נידה כ ע"ב

דף כ - ב

כי רק רבי חנינא הוא דחכים ויכול לבדוק כן, אבל כולי עלמא - לאו חכימי הכי!

אמר רבי יוחנן: חכמתא דרבי חנינא גרמא לי דלא אחזי דמא, [שלא אראה ואפסוק במראות דם אשה], כי במקום שאני מטמינא - מטהר היה רבי חנינא. ואם אני מטהרנא הוא היה - מטמא.

אמר רבי אלעזר: ענוותנותא דרבי חנינא גרמא לי דדדוקא כן חזאי דמא. ומה רבי חנינא דענותן הוא מחית נפשיה לספק וחזי

- אנא לא אחזי?

אמר רבי זירא: טבעא [טבע האנשים] דבבל גרמא לי דלא חזאי דמא, דאמינא - בטבעא לא ידענא, שאיני יודע להבדיל בין סוגי הדם השונים, כגון האם הדם מאדם או מבהמה, בדמא ידענא ^[219] להבדיל בדם החדר עצמו בין הטמאים לטהורים שכולם הם מין אחד ורק חלוקים בצבעם בודאי שלא אדע!

ושואלת הגמרא: למימרא, דבטבעא תליא מילתא, שבדיקת דם הנידות תלויה בהכרת טבע הדמים וסוגיהם, והא רבה הוא דידע בטבעא, ולא ידע בדמא?

ומתרצת: "כל שכן" קאמר רבי זירא - ומה רבה דידע בטבעא לא חזא דמא, ואם כן אנא, שאיני יודע אפילו בטבע, וכי ^[220] אחזי בדמא?! עולא איקלא לפומבדיתא, אייתי לקמיה דמא - ולא חזא! אמר - ומה רבי אלעזר, דמרא דארעא דישראל הוה שהיה הבקי ביותר מכל חכמי הארץ במראות דם כי מקלע לאתרא דרב יהודה [פומבדיתא] לא חזי דמא משום כבודו דרב יהודה, ואנא אחזי?!

ומסבירה הגמרא: ואמאי קרו ליה לרבי אלעזר "מרא דארעא דישראל"? משום מעשה שהיה: דההיא אתתא דאייתי דמא לקמיה דרבי אלעזר, והוה יתיב רבי אמי קמיה דרבי אלעזר. ארחיה רבי אלעזר [הריח את הדם] ואמר לה - האי, דם חימוד ^[221] הוא שראתה את הדם מתאוה שהתאוותה לבעלה וטהור הוא! בתר דנפקה האשה, אטפל לה רבי אמי לחוקרה, ואמרה לו - בעלי היה בדרך וחמדתיו!

קרי רבי אמי עליה דרבי אלעזר: סוד ה' - ליראיו! ^[222]

ומביאה הגמרא מעשה נוסף: אפרא הורמיז, אמיה דשבור מלכא [שהיתה גויה, אך שמרה דיני נדה]. שדרא דמא לקמיה דרבא, לבודקו. הוה יתיב רב עובדיה קמיה דרבא. ארחיה ^[223] רבא לדם. אמר לה - האי, דם חימוד הוא! אמרה ליה, לבריה: תא חזי - כמה חכימי יהודאי!

אמר לה בנה: דלמא כסומא - בארובה אמר לך, שרק במקרה עלה בידו?! הדר שדרה ליה לרבא שתין [60] מיני דמא, וכולהו אמרינהו רבא מה הם. ההוא בתרא, הדם האחרון, דם כנים הוה, ולא ידע רבא מהו. אסתייע מילתא, ושדר לה רבא מתנה סריקותא דמקטלי כלמי [מסרק הקוטל כנים], והבינה שכוונתו של רבא במשלוח הדורון הזה היתה לענות ברמז מהו הדם האחרון ששלחה לו לבודקו. אמרה: יהודאי - בתווני ^[224] דלבא יתביתו [הינכם כיושבים בחדרי הלב, שכה חכמים אתם]!

אמר רב יהודה: מרישא בתחילה - הוה חזינא דמא. כיון דאמרה לי ^[225] אמיה דיצחק ברי: האי טיפתא קמייתא [טיפת הדם הראשונה היוצאת] לא מיתתינן לה קמייהו דרבנן, משום דזהימא, אלא רק את הטיפות שלאחריהן, מאז - לא ^[226] חזינא! הפסקתי לראות ולפסוק על דמים, דשמא הטפה הראשונה היתה טמאה ונטמאה האשה, ורק לאחר מכן כשהשתנה המראה הטמא למראה דם טהור היא מביאה אותו. וכיון שרק אותו היו הנשים מביאות להראות לחכם, נמנע רב יהודה מלפסוק.

אבל, בין טמאה לטהורה, להבדיל בין דמים טהורים של יולדת לדמים טמאים שלאחריהם ^[227], ודאי חזינא, כי כאן אין חשש שמא היה דם קודם טמא שלא הביאתו, כי הדמים הקודמים ודאי טהורים הם.

ילתא, [אשתו של רב נחמן], אייתא דמא לקמיה ^[228] דרבה בר בר חנא, וטמי לה. הדר, אייתא את אותו מראה הדם לקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודה ודכי [וטיהר] לה.

ומקשה הגמרא: והיכי עביד הכי, רב יצחק, שטיהר? והתניא: חכם שטימא, אין חבירו רשאי לטהר! ^[229] אסר, אין חבירו רשאי להתיר!? ומתרצת: רב יצחק מעיקרא - טמויי הוה מטמי לה, על אף שסבר שהוא מראה טהור, ומשום הדין שחכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר, אך כיון דאמרה לו ילתא לרב יצחק דכל יומא הוי רבה בר בר חנה בעצמו מדכי לי כהאי גונא שגם הוא היה סבור שמראה שכזה הוא מראה טהור והאידנא שטימא אותו הוא משום דחש בעיניה ^[230], דכי לה רב יצחק, שהרי גם רבה בר בר חנה סובר כן.

שואלת הגמרא: ומי מהימני לומר "כזה טיהר לי"? ומתרצת: אין! והתניא: נאמנת אשה לומר - כזה מראה דם ראיתי, ואבדתיו, שמביאה דוגמת דם שלה או של חברתה ואפילו הוא מראה טהור נאמנת לומר שכזה, בדיוק, היה מראה הדם שאבד, והרי היא טהורה.

איבעיא להו: אשה המראה דם לחברתה ואומרת לה החברה - כזה מראה טיהר לי איש פלוני חכם - מהו? האם יכולה האשה שהראתה לסמוך על עדות חברתה?

תא שמע: "נאמנת אשה לומר כזה ראיתי, ואבדתיו"! ודוחה הגמרא: שאני התם ^[231] - דליתיה לדם לקמן ולכן מסתמכים על דבריה, אבל אם הדם קיים צריכה להביאו לחכם לבודקו.

ומביאה הגמרא ראייה תא שמע: דילתא אייתא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה וטמי לה, ואייתא לקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודה ודכי לה!

ולהבנת הראיה מביאה הגמרא הקושיא והתירוץ על הנהגת רב יצחק שנכתבו לעיל:

והיכי עביד הכי? והתניא חבר שטימא אין חבירו רשאי לטהר וכו', ואמרינן טמויי הוי מטמי לה, כיון דאמרה ליה דכל יומא מדכי לה כי האי גונא, והאידנא הוא דחש בעיניה, הדר דכי לה וסמך רב יצחק על ילתא שמראה דם שנזה טיהר רבה בר בר חנא ^[232]

- אלמא מהימנא לה!

