''ה לשפופרת כיון דטעמא משום חציצה הוא: וה''מ דשיעא. חתיכה והדם בתוכה לא נגע: אבל היכא דפלי פלויי. והדם שם ונוגע ברחם: טמאה. דקרינן בבשרה והיינו דקאמרי אם יש עמה דם דפלי פלויי טמאה ואם לאו טהורה ורבנן בתראי לא דייקי לישנא דקרא והאי דמטהרי משום דלאו דם נדה הוא הלכך לא שנא בתוכה כי שיעא ולא שנא פלי פלויי דנגע ברחם טהורה אבל שפופרת דם נדה היא טמאה דלא דרשינן בבשרה אלא לטמאה בפנים כבחוץ: כולי עלמא לא פליגי (דטהורה. דאין דרך הרואה בכך):

באפשר לפתיחת הקבר בלא דם קמיפלגי. להך לישנא תימה דג' מקומות דקאמר ר' יוחנן לעיל (דף יח.) דהלכו חכמים אחר הרוב למעוטי מאי: בתוכה מאדים. ואע''ג דלא האדים מבחוץ ונראה דאם האדים מבחוץ עדיף טפי אפילו לא האדים מבפנים כמו דם אגור דבפנים אינו מועיל אלא לסומכוס ומבחוץ אפילו לרבנן: זוזא. פירש בערוך שם חכם: אם יש בה עצם טמאה לידה. והא דתנן הך קודם הא דדם אגור דמיירי נמי בנדה ולא בלידה משום דתני כל דברייתא ברישא: והאמר רבי שמעון בן יוחי. וא''ת וליסייעיה ממתני' דבעי עמה דם וי''ל היינו משום דקסבר דאינו דם נדות: הא דם נדה טמאה אפילו בשפופרת. וא''ת מנליה הא אימא הא דדם נדה טמאה משום דפלי פלויי וקרינן ביה בבשרה כדמשני אביי לפירש''י וי''ל דנראה לו למקשה דרבנן פליגי אמאי דקאמר ר' אליעזר בהדיא בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה ואתו רבנן למימר דלא מטעם בבשרה טהור אלא משום דאינו דם נדות הא אם היה דם נדות טמאה אפילו בשפופרת דאי דם נדות טהור בשפופרת אם כן לא הוו פליגי רבנן אמאי דקאמר רבי אליעזר בהדיא:

נידה כא ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף כא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד