נידה כא ע"א

דף כא - א

תנא: היין  השרוני שהוא מזוג נידון ככרמלי חי, ולא מזוג. וצריך היין השרוני להיות חדש ולא ישן ^[238].

אמר רב יצחק בר אבודימי: וכולן - אין בודקין אותן אלא בכוס טבריא העשוי מזכוכית פשוט [דק].

מאי טעמא? אמר אביי: כיון שהכוס של טבריה עשוי מזכוכית דקה ביותר אין הוא משנה את מראית היין שבתוכו.

ומסביר אביי כמה דק הוא כוס טבריה: כוס של כל העולם כולו כאשר הוא נועד להיות מחזיק בתוכו לוג אחד משקה - עושין אותו מזכוכית שמשקלה מנה. ואם הוא נועד להכיל שני לוגין - עושין אותו ממשקל מאתים.

ואילו כוס טבריא פשוט אפילו מחזיק שני לוגין - עושין אותו ממנה בלבד. ולכן, איידי דקליש - ידיע ניכר ביה טפי מראה היין ^[239].

הדרן עלך פרק כל היד

פרק שלישי - המפלת חתיכה

מתניתין:

א. המפלת חתיכה של בשר שאין בה צורת ולד, אין טמאה האשה משום יולדת, אולם אם יש עמה דם טמאה ^[1] משום נדה, ואם לאו - טהורה!

רבי יהודה אומר: בין כך ובין כך טמאה!

[ובגמרא יבוארו שלשה אופנים בביאור מחלוקתם].

ב. המפלת חתיכה אדומה הנראית כמין קליפה, או כמין שערה, או כמין עפר ^[2] או כמין יבחושין [יתושין] אדומים ^[3] - תטיל אותם למים, אם נמחו במים מתברר שהחתיכה שהפילה היא דם נדה שקרש ^[4], והיא טמאה בטומאת נדה ככל אשה שראתה דם לח. ואם לאו מתברר מכך שלא נימוחה שזו חתיכת בשר אדום - והרי היא טהורה ^[5]. ג. המפלת נפל שמראהו כמין דגים או חגבים או שקצים ורמשים, אם יש עמהן דם - טמאה משום נדה, ואם לאו - טהורה! שאין לנפל שכזה דין ולד לטמאותה משום יולדת, ואין עמו דם שיטמאנה משום נדה ^[6].

אבל המפלת נפל שמראהו ככמין בהמה, חיה, ועוף, בין שהם מבעלי החיים הטמאין ובין שהם מהטהורין, יש לנפל דין ולד גמור וטמאה בטומאת יולדת. שאם מפלת מין זכר, תשב לזכר ז' ימי טומאת לידה ול"ג ימי טהרה ואם הפילה מין נקבה תשב, לנקבה שבועיים בטומאת לידה ושישים ושש ימי טהרה. [ובגמרא יבואר מדוע יש חילוק בין מיני בעלי החיים שחלקם מטמאים בטומאת יולדת וחלקם לא].

ואם אין ידוע מין הנפל אם זכר הוא או נקבה, תשב לזכר ולנקבה. שמחמירים עליה את חומרת שניהם ונוהגת י"ד ימי טומאה כלנקבה, ולאחריהם רק כ"ו ימי טהרה המשלימים לארבעים יום של זכר, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים שגם המפלת כצורת בהמה חיה ועוף אינה נחשבת כמפל ולד גמור ואינה טמאה בטומאת לידה שכל שאין בו מצורת אדם - אינו ולד!

גמרא:

במשנה הובאה מחלוקת חכמים ורבי יהודה בדין המפלת חתיכה שאין עמה דם, ומביאה הגמרא מחלוקת אמוראים במה נחלקו רבי יהודה וחכמים.

אמר רבי יהודה אמר שמואל: לא טימא רבי יהודה בחתיכה שיצאה בלא דם אלא בחתיכה שצבעה הוא בצבע של ארבעת מיני דמים ^[7] טמאים, ומשום שסבר רבי יהודה שהחתיכה עצמה היא דם שקרש.

אבל חתיכה שצבעה הוא כשל שאר מיני דמים - טהורה! שגם אם נוצרה החתיכה מדם לא יהא דינה חמור מהדם שממנו נוצרה. וחכמים סוברים שגם המפלת חתיכה שצבעה כצבע הדמים הטמאים, טהורה ^[8]. ורבי יוחנן אמר: חתיכה שצבעה כשל ארבעת מיני דמים הטמאים - לא רק רבי יהודה סובר שטמאה, אלא דברי הכל טמאה. של שאר מינים - דברי הכל טהורה. לא נחלקו אלא שהפילה ואינה יודעת מה הפילה משום שאבדה החתיכה. רבי יהודה סבר - זיל בתר רוב חתיכות ורוב חתיכות של ארבעה מיני דמים הויין הם, ולכן טימא.

ורבנן סברי - לא אמרינן רוב חתיכות הן של ארבעת מיני דמים ^[9] וטהורה ^[10].

ומקשינן: איני והא כי אתא רב הושעיא מנהרדעא, אתא ואייתי מתניתא בידיה: המפלת חתיכה אדומה, שחורה, ירוקה ולבנה אם יש עמה דם - טמאה, ואם לאו - טהורה!

רבי יהודה אומר בין כך שיש עמה דם ובין כך שאין עמה דם טמאה! קשיא ברייתא זו לשמואל - בחדא, ולרבי יוחנן - בתרתי, שמלבד הקושיה שיש להקשות על שמואל קשה קושיה נוספת על רבי יוחנן.

ומסבירה הגמרא את הקושיות:

[א] קשיא לשמואל בחדא, דאמר שמואל לא טימא רבי יהודה אלא בחתיכה של ארבעת מיני דמים! אבל בחתיכה ירוקה ולבנה מודה רבי יהודה שטהורה. והא קתני ירוקה ולבנה במתניתא שחכמים מטהרים ופליג רבי יהודה ומטמא גם בהם?!

ומעלה הגמרא אפשרות לתירוץ:

וכי תימא כי פליג רבי יהודה אאדומה ואשחורה בלבד, שתנא קמא מטהר משום שסבר שהחתיכה אינה דם ורבי יהודה סבר שהחתיכה היא דם טמא שקרש. ואירוקה ולבנה לא חולק רבי יהודה. ודברי רבי יהודה שאמר "בין כך ובין כך" טמאה אינם מתיחסים לכל הצבעים שמנו חכמים אלא רק לאדומה ושחורה שחכמים טיהרו גם אותן ורבי יהודה מטמא.

ודוחה הגמרא את התירוץ: אלא ירוקה ולבנה שנכתבו במתניתא למאן קתני לה ולצורך איזה חידוש נאמרו.

אילימא לרבנן? השתא אדומה ושחורה שהן מראות טמאים מטהרי רבנן, ירוקה ולבנה שהן מראות טהורים מיבעי? וגם בלא שתפרט הברייתא נדע מקל וחומר שרבנן מטהרים בהם.

אלא לאו, לרבי יהודה נאמרו ירוקה ולבנה ולהשמיענו שחולק על חכמים ומטמא גם את החתיכות שאינן מארבעה דמים, ואם לא היו נכתבים במפורש היה אפשר לומר שרק במראות הטמאים חולק רבי יהודה ומטמא. ואם כן שירוק ולבן נאמרו רק לבאר את שיטת רבי יהודה אי אפשר לתרץ שדינו של רבי יהודה הוא רק באדומה ושחורה, וחוזרת הקושיא לשמואל שאמר לא טימא רבי יהודה אלא בחתיכה של ארבעה מיני דמים?! וקושיא זאת קשה גם על רבי יוחנן, שגם הוא סובר שרבי יהודה טימא רק חתיכה של ד' דמים.

[ב] ותו, לרבי יוחנן קשה קושיה נוספת משיטת רבנן שהוזכרה בברייתא, זהו שאמרה הגמרא שלרבי יוחנן קשיא בתרתי.

דאמר רבי יוחנן חתיכה של ארבעת מיני דמים - דברי הכל טמאה. והא קתני במתניתא "אדומה ושחורה" שהן מארבעת מיני דמים ובכל זאת פליגי רבנן אדרבי יהודה, ומטהרי!?

וכי תימא כי פליגי רבנן אירוקה ולבנה וטיהרו, אבל אאדומה ושחורה לא פליגי, ומודו לרבי יהודה שהן טמאות ^[11].

אלא, אם כן, אדומה ושחורה שהוזכר בברייתא - למאן קתני לה? ^[12].

אילימא לרבי יהודה, השתא ירוקה ולבנה שהן מראה טהור, טמאה לרבי יהודה, אדומה ושחורה שהן מראה טמא מיבעיא!?

אלא, לאו מה שהזכירה המתניתא אדומה ושחורה, הוא לשיטת רבנן, שמטהרים בירוקה ולבנה ומוכח א"כ שפליגי רבנן וטיהרו גם חתיכה אדומה ושחורה, וקשיא לרבי יוחנן?!

ומחמת הקושיות מביאה הגמרא ביאור אחר במחלוקת רבי יהודה ורבנן: אלא, אמר רב נחמן בר יצחק: מחלוקתם של רבנן ורבי יהודה היא: ב"אפשר לפתיחת הקבר [הרחם] בלא דם" [דהיינו, האם יתכן שתיפתח הרחם בלא שייצא ממנה דם] קמיפלגי ^[13].

ובפלוגתא דהני תנאי: דתניא: [אשה היולדת בי"א ימי זיבה, אם התקשתה בלידתה, וראתה דם במשך כמה ימים עד ללידה - אין היא מטמאה בזיבה! ונלמד דין זה להלן לו ב מהפסוק "דמה", שרק דם שזב מעצמו מטמא ולא כשגרם ולד ליציאת הדם. ולכן טמאה רק משום יולדת ולא משום זבה, ונפקא מינה, שאינה צריכה להביא גם קרבן זבה. אבל, אם] קשתה לפני הלידה ימים שנים, ולשלישי הפילה, ואינה יודעת מה הפילה אם נפל וטמאה משום יולדת, או רוח בעלמא ואינה טמאה משום יולדת. ועוד נפקא מינה מספק זה לטומאת זיבה, שרק ביולדת מטהרים את דם הקושי שקדם ללידה, ולא במפלת רוח.

ה"ג וכ"ת כי פליגי רבנן אירוקה ולבנה. הא אמר כל של שאר מיני דמים דברי הכל טהורה אלא אמר רב נחמן בר יצחק וכו'. וה"פ: וכי תימא הכי קאמר ברייתא, המפלת חתיכה אדומה ושחורה או ירוקה ולבנה אינה טמאה לידה אלא אם יש עמה דם טמאה נדה. הלכך אדומה ושחורה הרי היא עצמה דם וירוקה ולבנה צריכה דם טמא עמה ואם לאו טהורה הא לר' יוחנן א"א לפרשה כן שהרי הוא אמר שלשאר דמים ד"ה טהורה ובודאי מצי לתרוצי כדאמרן למימר דלא תיקשי ליה אלא בחדא מיהו אנן ה"ק לר' יוחנן דודאי לא מוקי לה אלא כפשוטה קשיא בתרתי.
ורש"י ז"ל גורס וכ"ת כ"פ רבנן אירוקה ולבנה אלא אדומה ושחורה למאן קתני לה וכו' ולא נהירא לי דכי אמרינן דרבנן אירוקה ולבנה בלחוד פליגי, ע"כ ברייתא ה"ק אדומה ושחורה טמאה ירוקה ולבנה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה ורבנן גופייהו קתנו לה.

באפשר לפתיחת קבר בלא דם פליגי ובפלוגתא דהני תנאי וכו'. ואי קשיא הא לת"ק דברייתא גופיה ספיקא משוי ליה ואלו ת"ק דמתני' קאמר ואי לאו טהורה א"ל התם משום דילדה ואינה יודעת מה ילדה וחוששין ללידה וחוששין נמי לזיבה שמא עם הנפל יצא דם אבל שילדה לידה יבישתא העמד אשה על חזקתה וטהורה היא ועוד שהרי בדקו ולא מצאו דם וכן ללשון הראשון שאמר רבנן סברי לא אמרי' רוב חתיכות מד' מיני דמים הן קשיא ותהוי נמי מחצה על מחצה תהא טמאה מספק אלא משום האי טעמא הוא דהעמד אשה על חזקתה.
וי"מ דהתם ה"ק לא אמרינן רוב חתיכות מד' מינין הן ולפיכך טמאה גמורה אלא שאין שורפין כדאיתא בפ"ק, ואין פירוש זה נכון.

לא טמא ר' יהודה אל בחתיכה של ד' מיני דמים. פירוש דדם הוא דקרש פיואפילו הכי מטהרי רבנן, דקסברי דלא עביד דם דקריש ונעשה חתיכה.

ורבנן סברי לא אמרינן רוב חתיכות מד' מיני דמים הן. וא"ת להוי כמחצה על מחצה ואמאי טהורה לגמרי. י"ל משום דמסייע ליה חזקה, דאשה זו בחזקת טהרה עומדת העמידנה על חזקתה. ואינו מחוור, דהא ודאי הפילה חתיכה, וכיון דרוב חתיכות מד' מיני דמים הן, נפקא איתתא מחזקתה, וכענין שאמרנו למעלה גבי שיליא בבית (יח, א) ורש"י ז"ל פירש, דלאו טהורה גמורה קאמר, אלא שאינה טמאה כר' יהודה, ומשום דר' יהודה קתני טמאה דעשאה ודאי, תנא נמי תנא קמא טהורה, ומכל מקום ספק הוא ותולין בה. וכדבריו ודאי לכאורה הכין משמע משמעתין, מדאוקי' פלוגתייהו באיפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ותנא קמא דידן כתנא קמא דר' יהושע, ות"ק דר' יהושע לאו טהורי מטהר לה לגמרי, אלא עשאה מיהא ספק, וכדקתני מביאה קרבן ואינו נאכל ולעיל נמי בפרק כל היד הכי משמע, מדאמר ר' יוחנן בג' מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי, ואסיקנא דהא דר' יוחנן למעוטי האי רובא דר' יהודה, אלמא משמע דלא עשאוהו חכמים כודאי, הא ספק לתלות בו מיהא הוי. אלא מיהו מהא דאוקימנא בסמוך הא דתנא קמא כת"ק דר' יהושע איכא מ"ד דלא הויא ראיה, דהתם הוא משום שאינה יודעת מה הפילה ואין מה שהפילה בפנינו, ואיכא לספוקי דדילמא דם היה על גבי נפל, הילכך להוציאו לגמרי מידי ספק אי איפשר, אבל במתניתין דחתיכה בפנינו ואין עמה דם כלל ובדקה נמי ומצאה טהור, הרי זו טהורה גמורה, דהעמידנה על חזקתה, כיון דאיפשר לפתיחת הקבר בלא דם.
הכי גרסינן בכולהו נסחאי: וכי תימא כי פליגי רבנן אירוקה ולבנה א קאמר של שאר מיני דמים דברי הכל טהורה. וה"פ וכי תימא כי פליגי רבנן אירוקה ולבנה וברייתא הכי קתני המפלת חתיכה אדומה ושחורה ירוקה ולבנה טהורה מלידה, אבל אם יש עמה דם טמאה משום נדה. והילכך באדומה ושחורה דהן עצמן דם, טמאה, אבל בירוקה ולבנה, אם יש עמהן דם ממש טמאה, ואם לאו טהורה, מ"מ אכתי קשיא לר' יוחנן, דקאמר של שאר מיני דמים ד"ה טהורה. אלא ודאי, כיון דאפילו כי דחיק ומוקים לה בהכין לא מתרצא ליה ברייתא, לא דחקינן ומפקינן ליה מפשטא, ובין באדומה ושחורה בין בירוקה ולבנה פליגי, דרבנן בכולהו מטהרי ור' יהודה מטמא בכולהו. והילכך קשיא לר' יוחנן בתרתי. ורש"י ז"ל גריס וכי תימא כי פליגי רבנן אירוקה ולבנה אלא אדומה ושחורה למאן קתני לה, והקשה עליו הרמב"ן נ"ר דלכשתמצא לומר דרבנן אירוקה ולבנה בלחוד פליגי, על כרחיך ברייתא הכי קתני, אדומה ושחורה טמאה, ירוקה ולבנה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה, ורבנן גופייהו קא תני לה.

כך הגרסא בכל הספרים שרוני נדון ככרמלי חי ויש גורסין כשרוני נדון הכרמלי וגרס׳ זו יותר נכונה כי הכרמלי החי הוא שבא ללמוד ולדון מן השרוני המזוג שהוא שנוי במשנתינו:

פרק שלישי המפלת חתיכה
המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה וכו'. אסיק׳ בגמ׳ דקמפלגי דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם דרבנן סברי אפשר ור׳ יהוד׳ סבר אי אפשר ונראין דברי׳ כדברי רש״י ז״ל דבתולין וטומאה ודאי קמפלגי דר׳ יהודה משוי ליה ודאי ורבנן תולין והכי מוכח פ׳ כל היד גבי ההיא דא״ר יוחנן בג׳ מקומות שורפין את התרומ׳ ואמרינן למעוטי הא דר׳ יהודה דלרבנן לא שרפי׳ עלי׳ תרומה מכלל דתולין ואע״ג דההיא לפום לישנא קמא דלק׳ אמרי׳ לה לא מסתברא דפליגי לישנא קמא ולישנא בתרא בהא וכ״ש למה שפרש״י ז״ל התם דההיא אפי׳ ללישנא בתרא דלק׳ אמרינן לה ותדע דע״כ לא אמר דרבנן סברי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ומיהו דכיון דאפשר לא סגיא דלא להוי ספק דאורייתא ואי משום חזקה האשה דקיימא בחזקת טהרה הורעה חזקתה כיון דהפילה ופעמים דאיכא דם וכההיא דפרישנא גבי שליה בבית והא דקתני טהורה איידי דנקט לר׳ יהודה טמאה נקט הכי והא אשכחן גבי ההיא דתינוקת בצד העיסה דקתני מטהרין ופי׳ תולין כדברירנא התם ודכותה טובא ולזה הסכים מורי הרשב״א נר״ו.

המפלת כמין קליפה וכו׳ עד טהורה. נראין דברים דאפילו רב יהודה מודה בה דבהכי לא שייך לומר דאין פתיחת הקבר בלא דם ותדע דשקלי וטרי בגמ׳ אסיפא דהמפלת כמין דגים אי אתיא כר׳ יהודה או לא ובהא לא אמרי׳ ולא מידי.

גמרא ותו לר׳ יוחנן וכו'. נ״ה הישנים וכ״ת כי פליגי רבנן אירוקה ולבנה הא אמר של שאר מיני דמים ד״ה טהורה והלשון הזה עמום דמאי קושיא היא זו לומר דאדומה ושחורה פליגי רבנן ורש״י גורס וכ״ת כי פליגי רבנן אירוקה ולבנה ואלא אדומה ושחורה למאן ה״ג לה דאי לר׳ יהודה אפי׳ בירוקה ולבנה נמי פליגי אלא לאו לרבנן ופליגי והקשו על גירסא זו דדילמא רישא ד״ה וה״ק המפלת חתיכה אדומה ושחורה ד״ה טמאה אבל ירוקה ולבנה אם יש בה דם וכו׳ לכך פי׳ הרמב״ן ז״ל הגרסא הא׳ דה״פ וכ״ת כי פליגי רבנן אירוקה ולבנה כלומר דנדחוק לו׳ דרישא ד״ה היא וכדפרישנא סוף סוף תיקשי לך ברית׳ מיהת מירוקה ולבנה דמשמע הכא דפליגי כדאמ׳ ואת אמרת כי לד״ה טהורה וכיון דכן לית לן לדחוקי מתני׳ דאידך פירוקא אלא דנשבקה כפשוטא ופליגי רבנן אף באדומה ושחורה וקשיא לר׳ יוחנן בתרתי ומדנקטי׳ בכולה סוגיין ירוקה ולבנה בחדא ש״מ דס״ל דדם ירוק טהור לגמרי ובחזרה דעקביא במס׳ עדיות וכדיתיבנא בפ׳ דלעיל ונקטי׳ בכולה סוגייא ד׳ מיני דמים משום בכלל אדום כדאיתא לעיל.

ה"ג וכ"ת כי פליגי רבנן אירוקה ולבנה. הא אמר כל של שאר מיני דמים דברי הכל טהורה אלא אמר רב נחמן בר יצחק וכו'. וה"פ: וכי תימא הכי קאמר ברייתא, המפלת חתיכה אדומה ושחורה או ירוקה ולבנה אינה טמאה לידה אלא אם יש עמה דם טמאה נדה. הלכך אדומה ושחורה הרי היא עצמה דם וירוקה ולבנה צריכה דם טמא עמה ואם לאו טהורה הא לר' יוחנן א"א לפרשה כן שהרי הוא אמר שלשאר דמים ד"ה טהורה ובודאי מצי לתרוצי כדאמרן למימר דלא תיקשי ליה אלא בחדא מיהו אנן ה"ק לר' יוחנן דודאי לא מוקי לה אלא כפשוטה קשיא בתרתי.
ורש"י ז"ל גורס וכ"ת כ"פ רבנן אירוקה ולבנה אלא אדומה ושחורה למאן קתני לה וכו' ולא נהירא לי דכי אמרינן דרבנן אירוקה ולבנה בלחוד פליגי, ע"כ ברייתא ה"ק אדומה ושחורה טמאה ירוקה ולבנה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה ורבנן גופייהו קתנו לה.

באפשר לפתיחת קבר בלא דם פליגי ובפלוגתא דהני תנאי וכו'. ואי קשיא הא לת"ק דברייתא גופיה ספיקא משוי ליה ואלו ת"ק דמתני' קאמר ואי לאו טהורה א"ל התם משום דילדה ואינה יודעת מה ילדה וחוששין ללידה וחוששין נמי לזיבה שמא עם הנפל יצא דם אבל שילדה לידה יבישתא העמד אשה על חזקתה וטהורה היא ועוד שהרי בדקו ולא מצאו דם וכן ללשון הראשון שאמר רבנן סברי לא אמרי' רוב חתיכות מד' מיני דמים הן קשיא ותהוי נמי מחצה על מחצה תהא טמאה מספק אלא משום האי טעמא הוא דהעמד אשה על חזקתה.
וי"מ דהתם ה"ק לא אמרינן רוב חתיכות מד' מינין הן ולפיכך טמאה גמורה אלא שאין שורפין כדאיתא בפ"ק, ואין פירוש זה נכון.

המפלת חתיכה כו' ורבנן סברי לא אמרינן זיל בתר רוב חתיכות הכא פירש המורה דלא איתחזק האי רובא דהא וודאי אית להו דרוב חתיכות של ארבעה מיני דמים הן אבל לא בעי למיסמך אהאי רובא משום דמעוטיה נמי שכיח כמה פעמים וחייש לשאר מיני דמים והילכך לא מיטמו לה היכא דאין עמה דם דאיכא למיתלי בארבעה מיני דמים ואיכא למיתלי בשאר דמים הילכך אינה אלא ספק והא דתנן טהורה דמשמע לגמרי למעוטי טמאה דרישא דהוה טמאה נידה קאמרי טהורה כלומר טהורה מנידה ותלויה היא ואמר ב"ש ולפום האי פירושא ר' יהודא מטמא טומאה ודאית דסמיך אהאי רובא ובפרק לעיל פירש גבי אלא למעוטי רובא דר' יהודא אף על גב דאמר זיל בתר רוב חתיכות הכי גמר נה ר' יוחנן דטומאה דקאמר ר' יהודא לתלות קאמר ולא לשרוף ורבנן סברי לא אמרי' זיל בתר רוב חתיכות פירש דלא סבירא להו רוב חתיכות של ארבע מיני דמים הן ומה שפירש הנה מפי השמועה נ"ל עיקר דלא אמרי' זיל בתר רוב חתיכות הכי משמע דאע"ג דרוב חתיכות של ארבעה מיני דמים הן לא אזלי בתריה משום דמעוטא נמי שכיח דאתי וכי אזלי בתר רובא היכא דמיעוטא לא שיח אבל הכא דשכיח מיעוטא איתאע ליה רובא דאי כפרושה קמא הכי הוי ליה למימר ורבנן סברי רוב חתיכות לאו של ארבעה מיני דמים הן ולפום האי פירושא תניינא הכא בענין לפרושי למעוטי רובא דר' יהודא למימר דלא עבדינן כוותיה ולא סמכינן אההוא אלא כרבנן דלא סמכי אההוא רובא:

אלא א"ר נחמן בר יצחק באפשר לפתיחת הקבר בלא דם קמיפלגי אי קשיא כיון דטעמא דר' יהודא השתא לאו משום רובא הוא מאי אתא ר' יונן לעיל למיעוטי דאמר בשלשה מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי תשובה ר' יוחנן בתר סברתיה אזיל דסבר דטעמא דר' יהודא משום רובא הוא וכי אמר הכי ברייתא לא שמיע ליה:

קשתה שנים ולשלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה הרי זו ספק לידה כולי אי קשיא הא אמרן בפרק דלעיל אמר ריב"ל עברה בנהר והפילה מביאה קרבן ונאכל הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן הא אמרן לקמן מתניתין כשלא הוחזקה עוברה וכי אמר ריב"ל כשהוחזקה עוברה וכי אמר ריב"ל כשהוחזקה עובררה והאי דתני קשתה שנים רבותא נקט דאע"ג דקשתה שני ימים לא מחזקי' לה דולד הפילה אלא כיון דלא הוחזקה עוברה ספק לידה הוא וטעם המורה בזה לא נראה לי:

גמ' השרוני נידון ככרמלי חי כו' והרמב"ם וסמ"ג כתבו חלק א' מן יין השרוני של א"י חי חדש וב' חלקי מים כו' עכ"ל וצריך לומר דבשעה שבא לדמות בו הדם צריך ליקח חלק אחד מן היין חי ולמוזגו בשני חלקים מים ולא שיהיה מזוג כן כבר קודם שבא לדמות בו וכעין זה פירש רש"י חי האמור בכוס של ברכה בס"פ שלשה שאכלו ע"ש:

סליק פרק כל היד

תוס' בד"ה לרבי יוחנן אדומה כו' וה"פ המפלת אדומה ושחורה דינו כדמפרש ר"י בסיפא כו' עכ"ל יש לדקדק לפי זה מאי קא קשיא ליה אדומה ושחורה מאן קתני לה דנימא דרבנן קתני ליה דבאדומה ושחורה מודו דדינו כדפירש ר"י בסיפא וטמא ויש לומר דרבנן כיון דלא הזכירו כלל טומאה בדבריהם אלא טהורה לא שייך למימר דתנא אדומה ושחורה לאשמועינן דמודו לטמא באדומה ושחורה דאדרבה משמע דבאדומה ושחורה נמי מטהרי ועי"ל כיון דתנא לרבנן לטהר בירוקה ולבנה דוקא לא אצטריך לאשמועינן לטמא באדומה ושחורה:

גמ' באפשר לפתיחת הקבר בלא דם קמפלגי ובפלוגתא כו' אע"ג דהתם אפילו למאן דסבר אפשר לפתיחת קבר בלא דם מכל מקום ספק הוי דאפשר דראתה דם היינו משום דאינה יודעת מה הפילה ואפשר דראתה דם אבל הכא דיודעת בהפילה חתיכה ולא ראתה דם עמו טהורה לגמרי לרבנן כיון דאפשר בלא דם והיא לא ראתה דם עם החתיכה:

תד"ה ורבנן סברי וכו' תימה ולימא דהוה פלגא ופלגא ויהא ודאי טמא ברשות היחיד וכו'. לפי מה שכתבו התוס' לעיל בפ"ב בשמעתין דפרוזדור בר"ה אין שורפין וכו' דמסוטה לא ילפינן טומאה דאתי ע"י ראיית גופה וכו' לא הוי קשה הכא על דברי חכמים כ"כ דלא הוי ודאי טמא אלא שהוה קשה למה מטהרי רבנן לגמרי להוי ספק טומאה:

רש"י בד"ה השרוני כו' ואית דגרסי כו' נכתב בצדו ולפי גירסא זו חי וחדש קאי אחלק היין שהוא חלק השלישי לא יהא מזוג ולא ישן וכן כתב הרמב"ם והסמ"ג ע"ש:

במשנה המפלת כמין קליפה כו'. הא דלא תני הכא אם יש עמהם דם טמאה. חדא דלא שכיחא כ"כ כמש"כ התוס' לקמן (כב ב) בד"ה לפלוג ע"ש. שנית דכיון דאם לא נימוחו תלינן במכה או בשומא כמו שאמרו הרופאים במעשה דראב"צ (שם). לכן גם הדם שעמהם תלינן בהו. וצ"ע לדינא. והא דלא תני בבבא שלאחריה גבי דגים כו' תטיל למים כו'. משום דבהו אמרינן דבריה הוו כעין ולד. וכמו שאריו"ח לקמן (כב ב) אבל בריה לא הוי. וכמו בחתיכה שכתב רש"י לקמן בד"ה בלא דם דחתיכה לאו דם הוא אלא בשר. ועי' בתד"ה אלא:

גמרא קשיא לשמואל בחדא כו'. כה"ג בב"מ (יג ב):

תד"ה ואינו. דלזיבה וללידה לא סגי בקרבן אחד מידי דהוה אחלב ודם כו'. אנכי תמה דע"כ לא מוכח מהתם אלא דחובה עליה להביא שני קרבנות אבל מ"מ אפשר דבקרבן אחד יכולה לאכול בקדשים דומיא דעל לידה דלפני מלאת ועל לידה דאחר מלאת דמרבינן התם דחייבת ב' קרבנות ומ"מ בקרבן אחד שתביא מותרת לאכול בקדשים כדאיתא ספ"ק דכריתות. ונ"מ דהכא דהוי הלידה ספק אינה מביאה עליה קרבן כלל כיון דכבר מותרת בקדשים בהקרבן שתביא על הזיבה ודאית לפי סברת התוס' דעכשיו. ע"ש בכריתות. אמנם ראיה מפורשת לדינם משם בברייתא "ת"ר ה' לידות ודאי ה' זיבות ספק כו' מביאה ב' קינין כו'" ע"ש ובמש"כ שם בס"ד. וע"ע מש"כ לקמן בס"פ בא סימן בס"ד:

גמ' והא כי אתא וכו׳ אתא ואייתי. נ"ב אמר אתא תרי זמני לומר שלא מנהרדעא בא. אלא מנהרדעא היה שם נולד ונקרא שמו עליו אבל בא ממקום אחר מישיבה שלמד שם כגון מא״י וחזר לכאן עם שמועה זו שבידו. לא בא בידים ריקניות:

המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה. הך טמאה טמאה ודאי קאמר שהרי ראתה דם. וא"כ קשה קצת איך אמר ר"י בין כך ובין כך טמאה פי' בין יש עמה דם ובין אין עמה דם. ועלה אמר ר"י לעיל דף י"ח ע"ב דאין שורפין תרומה על רובא דר' יהודא. וע"כ היינו באין עמה דם דמטעם רובא אתאינן עלה אבל ביש עמה דם טמאה ודאי. וא"כ איך כייל תרווייהו ב"כ וב"כ טמאה (ולא) [הא לא] דמי להדדי דהך טמאה ודאי והך ספיקא בעלמא הוא דהוי. וי"ל דר"י ס"ל אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ואפי' יש עמה דם טהורה אי לאו שהחתיכה בעצמה דם היא והיינו משום דרוב חתיכות של ד' מיני דמים הם ואין שורפין תרומה אפי' אם יש עמה דם. ולפ"ז ר"י מקיל טפי מת"ק ביש עמה דם ומחמיר טפי באין עמה דם. ויש מן התלמידים אמרו דאפשר ת"ק נמי ס"ל אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה רק ס"ל כמ"ש מהר"ם לובלין בשמעתין כשיש עמה דם זה מורה לן שכל החתיכה דם היא והיינו משום רובא דרוב חתיכות שיש עמהן דם כולי' דם הם ור"י ס"ל אפי' אין עמהם דם נמי רובא דם הוי' ובין לת"ק ובין לר"י מטעם רוב אתאינן עלה ואין שורפין תרומה. והשתא טמאה דת"ק ודר"י דא ודא אחת היא והא דאמרינן לעיל למעוטי רובא דר"י לאו ר"י דוקא קאמר אלא רובא דמחלוקתו של ר"י. וכ"פ רשב"א להדיא לפי שטתו. וכ"כ במגדול עוז ע"ש ונכון הוא זה. אמנם להך לישני דטעמא דר"י משום פתיחת קבר הוא ק"ק דאי תימא [דר"י] ס"ל אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה מה בכך שא"א לפתיחת הקבר בלא דם הא אין דרכה של אשה לראות כך. בשלמא לשיטת רש"י דלא מטהר אלא בפלי פלוי' א"ש די"ל א"א לפה"ק בלא דם להדיא ולא דפלי פלוי'. אך לשיטת ר"ש שיתבאר לקמן אי"ה דכל שיוצא עם החתיכה לעולם טהורה היא משום שאין דרכה לראות כך א"כ קשה כנ"ל:

עוד לאלוה מילין דלמסקנא צריך ישוב מה ראו כל הפוסקים לפסוק הך דרבא דשמעתין דכ"ע אין דרך אשה לראות דם בחתיכה ואמאי נהי דכ"ע דקאמר רבא היינו ר"א ורבנן דברייתא דשמעתין מ"מ ת"ק דמתני' ע"כ ס"ל דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ואפי' למ"ש בשם התלמידים דת"ק נמי מצי סבר אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ורק הדם מורה לן שהחתיכה נמי דם היא זהו שייך להס"ד דפליגי בהחתיכה גופה. אבל לבתר דאתותב הך לישנא מברייתא ואסיקנא דבאפשר לפה"ק פליגי. ע"כ א"א לומר אלא דהת"ק ס"ל דרכה של אשה לראות דם בחתיכה וא"כ הלכה כת"ק דמתני'. ומכ"ש דסתם כוותיה בהמפלת כמין דגים וחגבים אם יש עמהם דם וכו'. וא"כ מ"ט פסקו דלא כוותי'. ואכתי לשיטת רש"י דס"ל אין דרכה של אשה היינו בפלי פלוי'. ולהתוס' נמי איכא למימר דיש עמה דם דמתני' לא מיירי בהנך גווני. גם כי דחוק הוא דא"כ מ"ט דר"י דלא מטמא ליה אלא מספק כמו שהקשתי לעיל. מ"מ לשיטת הר"ש קשיא טובא דלדידיה כל דם שיצא עם החתיכה טהורה והפוסקים סמכו על פירושו. קשה הא סתם מתני' פליג. וי"ל דלמסקנא דרבא דר"א ורבנן פליגי במקור מקומו טמא. י"ל אוקימתא חדתא במתני' והוא דלכ"ע אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה ואם יש עמה דם טמאה טומאת ערב דמקור מקומו טמא ואם אין עמה דם טהורה דגבי חתיכה לא שייך מקור מקומו טמא. וכן צ"ל בשמעתין לרבא. אמנם ר"י ס"ל אפי' בחתיכה נמי שייך מקור מקומו טמא וכר"ל לקמן מ"א ע"ב ע"ש. א"נ ס"ל לר"י א"א לפתיחת הקבר בלא דם ונהי דטמאה נדה לא הוי משום דאין דרכה לראות עם חתיכה מ"מ משום מקור מקומו טמא טמאה טומאת ערב ע"י שנגעה בדם שיצא בשעת פתיחת הקבר (כנ"ל) [כצ"ל]. מ"מ זה נראה דוחק דטמאה דמתני' דרישא ודבבא דהמפלת דגים טומאת ערב קאמר. ובבא דכמין שערות אם נמוחו טמאה טומאת ז' קאמר וזה דוחק ועדיין צריך תלמוד:

אבל של שאר מיני דמים טהורה. ע' רשב"א מוכיח מכאן כהראב"ד דחתיכה של ד' מיני דמים אפי' לא נמוחו מטמא ר"י ות"ק נמי לא פליג אלא משום דלאו דם הוא דלא כהרז"ה וע' ברא"ש דשמעתין. והנה מ"ש תוס' דת"ק ס"ל דרך מקור לגדל חתיכה ק"ק מה בכך שדרך מקור לגדל חתיכה וכי אין דרכו לגדל דם ודם הנדה מטמא לח ויבש ומידי ספיקא לא נפקא. ולשיטת הרשב"א דטהורה דת"ק היינו שאין שורפין תרומה ור"י מטמא בודאי ור' יוחנן דאמר לעיל למעוטי רובא דר"י. [היינו] רובא דת"ק מחלוקתו של ר"י קאמר א"ש דמשו"ה מטמא בספק מיהת. אך תוספות דשמעתין הא לא ס"ל הכי כמוכח ממ"ש בד"ה ורבנן סברי ובד"ה באפשר לפה"ק כו' [א"כ] קשה כנ"ל. ומזה נראה בעליל דס"ל לתוס' כשיטת הרז"ה ז"ל דגם בחתיכה שלא נימוח אמרינן מדקשה כ"כ ואין דרך דם להתקשות כ"כ ש"מ חתיכה הוא שגדל במקור אף ע"פ שהרופאים לא אמרו אלא שומא ומכה שממנה קליפו' ושערות יוצאות מ"מ לאו דוקא הני אלא חתיכה נמי וכיון שדרך מקור לגדל חתיכה תליא בחתיכה טפי מבדם משום שאין דרך להתקשות כ"כ. ור' יהודא ס"ל ע"כ לא שמענו אלא שדרך מקור לגדל קליפות ושערות אבל חתיכה לא שמענו ונהי דאין דרך דם להתקשות כ"כ מ"מ כיון שאין לנו במה לתלות ע"כ נימא דם קשה ויבש הוא וטמאה אפי' לא נמוחו והלכה כת"ק. נמצא דלרב יהודא אמר שמואל הלכה כהרז"ה ונהי דמיפריך אוקימתא דידיה מ"מ ההלכה אפשר שהיא אמיתית. ואפשר דלמסקנא אפי' ר"י נמי ס"ל הכי אלא דפליגי בשאר מיני דמים ובאפשר לפה"ק בלא דם וא"ש. הרי לפנינו דס"ל להתוס' כהרז"ה ועוד נוכיח כן לקמן אי"ה:

ויש לעיין קצת לפ"ז הא הרמב"ם נמי פסק אם אין עמה דם טהורה לגמרי ש"מ מפרש טהורה דמתני' כהתוס' ודלא כהרשב"א הנ"ל וא"כ לאוקימתא דרב יהודא אמר שמואל צריכי' נמי להבין מ"ט טהורה לגמרי [הא] מידי ספיקא לא נפקא. וצ"ל כנ"ל. ואם כן היה מהראוי שהרמב"ם יסבור כהרז"ה ואין משמע כן. וכ"כ ב"י סימן קפ"ח דמשמע מהרמב"ם כשיטת הראב"ד. וי"ל דלהרמב"ם א"ל מספיקא מטהרין לגמרי דאוקמא לאשה בחזקת טהרה ודלא כמ"ש תוספות ד"ה ורבנן. עי' מהר"ם לובלין. ועי' חי' רשב"א בשמעתין. וע' מ"ש בסמוך אי"ה:

לא נחלקו אלא שהפילה וא"י מה הפילה. לשיטת הרז"ה והרא"ש דבחתיכה נמי אי לא נמוחה טהורה א"כ הו"מ לאוקמי ביודעת שהיה מד' מיני דמים טמאים ונאבד בלא בדיקה ת"ק מטהר ליה. ומזה יש להוכיח דנאבד בלא בדיקה טמא ומ"מ אין ללמוד מזה לשערה וקליפה שנאבדה בלא בדיקה דטמאה די"ל דוקא חתיכה להרז"ה שאין לנו שום הוכחה שתהיה ממכה אלא משום שהיא קשה כ"כ ואין דרך דם להתייבש [כ"כ]. וא"כ תינח כשהיא לפנינו ולא נימוחו משא"כ כשנאבדה נימא דם הוא ואלו היה לפנינו היה נמוחה באמת משא"כ צורת בריה בלא הך הוכחה דלא נימוחה צורתה מוכחת עליה ורוב צורות כי הני אינן נימוחין וממכה ושומא הם ותולין במצוי לעולם אלא כשהם לפנינו צריכין להתברר ע"י פושרים אך כשנאבדו י"ל דטהורים. וכן משמע מלשון רשב"א ויותר מזה בלשונו במשמרת הבית וכן הוריתי הלכה למעשה בצירוף עוד ראיה יוכתבו אצלינו במקומן אי"ה באריכות:

ורבנן סברי ל"א רוב חתיכות של ד' מיני דמים הם פירש"י לא אתחזק לן האי רובא ולכאורה דבר תימא הוא אמאי לא אתחזק ונחזי וכלום חסר מחז"ל. וי"ל דנהי דרוב חתיכות של ד' מיני דמים מ"מ הא להרז"ה עדיין צריך בירור אולי לא נימוח וצ"ל נמי רוב חתיכות של ד' מיני דמים נימוחים מ"מ הו"ל תרי מיעוטי מיעוט של ד' מיני [דמים] שאין נימוחים ומיעוט של שאר מיני דמים. ונהי דבעלמא לית לן אוקי מיעוטא לחזקה מ"מ הכא הרוב גרוע ומוקמי' אשה אחזקת גופה לטהרה וחזקה מעליותא עדיפא מרוב גרוע כנ"ל ולהראב"ד נמי דס"ל בחתיכה אפי' לא נימוחה טמאה מ"מ כ"ז משום רוב דאמרינן רוב חתיכות הם דם ודם יבש טמא. אבל מודה הוא דעכ"פ איכא נמי חתיכה ממש והדר הו"ל תרי מיעוטי להתיר כנ"ל להרז"ה וא"ש. והשתא י"ל ר' יהודא נמי לא פליג אסברתי הנ"ל אלא ס"ל דה"נ החזקה גרועה דס"ל מקור מקומו טמא אפי' בחתיכה כר"ל לקמן מ"א ע"ב. נמצא עכ"פ איתרע קצת חזקת האשה ממה שהיתה מקודם. ועי' מ"ש בענין זה לעיל י"ח ע"ב. וכיון דהחזקה ג"כ גרועה כמו הרוב א"כ הדר הו"ל רובא עדיף מחזקה. ונהי דאין שורפין תרומה כמו רוב דעלמא היינו טעמא משום דע"י שהרוב גרועה נעשה מיעוטא מעליא. ובכי הא לכ"ע סמכינן לי' אחזקה ואיתרע ליה רובא במקצת ומשו"ה אין שורפים תרומה. אך למ"ש תוס' דהכא לא מהני חזקה לכאורה לא שייך זה אך כ"כ לעיל דהרמב"ם ע"כ ס"ל דחזקה מהני גם הכא וכמ"ש בסמוך אי"ה:

לא אמרינן רוב חתיכות של ד' מיני דמים מה שהחליטו התוס' דהכא שייך למילף מסוטה לא ברירה לן דע"כ לא אמרינן הכי אלא בריש מכילתין במעל"ע שבנדה דמיירי לטהרות משא"כ במכאן ולהבא דעסקינן נמי בענין היתר בעילה ואפי' בפנוי' שייך זה. וא"כ מוקמינן לה בחזקת היתר לבעלה ולא ילפינן מסוטה אלא חזקת טומאה וטהרה. ובעילה דסוטה נמי טומאה קריא רחמנא. אבל לענין שארי בעילות וכל עריות דעלמא לא ילפינן מסוטה ולעולם אזלינן בהו בתר חזקה בין להיתר בין לאיסור בין ברה"י בין בר"ה והש"ס מלא מזה ולא נסתפק בזה אדם מעולם. ויהיה בעילת ספק נדה כאחת מהם שגם נדה אינה אלא ערוה. נמצא דלענין היתר בעילה מוקמינן אחזקה וא"א לנו לטמאותה לטהרות נהי חזקת טהרה לא מהני לה מ"מ חזקת היתר בעילה מהני לה. ולע"ד הדברים ברורים. ותמיה מרבותינו בעלי תוס' שלא עמדו בזה. וכמדומה שע"כ כן היא שיטת חי' רשב"א דשמעתין. ושיטת הרמב"ם לפמ"ש לעיל וק"ל:

באפשר לפה"ק בלא דם קמיפלגי ע' מ"ש [רא"ש בשמעתין] בשם השאלתות דסמך אההיא דכריתות י' א' דהיכא דלא נגמר יצירת הוולד ל"א א"א לפה"ק בלא דם. וכונת השאלתות במ"ש נגמר יצירת הולד היינו מ"א לזכר ופ"א לנקבה שאז נגמר זמן יצירה דידהו ואפי' אם תפיל אחר כך חתיכה בעלמא שאין לה צורה כלל אין בכך כלום כיון דעכ"פ נגמר יצירתו. ומשאלתות משמע שגרס כן בש"ס התם להדיא. וכן משמע מלשון רשב"א לקמן כ"ב ע"ב גבי ולפלוג נמי ר"י בהא ע"ש. והרא"ש הבין דהשאלתות בעי גמר צורה לכן כ' מ"ש. ונראה מלשון רשב"א הנ"ל דס"ל נמי כהשאלתות. וכ"פ להדיא הרז"ה בהשגותיו להראב"ד ז"ל ע"ש. ולכאורה נ"ל להביא ראיה להשאלתות מדאמרינן התם בכריתות ת"ל דהוי נדה. ודחיק ומוקי לה בלידה יבישתא וקמ"ל אפשר לפה"ק בלא דם והוא דלא כהלכתא לשיטת הרא"ש וסייעתו. וקשה דהו"ל למימר נמי ואבע"א א"א לפה"ק בלא דם ומיירי בימי זיבתה וקמ"ל דיש קישוי לנפלים וטהורה לגמרי ושוחטין וזורקין עליה אע"ג דרבא ס"ל לקמן ס"ו ע"א אין קישוי לנפלים מ"מ מה בכך הא ס"ל נמי א"א לפה"ק בלא דם וע"כ מוקי' לברייתא לבר מהלכתא וא"כ ה"נ נימא דס"ל יש קישוי וכתנאי דשמעתין. וכמ"ש תוס' ד"ה ואינו נאכל. אלא ע"כ משו"ה לא מוקי בהכי משום דלא בעי לאוקמי ברייתא דלא כהלכתא. לכן מוקי לה בלידה יבשתא ואפשר לפה"ק בלא דם ואין זה לבר מהלכתא כיון דלא נגמר יצירת הולד וא"ש:

ובזה י"ל דברי תוס' ישנים דהתם שהקשו למ"ד א"א לפה"ק בלא דם ל"ל כימי נדת דותה תטמא ת"ל דא"א [לפה"ק] בלא דם. ותירצו דסד"א נילף ק"ו מנקיבה ע"ש והקו' מפורסמת מה הקשו תוס' דילמא איצטריך קרא לאשה שהיא כבר נדה דאורייתא והיא כבר איזה ימים בימי נדתה והשתא אי לאו משום לידה לא הוי איכפת לן בהך דם דפה"ק דהרי נדה דאורייתא אינה סותרת. אבל השתא משום לידה בעיא דתיתב ז' ימים משעת לידה. א"נ מיירי בימי זיבה קשתה ב' וילדה בג' דמשום זיבה לא איכפת לן דהרי קשתה ומ"מ טמאה לידה ומה הקשו תוספות. ולפי הנ"ל י"ל דהיה [קשה] להם קו' הנ"ל וס"ל לתרץ כך דדחיק להש"ס לאוקמי בכה"ג. בשלמא בלידה יבשתא למ"ד אפשר לפה"ק בלא דם אין זה דוחק (בסתם) [דסתם] יולדת דקרא בהכי מיירי אבל למ"ד א"א לפה"ק [בל"ד] וביולדות בזוב זהו נ"ל לדוחק. וע"ז היה קשה לתוס' הא להך מ"ד ע"כ יולדת דקרא נמי בכה"ג מיירי ומה דוחק יש בזה. ועל כרחך צ"ל דמוקי לקרא בגווני אחריני ואהא קשיא להתוס' כנ"ל. ותירצו לעולם מיירי בסתם אשה ולא בזיבה ונדה וקמ"ל קרא דלא נילף ק"ו מנקיבה וא"ש וק"ל:

השרוני. מזוג: נידון ככרמלי חי. דהכי נמי בדקי בכרמלי חי ואית דגרסי כשרוני נידון הכרמלי: בכוס טבריא של זכוכית פשוט. טנב''ש ואיידי דקליש נראה בו אדמומית היין: מתני' המפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה. משום נדה: ואם לאו טהורה. דלאו לידה היא דאי לידה הויא בלא דם נמי טמאה דכתיב (ויקרא יב) כימי נדת דותה תטמא: ר' יהודה אומר כו'. מפרש בגמרא: כמין שערה. שער: יבחושין. יתושין: אם נימוחו טמאה. משום נדה דדם הוא: מין דגים. נמי לאו ולד הוא וטעמא מפרש בגמרא הלכך אי איכא דם טמאה נדה ואם לאו טהורה: תשב לזכר. ימי טומאת שבעה וימי טהרה ל''ג וכל דמים שתראה בהן טהורין: לזכר ולנקבה. לחומרא ימי טומאה דנקבה שבועים וימי טוהר כלים לסוף ארבעים יום כזכר ולא פ' כנקבה ובגמרא מפרש מאי שנא דלחיה ועוף קרי ולד יותר מדגים: גמ' של ד' מיני דמים. דקסבר היא גופה דם הלכך טמאה נדה אבל ולד לא הוי: ירוקה ולבנה. לאו מארבע מיני דמים הן אלא אדום וכמימי אדמה וכקרן כרכום וכמזוג ושחור לא קא חשיב דהיינו אדום אלא שלקה: לא אמרינן כו'. דקסברי אין רוב חתיכות של ארבע מיני דמים דלא אתחזק לן האי רובא: למאן קתני לה. כלומר להודיע דבריו של מי בא: אלא לר' יהודה. להודיע דאירוקה ולבנה נמי פליג: ותו לרבי יוחנן וכו'. כלומר הך קושיא דירוקה ולבנה לא איבעי לן לפרושי דכי היכי דקשיא ליה לשמואל קשיא ליה לרבי יוחנן דהא רבי יוחנן נמי אמר על שאר מינין לרבי יהודה טהורה והכא קתני ירוקה ולבנה ופליג רבי יהודה ותו קשיא אחריתי לר' יוחנן דאמר של ארבעת מיני דמים דברי הכל כו': הכי גרסינן וכי תימא כי פליגי רבנן אירוקה ולבנה אלא אדומה ושחורה למאן קתני לה כו' אלא לאו רבנן ופליגי: פתיחת הקבר. הרחם: בלא דם. דם לידה הלכך לרבנן כי ליכא דם טהורה ואפילו החתיכה של ארבע מיני דמים דחתיכה לאו דם הוא אלא בשר ולא אמר דם אחר איכא ואנן הוא דלא חזינן דקסברי רבנן אפשר לפתיחת הקבר בלא דם לר' יהודה אפילו ירוקה ולבנה טמאה דודאי דם אחר הוה ואנן הוא דלא חזינן דאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם: קשתה שנים. בתוך י''א יום שבין נדה לנדה וראתה דם מחמת קושי: ולשלישי הפילה. ואינה יודעת אם ראתה דם באותה לידה אם לאו. ואינה יודעת אם נפל הוא ואם רוח בעלמא הוא:

אלא בחתיכה של ד' מיני דמים. דקסבר ר' יהודה דם נדות הוא ונקרש ונעשה חתיכה כדאמר לקמן גבי מפלת מין דגים ורבנן סברי מקור מגדל חתיכה ולא דם נדות הוא: ורבנן סברי לא אמרינן רוב חתיכות. תימה ונימא דהוה פלגא ופלגא ויהא ודאי טמא ברה''י אע''ג דאיכא חזקת טהרה וי''ל דאמרי' לעיל (דף יח:) דאפילו לרבי יהודה לא הוי רוב גמור ואין שורפין עליו את התרומה ולרבנן אפילו פלגא לא הוי ואדרבה רוב החתיכות לאו של ד' מיני דמים הם: לרבי יוחנן אדומה ושחורה למאן קתני לה אי לרבי יהודה. וה''פ המפלת אדומה ושחורה דינו כדמפרש ר' יהודה בסיפא השתא ירוקה כו' ומתוך פי' ר''ח משמע דל''ג וכ''ת כי פליגי רבנן אירוקה ולבנה וכן נראה דהא בהדיא קתני במילתייהו שחורה ואדומה ואין זו סוגיית הש''ס: ואינו נאכל. דאימא לא ראתה ולא ילדה וב' קרבנות אין צריכה להביא משום דאימא ראתה וילדה דא''כ קושי סמוך ללידה הוא וטהורה כיון דלא שפתה מעת לעת דיש קושי לנפלים וכן צ''ל לרבי יהושע דסבר יש קושי לנפלים דאי אין קושי היה לה להביא שני קרבנות של זיבה דהוי ודאי נאכל ושל לידה דהוי ספק אינו נאכל דלזיבה וללידה לא סגי בקרבן חד מידי דהוי אחלב ודם כדאמרינן בפ''ב דכריתות (דף ט:) ולקמן בפ' יוצא דופן (דף מ.):