ודוחה הגמרא: רב יצחק בר יהודה - אגמריה סמך! שלא סמך על עדותה כלל אלא שגם הוא היה סבור לפי המסורת שבידו שהמראה הזה הוא טהור. ונשארת הגמרא בספק.

דין נוסף בפסיקה במראות דמים מביאה הגמרא:

מעשה שהיה, שרבי ראה, בדק דם בלילה וטימא אותו. ולמחרת ראה את אותו הדם שוב ביום - וטיהר אותו. המתין רבי שעה אחת ואז חזר מהוראתו. והבינה הגמרא שחזר בו בלי לראותו בפעם השלישית משום שחשב שהשינוי בין המראה ביום והמראה בלילה נבע מכך שבלילה היה הדם ^[233] לח וביום התייבש, וראייתו בלילה כשהיה הדם לח היא הנכונה, וטימא אותו!

אמר רבי: אוי לי - שמא טעיתי במה שחזרתי וטמאתי, שהרי עתה היה המראה טהור!

ומקשה הגמרא: מדוע אמר רבי "שמא טעיתי" - והרי ודאי טעה!

דתניא: לא יאמר חכם: אלו היה הדם לח היה ודאי טמא, אלא יאמר: אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות! ורבי הרי ראה שעתה המראה טהור ולא היה לו ^[234] לחוש שמא נראה כך משום שהתייבש.

ומשנינן: לא כך היה המעשה, אלא רבי חזר ובדק את הדם פעם שלישית.

וכך היה: רבי מעיקרא, כשבדק בלילה לאור הנר ^[235] - אחזקיה בודאי טמא. וכיון דחזא לצפרא דאשתני, הלבין ממראהו בלילה, אמר: ודאי טהור הוה, ובלילה הוא דלא אתחזי שפיר.

כיון דחזא לאחר שעה דהדר אשתני והלבין יותר, אמר: האי דם טמא הוא, ומפכח הוא דקא מפכח ואזיל, שמראה אדמימותו מתבהרת והולכת. ומה שאמרנו שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות הכונה היא כשהוא לא ראה תחילה מראה טמא.

רבי בדיק לאור הנר ^[236].

רבי ישמעאל ברבי יוסף בדיק אפילו ביום המעונן ואפילו ביני עמודי בבית המדרש שהיה לומד בו, על אף שאין שם אור חזק.

אמר רב אמי בר שמואל: וכולן כל הדמים - אין בודקין אותן אלא בין חמה לצל.

רב נחמן אמר רבה בר אבוה: בודק בחמה ומצל על המראה בצל ידו ^[237]. שנינו במשנה: וכמוזג שני חלקים.

ת"ש דילתא אייתא דמא לקמיה דרבה בב"ח וכו'. אי קשיא אדרבה איפכא מסתברא דאם כן דנאמנת אשה לומר כזה טיהר לי פלוני חכם ולטהר אפילו לחברתה, למה הביאתו ילתא קמיה דרבה תטהר לנפשה דהרו כל יומא נמי מטהר לה, א"ל קס"ד השתא דאיהי סברא דלא מהימנה לנפשה, אי נמי מחמירה על נפשה, אי נמי משום כבודן של חכמים הללו אינה רואה במקומן כדאמרן לעיל.

אימיה דשבור מלכא שדרא דמא לקמיה דרבא הוה יתיב רב עובדיה קמיה ארחיה ואמר דם חמוד הוא. נראה לי דרב עובדיה הוא דארחיה, רבא לא הוה בקי בדמים, וכדאמרינן לעיל. ותדע דרב עובדיה הוא דארחיה,מדקאמר הוה יתיב רב עובדיה קמיה ואי לא עביד רב עובדיה מידי, למה ליה למימר דהוה יתיב קמיה, ואין דרך התלמוד לומר הוה יתיב ר' פלוני קמיה, אלא בענין שאותו שהיה שם עשה או אמר שום דבר, אבל בכדי לא, ושוב לא נצטרך לומר דלעיל גרסינן רבה והכא גרסינן רבא כנ"ל.

האי דם חימוד הוא. פירשו המפרשים דם חימוד וטהור הוא והוא תימא, דהא אמרינן (לקמן נדה סו, א) תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים, והתם משום חשש חימוד הוא, אלא משמע דדם חימוד טמא, והאי דקאמר דם חימוד הוא, לא כדי לטהרה אמר כן, אלא כדי להראות חכמתו.

ילתא אתיא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה וכו'. והא דלא אחזיתיה לרב נחמן בעלה שהיה ג"כ בקי בהן כדאמרינן לעיל (נדה יט, ב) רב נחמן אמר כדם הקזה, אלמא בקי היה בהן, אלא היינו טעמא דדילמא מיגניא באפיא אי נמי לא היה בעיר, אבל ודאי יכול היה לראות כתמי אשתו מדתנן במסכת נגעים (פ"ב מ"ה) כל הנגעים אדם רואה חוץ משל עצמו ר' מאיר אומר אף לא נגעי קרובו, כל הנדרים אדם מתיר חוץ משל עצמו ר' יהודה אומר אף לא נדרי אשתו ולא מני בהדייהו שאינו רואה דמי אשתו וכן כתוב בתוספות.

ומי מהימנא אין והתניא נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו. וא"ת א"כ למה הביאתו לפני חכמים י"ל לפי שאינה יכולה לראות בעצמה במקום תלמידי חכמים משום כבודם, וכדאמרינן לעיל דעולא לא חזא דמא בפומבדיתא ולא ר' אלעזר באתריה דרב יהודה.

הא דאיבעיא לן כזה טיהר לי פלוני חכם לא איפשיטא, ולחומרא. וקשיא לי אמאי לא מהימנא, והא לא מחזקינן לה בטועה בדמיונות ולא במשקרת, מדתניא נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו, ואפילו בדאי' לה חזקה סמכינן עלה מדכתיב וספרה לה לעצמה, וכדאמרינן בכתובות (עב, א) פלוני חכם טהר לי את הכתם וי"ל דכל היכא דאיתיה לדם, ושור שחוט לפניך, לא סמכינן עלה דפלוני חכם טהרו כל היכא דאיכא חכם דמטמא ליה, אי נמי דמסתפקא ביה אלא דאכתי ק"ל דא"כ היכי אתינן למפשטה ממעשה דילתא, והא התם לא הוה מסתפק ביה בטומאה ר' יצחק, דאדרבה מעיקרא דכייה ואיהי היא דאמרה ליה דרבה בר בר חנה טמא לה וכיון דהדר אמרה ליה דכל יומא מטהר והשתא הוא דחש בעיניה, לא אדיבורה בלבד הוא דסמך אלא אחזותי' דידיה ואנפשיה הוא דסמך ומטהר וי"ל דמ"מ כיון דמטמיא מסהדותה, ואי לאו דהדרא ואמרה ליה דהשתא הוא דחש בעיניה לא הוה מטהר ליה, אלמא איהי היא דמהימנא למימר כזה טיהר לי וסומכים אדיבורה. ומשני שאני רב יצחק דאגמריה סמך כלומר לא כך היה מעשה, אלא מתחלה ועד סוף דכי לה ודקא קשיא לך חכם שטמא אין חברו רשאי לטהר הני מילי מסברא דנפשיה אבל רב יצחק אגמריה סמך. ורבותינו בעלי התוס' ז"ל פירשו דלא הדר ביה משנויא דשני מעיקרא טמויי טמי לה, אלא דכיון דאהדרה היא ואמרה ליה דהשתא הוא דחש בעיניה סמך אגמריה להאמינה, הא משום גמריה בלחוד אינו רשאי לטהר מה שטמא חכם מעיקרא. והביאו ראיה מההיא דאמרינן בריש פרק אלו טרפות (חולין מד, ב) ההיא פסוקת הגרגרת דאתיא לקמיה דרב יתיב ובדיק לה ברוב עובי' אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב למדתנו רבינו ברוב חללה שדרה לקמיה דרבה בר בר חנה בדקה ברוב חללה ואכשרה וזבן מיניה בתליסר פשיטי, ואקשינן והיכי עביד הכי, והתניא חכם שמטמא אין חברו רשאי לטהר אסר אין חברו רשאי להתיר, ומשני שאני התם דרב לא אסרה, ואקשינן תו וכיון דאורי בה חכם היכי אכל והכתיב ולא בא בפי בשר פגול שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, ופרקינן הני מילי מילתא דתליא בסברא, רבה בר בר חנה אגמריה סמך אלמה התם רבה בר בר חנה גמרא הוה בידיה, ואפ"ה כי אקשינן עליה מדתניא חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר, לא פרקינן דאגמריה סמך אלא דרב לא אסרה הא אלו אסרה לא היה רשאי לסמוך אגמריה ולהתיר. ולא היא דדילמא שאני התם דקושטא דמילתא ניחא ליה, לשנויי ועדיף מינה קא משני, אי נמי כי משני לבסוף דרבה בר בר חנה אגמריה סמך הדר ביה משנויא קמא דאמר דרב לא אסרה, אלא אפילו תמצא לומר דמעיקרא אסרה רב, אפילו הכין רבה בר בר חנה אכשרה משום דסמך אגמריה. וכבר הארכתי יותר מזה בפרק אלו טרפות בס"ד ויש לי שם ראיות על פי' זה:

הוה יתיב רב עובדיה תמן ואורחיה. היה נראה שנכנסו לרב עובדיה להריחו שידע בו שהיה בקי בדמים ולכך אמר התלמוד שהיה שם ועוד דרבה לא הוה ידע בדמא כדאיתא לעיל וכן שמעתי אבל מדברי רש״י ז״ל נר׳ דרבה גופיה אורחיה ונס נעשה לו שחיכם לאותו הב״ה ודם בתרא לא הוה ידע אלא דהוה לי סייעתא דשמיא דסדרא לי כסומא בארובה מסרקתא דמקטלי קלמי.

בין טומאה לטהרה ודאי חזינא. פירש״י ז״ל כשעברו ימי טוהר של יולדת ובאו ימי נדה שלה דההיא שפתא לא הות זהימא ומיהו להפירוש לפירושו דאע״ג דלרב מעין אחד הוא ובימים תליא מלתא שמא דם זה אינו מן המעין ההוא אלא מן העליה וצריך לראותו וכן ללוי דאמר שתי מעיינות הם ופסיקת דם תליא מלתא מ״מ אין האשה ידיה בין פניה כשעוברין ימי טוהר וגם פעמים שפוסק מעין כנהר ואחרי כן יבא דם אחר שאין ידוע שהוא מן המקור או מן העליה וזה ברור והוצרכתי לכתוב מפני שראיתי מהנדזין על רש״י ז״ל על פי׳ זה. ויש שפי׳ בין טומאה לטהרה כשבודקת הזבה עצמה למנות ימי נקיים דההוא דמא לא זהים כלל והיינו דאמר בין טומאה לטהרה ולא אמר בין טהרה לטומאה כפי׳ רשי״ ז״ל.

והיכי עביד הכי. פי׳ דמסתמא ספרה לו ילתא הענין כמו שהוא ויש שואלין למה לא הראתה ילתא דמה לרב נחמן בעלה דהא בקי בדמים הוה וכדאמרינן לעיל רב נחמן אמר בדם הקזה והיו סוברין ללמוד מכאן שאין אדם רואה דמי אשתו. ובתוס׳ אמרו שזה אינו מדתנן בנגעים כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעו עצמו ר״מ אומר אף לא נגעי קרוביו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ר׳ יהודה אומר אף לא נדרי אשתו ולא קתני שאינו רואה דמי אשתו מכלל שהוא רואה אותם והכא אולי לא היה רב נחמן בעיר או שלא היה רוצה לראותם דמגניא באנפיה וכן הסכימו רבותי.

והתניא חכם שטימא וכו'. פירשתיה בפ״ק דע״ז יפה בס״ד.

והאידנא הוא דחש בעיניו דכי לה. פי׳ שהכיר בתוך דבריה דהוראה בטעות הות ולא חשיבא הוראה לשוויה חתיכא דאיסורא והוי יודע שכל שאמרו שאין חבירו רשאי לטהר או להתיר אינו אלא באותו נדון עצמו ומודיעין לו לשואל שאין הדין כן אלא שהם עושין כן מפני הוראת חכם ראשון דשוויא חתיכה דאיסורא בחתיכה זו בלבד וכשטעה בשקול הדעת דוקא כדפרי׳ התם ומודיעין לאשה שאם תחזור ותראה דם שתמנה ממנו ושאין לה לחוש לדם כזה בפעמים אחרים דאי לא חומרא דאתי לה קולא דהדר חזיא דם אדום ומשלימתו לדם ירוק זה.

ומי מהימנא וכו׳ איבעא להו כזה טיהר לי חכם פלוני מהו. איכא למידק מאי קמבעיא לן דהא מלישנא משמע שאין אנו חוששין שהאשה טועה במראות הדם וא״כ אמאי לא מהימנא והלא עד אחד נאמן באיסורין וגבי דם אמר רחמנא וספרה לה לעצמה ואע״ג דאתחזק בטומאה ואמרינן גבי עוברת על דת ומשמשתו נדה היכי דמי אי דידע ליפרושי ואי דלא ידע מנא ידע ופרקינן כגון דא״ל פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואזיל ושייליה ואשתכח שקרא דוקא דאשתכח שיקרא הא לאו הכי מהימנא ואיהו נמי לכתם דמשמשתו הוא דאזל ושייל דאי לא ליפרוש. ובירוש׳ אמרו וכלהון בעדים וכדכתיבנא התם ומה שפרש״י ז״ל גבי הא דאיבעיא לן כזה טיהר לי פלוני חכם מהו דמיירי שאמרה כן לחברתה ששאלה לה על כתמה אינו מספיק לענין שאלתינו דכלה סוגיין גם לענין עצמה היא כדמוכח עובדא דילתא. והנכון שלא אמרו בשמועתנו אלא במי שהיתה נדונת כנדה על פינו אלמלא עדותה כדאמרינן בעובדא דילתא דמעיקרא טמויי טמי לה וכשהעידה לו דכזה טיהר לי פעמים אחרות רבה בר בר חנה חזר וטהרה על פיה וכן כשהביאה היא או חברתה דם לפנינו והיה מסופק או היה נוטה לטומאה וזו העידה שכזה ממש טיהר לי חכם ראוי להוראה בהא הוא דשקלינן וטרינן אם תהא נאמנת להוציא הדין מטומאה לטהרה אם לא ואתינא למפשטא מדתניא נאמנת אשה לומר כזה ראיתי ואבדתיו ואע״ג דאי לא דבורה היינו מטמאין אותה כיון שאמרה דודאי ראתה ואין הדם לפנינו נאמנת לטהרה על פיה ודחינן התם דדילמא שאני התם דליתיה לדם קמן ולית ליה שום בר הכחשה מה שאין כן כשהדם לפנינו והיה נראה לנו שהוא דם טמא והיא אומרת כזה טיהר לי פלוני חכם הדר אתינן למפשטא מעובדא דילתא שהדם לפנינו וטמאו רב יצחק וחזר וטהרו על פיה ופרקינן דהתם נמי ליכא הכחשה כי הדם טהור היה לדעתו וכדבעי׳ לפרושי ולא אפשיטא בעיין ולחומרא הא כל היכא שאין דם לפנינו או שהוא בפנינו ואין אנו רואין בו שום סימן טומאה פשיטא שהיא נאמנת בין לעצמה בין לחברתה ונראה דכל שהיא נאמנת אין צריכה שתאמר טיהר לי פלוני חכם ודי לה שתאמר טיהר לי חכם והא דנקטינן בבעיין פלוני חכם דאפי׳ בהא דלא עבידא דמשקרא הוא חיישינן היכא דאתחזק לן טומאה בדם קצת.

ה״ג וכן היא בעקר נוסחי רב יצחק אגמרי׳ סמיך ולא גרסי׳ אלא וליתא בנוסחי דוקני וה״פ דמעובדא דילתא ליכא למפשט בעיין דהתם רב יצחק אגמריה סמיך לטהר וגם מעיקרא היה מטהר אלא מפני שהוראתו של רבה בר בר חנה שקדמה היה מטמא ומה שהעידה לו דכי האי גוונא דכויי דכי לה זמנין טובא ראוי הוא להאמינה ולפי גרסא זו ופי׳ שמעינן דהא דתניא חכם שטמא או שאסר אין חבירו רשאי להתיר או לטהר דאיתיה אפילו היכא דסמיך בתרא אגמרנ׳ דהכא גמרא הוה לרב יצחק ואפ״ה הוה מטמא אלמלא מה שהעידה לו וכן נראה לכאורה בפרק אלו טרפות מעובדא דההוא פסוקת הגרגרת דאתאי לקמיה דרב ואעפ״י שאינה ראיה ברורה וכדכתיבנא התם בסיעתא דשמיא אבל יש שפירשו בכאן דהכא מהדר הדרינן בין מההיא דלעיל ורבה בר בר חנה לא על פיה טיהר אלא מעיקרו ועד סופו טיהר דכיון דסמיך אגמרא לית ליה למיחש להוראתו של ראשון כלל ואין זה נכון ואפי׳ לנסחי דגרסי הכא אלא רב יצחק וכו׳ דהא כבר נסתיימה סוגייא דלעיל ונקטינן אידך בעיא למלתא באנפי נפשה והיכי הוה סתרינן מאי דאמר לעיל להדיא ושלא בלשון דילמא דמעיקרא רבויי דכי לה וכו׳ אין זו שיטת תלמודא בכל מקום ואלו איתיה הוה מפרש לה תלמודא להדיא ומתניתא נמי דקתני אין חבירו רשאי להתיר סתמא קתני ואפי׳ סומך על גמרא דיליה והאמת כפירוש הראשון וכן דעת רבינו מורנו המובהק הר״א הלוי ז״ל בשם רבותיו ובמקומו הארכתי בס״ד.

שמא טעיתי ודאי טעה. פי׳ דקס״ד שאף ר׳ הכיר בעצמו כי ראיית לילה לא היתה ברורה לו ולכך חזר וראה ביום וראיית היום היא נדונת בתחלת ראיה וכיון שהיא טהורה לא היה לו לחוש לראיה של אח״כ ראוי הוא להשתנות גם לא היה לו לחוש שמא כך היה קודם ראיית שחרית שאין לו לדין אלא מה שעיניו רואות שא״כ אין לך חכם שיטהר דם אם לא היה שם כשנמצא בפרוזדור ופרקינן דר׳ סומך היה בתחילה על מראית הלילה ובתחלת הוראה היתה לו אלא כי כשראה אותו ביום היה מטהר מפני שנראה לו שלא ראהו בלילה בטוב מפני שאין אור הנר ברור כאור היום ולכן כשחזר וראה בו כמראה דם של לילה טימא כפעם הראשון אלא שעדיין היה חושש בעצמו שמא הוא טועה וכי לא היה כן היה בלילה.

וכלן אין בודקין אותם אלא בין חמה לצל. וא״ת ומי גרעי שאר מקומות מבדיקה לאור הנר או יום המעונן וי״ל שלא אמר רמי בר שמואל אלא לדורות אחרונים שלא היו בקיאין בדבר כל כך בחמה ובצל יש שפירשו שמפ׳ הוא רמי בר חמא דהיינו בין חמה לצל כי ידו מפסקת בין החמה וצל שבידו והדם בינתים ואחרים פירשו דתרוייהו בעינן ולפי שהמקום הסמוך לחמה אין בו צל גמור במקום שהוא רחוק ממנו לכך נקרא בין חמה לצל והוסיף רב נחמן כי עם כל זה לא יבדקנו אלא כשנותן ידו בין חמה לצל שמא זוהר השמש ימנע ממנו הכרת מראיתו.

ת"ש דילתא אייתא דמא לקמיה דרבה בב"ח וכו'. אי קשיא אדרבה איפכא מסתברא דאם כן דנאמנת אשה לומר כזה טיהר לי פלוני חכם ולטהר אפילו לחברתה, למה הביאתו ילתא קמיה דרבה תטהר לנפשה דהרו כל יומא נמי מטהר לה, א"ל קס"ד השתא דאיהי סברא דלא מהימנה לנפשה, אי נמי מחמירה על נפשה, אי נמי משום כבודן של חכמים הללו אינה רואה במקומן כדאמרן לעיל.

והא רבה דידע בטיבעא ולא ידע בדמא. רבה גרס אבל רבא היה בקי כדמוכח לקמן גבי היפרא אורמיז ולא כמו שפרש"י דאיתרחיש ליה ניסא דלא משמע הכי דוקא בדם כנים הוא דאיתרחיש ליה ניסא ועוד דרבא לא חזי דמא בשני דרבי זירא:

ארחיה אמר האי דם חימוד הוא. פי' וטמא כדאמרינן תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים שמא מחמת חימוד ראתה דם ולהראות חכמתו הוא דאמר הכי:

טיפתא קמייתא לא מייתי קמייהו דרבנן. שאר החכמים שהיו רואין לא היו מחמירין כל כך (כלומר) או שמא היו בקיאין יותר ורואין היו בזה שמביאין לפניהם אי זה מראות דם ראתה אף בטיפה קמייתא:

ילתא אייתי דמא קמיה דרבה בר בר חנה. מה שלא הראתה לרב נחמן בעלה שמא לא היה בקי והא דאמר רב נחמן לעיל דדם הקזה קבלה היתה בידו. אי נמי היתה יראה שלא יחמיר על עצמו להיות לבו נוקפו ופורש ולא יסמוך על חכמתו. אי נמי שלא תתגנה בפניו ואין לומר דלפי מעשה שלא היה רב נחמן בעיר דמדקאמרה כל יומא הוה מטהר לי כה"ג משמע שהיתה רגילה להראות לו. ואין לומר דאין אדם רואה דמי אשתו דהא תנן במס' נגעים כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי אשתו ר' מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו. כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ר' יהודה אומר אף לא נדרי אשתו ואילו כל הדמים אדם רואהחוץ מדמי אשתו לא קתני:

אגמריה סמיך. והשתא הדר ביה משינוייא קמא דמעיקרא טמויי טמי לה דכיון דאגמריה סמיך מצי שפיר לטהר מה שאסר הראשון דהא דאמרי' אין חבירו רשאי לטהר היינו טעמא דוקא מסברא אבל אין לפרש דאגמריה סמיך ולפיכך האמין לדבריה ולעולם צריכין לשנוייא קמא דא"כ קשה מההיא דאמרינן פרק אלו טריפות ההיא מחטא דאישתכח בסימפונא רבא דכבדא מר הונא בריה דרב אידי טריף רב אדא בר מניומי מכשיר ותימה ילתא היכי עבדה הכי והא אמרינן פ"ק דע"ז הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר וי"ל דקפידא דהתם לאו אשואל קאי אלא אחכם. כלומר שלא יתיר חכם מה שאסר חבירו אבל השואל יכול לישאל מה שירצה ובלבד שיאמר פלוני טימא לי ואם יראה לשני שטעה הראשון ישא ויתן עמו עד שיחזירנו ובהכי ניחא נמי הא דפריך לעיל והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא כו' ומאי קא פריך דלמא איהי לא קאמרה ליה שרבה בר בר חנה טימא לה אלא ודאי לא היתה שואלת לו אם לא שהיתה אומרת לו שכבר טימא לה רבה בר בר חנה:

סליק פרק כל היד

בפרש"י בד"ה כזה טיהר כו' שתסמוך עליה חברתה כו' עכ"ל ולא בעי לפרושי מהו שתסמוך עליה עצמה ברואה דם אחר דאפשר דאין אדם רואה דם עצמו מיהו הוה מצי לפרש מהו שיסמוך הרב הנשאל עליה היכא דלא אגמריה סמוך וכפי' רש"י למסקנא דהא נמי קמבעיא ליה:

בפרש"י בד"ה חזר וטימא קסלקא דעתך לא קחזר וראהו אלא מאליו קחזר כו' עכ"ל הכי ודאי משמע דהשתא הוה סלקא דעתך דמאליו חזר עד דמשני ליה כיון דחזא דהדר ואשתני אמר האי טמא כו' אך יש לדקדק אמאי לא סגי ליה למימר דהשתא הוה ס"ד דבלילה לא אחזקיה בטמא אלא מספק טימא ומש"ה פריך דבכי האי גוונא אית לן למימר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ומשני דבלילה אחזקיה בטמא דהשתא לא דמי להא דאין לו לדיין כו' דההוא מיירי דלא אחזי כשהוא לח ולא אדמי ליה כטמא כפירוש רש"י לקמן ונראה לפרש דהא בהא תליא דהוה סלקא דעתך דמספק טימא ולא אחזקיה בטומאה בלילה משום דאין בודקין לאור הנר ולמחר ביום אפשר שהיה מטהרו שפיר אע"ג דלא אשתני ליה מבלילה והשתא אפשר גם כן דמאליו שוב חזר וטימא משום דאמר דבלילה לח היה והיה ודאי טמא והשתא ביום אשתני ביבש ואהא קפריך דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות והמתרץ השיב לו דסבר רבי בודקין לאור הנר ובלילה אחזקי' בטומאה ואם כן ע"כ דביום לא טיהרו אלא מדאשתני ליה מבלילה והוה סבר דאין דרך דם להשתנות וכיון דהשתא אשתני מבלילה ע"כ דבלילה נמי כך היה אלא דלא אתחזי בלילה שפיר ואם כן ודאי לא הוה חזר לטמא מאליו אלא משום דחזא דהדר אשתני פעם שני וראה דדרכו להשתנות הלכך הדר למלתיה שטימא בלילה:

ואמאי קרי ליה מרא דארעא דישראל כו' ארחיה אמר ליה דם חימוד כו'. וע"ש דאוירא דא"י מחכים וקרי עליה סוד ה' ליראיו שהבין זה בריחא בעלמא כמו שמצינו במלך המשיח והריחו ביראת ה' וגו' דמורח ודאין כדאמרינן פרק חלק וק"ל:

שם איפרא הורמיז כו' ההוא בתרא דם כנים הוה כו' אמרה יהודאי בתווני דלבא יתבי. יראה שהיתה נקראת הורמיז ע"ש שהיתה יודעת במעשה שדים ולכולהו דמים היה אפשר לה לעמוד על טבעם על ידי מעשה שדים חוץ מההוא דם בתרא דם כנים כדאמרינן בסוף פרק ד' מיתות אצבע אלהים הוא לפי שאין השד יכול לבראות בריה פחותה מכשעורה ואי אפשר לעמוד עליו רק בחכמת אלוהית וכדאמר לעיל דלאו בטבעה תליא והנה אנה הש"י ליד רבא דשדר לה מסרוקיתא עד שאמרה והודית שיש ליהודאי מעלה יתירה על שאר אומות שהם יודעים בחכמת אלוהית ובתווני דלבא יתבי ע"ד השם יראה ללבב וכדאמרינן בזה סוד ה' ליראיו ודו"ק:

ד"ה אגמרי' סמיך וכו' וקשה דבפ' א"ט אמרו וכו' ורב אחא בר מניומי מכשיר. פי' ואיתא דהטעם דמכשיר משום דאגמריה סמיך וע"ש:

רש"י בד"ה איפרא הורמיז כו' וכך שמה ואעפ"כ היתה משמרת עצמה מנדות וקרובה להתגייר ואף קרבנות היתה שולחת כו' כצ"ל:

בד"ה בין טמאה מ' וחד או ביום פ' ואחד כצ"ל והס"ד:

בד"ה מעיקרא כו' בטומאה דאמרינן לקמן כו' הד"א:

תוס' בד"ה אגמריה סמך כו' לכך נראה לפרש כו'. נ"ב ויש לדחות דהתם באה לפני שניהם השאלה כאחת גליון:

רש"י ד"ה בתווני לבאי. ומחדרים מתרגמינן ומתוניא (דברים לב כה). כצ"ל:

תד"ה כל. ר' יהודה אומר אף לא נדרי אשתו. כצ"ל:

גמ׳ אמר רבי זירא טבעא דבבל. נ"ב נראה שהוא ענין טבע העולם שנשתמשו במלה זו הרבה הטבעיים. ומכאן לקחוה ולא מציגו לה חבר בתלמוד:

שם הוה יתיב רב עובדיא קמיה. נ"ב בפרק לא יחפור:

שם וכלהו אמרינהו ההוא בתרא וכו׳ כצ"ל:

שם אייתיא דמא לקמיה דרבה בב״ח וכו׳ והדר אייתיא דמא כצ״ל וכן לקמן:

שם שאני התם דליתא לקמן כצ"ל:

שם מעיקרא אחזקיה. נ"ב עשי״ע (ח״א סי׳ ב):

שם אמר ודאי טהור כצ״ל ותי׳ לא נמחק:

שם רבי בדיק לאור הנר. נ"ב והא דאמר בפ״ק דמגילה גבי אביגיל וכי מראין דם בלילה התם בדרך היה שלא היה לאביגיל אור הנר שנאמר והיא יורדת בסתר:

רש״י ד"ה איפרא הורמיז וכו׳ ואעפ״כ היתה משמרת עצמה. נ"ב גם כל הפרסיים נזהרים מנדות כדאיתא בפרקא דחסידה בעובדא דזנדוקנא ובפ' אמ״ע (ע"ז ד׳ כ"ד) כמאן קרי פרסאי לנדה דשתנא וכו׳:

שם ד"ה מקטלא כלמי וכו׳ ומשו״ה שלח להאי. נ"ב לפי שהוא מגונה שלחו לי ע״י רמז. מחוי פרסאי לכו במחוג:

ד״ה בחווני לבאי וכו׳ יושבים מחדרים מתרגמינן כצ"ל:

תוס׳ ד״ה והא וכו׳ דרבא היה בקי. נ״ב דיהבו ליה חוכמתא דר"ה:

ד״ה אגמריה סמיך וכו׳ ורבי אחאי בר מניומי מכשיר וכי׳. נ"ב התם איכא למימר שהשאלה בא לפני שניהם כאחד והגיד כל אחד מהם דעתו והוי כשאר כל מחלוקת חכמים לשם שמים:

וּמָה רַבִּי חֲנִינָא דְּעַנְוְתָן הוּא, מַחִית נַפְשֵׁיהּ לְסָפֵק וְחָזִי, אֲנָא לָא אַחְזִי. נראה לי בס"ד הכונה דמראות הדמים של האשה יש בהם חכמה נפלאה לטהר או לטמא ולכן אין כל חכם יוכל להכניס עצמו במראות הדמים אלא אם כן הוא מומחה ומוסמך מרבותיו ויש הרבה חכמים גדולים אף על פי שיש להם ידיעה במראה הדמים אין רוצים להכניס עצמם להטפל בהם כי יחושו שמא ישנו ויטעו בדמיונם ועיין מציעא (בבא מציעא פד:) ברבי אלעזר ברבי שמעון שטיהר שיתין מיני דמא והוו קא מרנני רבנן ואמרי סלקא דעתך לית בהו חד ספק עיין שם.
ועל כן אמר רבי אלעזר כאן מן הראוי שאתנהג במידת ענוה ולא אטול הכבוד הזה להיות מטפל במראות הדמים להורות בהם דין לטהר מפני שדבר זה מסור ביד גדולי החכמים ולאו כל חכם יכול ליטול השם בזה, אמנם עם כל זה אין אני מושך עצמי מדבר זה מצד הענוה אלא אני מכניס עצמי במראות הדמים ואטפל בהם לראותם ולהורות בהם טהרה או טומאה יען כי אמרתי ומה רבי חנינא דעניו היה באמת לא משך עצמו מדבר זה מצד הענוה אלא היה מחזיק עצמו למומחה ובקי ומחית נפשיה לספיקא לטהר או לטמא כלומר כל מראה דם שאינו ברור לכל אדם אלא צריך להראותו לחכם הבקי בדמים.
הנה זה המראה קורין אותו בשם ספק וכמו שאמרו בגמרא דמציעא דף פ"ד דאמרי רבנן סלקא דעתך לית בהו חד ספק, כלומר לית בהו מראה דם שדומה לדם טהור ודומה לדם טמא שנקרא עליו שם ספק, ולזה אמר כאן 'נחית נפשיה לספיקא' רצונו לומר לדם שהוא בגדר הספק ונקרא עליו שם 'ספק' אפילו הכי נחית נפשיה לראותו ולהורות בו לומר עליו טהור או טמא על פי מראה עיני שכלו כאשר ישפוט עליו בחכמתו על פי כללי הקבלה שבידו במראות הדמים ולא היה מושך עצמו מהוראות דמים אלו מצד הענוה לומר מה אני חשוב להתיר הספיקות ולהורות בהם וכל שכן אני שאין לי ענוה כמוהו שלא אמשוך ידי ממראות ספיקות הדמים.

וְאַמַּאי קָרִי לֵיהּ, מָרָא דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל? דְּהַהִיא אִתְּתָא וְכוּ'. יש להקשות מהאי עובדא מוכח דהיה לו רוח הקודש ומה שייכות יש בזה לקרות מאריה דארעא דישראל?
ונראה לי בס"ד ידוע כל בעלי נבואה הם בדוכרא שהוא סוד התפארת ובעלי רוח הקודש הם בנוקבא שהוא סוד המלכות וידוע דארץ ישראל היא בסוד המלכות ולהכי בעבור דנמצא בו רוח הקודש קרי ליה בשם מאריה דארעא דישראל.

אַרְחֵיהּ, אָמַר לָהּ: דַּם חִמּוּד הוּא. נראה ודאי דדם חימוד אין בו סימן להכירו בריח או במראה עינים והוא לא הכירו אלא ברוח הקודש והריחו לעיני הרואין כדי שיחשבו שהכירו בריח ולא ברוח הקודש.
והא דקרי עליה 'סוֹד הֳ' לִירֵאָיו' (תהלים כה, יד) כי זה סופי תיבות 'הוד' רמז להוד אריך שתתפשט ממנו החכמה וראשי תיבות 'לס"י' שהוא ראשי תיבות לפרקנך סברית יְיָ [תרגום פסוק לִישׁוּעָתְךָ וכו' בראשית מט, יח].

הֲוָה יָתִיב רַב עוֹבַדְיָה קַמֵּיהּ. הא דהוצרך תלמודא לפרש לנו דהוה יתיב רב עובדיה בעת שהריחו ללמדנו שהוא הכירו ברוח הקודש דאין דם חימוד ניכר במראה ולא בריח ואי לא הוה יתיב רב עובדיה לא הוה מריחו דהרואה חושב שהכירו במראה אבל כיון דיתיב רב עובדיה שהוא חכם ויודע שאין דם חמוד ניכר במראה ולכן היה מוכרח לומר שהכירו ברוח הקודש על כן הריחו לפניו כדי שהוא יבין שהכירו בריח ולא ברוח הקודש.

תָּא חָזִי כַּמָּה חַכִּימִין יְהוּדָאֵי. פירוש תא חזי מראה דם זה ומראה דם אשה ותמצא שאין הפרש ביניהם ועם כל זה אמר דם חמוד הוא.
ומה שאמר 'בְּתַוְנִי דְּלִבָּאִי יָתְבֵי' נראה לי בס"ד הכונה שאמרה למלך מלבד שידע והבין בדם שהוא דם כינים אלא ידע מטרת לבבי שאני לא שלחתי לו זה לנסותו אלא בשביל להגיד שבחו לפני המלך ולכן לא שלח דברים שבעל פה על ידי שליח לומר לי זה דם כינים אלא הבין שאני דברתי טוב בעדו ושלח לי את המסרק מנחה בשביל דברים טובים שדברתי בעדו ונתחכם לשלוח התשובה של הדם בגוף המנחה ששלח מסרק קטיל כלמי להודיע שזה הדם היה דם כינים ועביד חדא במקום תרתי.
ועוד נראה לי בס"ד לֵב במלואו 'למד בית' התוך שלו יָם וידוע חמשים שערי בינה שבקדושה המה אותיות ים ובקליפה אותיות טמא וכמ"ש בס"ד בסה"ק בֶּן אִישׁ חַי בפרשת בשלח בפסוק נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם (שמות יד, ב) עיין שם. ולזה אמרה 'בְּתַוְנִי לִבָּא יָתְבֵי' כלומר חכמים מסטרא דקדושה ולא מצד הסטרא אחרא ואף על גב דהיא אין לה בינה ודיעה בדברים אלו המזל שלה שם בפיה הדברים.

האי דם חימוד הוא כ' הר"ן בחי' דדם חימוד טהור הוא והא דאמרינן תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים היינו משום דחיישינן שמא מחמת התעוררת החימוד נתעורר נמי טפה [של] דם נדה ע"ש וצ"ל דבחימוד כל דהוא דנשואה לא חיישינן לתערובת דם נדה. א"נ י"ל דארחי' והכיר שלא נתערב בו אפי' טפה וה"ה אי תבעוה להנשא נמי אי ראתה מיד וקמורח [ליה] שלא נתערב ביה טפה טהורה. אלא מי שאינו בקי וא"נ בקי אלא שראתה דם וחיישינן שמא נפל טפה לארץ ונאבד בהא צריכה לישב ז' נקיים. ובזה מיושב קו' ט"ז סי' קצ"ב שהקשה מיהודא ובועז הרי תמר ורות לא הו"ל ז' נקיים. וי"ל שראתה ואורח ליה ואינהו הוי בקיאי בלי ספק:

ההוא בתרא דם כנים הוי ולא ידע. לפמ"ש תוס' דהוה בקי בדם א"כ הא דלא ידע ע"כ משום דדם נדה היינו כמו דם מאכולת וכמ"ד הכי לעיל י"ט ע"ב. ולרש"י נמי דניסא איתרחיש ליה פי' דאתיהב ביה בינה יתירא להבין. הא דלא אתיהב ליה נמי בינה להבין את זה היינו נמי מהאי טעמא משום דדם נדה דומה לדם מאכולת. ובלאה"נ כ' הראשונים דהני לישני דלעיל י"ט ע"ב לא פליגי דהכל חד אלא מר שיער במאכולת ומר [שיער] במכה וכו'. ואם כן מכ"ז משמע דהלכה כמ"ד כדם מאכולת של ראש. וא"כ קשה לעיל י"ד ע"א דפריך וניחוש דילמא דם מאכולת הוא. מה ענין מאכולת של ראש לאותו מקום. ונ"ל דכיון שנדחק מהשמש בשעת תשמיש ניחוש דאשתני. ואפי' דם מאכולת של גוף משתנה למראה דם של ראש ע"י זיהום דתשמיש. ולעיל כדפריך מתולה במאכולת מאי לאו דכולי גופא. המ"ל אה"נ ובאזדהום דאשתני מחמת הזוהמא אלא דמה"ת להקל כולי האי כיון דלא ידעה אלא שהרגה מאכולת מה"ת לה למימר דאזדהום. ועוד אפשר דוקא מחמת זיהום התשמיש משתנה ולא מחמת דבר אחר. אלא דלפ"ז קשה מאי משני לעיל דף י"ד ע"א אותו מקום בדוק או דחוק הוא מ"מ איך מייתי קרבן ניחוש שמא מראה דם טוהר הוי ואשתני ע"י הזיהום וי"ל דכיון דליכא למיתלי במאכולת וע"כ נפיק מגופה לא נימא דמראה טהורה הוה דרוב דמים היוצאים מגופה מראה טמאה להן ודוקא במאכולת הוה תלינן כמ"ש תוס' שם כיון שנמצא רק על א' מהם על שלו או על שלה אבל בדם כיון דע"כ מגופה הוא דאותו מקום בדוק ודחוק הוא אצל מאכולת א"כ תו לא תלינן במראה כשרה נגד הרוב. ומזה מוכח שאין לחשוב ספק כלל שמא מראה כשרה היא וק"ל וכ"כ להדיא בבעלי נפש שער הוסתות וע"ש ברז"ה אות י' וי"א:

ילתא כ' תוס' מ"ט לא הראה לר"נ בעלה. וע' מ"ש הר"ש פ"ב דנגעים. והתם מחלק בין איתחזק איסורא ללא איתחזק. ונ"ל דלא הוי מצי לשנויי דילתא בימי ליבונה היתה דאין לה חזקת טהרה. י"ל חדא דמשמע דכל יומא הוה דכי לה ומשמע כל ראיותיה היתה מראה לרבב"ח. ועוד דהכא לא שייך חזקת טומאה אלא שאין לה חזקת היתר אבל אין חזקה שיהיה הך מראה טמאה. ועי' מ"ש בתשובת חו"י סימן קכ"א ונדחק הרבה ע"ש. ולפע"ד דבמלתא דתליא בסברא יש לבעל נפש להחמיר לעצמו דהוי בכלל אין אדם רואה חובה לעצמו ולבו נוטה להקל. ובזה יש לומר סוגיא דבכורות שהביא בחו"י ע"ש. וע"ז קאמר התם דת"ח הרואה טריפה לעצמו ומחמיר מהדרינן ליה אבידה בט"ע שנתקשה [בו חו"י] נמי מיירי בכה"ג במילתא דתליא בסברא (וליכא) [וליבא] ואם רואה לעצמו ומחמיר ואין לבו נוטה אחר ממונו הא קמן דממונו קיל בעיניו ומהדרינן ליה אבידה בט"ע. ובהא דחכם שטימא עי' מ"ש בחי' לחולין פא"ט ובחי' פ"ק דע"ז ע"ש:

אודה לך צורי וקוני. אשר עזרתני בפרק שני. לך אלהי הקיווי והתוחלת. תעזרני בחי' פרק המפלת:

האי דם חימוד הוא. קצת אחרונים כתבו דדם חימוד טמא. ואיברא שכ"כ הרשב"א בחידושיו בסוגיין. אמנם הרואה יראה להר"ן בחידושיו בשמעתין שכתב דדם חימוד טהור הוא והא דאמרינן בתבעוה לינשא שיושבת ז' נקיים משום דם חימוד היינו דחיישינן דבהדי דם חמוד נתערב דם טמא ע"ש:

ילתא אייתי דמה לקמיה דרבה בר בר חנה וכו'. כתבו התוס' דרב נחמן בעלה היה יכול לראות דמה וכו' ע"ש וראיתי להרב בית דוד י"ד סימן צ"ה שכתב בסגנון זה וז"ל כתבו התוס' דיכול חכם לראות דם אשתו ומ"מ אין לאשה להראות לבעלה דשמא יחמיר וכו' א"נ שלא תתגנה וכו' עכ"ל ולשון הרב ז"ל אינו מכוון דמשמע דהגם דיכול החכם לראות אזהרה לאשה שלא תראה לבעלה וכו' וכדמשמע מלשונו שכתב ומ"מ אין לאשה להראות וכו' אבל הרואה יראה דברי התוס' שלא כתבו אלא דילתא חששא לזה. אבל אין רמז בדבריהם שהנשים יחושו לזה ובפסקי התוס' כתבו סתמא דיוכל לראות דמי אשתו ותו לא ע"ש גם הריטב"א בחידושיו כ"י כתב דמותר לראות דמי אשתו וילתא דאייתית לקמיה דרבה בר בר חנה היינו שלא היה בעלה בעיר ולא בא בפיו שאר הטעמים ודוק היטב:

לא יאמר החכם אלו היה לח וכו'. עין רואה ברייתא זו סתמית ואין חולק עליה ואדרבא מותיב מינה לרבי ומשני. ואגב ריהטאי הוקשה לי על מה שכתוב בתשובות מהר"ם בר ברוך דפוס פראג סימן שע"ח וז"ל ועל הכתמים לבנים שהנשים מוצאות היה ה"ר שמשון מטרויי"ש אוסר אותה לבעלה מטעמא שמא בשעה שיצאו אדומים היו וכו'. ואני הכותב שאלתי מן ה"ר משה וה"ר יצחק אחיו והתירו בלא גמגום עכ"ל דהרי תלמוד ערוך הוא דלא יאמר אלו היה לח היה ודאי טמא אלא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואיך אסר הר"ש מטרויי"ש וחש לה רב שמא בשעה שיצאו אדומים היו. והרב הכותב אצטריכא ליה חקור דבר הגם שאו"ל לפו"ם רבנן ושרטט וכתב כי הנה אמת נכון שר"ו חכימיא. והוא דבר מפורש בש"ס ולא עוד אלא דהש"ס קאי בדמים ואינהו קיימי בכתמים דמקילינן בהו כמבואר:

רבי בדיק לאור הנר. ברמזי הרשב"ץ כתוב רואין דם בלילה לאור הנר אבל לא לאור הככבים כן נראה לתשב"ץ עכ"ל ולכאורה ק"ק דמהרמב"ם מוכח דאין בודקין לאור הנר ונימוקו עמו דהכי אמרינן בסמוך דהאמוראים סברי דאין בודקין אלא בין חמה לצל וידוע דקי"ל כאמוראי ובקונטרס עמדתי בדבדי הירושלמי והרב בית דוד י"ד סימן צ"ז ואין כאן מקום להאריך: [ועמ"ש לפנים במסכת מגילה על דף י"ד בס"ד]:

דרבי חנינא הוא דחכים. ומצי בדיק כה''ג: דמרא דארעא דישראל. בקי במראות דם מכל חכמי ארץ ישראל כדמפרש לקמן: פומבדיתא אתריה דרב יהודה בשילהי פ''ק דסנהדרין (דף יז:) סבי דפומבדיתא רב יהודה ורב עינא: ולא חזא. משום כבודו דרב יהודה: ארחיה. הריח בו: חימוד. שנתאוית לבעלה וראתה הדם מחמת תאוה: איפרא הורמיז. נכרית היתה וכן שמה ואעפ''כ היתה משמרת עצמה מנדות וקרובה להתגייר ואף קרבנות היתה שולחת ולשון יוני איפרא חן כמו אפריון נמטייה לרבי שמעון (ב''מ דף קיט.): הורמיז. כמו (ב''ב דף עג.) הורמיז בר ליליתא כלומר יופי שדים היה לה: ארחיה כו'. ואע''ג דאמר לעיל רבא לא ידע בדמא ניסא איתרחיש ליה: שלח לה. משום דורון: סריקותא. מסרק נאה: מקטלא כלמי. שהורגין עליה כנים וסברה ודאי הבין ומשום הכי שלח לי האי: כלמי. כנים כדמתרגמינן כנים כלמתא: בתווני לבאי. בחדרי הלב אתם יושבים מחדרים מתרגמי' מתווניא כלומר כל חכמה מצויה בכם: לא חזינא. דדילמא אשתני ואע''ג דמראה דם טהור יש לה דלמא אי אייתא טיפתא קמייתא הוה מיחזי טמא: בין טמאה לטהורה. כשכלין ימי טוהר של זכר או של נקבה וראתה ביום ארבעים ואחד או ביום שמונים ואחד: חזינא לההוא דמא. אי דם טמא מטמינא ואי לאו מחמשה דמים הוא מטהרינא דההוא ודאי טיפתא קמייתא מייתא דלא מזהמא דעד השתא חזאי ואתא דם טוהר שכל מ' לזכר ופ' לנקבה מעין פתוח ואפי' פסקה יום או יומים הואיל ומוחזקת היא בדמים לא זהמא ומייתא טיפתא קמייתא: מעיקרא טמויי טמי לה. רב יצחק משום כבודו דרבה בר בר חנה: כזה ראיתי. מביאה דם אחר או שלה או של חברתה ואומרת כזה ראיתי ואבדתיו אם דם זה טהור לא מספקינן ליה בטומאה משום דם האבוד דמהימנא למימר כזה ראיתי: כזה טיהר לי פלוני כו' מהו. שתסמוך עליה חברתה שהראתה דמה לזו ואמרה לה כדם זה שלך הראתי גם אני לפלוני חכם וטיהר: נאמנת אשה כו'. אלמא קים לה במראה דמים: דליתיה קמן. אבל הכא דאיתיה קמן ניחזי אנן: אגמריה סמך. דפשיטא ליה דטהור והאי דהוה מטמא מעיקרא משום כבודו דרבה בר בר חנה אבל אי הוה מספקא ליה לא הוה סמיך עלה: ראה ביום. לאותו דם עצמו: חזר וטימא. קס''ד דלא חזר וראהו אלא מאליו חזר בו וטימא דסבר שמא אמש טמא הוה ועכשיו שיבש נשתנה ממראיתו ממה שהיה לו אמש ואילו הוה לח כמתחלתו הוה נראה טמא לפיכך חזר בו ממה שטיהר: שמא טעיתי. במה שחזרתי וטימאתי הואיל ומראיהו עכשיו טהור: מעיקרא אחזקיה בטומאה. כלומר אמש לא מספק טימא אלא שפיר חזייה ואחזיק בטומאה דאמרי' לקמן רבי בדק לאור הנר: דאישתני. הלבין: דהדר אישתני. עוד יותר: מפכח. מראה אדמומיתו עוברת הילכך הדר למילתיה קמייתא וטימא והא דאמרינן אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות היכא דלא אחזיה כשהוא לח ולא אידמי ליה כטמא: בין העמודים. היכא דגרסי ואע''ג דליכא נהורא כולי האי: ובצל ידו. נותן ידו כנגד חמה על הדם ומיצל:

והא רבא דידע. רבה גרס דרבא היה בקי כדמוכח בסמוך גבי דאפרא הורמיז ורש''י פירש בסמוך דאיתרחיש ליה ניסא ואין נראה דדוקא בסוף הוא דאיתרחיש ליה ניסא כדמוכח בסמוך: טיפתא קמייתא. ושאר חכמים שהיו רואין לא היו מחמירין כ''כ או שהיו בקיאין ביותר: כל יומא הוה מטהר לי כה''ג. משמע שלא היתה רגילה להראות לרב נחמן בעלה ושמא לא היה בקי והא דאמר ר''נ לעיל (דף יט:) בדם הקזה קבלה היתה בידו אי נמי היתה חוששת שמא היה מחמיר על עצמו להיות לבו נוקפו ופורש ולא יסמוך על חכמתו אי נמי שלא תתגנה בפניו אבל אין לומר דאסור לראות דמי אשתו דהא במס' נגעים (פ''ב מ''ה) תנן כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר''מ אומר אף לא נגעי קרוביו כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ר' יהושע אומר אף לא נדרי אשתו ואילו כל הדמים אדם רואה חוץ מדמי אשתו לא קתני: אגמריה סמך. לפי הפשט משמע דלכך האמין לדבריה אבל בענין אחר [פירוש בלא דבריה] לא היה מתיר אע''ג דאגמריה סמך וקשה דבפ' אלו טרפות (חולין מט.) אמרו גבי ההיא מחטא דאישתכח בסימפונא דכבדא הונא מר בריה דרב אידי טריף ורב אחא בר מניומי מכשיר לכך נראה לפרש דהשתא הדר ביה משינויא קמא והיכא דאגמריה סמיך רשאי להתיר אע''ג דחכם כבר אסר ויש מקשה על ילתא היכי עבדה הכי הא אמרינן בפ''ק דמס' ע''ז (דף ז.) הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר וי''ל דקפידא לא הויא אשואל אלא אחכם אבל השואל ישאל כל מה שירצה דמתוך כך ידקדקו בדבר ופעמים שהראשון טועה ויצא הדבר לאורה [ועי' תוס' ע''ז ז. ד''ה הנשאל ותוס' חולין מד: ד''ה היכי]: